שטן

שָׂטָן הוא דמות מיתולוגית של רשע ומקטרג, המופיע בדתות שונות ומוזכר בתנ"ך, בברית החדשה ובקוראן. השטן מתואר בדרך כלל בדמות מלאך, שד, או אל, המוביל קו מנוגד לתפישות מוסריות, או המתנגד לאל הטוב והמוסרי.

Satan before the Lord
"השטן בפני אלוהים", מאת קוראדו ג'אקווינטו, שנת 1750 בערך. מתוך מוזיאון הוותיקן.
Das jüngste Gericht mit dem hl Michael im Kampf mit dem Satan um1610
המלאך מיכאל במאבק עם השטן, מאת יוהנס רוטנהאמר, 1610.
William Blake - Job's Sons and Daughters Overwhelmed by Satan
השטן מענה את איוב ובני משפחתו. איורים של ספר איוב מאת ויליאם בלייק, 1826
Ary Scheffer - The Temptation of Christ (1854)
השטן מפתה את ישו, מאת הארי שפר, 1854.
Kitab al-Bulhan --- 3-headed devil
שטן בעל שלושה ראשים, מתוך "כיתאב אל-בולחן", סוף המאה ה-14.
AndelysTheophile
ציור זכוכית מהמאה ה-16 בכנסיית נוטרדאם בנורמאנדי
Devil medium
השטן מתוך דפיו של 'קודקס גיגס', ספר מפורסם מהמאה ה-13, בו כתובים רוב הכתבים החשובים באותה התקופה. סביב הציור המבעית והספר פותחה אגדה, על פיה הספר נכתב לאחר שנזיר נידון למוות וביקש מחילה, בתנאי שיכתוב ספר שיכיל את כל הידע האנושי תוך יום אחד, משימה שביצע בעזרת השטן. על פי האגדה, הציור מתאר את מראהו האמיתי של השטן.

השטן בדתות השונות

הבלשן והעיתונאי רוביק רוזנטל טוען שמחקר שפות שמיות שונות מראה, שהמילה "שטן" החלה את דרכה כשם פרטי תמים.[1]

ביהדות

המילה "שטן" מופיעה בתנ"ך לראשונה במשמעות של "מכשול" ("ויתיצב מלאך ה' בדרך, לשטן לו"[2]), ובהמשך כ"אויב" ("ויקם ה' שטן לשלמה, את הדד האדומי"[3]), בספר איוב, ספר זכריה,[4] ובספר דברי הימים[5] המאוחרים יותר, מופיע השטן באופן מובהק כדמות עצמאית ובשמו המפורש, אם כי גם בספר תהילים[6] הוא מופיע, אך באופן שניתן לפרשנות אחרת. בשונה מהתיאור בדברי הימים בו השטן מסית את דוד לערוך מפקד, בספר שמואל ב' מיוחסת ההסתה לאלוהים בעצמו[7], וגם מופיע "מלאך המשחית בעם" והורג בהם במצוות ה'.[8]

משמעות המילה "שטן" היא "השוטה מן הדרך", שכן אחד מתפקידיו (ראו להלן) הוא להסיט את האדם מדרך הישר.[9]

השטן מוזכר בספר תהילים פרק ק"ט "תחת-אהבתי ישטנוני ואני תפלה: וישימו עלי רעה תחת טובה ושנאה תחת אהבתי: הפקד עליו רשע ושטן יעמד על ימינו:" באותו פרק שורש המילה שטן (ש.ט.נ) מופיע עוד פעם. כפי שנראה מפסוקים אלו, דוד המלך השתמש במונח "שטן" כאויב אנושי, בדומה להופעתו בימי שלמה בנו כלפי אויביו הדד האדומי[10] ורזון בן אלידע[11]. עם זאת, יש מפרשים שבמילים "ושטן יעמד על ימינו", מתייחס דוד למשמעות ה"מלאכית" של השטן, כמקטרג. לכן הוא מקלל את אויביו, בכך שהשטן יעמוד על ימינם, דהיינו, יהיה לצדם (ויקטרג עליהם) במשפט האלוהי.

השטן מוזכר בספר איוב ולאחר מכן בתלמוד ובמדרשים, שם הוא נתפס לרוב כמלאך מקטרג, שעושה שליחויות ו"עבודות שחורות" למען האל, הוא מוזכר בין "בני האלוהים" המתייצבים לפני ה':"וַיְהִי הַיּוֹם--וַיָּבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים, לְהִתְיַצֵּב עַל ה'; וַיָּבוֹא גַם הַשָּׂטָן, בְּתוֹכָם." (ספר איוב, פרק א', פסוק ו').

בספרות המדרשים השטן מופיע כמלאך שיש לו מספר תפקידים:

  • להמית בני אדם בשליחות האל, כך למשל מתואר שהאל שולח את השטן להביא את נשמתו של משה. (מדרש רבה דברים פרשה יא פסקה י).
  • לקטרג בבית דין של מעלה. (מדרש רבה שמות פרשה יח פסקה ה) במיוחד כאשר האדם חוטא כמו למשל בחטא העגל. (מדרש רבה שמות פרשה מג פסקה א') או בשעת סכנה. (מדרש זוטא קהלת פרשה ג').
  • להלשין בפני אלוהים על מעשה בני האדם. כך הוא מתואר כמי שהלשין על ישראל שנהנו מסעודת אחשוורוש. (מדרש רבה אסתר פרשה ז פסקה יג )
  • כדמות שמפתה בני אדם לחטוא ולעבור על ציויו של האל, כמו בסיפור נח, שם הוא מפתה אותו לטעת כרם ולהשתכר. (מדרש תנחומא בראשית פרק יג) וכמו בסיפור אברהם, בו הוא מנסה להניא אותו מעקדת יצחק. (מדרש תנחומא וירא פרק כ"ב) דבר שעבר למסורת המוסלמית ברגימת העמודים שמסמלים את השטן בעליה לרגל למכה.
  • כדמות שמפתה את האדם לחטוא ואחר כך מקטרגת עליו אצל אלהים ואחר כך ממיתה אותו בעבור חטאיו: "אמר ר"ל הוא שטן הוא יצר הרע הוא מלאך המות" (מסכת בבא בתרא טז/א).
  • תפקידים אחרים. במדרש תנחומא (תולדות פרק י"א) השטן נשלח למנוע מעשיו לחזור מוקדם כדי שיעקב יקבל את הברכות.
  • כדמות שמתעמרת ומזיקה לבני אדם. כך הוא מתואר לאחר העקידה שכמי שמתחפש ליצחק ומבהיל את שרה בסיפור העקידה וגורם למותה. (מדרש תנחומא וירא פרק כג)

חז"ל תיקנו מספר תפילות כנגד השטן, באחת, כסיום לאחר התפילה הוא מופיע כ"שטן המשחית"[12] ובשנייה בברכת האורח מופיעה הבקשה: "ואל ישלוט שטן לא במעשי ידיו ולא במעשי ידינו".[13] בקריאת שמע שעל המיטה שאומרים לפני השינה, חז"ל תקנו לומר את הפסוק מספר זכריה (ג' פסוק ב'), כהגנה מפני היזקו בלילה: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל הַשָּׂטָן יִגְעַר ה' בְּךָ הַשָּׂטָן וְיִגְעַר ה' בְּךָ הַבֹּחֵר בִּירוּשָׁלָ‍ִם הֲלוֹא זֶה אוּד מֻצָּל מֵאֵשׁ". הפסוק הבא בתפילה איננו מזכיר את השטן, אך רומז אליו: "הִנֵּה מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה, שִׁשִּׁים גִּבֹּרִים סָבִיב לָהּ  מִגִּבֹּרֵי יִשְׂרָאֵל. כֻּלָּם אֲחֻזֵי חֶרֶב, מְלֻמְּדֵי מִלְחָמָה. אִישׁ חַרְבּוֹ עַל-יְרֵכוֹ, מִפַּחַד בַּלֵּילוֹת" (מגילת שיר השירים, פרק ג', פסוקים ז'-ח') - הפחד בלילות הוא מהשטן.

הקבלה בימי הביניים חידדה את דמות ה'שטן' כדמות עצמאית כביכול, וישות רעה, החותרת כנגד האל. בכך באה לידי ביטוי השפעת הגנוסיס על הקבלה. הדימויים בהם השתמשו חכמי הקבלה שילבו את התיאורים הגנוסטיים של 'סמאל' עם תיאורים נוצריים מובהקים בחלק מהתיאורים של הגיהנום.

בגנוסטיקה

באמונה הגנוסטית, השטן - הדמיורגוס - הוא למעשה אלוהי היהדות, שברא את העולם הזה. הוא האל שנוצר בבריאת עולם הספירות (קרוי גם 'ילדבאות' או 'יהוה-צבאות'[דרוש מקור]), ומשום שהוא חושב שהוא האחד והיחיד ואין עוד מלבדו הוא קרוי גם סמאל - האל הסומא שאינו רואה את סופיה (חוכמה) ואת האינסוף שבראו אותו (כתבי הדת הגנוסטית מצויים בספריית נאג' חמאדי), ומאוחר יותר גם נקרא שטנאל. הסיומת "אל" מעידה על כוחו העליון של השטן.

בנצרות

בנצרות נקרא השטן "לוציפר". בניגוד ליהדות בה הוא מופיע בדרך כלל כמלאך שסר למרותו של אלוהים, בברית החדשה מופיע השטן כרשע ושד המורד באל ובאנושות, המנהל נגדו מלחמה על נפשות בני האדם ועל שליטה בעולם, וכתוצאה מכך היווה את מקור הרוע בעולם. בוותיקן היה נהוג תפקיד בשם "פרקליט השטן", ותפקידו היה לטעון נגד קאנוניזציה, על ידי הצגת חסרונותיו ושגיאותיו של המועמד לקדושה.

באסלאם

שמו של השטן באסלאם הוא איבליסערבית: إبليس, בתעתיק מדויק: אִבְּלִיס). איבליס מוזכר בקוראן בשמו 11 פעמים, ועוד כמה עשרות פעמים בכינוי "השטן" (בערבית: الشيطان, בתעתיק מדויק: אלשיטאן) ובכינוי "הלוחש" (בערבית: الوسواس, בתעתיק מדויק: אלוסואס – ניתן לתרגם גם כמסית או כמדיח). המילה הערבית לציון "שטן" (شيطان) מתייחסת במובנה הרחב לכל הרוחות הרעות שמשתפות פעולה עם איבליס, ראש השטנים, אך פעמים רבות מתארת את איבליס עצמו.

אטימולוגיה

לדעת מרבית החוקרים הלא-מוסלמים, מקור המילה במילה היוונית διαβολος, יריבו של האדם בכתבים הנוצריים. במקורות הערביים[14] מוסברת המילה כנגזרת מהפועל إبلس – "אמר נואש" (מרחמי האל), ולכן "איבליס" הוא זה שאין לו דבר לצפות מרחמי האל. הסבר אחר הוא ש"איבליס" הוא זה הגורם לייאוש. אפשר לפרש גם משורש "בלש" במשמעות של חיפוש בארמית, ו"איבליס" הוא מי שמחפש את בן האדם במעשיו הלא-טובים או בעת צרה.

בקוראן

הקוראן מתאר את איבליס כאחד מבני השדים (בערבית: الجنّ, בתעתיק מדויק: אלג'ן, ראה סורה 18, אלכהף / 50), אשר נברא מאש (סורה 38, צ. / 76). במקומות אחרים הוא מתואר כאחד מן המלאכים.

בכמה פסוקים (למשל: סורה 7, אלאעראף / 12-18; סורה 15, אלחג'ר, פסוקים 32–44) מתואר דו-שיח בין אלוהים לאיבליס. כאשר ציווה אלוהים על המלאכים להשתחוות לאדם, סירב איבליס בטענה שאינו יכול להשתחוות לאדם בשר ודם שאלוהים יצר "מטיט נוקשה, מעיסת בוץ שהשחירה" (על פי תרגומו של אורי רובין). אז קילל אותו אלוהים עד יום הדין, ואיבליס ביקש ארכה עד ליום תחיית המתים. אלוהים הסכים, והתיר לאיבליס להסיט מדרך הישר את אלה שלא מאמינים, כך שיגיעו לגיהנום; ואילו את אלה שמאמינים באלוהים לא יוכל איבליס להסיט מדרך הישר.

בסיפור עץ הדעת כפי שהוא מופיע בקוראן, איבליס הסית את אדם וחווה להמרות את פי האלוהים (סורה 2, אלבקרה / 35-36) ולאכול מהפרי האסור (סורה 20, ט.ה. / 120-121). כאשר איבליס מופיע בתפקיד של מפתה ומדיח הוא לא נזכר בשמו אלא מכונה "השטן".

סופו של השטן, עובדיו וצאצאיו הוא להגיע לגיהנום (סורה 38, צ. / 85), וביום הדין הוא ינטוש את אלה שהלכו אחריו (סורה 14, אבראהים / 22).

בריאתו של השטן

במסורת המוסלמית יש מחלוקת אם איבליס שייך לגזע המלאכים אם לאו. היו שאמרו שהוא שייך למין של מלאכים שנקראו "שדים" (בערבית: جنّ) ונבראו מאש, בעוד ששאר המלאכים נבראו מאור. נאמר שהוא היה אחד משומרי גן העדן. נאמר כי לפני שאיבליס המרה את פי האלוהים, הוא היה מלאך בשם עזאזיל ששכן בארץ והיה בעל ידע רב, מה שגרם לו להפוך שחצן. כאשר איבליס סירב להשתחוות לאדם, אלוהים קילל אותו וראה בו אחד מהכופרים.[15]

סמלי השטן

מקובלים: צורת הפנטגראם ההפוך (מעין כוכב הפוך ומחומש חסום במעגל), צלב הפוך והמספר 666. מקורו של הסמל הראשון, הפנטגראם (בגלגוליו השונים), אינו קשור לעבודת השטן. הסמל מופיע בדתות הפאגאניות העתיקות והמודרניות כסמלה של האלה (כגון ונוס), וברפואה הסינית בתור סמל לחמשת האלמנטים: אש, אדמה, מתכת, מים ועץ.

גרסה מפותחת של הפנטגראם, שבה משתמשות כתות שונות המאמינות בשטן, היא פנטגראם עליו מצויר עז הבית, כאשר חמש פאות הכוכב הן שתי קרניו, שתי אזניו וזקנו, צורה זאת נקראת ה"בפומט".

צלב הפוך משמש כסמל השטן בעיקר בהקשר של אנטי-נצרות. כיוון שהצלב הוא סמל הנצרות והוא מסמל את אלוהים, צלב הפוך מסמל את ההתנגדות לנצרות ואת השטן.

מקורו של המספר 666 כסמל השטן הוא חזון יוחנן בברית החדשה, אשר מציג מספר זה כ"מספרה של החיה" או "מספרה של הבהמה". לפי הפרשנות המקובלת, "החיה" או "הבהמה" היא השטן. מספר זה שימש נושא מרכזי במספר רב של ספרים, סרטים, שירים ומסורות סיפוריות. אלן איטקן, פרופסור קנדי לתולדות הנצרות הקדומה, העלה באחרונה טענה כי מספרה של הבהמה צריך להיות דווקא 616, אך הסימוכין לטענה נדחו על ידי חוקרים אחרים.[16]

צורת הפנטגראם, הצלב ההפוך והמספר 666 מזוהים כיום עם כת השטן, אך נעשה בהם שימוש נרחב גם בתרבות המטאל.

בימי הביניים הועלה על המוקד "שוליית השטן" ועוזרו הבכיר על הארץ ארנסטו דל טורקייה.

שמותיו הנוספים של השטן ודמויות דומות אליו

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ הזירה הלשונית: מיהו השטן של דרעי?, רוביק רוזנטל, ישראל היום, 2018
  2. ^ ספר במדבר, פרק כ"ב, פסוק כ"ב
  3. ^ ספר מלכים א', פרק י"א, פסוק י"ד
  4. ^ ספר זכריה, פרק ג', פסוקים א'-ב'
  5. ^ ספר דברי הימים א', פרק כ"א, פסוק א'
  6. ^ ספר תהלים, פרק ק"ט, פסוק ו'
  7. ^ "וַיֹּסֶף אַף יְהוָה לַחֲרוֹת בְּיִשְׂרָאֵל; וַיָּסֶת אֶת דָּוִד בָּהֶם לֵאמֹר, לֵךְ מְנֵה אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֶת יְהוּדָה" (שמואל ב פרק כד פסוק א)
  8. ^ "וַיִּשְׁלַח יָדוֹ הַמַּלְאָךְ יְרוּשָׁלִַם לְשַׁחֲתָהּ וַיִּנָּחֶם ה' אֶל הָרָעָה וַיֹּאמֶר לַמַּלְאָךְ הַמַּשְׁחִית בָּעָם רַב עַתָּה הֶרֶף יָדֶךָ וּמַלְאַךְ ה' הָיָה עִם גֹּרֶן הָאֲוַרְנָה הַיְבֻסִי." ספר שמואל ב', פרק כ"ד, פסוק ט"ז
  9. ^ הרמב"ם סובר ש'השטן' הוא כוח הדמיון, והוא המטה את האדם מדרך האמת (נגזר מ 'שטה מעליו ויעבור'). מורה נבוכים ג,כב
  10. ^ "וַיָּקֶם ה' שָׂטָן לִשְׁלֹמֹה, אֵת הֲדַד הָאֲדֹמִי:  מִזֶּרַע הַמֶּלֶךְ הוּא, בֶּאֱדוֹם" (מלכים א, יא יד).
  11. ^ "וַיָּקֶם אֱלֹהִים לוֹ שָׂטָן, אֶת רְזוֹן בֶּן אֶלְיָדָע:  אֲשֶׁר בָּרַח מֵאֵת הֲדַדְעֶזֶר מֶלֶךְ-צוֹבָה אֲדֹנָיו: וַיִּקְבֹּץ עָלָיו אֲנָשִׁים, וַיְהִי שַׂר גְּדוּד בַּהֲרֹג דָּוִד אֹתָם; וַיֵּלְכוּ דַמֶּשֶׂק וַיֵּשְׁבוּ בָהּ, וַיִּמְלְכוּ בְּדַמָּשֶׂק: וַיְהִי שָׂטָן לְיִשְׂרָאֵל כָּל יְמֵי שְׁלֹמֹה, וְאֶת הָרָעָה אֲשֶׁר הֲדָד; וַיָּקָץ בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּמְלֹךְ עַל אֲרָם" (מלכים א, יא כג-כה)
  12. ^ בבלי, ברכות דף טז/ב
  13. ^ בבלי, ברכות דף מו/א
  14. ^ מילון "לסאן אלערב", בערך ב.ל.ס
  15. ^ אלטברי, ג'אמע אלביאן פי תפסיר אלקראאן, בפרשנות לסורה 2, אלבקרה / 34
  16. ^ Who is 666?
  17. ^ בבלי בבא בתרא, טז, א
666 (מספר)

666 הוא מספר טבעי הבא אחרי 665 ולפני 667. המספר הוא מספר משולשי, והוא סכום המספרים הטבעיים מ-1 ועד 36.

גיהנום

לפי אמונה נפוצה בדתות השונות, גיהנום הוא המקום שאליו נשלחות לאחר המוות נשמותיהם של אלה שחטאו בחייהם, ובו הן סובלות ייסורים שונים, הכוללים לדוגמה שריפה באש, מכות וחבלות על ידי מלאכי חבלה ועוד. לגיהנום גרסאות שונות, המנוסחות בידי הדתות השונות, אך לכולן בסיס זהה: מקום נורא, לפי חלק מהן הוא שוכן מתחת לפני האדמה.

במקביל לאמונה בקיום הגיהנום מתקיימת אמונה בקיומו של גן עדן, אליו מגיעות נשמותיהם של צדיקים (כולל חוטאים שחזרו בתשובה).

גן העדן האבוד

גן העדן האבוד הוא אפוס שנכתב בידי המשורר האנגלי בן המאה ה-17, ג'ון מילטון. הוא פורסם לראשונה בשנת 1667 בעשרה ספרים; מהדורה שנייה פורסמה ב-1674 בשינויים קטנים, מחולקת מחדש לשנים-עשר ספרים (כחיקוי לאיניאדה של ורגיליוס). האפוס עוסק בסיפור הנוצרי של נפילת האדם: השטן המפתה את אדם וחוה, והגירוש מגן העדן. מטרתו של מילטון, על פי דבריו בספר הראשון, היא "להצדיק את דרכיו של האל לבני אדם" (א, 26) ולהתייחס לסתירה בין הידיעה המוחלטת של האל לבין הבחירה החופשית של האדם.

הגיבור הראשי של האפוס הוא המלאך שנפל, שטן. מהסתכלות מודרנית, יש שיאמרו כי מילטון מציג את השטן באופן חיובי, כישות שאפתנית וגאה שמתנגדת ליוצרה המשתלט, אלהים הכל-יכול, ונלחמת בשמיים, עד שהיא מנוצחת. ויליאם בלייק, מעריץ של מילטון והמאייר של האפוס, אמר על מילטון ש"הוא היה משורר אמיתי, ובצידו של השטן ללא שידע זאת". יש שרואים בדמות של לוציפר מקדים של הגיבור הביירוני.

הסיפור חדשני בכך שהוא מנסה לפייס בין המסורות הנוצריות והפגניות: כמו שייקספיר, התאולוגיה הנוצרית לא הספיקה למילטון, והוא חש צורך להשתמש במקורות נוספים. הוא מנסה לכלול פגניזם, מסורות יווניות קלאסיות ונצרות בתוך הסיפור.

האפוס עוסק בבעיות תאולוגיות נוצריות רבות, כמו הגורל, פרדסטינציה והשילוש הקדוש.

ואן פיס

ואן פיס (יפנית: ワンピース, אנגלית: One Piece) היא סדרת מאנגה ואנימה שנוצרה על ידי אמן המאנגה היפני אייצ'ירו אודה ופורסמה לראשונה ביפן ביולי 1997 ונחשבת לאחת הסדרות הארוכות בעולם. עלילת הסדרה אשר מתרחשת בעולם בדיוני מתמקדת בצוות פיראטים בפיקודו של קפטן מונקי די. לופי, השואף למצוא את אוצר ה״וואן פיס״ ולהפוך למלך הפיראטים.

סדרת המאנגה של ואן פיס יצאה לראשונה לשווקים ביפן בשנת 1997 על ידי המוציא לאור היפני Shueisha במגזין היפני "Weekly Shōnen Jump". כיום סדרת המאנגה עדיין מופקת כאשר 92 כרכים פורסמו עד היום (נכון ל-4 במרץ 2019). בהמשך, בעקבות הצלחת סדרת המאנגה בהמשך הפיקו אולפני האנימציה טואי אנימציה סדרת אנימה אשר מבוססות על עלילת סדרת המאנגה. סדרת האנימה שודרה לראשונה ביפן ברשת Fuji Television ב-20 באוקטובר 1999. כמו כן, לאורך השנים הופקו 14 סרטי קולנוע באורך מלא בסדרה, שלושה סרטי OVA, קלפי משחק, ומספר רב של משחקי וידאו אשר מבוססים על עלילת סדרת המאנגה.

במהלך 2005 הפכה ואן פיס לסדרת המאנגה הנמכרת ביותר בכל זמנים ולאחת מסדרות המאנגה הפופולריות ביותר בעולם, כאשר נכון ל-2019 מכרה מעל ל-455 מיליון כרכים.

יצר הרע

ביהדות, יצר הרע הוא כינוי לנטיותיו השליליות של האדם.

כ"ב בתשרי

כ"ב בתשרי הוא היום העשרים ושניים בחודש הראשון

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והוא החודש השביעי

למניין החודשים מניסן. כ"ב בתשרי לעולם לא יחול, בלוח העברי הקבוע, בימים ראשון,

רביעי

ושישי, ועל כן הוא משתייך לקבוצת הימים הנקראת "לא אדו".

כ"ג בתשרי

כ"ג בתשרי הוא היום העשרים ושלושה בחודש הראשון

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והוא החודש השביעי

למניין החודשים מניסן. כ"ג בתשרי לעולם לא יחול, בלוח העברי הקבוע, בימים שני,

חמישי

ושבת, ועל כן הוא משתייך לקבוצת הימים הנקראת "לא בהז".

כ"ג בתשרי מכונה בכינוי "אחרי החגים", כי הוא בא לאחר סדרת החגים הארוכה של חודש תשרי.

פרשת הבר מצווה של ילד שנולד בכ"ג תשרי הוא תמיד פרשת בראשית.

כת השטן

המונח כת השטן מתייחס בדרך כלל לקבוצת מאמינים הסוגדים לדמות השטן, או לכל מה שמאפיין אותו בתרבות מאז ימי הביניים ועד המאה ה-21. לפעמים בתקשורת מונח זה משמש גם לתיאור כנסיית השטן.

לוציפר

לוּציפר (מלטינית Lucifer, "נושא אור"), הידוע גם כהֵילֵל בֶּן-שָׁחַר, הוא כינויו של השטן באמונה הנוצרית.

מתקפת הטרור בסיני (2004)

מתקפת הטרור בסיני, אשר התרחשה בתאריך 7 באוקטובר 2004, מוצאי שמחת תורה, הייתה מתקפת טרור על אדמת מצרים, בשטח חצי האי סיני, אשר במסגרתה בוצעו שלוש התקפות של מכוניות תופת כנגד שניים ממוקדי התיירות הישראליים המרכזיים בחצי האי. המתקפה בוצעה בו זמנית בשני האזורים: מלון הילטון טאבה, בסמוך לעיירה טאבה השוכנת בסמוך לגבול ישראל-מצרים, וחוף ראס א-שטן, הממוקם בסמוך לעיירה נואיבה במזרח סיני, כ-50 קילומטר מדרום לקו הגבול.

במהלך המתקפה נהרגו 34 איש ונפצעו 171, חלקם ישראלים.

נח

נֹחַ הוא דמות מקראית, בנו של למך בן מתושלח והדמות הראשית בסיפור המבול בספר בראשית פרקים ו' עד ט'. קורותיו מסופרות בפרשה הקרויה על שמו, פרשת נח.

לנח היו שלשה בנים: שם, חם ויפת. הוא חי 950 שנה, שלפי הכרונולוגיה המקראית והמסורתית החלו בשנת א'נ"ו (2705 לפנה"ס) והסתיימו בשנת ב'ו' (1755 לפנה"ס).

סיני

חצי האי סִינַי (בערבית: سيناء) הוא חצי אי במצרים, בצורה דמוית משולש, התחום בין הים התיכון (מצפון), הנגב מצפון מזרח, מפרץ אילת מדרום מזרח, מפרץ סואץ ותעלת סואץ ממערב. שטח חצי האי כ-61 אלף קמ"ר, אוכלוסייתו מוערכת בכ-602 אלף נפש (נכון לשנת 2015).

מבחינה מדינית אזור זה הוא חלק ממצרים מאז שנת 1982, והוא נחלק לשני מחוזות עיקריים: צפון סיני ודרום סיני (חלקו של חצי האי הסמוך לתעלת סואץ שוכן בתחומם של מחוזות סואץ, איסמעיליה ופורט סעיד). בסיני עובר הגבול המדיני בין מצרים וישראל.

סמאל

סַמָּאֵל הוא מלאך חשוב בספרות חז"ל, וגם בפולקלור הנוצרי ובדמונולוגיה, הנושא דמות של מאשים, מפתה ומשמיד. הוא נחשב כטוב ורע כאחד. בספרות היהודית הוא מזוהה כמפקד השטנים ומלאך המוות. ברזי חנוך (Enoch II) הוא נסיך השדים וקוסם. הוא היה המלאך השומר של עשו והקדוש מגן של האימפריה הרומית החוטאת. סמאל נחשב בדרך כלל כשמו המלאכי האמיתי של השטן. האטימולוגיה של השם נובעת מן המילה "סומא" ("עיוורון") ו"אל" ומשמעותה - המלאך הפועל את פועלו המזיק בעת שהאל כביכול אינו מביט ומשגיח על עולמו.[דרוש מקור]

פולחן השטן ברוק הכבד

מאז היווצרות הרוק הכבד בתחילת שנות ה-70, נוצר קשר הדוק בין סגנון זה למוטיבים של שטניזם. את הקשר הזה יצרו מחוללי הסגנון, אשר נוסף על הופעתם הפרועה, השתמשו בסמלים ומוטיבים "שטניים", ובכך ביקשו לזעזע את הקהל ולמשוך תשומת לב. ה"שטניזם" של האומנים התבטא במלות השירים, בעטיפות האלבומים ובראש ובראשונה- בהופעות החיות.

פיראניה

פיראנְיה (שם מדעי: Piranha; מפורטוגזית) הוא שבט של דגים טורפים המשתייכים למשפחת הפיראניים. בעבר היו משוייכים למשפחת החריתיים.

מקור השם "פיראניה" בשפה אמריקאית מקומית, ככל הנראה מטופי עתיקה, כשהתרגום המילולי של שמו הוא "דג-שטן", או מגוארני, שם פירושו "דג-שיניים".

דגים אלה הם קרובי משפחתם של דגי הפאקו , בהם נמצא דג הטמבקוי, שהוא אחד מהגדולים שבדגי האמזונאס.

פרקליט השטן

פרקליט השטן (מלטינית: Advocatus Diaboli) היה פקיד שתפקידו היה לייצג לכאורה את השטן בדיונים על הענקת התואר "מבורך" או "קדוש" למועמד ולהתנגד לה, ולטעון כנגד "פרקליט האל" (Advocatus Dei), שתמך בהקדשה. דיונים כאלה היו חלק מהליך הקאנוניזציה (הכנסה לפנתאון הקדושים) של הכנסייה הקתולית. התפקיד הפך לרשמי על ידי האפיפיור סיקסטוס החמישי (Sixtus V) בשנת 1587 ובוטל בידי האפיפיור יוחנן פאולוס השני ב-1983.

רבי דוסא בן הרכינס

רבי דוסא בן הרכינס תנא, מהדור הראשון לתנאים, והיה בן דורו של רבן יוחנן בן זכאי, והאריך ימים עד שחי עד לדור הרביעי לתנאים. הוא סתם רבי דוסא במשנה.

נודע בעשירותו הרבה והושיב את חכמי ישראל שבאו לבקרו, על מיטות זהב.

המימרא הידועה ביותר שלו היא המוזכרת במסכת אבות: "שינה של שחרית ויין של צהרים, ושיחת הילדים, וישיבת בתי כנסיות של עמי הארץ מוציאין את האדם מן העולם".

כשהיה זקן מופלג נועצו בו חכמים לדעת הלכה, כך למשל מספר התלמוד במסכת יבמות: פעם אחת שמעו עליו חכמים שהורה באחת מהלכות יבמות כבית שמאי, החליטו ללכת אליו ולברר האם כך הוא הדבר. רבי דוסא היה כבר זקן מופלג והחכמים שבאו לביתו - רבי אלעזר בן עזריה רבי עקיבא ורבי יהושע - נהגו בו כבוד מופלג ותחבלו תחבולה כיצד לקבל את דעתו של רבי דוסא מבלי לשאלו ישירות לדעתו. לבסוף כשהבין להיכן חותרים החכמים שאל בשם מי שמעו האימרה "דוסא שמעתם? או בן הרכינס שמעתם?, אמרו לו בן הרכינס שמענו. אמר להם: אח קטן יש לי, בכור שטן הוא ויונתן שמו, והוא מתלמידי בית שמאי, והוא הורה הלכה זו כבית שמאי, אבל מעיד אני עלי שמים וארץ שעל מדוכה זו ישב חגי הנביא ואמר שלשה דברים, וביניהם שהלכה זו כבית הלל".

נקבר בצפת במערת שם ועבר. לפי מסורת אחרת נקבר ביישוב ערב, כיום בכפר עראבה.

ריס איוואנס

ריס איוואנס (באנגלית: Rhys Ifans; נולד ב-22 ביולי 1967) הוא שחקן קולנוע וטלוויזיה ולשי. התפרסם הודות לתפקידיו בסרטים "נוטינג היל", "אין סוף לאהבה" " מקור הרוע", "שטן על הזמן" ו"ספיידרמן המופלא".

שכרות

שִׁכְרוּת היא מצב שבו נמצא אדם בהשפעת אלכוהול. רמת השכרות עולה בהתאם לכמות האלכוהול הנצרכת. בממוצע, האלכוהול מתחיל לתת את אותותיו כעשרים דקות לאחר צריכתו. השפעת האלכוהול אינה אחידה, ומשתנה על פי מספר גורמים.

רמת השכרות עולה עם עליית אחוזי האלכוהול בדם, וככל שהיא עולה - הולכת שליטתו העצמית של השיכור ויורדת. שכרות מוגדרת על פי רוב במצב שבו מאבד האדם שליטה על פעולותיו; אך גם כמות קטנה יותר של אלכוהול משפיעה על הגוף, לפעמים בצורה שכמעט אינה מורגשת. תופעת לוואי של שיכרות היא החמרמורת.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.