שיבת ציון

שיבת ציון היא חזרתם של היהודים מגלות בבל לארץ ישראל בעקבות הצהרת כורש, החל משנת 538 לפנה"ס. המונח נטבע לראשונה, ככל הנראה, לאחר חורבן הבית הראשון, והוא מופיע במקרא בפסוק: "שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים".[1]). במאה ה-19 חודש מונח זה בהגות הציונית, והוגיה קראו לעליית היהודים מארצות פזוריהם לארץ ישראל, בשם "שיבת ציון המודרנית".

עליות לארץ ישראל והתיישבות בה

עליות קדומות בולטות לארץ ישראל:

עליות בעת העתיקה
  • שיבת ציון
עליות בימי הביניים:
עליות בעת החדשה:

עליות לפני קום המדינה


עליות לאחר קום המדינה

גלות בבל

ממלכת בבל, תחת שליטתו של נבוכדנאצר, כבשה את ממלכת יהודה בין השנים 586-597 לפנה"ס. הצבא הבבלי, בראשותו של נבוזראדן, המכונה "רב-טבחים", החריב את בית המקדש. המלך צדקיהו, מלך יהודה, הוגלה לבבל[2]. יחד עם צדקיהו גורשה גם רוב האוכלוסייה מן המעמד הבינוני ומעלה לבבל, וביהודה נותרה רק דלת העם. לאחר מכן, נרצח גדליה בן אחיקם שהיה הנציב היהודי מטעם בבל, ובעקבות מותו עזבו שארית העם את הארץ ועברו לארץ מצרים.

בבבל לא איבדו את זיקתם לירושלים והאמונה בגאולה לא אבדה. אמנם העם השתקע בבבל, בבניית בתים ויצירת קשרים כלכליים, ועל כן רבים מהעם (בעיקר מבין העשירים והמיוחסים) נמנעו מלעלות לארץ גם לאחר הצהרת כורש.

שיבת ציון

כחמישים שנים לאחר חורבן בית המקדש, בשנת 538 לפנה"ס, הורשו יהודי בבל לחזור לארץ ישראל. וזאת הודות להצהרת כורש, שליט האימפריה הפרסית אשר כבשה את האזור. כורש העניק ליהודים את הזכות לעבוד את אלוהיהם בירושלים, ולנהל בעצמם אוטונומיה יהודית, תחת שלטון פקידיו. בהצהרה, כפי שהובאה בספר דברי הימים קרא כורש לגולי בבל: "מי בכם מכל עמו ה' אלוהיו עמו ויעל"[3].

כ-42,000 איש עלו לארץ בעקבות הצהרת כורש, רובם, ככל הנראה, נמנו על עניי בבל. שכן, חלק גדול מהיהודים בחר להשאר בבבל מסיבות כלכליות. אך היהודים שלא עלו לארץ נתנו לעולים כסף וכלים יקרי ערך. תהליך שיבת הגולים ליהודה התחולל ב-110 השנים מאז הכרזת כורש, והוא ידוע בשם: "שיבת ציון".

בספר עזרא מוזכר שכאשר חזרו הגולים הם הונהגו על ידי ששבצר שהיה "הנשיא ליהודה", וזרובבל בן שאלתיאל. מרבית החוקרים סבורים שאלו שני אישים נפרדים: ששבצר הוא שנאצר בן יהויכין מלך יהודה, והוא נבחר על ידי כורש לעמוד בראש הגולים, אך זמן קצר לאחר מכן התמנה זרובבל לתפקיד נציג השלטון הפרסי ביהודה. אמנם רוב פרשני המקרא סבורים שזרובבל וששבצר הם אותו אדם.

השבים ליהודה התמודדו עם קשיים רבים:

  • מתח רב נוצר מול השומרונים על רקע דתי; שכן השומרונים ראו עצמם יהודים לכל דבר ועניין, בעוד ששבי ציון התייחסו אליהם כאל גויים.
  • כמו כן, היה עליהם להתמודד עם שאר העמים שהתגוררו סביב ארץ ישראל (עמון, מואב וכדומה) שגם כן השתלטו במהלך השנים על חלקים מהארץ.
  • קושי ביטחוני - חומת העיר ירושלים הייתה הרוסה, ולא סיפקה הגנה.
  • קשיים כלכליים - זמן קצר לאחר העלייה לארץ סבלו העולים מכמה שנים רצופות של בצורת קשה.
  • קשיים דתיים - חלק מהעולים נישאו נישואי תערובת עם הגויים שהתגוררו בארץ, ומצוות רבות לא נשמרו על ידי רבים מהעם.

בשל כך, נוצרו בקרב שבי ציון תחושות קשות של אכזבה, אשר גם הביאו לעיכוב בבניית בית המקדש השני, שהושלם רק ב-516 לפנה"ס.

חרף כל הקשיים, שיבת ציון הייתה ככל הנראה הפעם הראשונה בהיסטוריה האנושית שבה עם שגלה מארצו בכפיית שליט זר, שב והקים את ביתו הקולקטיבי במדינת האם, אותה נאלץ לעזוב. הדבר סייע בחיזוק הזהות הלאומית המובחנת של עם ישראל משאר העמים[דרוש מקור].

המקורות על התקופה

המקורות אודות תולדות יהודה בתקופת שיבת ציון דלים. יש מספר מקורות אפיגראפים וארכאולוגים אחרים, אך הם מכסים תקופות זמן קצרות. הספרים עזרא ונחמיה הם בין המקורות היחידים אודות ההיסטוריה של יהודה בתקופת שיבת ציון. יש חוקרים הטוענים שהספרים הם מגמתיים.

היקף מדינת יהודה בתקופת שיבת ציון

עולי "שיבת ציון" התיישבו ברחבי פחוות יהודה, אשר על פי דעה אחת גבולותיה היו בין שפלת לוד, תל עזקה, קעילה, ים המלח, יריחו ובית אל, וכן הכהנים שבו לשלוש-עשרה עריהם.

על גבולותיה של מדינת יהודה בימי המלך כורש ישנן דעות רבות. גם אם ששבצר קיבל לידיו את ממלכת יהודה כולה של סוף ימי בית ראשון, שטחה היה קטן יחסית לשטחה בימי השיא של תקופת בית ראשון. זאת מכיוון שבשנות גלות בבל חדרו העמים שמסביב לגבולות יהודה, והקטינו את שטחה. יש להניח שתשעה-עשר מקומות שאליהם התייחסו העולים עם זרובבל בספר עזרא[4] היו מיושבים, ומכאן יוצא שבתקופת דריווש היה המשולש: בית אל - בית לחם - אונו, מיושב על ידי היהודים שבי ציון. אין ידיעה ברורה בנוגע להתפשטות שטח מדינת יהודה אחרי זרובבל, אך ברור שההיקף גדל מאוד, שהרי בימי נחמיה השתרע היישוב היהודי מאונו בצפון עד לכיש בדרום, ומלכיש מזרחה עד חברון ועד הנגב, ובמזרח נסב הקו מהנגב עד הר אפרים, וכלל את כיכר הירדן ובית הגלגל[5].

חז"ל הגדירו כ"תחום עולי בבל" אזור הדומה בהיקפו לארץ ישראל ש"מדן ועד באר שבע", והוא הקובע במשנה ובתלמוד בכל הנוגע למצוות התלויות בארץ. מתקנת חכמים קדושתו לא פקעה גם לאחר שנחרב.

הספרות

מספר חוקרים מייחסים למפלגה האריסטוקרטית, שנתמכה על ידי הכהן הגדול, פעילות ספרותית ענפה הכוללת חיבור ושימור של הספרים: רות, יונה, אסתר ושיר השירים, שיש בהם יחס של סובלנות. כמו כן, הם מייחסים לתקופה זו את שימורם של הספרים החיצוניים יהודית וטוביה. כמו כן, לדעת חוקרים רבים, בזמן הזה הניחו הנחות יסוד רבות הקשורות ליהדות כפי שהיא ידועה לנו מהתקופה ההלניסטית והרומית - תקופה של לימוד תורה, פירוש התורה, החלטת הקאנון ועריכת התנ"ך. לכן, סביר מאוד שלא בכדי ראו חז"ל בעזרא את מייסד מוסדי הסופרים שדאג לשימורה ולטיפוחה של התורה.

סדרת העליות

עליית ששבצר וזרובבל

לפי החוקרים שאומרים שששבצר וזרובבל הם שני אישים שונים, סדר ההתרחשויות היה כך:

בסמוך להצהרת כורש בשנת 538 לפנה"ס עלה ששבצר הנשיא ליהודה ועמו לפחות כאלף עולים שבאו מתוך תודעה לגאול את הארץ מחורבנה ולהקים בה מחדש את בית המקדש[6]. העלייה קרויה 'עליית ששבצר' על שם מנהיג העלייה שלרוב הדעות היה צאצא של משפחת יהויכין מלך יהודה.

בספר עזרא מתוארת עלייה זו כעלייה שהתרחשה בהסכמתו ובעידודו של כורש מלך פרס כך:

"וְהַמֶּלֶךְ כּוֹרֶשׁ, הוֹצִיא אֶת-כְּלֵי בֵית-ה', אֲשֶׁר הוֹצִיא נְבוּכַדְנֶצַּר מִירוּשָׁלִַם, וַיִּתְּנֵם בְּבֵית אֱלֹהָיו. וַיּוֹצִיאֵם, כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס, עַל-יַד, מִתְרְדָת הַגִּזְבָּר; וַיִּסְפְּרֵם, לְשֵׁשְׁבַּצַּר, הַנָּשִׂיא, לִיהוּדָה... כָּל-כֵּלִים לַזָּהָב וְלַכֶּסֶף, חֲמֵשֶׁת אֲלָפִים וְאַרְבַּע מֵאוֹת; הַכֹּל הֶעֱלָה שֵׁשְׁבַּצַּר, עִם הֵעָלוֹת הַגּוֹלָה--מִבָּבֶל, לִירוּשָׁלִָם".

העלייה השנייה התרחשה זמן קצר לאחר מכן, ובראשה עמדו זרובבל בן שאלתיאל, נכדו של יהויכין מלך יהודה, ויהושע בן יהוצדק שמונה לכהן גדול[7].

על פי המסופר בספר עזרא עלו בשתי העליות 42,360 איש ואישה. מתוכם 24,144 ישראליים, 4,289 כהנים, 74 לוויים, 128 משוררים, 139 שוערים (משוררים ושוערים היו תפקידים של לווים בבית המקדש שעברו מדור לדור), 392 נתינים ובני עבדי שלמה (עבדים ממוצא נוכרי ששרתו בבית המקדש והצטרפו לכלל ישראל), ו-652 חסרי ייחוס. יחד עימם עלו גם 7,337 עבדים ושפחות.

העולים הביאו עימם בהמות משא: 736 סוסים, 246 פרדות, 435 גמלים ו-6,720 חמורים. חלק קטן מהעולים, אולי כשישית מהם, היו מבוססים מבחינה כלכלית אולם השאר היו משכבות עממיות ועניות. העולים שהיו משבט יהודה ובנימין התיישבו בעריהם ובכפריהם שמלפני החורבן, חלקם המשיכו להחזיק בשטרות המעידות על בעלותם על קרקעות שונות.

בעקבות עלייתם של רווקים רבים, והעדרן של נשים יהודיות רווקות, התפתחה תופעה של נישואי תערובת עם נשים נוכריות, ואפילו אחיו וצאצאיו של יהושע הכהן הגדול נישאו לנשים נוכריות. בתקופה זו, שררו יחסים טובים עם השלטון הפרסי אשר אפשרו לעולים לקיים אוטונומיה דתית. מבחינה כלכלית המצב היה קשה בשל העדר תשתיות בשל החורבן הממושך, מיסים וצורכי בינוי מרובים, וכמו כן סבלו העולים מבצורות ופגעי טבע אחרים.

עבודת הקורבנות חודשה עם ייסוד המזבח בראש השנה הסמוך לעליית זרובבל לארץ, עוד לפני ייסוד המקדש. ובכך חזרה למעשה ירושלים להיות המקום המרכזי לעם היהודי.

השומרונים ביקשו לקחת חלק בבניית המקדש (יש האומרים שהם תכננו להזיק לבניין מבפנים) - ובקשתם נדחתה, ומאז סבל היישוב מהתנכלויות רבות מצידם, הם שלחו כתבי שטנה למלך פרס שבניין המקדש הוא חלק מתוכנית של היהודים למרוד בשלטון הפרסי, ובעקבות זאת בוטל האישור לבנות את בית המקדש.

כשמונה עשרה שנה לאחר מכן (שנת 516 לפנה"ס), הנביאים חגי וזכריה קראו לשבי ציון לחדש את בניית המקדש, והבטיחו שבזכות מעשה זה תיפסק הבצורת הקשה ששררה באותם ימים. העם שמע לנביאיו, והחל בבניין המקדש עוד לפני שהושג אישור ממלכות פרס. האישור ניתן לבסוף על ידי המלך דריווש, ולאחר ארבע שנים הושלם בניין המקדש ונחנך בג' באדר בשנה השישית למלכות דריווש.

עליית עזרא

העלייה השלישית התרחשה בראשותו של עזרא הסופר בשנת 458 לפנה"ס. בעלייה זו עלו כ-1,800 משפחות מראשי העם (כ-10,000 איש)[8].

חז"ל במסכת מגילה (טז, ב) מציינים שעזרא נמנע מלעלות לארץ ישראל קודם לכן, מפני שהיה צריך להישאר לצד רבו ברוך בן נריה ששימש בהנהגת האומה מפני שהיה תלמידו המובהק[9] של ירמיהו הנביא, אולם מפאת גילו לא היה יכול לעלות לארץ.

בעת עליית עזרא, היה המצב בארץ קשה מסיבות רבות. מבחינה כלכלית נטל המיסים על היישוב היה כבד מאד, מבחינה מדינית החריפו ההתנכלויות של אויבי היישוב ואפילו עלה בידיהם לגרום לשלטון הפרסי להורות על הפסקת בניית חומות ירושלים[10]. מבחינה דתית החריף נגע נישואי התערובת בכל שדרות העם דבר שנתפס כאיום קשה על עתידו של העם ותרבותו. עזרא שהיה מגדולי החכמים באותו דור עלה לארץ במגמה לשפר את המצב ואכן הוא החל בסדרה של יוזמות ומעשים שהשפיעו מאוד על סדרי החיים של היישוב ותקופת ימי בית שני.

עזרא עלה ברישיון רשמי של השלטון הפרסי, וקיבל אישור להוציא מפרס ממון שנידבו יהודי הגולה ואנשי השלטון לטובת בית המקדש וצורכי היישוב. כמו כן קיבל עזרא להעביר לבית המקדש כלי קודש וניתנה פקודה לגזברי השלטון לספק להם הקצבה של כסף חיטים יין ושמן. כמו כן ניתן פטור ממיסים לכהנים הלוויים והנתינים ששימשו בתפקיד בבית המקדש. כמו כן ניתנה לעזרא סמכות למנות שופטים ודיינים וללמד את העם תורה וכן ניתנה הסמכות להטיל עונשים החל מהחרמת רכוש וגם גירוש והוצאה להורג בעת הצורך, רישיון זה הוא הבסיס שממנו התפתחה האוטונומיה הדתית בתחילת ימי בית שני.

עם בואו והתוודעותו לנישואי התערובת שפשו בעם, נקט עזרא במעשים לצורך הבדלת הנשים הנכריות, מאמצים אלו נחלו הצלחה חלקית, והושלמו רק בימי נחמיה (ראו להלן).

עזרא ייסד יחד עם חכמים נוספים את מוסד כנסת הגדולה ששימשה כסמכות העליונה בפסיקה ההלכתית והנהגת האומה, עם זאת עזרא לא שימש ככהן גדול משום שעלה מאוחר וכבר התמנה כהן גדול אחר[11].

עזרא תיקן תקנות רבות במסגרת חידוש סדרי החיים הציבוריים שלאחר החורבן והגלות, שני התחומים העיקריים בהם תיקן את התקנות היו לחיזוק הקשר של העם לתורה (כתקנת קריאת התורה בציבור) ולחיזוק הזיקה היהודית ומניעת ההתבוללות. בנוסף, לפי חז"ל (סנהדרין כא, ב) עזרא עשה מהפכה בתחום כתיבת התורה, וקבע שהתורה תיכתב בכתב אשורי ולא בכתב העברי, כפי שהיה מקובל עד אז.

עליית נחמיה

נחמיה בן חכליה שימש כשר המשקים בארמונו של ארתחשסתא מלך פרס, והיה מחברי אנשי כנסת הגדולה. בעקבות שמועות על במצב הביטחוני הקשה בארץ ישראל, ביקש נחמיה מהמלך הפרסי, אישור לעלות ארצה באופן זמני על מנת לבנות ולשקם את חומות ירושלים, מלך פרס נעתר לבקשתו ונתן לו היתר לכרות עצים שלח עמו ליווי צבאי, ואף מינהו כפחה הרשמי של מדינת יהודה. עלייה זו מתוארכת לשנת 445 לפנה"ס.

נחמיה הגיע לירושלים בא' באב, ולאחר שלושה ימים פתח במבצע מזורז לבניין חומת העיר. העבודה חולקה ל-42 קבוצות של משפחות שכל אחת הייתה אחראית על גזרה משלה. הקבוצה הייתה גם בונה וגם שומרת על אותה גזרה ובכך הצליח נחמיה למנוע את כוונתם של אויבי יהודה לערוך התנפלות מאורגנת על העיר ירושלים. כדי להבטיח את ההגנה על העיר ציווה נחמיה על כל הבונים להישאר ללון בעיר, והחזיק תחת ידו שופר להזעקת עזרה מיד בעת הצורך. לאורך כל תקופת הבנייה, התמודד נחמיה עם התנכלויות חוזרות ונשנות מצד השומרונים והעמונים, שאף ניסו לרוצחו. לאחר 52 ימים, בכ"ה באלול, הוכתר המבצע בהצלחה - החומה עמדה על תילה והייתה נעולה בדלתות שהועמדו על ידי נחמיה.

בראש השנה, אשר חל חמישה ימים לאחר סיום בניין החומה התאספו בני יהודה לירושלים, שם קרא לפניהם עזרא הסופר מספר התורה. דברי התורה שקרא עזרא גרמו לעם לחרדה גדולה ומתוך כך הם התעוררו לשוב מהעבירות שבידיהם. שבועיים לאחר מכן נחוג חג הסוכות בפרסום רב ושמחה רבה. לאחר החג נערכה עצרת צום ותשובה, ובסיומה נחתמה אֲמָנָה, בה העם מקבל על עצמו בשבועה לשמור את כל מצוות התורה, ובנוסף הוזכרו התחייבויות על קיום מצוות מסוימות: לא לשאת נשים נוכריות, לא לקיים מסחר בשבת, לשמור על מצוות השמיטה, לדאוג לעבודה הסדירה בבית המקדש באמצעות תרומת שליש השקל בשנה והבאת "קרבן עצים" ולהביא את מתנות הכהונה והלוויה אל הלשכות המיועדות לכך בבית המקדש[12].

לאחר בניין החומה דאג נחמיה לאכלס את העיר ירושלים בתושבים חדשים, על מנת לשמור על מרכזיותה וביטחונה. לאחר מכן נערכה על ידי נחמיה ועזרא הסופר חנוכת חומת ירושלים בשמחה רבה, במהלכה הם קדשו על פי ההלכה את חלקי העיר שנוספו לעיר. חנוכת החומה לוותה בנגינה והוקרבו בה קרבנות רבים לאל.

במהלך תקופת הבנייה היה על נחמיה להתמודד עם משבר ציבורי עקב המצב הכלכלי הקשה בו העם היה נתון. נחמיה שמע את תלונות העם וכעס על העשירים שניצלו את המצב לניצול העניים, ובמיוחד על אותם עשירים שעקב תפקידם בבית המקדש היו פטורים מהמיסים הכבדים אותם היו חייבים כל השאר לשלם לשלטון הפרסי. נחמיה כינס את הציבור והוכיח את העשירים, והציע להם להחזיר את האדמות ולבטל את החובות של העניים וכדי לשמש דוגמה הוא היה הראשון לעשות כהצעתו והצהיר כי הוא ומקורביו מוותרים על חובות העניים. נחמיה דרש מהעשירים להישבע שימחלו על החובות שהעניים חייבים להם.

לאחר 12 שנים של שהייה בארץ, קיים נחמיה הבטחתו וחזר לשם המשך שירותו אצל מלך פרס, אולם בעקבות הרעה במצב הביטחוני, הדתי והחברתי בארץ שב לירושלים בשנת 431 לפנה"ס בליווי צבאי.

עם שובו פעל בתקיפות רבה. סילק את טוביה העמוני שפלש לבית המקדש ודאג שמתנות הכהונה והלוויה יגיעו לירושלים, על מנת שהלווים יוכלו להתמסר לעבודת המקדש, ולא יצטרכו ללכת לשדותיהם שמחוץ לירושלים. הוא עצר את המסחר בעיר בשבת, ופעל בנחרצות רבה נגד נישואי התערובת שפשו בעם, בעת היעדרו, ובכלל זה אף גירש את נכדו של הכוהן הגדול בשל נישואין אלה.

ראו גם

לקריאה נוספת

  • מנחם שטרן, בין הכרזת כורש להצהרת בלפור: שיבת ציון הקדומה והמחודשת, ירושלים: תשס"ו-2006.
  • יונינה דור, האמנם גורשו הנשים הנוכריות? שאלות ההיבדלות בימי שיבת ציון, ירושלים: הוצאת מאגנס, 2006.
  • יעקב מדן, הפשרה בלתי חוקית, סגולה 1 (אייר תש"ע, אפריל 2010)
  • ח' מרחביה (עורך), קולות קוראים לציון, ירושלים: הוצאת מרכז שזר, תשמ"א-1981.
  • שרה יפת, בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים, מוסד ביאליק, 2017.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ ספר תהילים, פרק קכ"ו
  2. ^ ספר מלכים ב', פרק כ"ה.
  3. ^ ספר דברי הימים ב', פרק ל"ו, פסוק כ"ב.
  4. ^ המקומות מופיעים בספר עזרא, פרק ב', ולהלן המקומות בסדר הא"ב: אונו, בארות, בית לחם, גבע, גבעון, חדיד, יריחו, כפירה, לוד, מגביש, מכמש, נבו [נוב], נטופה, עזמות, עי, ענתות, קריית יערים ורמה.
  5. ^ ספר נחמיה, פרק י"א, פסוקים כ"ה-ל"ו; פרק י"ב, פסוקים כ"ה-כ"ט
  6. ^ הפרסים הסכימו לאוטונומיה תרבותית אבל לא לעצמאות ממלכתית והקפידו על כך
  7. ^ לפי הסוברים ששבצר הוא זרובבל הרי שמדובר בעליה אחת.
  8. ^ בהנחה שיש 5 נפשות במשפחה.
  9. ^ רבו המובהק = הרב שממנו למד את רוב חוכמתו.
  10. ^ ראו עזרא ד, ז-כד, ופירוש דעת מקרא, שכלל הנראה אירוע זה התרחש זמן קצר קודם לעליית עזרא.
  11. ^ רש"י דברי הימים א, ה, מא
  12. ^ זוהי השיטה המקובלת על רוב המפרשים והחוקרים, אך הטוענים שהאמנה נחתמה עוד בזמן זרובבל, כך למשל כתב המיוחס לרש"י נחמיה ז, ה-ו.
אלישיב בן יהויקים

אלישיב בן יהויקים הוא דמות מקראית, כיהן ככהן גדול בימיו של נחמיה. היה מבוניה הראשונים של חומת ירושלים. מקורב לסנבלט וממתנגדיו של נחמיה. לפי יוסף בן מתיתיהו ירש את מקומו של אביו יהויקים לאחר מותו.

גלות בבל

גלות בבל היא תקופה בהיסטוריה של העם היהודי המתחילה בהגליית תושבי ממלכת יהודה לממלכת בבל וחורבן ממלכת יהודה במאה השישית לפנה"ס עד תקופת שיבת ציון, שבה התהוותה הנהגה לאומית ודתית בפחוות יהודה.

הגליית תושבי יהודה לבבל התרחשה לפחות בשלושה גלים בעקבות מרידות נגד האימפריה הנאו-בבלית במזרח הקרוב הקדום: ממרד יהויקים בשנת 601 לפנה"ס, דרך מרד צדקיהו בשנת 589 לפנה"ס וניסיון ההפיכה של ישמעאל בן נתניה נגד גדליהו בן אחיקם, שמונה למושל/נציב בבלי ביהודה בשנות ה-80 של המאה השישית לפנה"ס. מסעות ההגליה התנהלו בקבוצות הומוגניות של תושבי יהודה, לאורכו של הסהר הפורה, למרחק של כ-1,500 ק"מ, ובסיומן שוכנו הגולים באזורים שונים בממלכה – העיר בבל, סביב העיר סיפר, העיר אורוכ ומרחב העיר ניפור. מעבר לצמרת המלוכה, האצולה והכהונה ששוכנה בתנאי מאסר בעיר בבל, שאר הגולים נחשבו לבני מעמד שושנו במסגרתו, תמורת שירות של מספר שנים למען הממלכה, קיבלו אדמות חכירה לפרנסתם. מסגרת זו אפשרה להם חופש תנועה, ניוד חברתי ושמירה על לכידות אתנית.

בעקבות השתלטות הפרסים על האימפריה הבבלית והצהרת כורש, החלו מספר גלי שיבת גולים לציון. קיימת מחלוקת לגבי גודל שיבת ציון, אולם ברור כי בסוף המאה השישית לפנה"ס והמאה החמישית לפנה"ס, חודש ביהודה פולחן אלוהי ישראל, הוקם בית המקדש השני (516 לפנה"ס) ונוצר מוקד תרבותי והנהגתי מחדש בפחוות יהודה הפרסית.

התקופה הפרסית בארץ ישראל

התקופה הפרסית בתולדות ארץ ישראל החלה בשנת 539 לפנה"ס עם השלמתו של המלך כורש את השתלטותה של ממלכת פרס על שטחי האימפריה הבבלית ובתוכם גם ארץ ישראל, והסתיימה בשנת 332 לפנה"ס עם כיבושה על ידי אלכסנדר מוקדון ותחילתה של התקופה ההלניסטית בארץ ישראל.

התקופה הפרסית מצוינת בתולדות עם ישראל כתקופת שיבת ציון וראשית תקופת בית שני.

זכריה הנביא

זְכַרְיָה בֶּן-בֶּרֶכְיָה בֶּן-עִדּוֹ הַנָּבִיא, הוא דמות מקראית, נביא אשר חי בימי שיבת ציון, ופעל לעידוד שבי הגולה ולמען בניית בית המקדש השני. ספרו, האחד-עשר בתרי עשר, עשוי משני חלקים השונים זה מזה באופיים עד כדי כך, שמרבית החוקרים רואים בהם מעשה ידי שני נביאים שונים, כאשר חלקו השני של הספר שייך לנביא אלמוני מתקופה לא ברורה.

בחלק הראשון בולטים חזיונותיו של זכריה, ובחלק השני ישנם שני משאות נבואיים, העוסקים בעיקר באחרית הימים.

זרובבל בן שאלתיאל

זְרֻבָּבֶל בֶּן-שְׁאַלְתִּיאֵל הוא דמות מקראית אשר היה ראש הגולה, אחד ממנהיגי שיבת ציון שלאחר חורבן בית המקדש הראשון, אשר בנה את בית המקדש השני בשנת 516 לפנה"ס.

חגי

חַגַּי הוא נביא תנ"כי מימי שיבת ציון. ספרו בן שני הפרקים הוא העשירי בתרי עשר, וממוקם בין ספר צפניה לבין ספר זכריה. עיקרו עידוד שבי הגולה לבנות את בית המקדש השני.

יהוד מדינתא

יהֻד או יהוד מְדִינְתָּא הוא שמה הארמי של פחוות יהודה - רשות ממשל עצמי יהודי בחבל יהודה בארץ ישראל בתקופה הפרסית החל מהמאה ה-6 לפנה"ס.

כנסת הגדולה

כנסת הגדולה הייתה המוסד העליון של חכמי ישראל מימי עזרא ונחמיה ועד סמוך לכהונת שמעון הצדיק, כלומר בפרק הזמן שבין סוף נביאי ישראל האחרונים (מאז שיבת ציון) לתחילת תקופתם של ראשוני חז"ל, חכמי תקופת המשנה. אנשי כנסת הגדולה תפקדו כהנהגה רוחנית, מחוקקי תקנות מחייבות, עורכי וחותמי התנ"ך ומנסחי חלק חשוב מן התפילות.

נחמיה

נְחֶמְיָה בֶּן-חֲכַלְיָה היה ממנהיגי היהודים בימי שיבת ציון שבתקופת בית שני ומחברי הכנסת הגדולה. הוא חי במאה החמשית לפני ספירת הנוצרים. פעולותיו מפורטות בספר נחמיה שנכתב ברובו על ידי נחמיה עצמו, בגוף ראשון. שימש שר המשקים של המלך הפרסי ארתחשסתא הראשון, תפקיד שעבורו נבחר אדם שבו נתן המלך אמון רב ומאוחר יותר (בשנת 445 או 444 לפנה"ס) אף מינה אותו המלך לתפקיד פחה האחראי על פחוות יהודה. משמעות שמו דומה למילה נחמה.

על פי המסורת נפטר נחמיה בט' בטבת.

ספר נחמיה

ספר נְחֶמְיָה הוא אחד מספרי התנ"ך, אך על פי החלוקה המסורתית הוא נחשב כחלק מספר עזרא ולא כספר בפני עצמו. הספר עוסק ברובו בשיקומו של היישוב היהודי בארץ ישראל על ידי השבים לארץ בתקופת ראשית בית המקדש השני, בסביבות המאה ה-6 לפנה"ס. רוב הספר מתואר מנקודת מבטו של נחמיה בן חכליה, ראש יהודי הארץ באותה תקופה שמונה על ידי השלטון הפרסי; שאר הספר מכיל תעודות שונות על התקופה (רשימת העולים, האמנה, מפת ההתיישבות), סגנון זה קיים גם בספר עזרא.

ספר זה לא נקרא בציבור באף חג בלוח השנה היהודי, אך קטעים ממנו משולבים בתפילה.

ספר עזרא

ספר עֶזְרָא הוא ספר בתנ"ך הנמצא בסדר כתובים, ומקומו אחרי ספר דניאל ולפני ספר נחמיה. על פי חז"ל, במקור כלל ספר עזרא את ספר נחמיה, ושניהם נחשבו לספר אחד ששמו עזרא. הספר עוסק בין היתר בחייו ופעולו של עזרא הסופר.

עזרא הסופר

עֶזְרָא הַסּוֹפֵר (חי במאה ה-5 לפנה"ס) היה ממנהיגי היהודים בימי שיבת ציון ובתחילת תקופת בית שני. כינויו "הסופר" מתאר את בקיאותו בתורה ואת פעולותיו בלימוד התורה והעתקתה. דעה נוספת מסבירה שזה כינוי לפקיד גבוה בממלכת פרס.

בשנה השביעית למלכות ארתחשסתא מלך פרס (457 לפנה"ס), עלה עזרא מבבל לירושלים כממונה מטעם המלך, בראש חבורה של עולים יהודים. הוא הגיע לארץ יהודה עם כתב זכויות ("נשתוון") שניתן לו מטעם מלך פרס והביא עמו מענק של כסף וזהב מהמלך עבור בית המקדש ותרומות של יהודי פרס שהועלו באישור המלך, בנוסף לתקציב קבוע של המלך עבור בית המקדש.על עזרא נאמר בתוספתא כי ראויה הייתה התורה להינתן על ידיו, אלא שבא משה רבנו וקדמו. עזרא הסופר נפטר בט' בטבת, ומאחר שיום זה סמוך לעשרה בטבת, יום האבל לציון תחילת המצור הבבלי על ירושלים, צירפו את האבל על מותו של עזרא אליו.

על פי ההיסטוריון יוסף בן מתתיהו בספרו קדמוניות היהודים (המאה ה-1 לספירה), עזרא נפטר בשיבה טובה "ונקבר בכבוד רב בירושלים". לפי מסורות עממיות נקבר עזרא בעיראק, בקבר עזרא הסופר והאתר שימש מוקד עלייה לרגל.

על שמו רחובות בישראל, תנועת הנוער הדתית עזרא וכן היישוב בית עזרא.

שבט אפרים

שֵׁבֶט אֶפְרַיִם הוא אחד משנים-עשר שבטי ישראל המתוארים במקרא. בני השבט נקראים "אפרתים". השבט נקרא על שם בנו השני של יוסף, אפרים.

שבט זה נודע בחשיבותו והצמיח מתוכו מספר מנהיגים מהותיים, ביניהם יהושע בן נון אשר הנהיג את העם בכיבוש הארץ וירבעם בן נבט מייסד ממלכת ישראל.

שבט בנימין

שבט בנימין הוא אחד משנים-עשר שבטי ישראל המוזכרים בתנ"ך והוא מצאצאי האם הרביעית, רחל.

בן לשבט בנימין נקרא "יְמיני" בלשון המקרא, ובריבוי: "בני ימיני" או "בני בנימין".

שבט יהודה

שבט יהודה הוא אחד משנים עשר שבטי ישראל המוזכרים בתנ"ך.

על פי התיאור המקראי, השבט נקרא על שם יהודה, בנו הרביעי של יעקב, אשר כל בני השבט הם צאצאיו.

"שבט יהודה" הוא שבט מרכזי בסיפור המקראי.

שבט מנשה

שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה הוא אחד משנים-עשר שבטי ישראל המוזכרים בתנ"ך. הוא נקרא על שם אבי השבט מנשה, בנו הבכור של יוסף שהיה בן לרחל וליעקב. יוסף הוא הבכור לבני רחל, ואחיו השני, בנימין, הוא בנה הצעיר.

שבעים הזקנים

שִׁבְעִים הַזְּקֵנִים הוא כינוי לשתי קבוצות, האחת של משה רבנו והשנייה של תלמידי יהושע בן נון. לא ברור מהם היחסים בין שתי הקבוצות, והאם הן מהוות המשך זו לזו. בנוסף לשתי קבוצות אלה, מופיעים במסורת היהודית מספרים קרובים מאוד של "זקנים": שבעים ושניים זקנים בעניין תרגום השבעים, וכן חברי הסנהדרין, שעל פי ההלכה מנו שבעים ואחד תלמידי חכמים.

תהילים קכ"ו

תהילים קכ"ו ב הוא מזמור בספר תהילים הפותח במילים: "שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים". משורר התהילים מתפעל משיבת הגולים לארץ ישראל ואף רומז כי על אף הקשיים שחווים הגולים בהווה, מובטח להם עתיד יותר טוב במולדתם. משורר התהילים מבקש מה', שיחזיר את מצבה של ציון קודם הגלות. שיבת ציון תקופה בתולדות עם ישראל, זכתה לכינויה בזכות הכתוב בכותרת המזמור. היו שכינו כך אף את שיבת העם היהודי לארצו בעת החדשה. עדות אשכנז נוהגים לומר את המזמור לפני ברכת המזון בימים שאין אומרים תחנון. המזמור הוא חלק ממחרוזת של 15 שירי מעלות המשובצים בספר תהלים ואשר על פי מסורת חז"ל נכתבו כולם על ידי דוד. מזמור זה הוצע כהמנון למדינת ישראל.

תקופת בית שני

תקופת בית שני היא תקופה בתולדות עם ישראל, אשר החלה בראשית שיבת ציון בשנת 538 לפנה"ס, והסתיימה בשנת 136, עם תום מרד בר כוכבא, אשר הסתיים בתבוסה והרס נרחב ליישוב היהודי בארץ ישראל. התקופה נקראת על שם בית המקדש השני והתיקוף מקובל על היסטוריונים, אף כי בית המקדש השני נבנה 22 שנה לאחר שיבת ציון, וחרב 65 שנה לפני כישלון מרד בר כוכבא.

במהלך התקופה הייתה התפתחות תאולוגית ורוחנית שכללה יצירה תרבותית ודתית ענפה וכן את עלייתם ונפילתם של זרמים דתיים, כהנים ומנהיגים. בסוף ימי בית שני, במאה הראשונה לספירה, הגיעה התפוצה היהודית לשיא היסטורי מבחינת חלקה באוכלוסיית העולם. ההערכות השמרניות נוקבות ב-2,000,000 איש (אומדנים מקסימליים מגיעים אף ל-8,500,000) מפרס ועד קרתגו, כשאוכלוסיית האימפריה הרומית כולה מנתה אולי 60,000,000 נפש.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.