שחיטה

שחיטה היא פעולה להמתת בעל חיים במטרה להכינו כבשר למאכל אדם. הפעולה מתבצעת לרוב בבתי מטבחיים (משחטות) על ידי שוחטים וקצבים, בעזרת טכניקות שונות, התלויות בסוג בעל החיים, חוקי המדינה וההנחיות הדתיות.

חוקי שחיטה במדינות שונות

ברוב מדינות העולם חוקי השחיטה הם חלק מחוקים שונים להגנת הציבור מההיבט הבריאותי. החיה המיועדת לשחיטה חייבת להיות מגודלת בתנאים שונים בהתאם לתקנים שמחוברים על ידי ארגונים שונים ומעוגנים בחוקי המדינות השונות וכן חייבת לעבור בדיקות רפואיות תדירות כדי להימנע מהפצת מחלות. לרוב מופרדים החוקים המתייחסים לאופן גידול החיה מהחוקים המתייחסים לאופן שחיטתה. השחיטה חייבת להיעשות תחת תנאים מסוימים של הגיינה כדי למנוע העברת מחלות הדדית בין בשרו של בעל החיים הנשחט לבין עובדי המשחטה. במדינות שונות קיימים חוקים המתייחסים לשיטות השחיטה המותרות כדי למנוע סבל קיצוני וממושך של החיה הנשחטת. לרוב לא מדובר על שיטות ספציפיות אלא על סטנדרטים מסוימים שבהם חייבות לעמוד שיטות השחיטה המיושמות. הפיקוח במדינות שונות בדרך כלל נתון בידיו של רופא וטרינר מטעם שירותי הבריאות ו/או שירותי החקלאות של המדינה.

קיימת ביקורת על תעשיית הבשר במדינות שונות בעולם בשל היעדר פיקוח מספק לכאורה על תנאי הגידול של בעלי החיים המיועדים לשחיטה ועל התנאים ההגיינים השחיטה.

עצם שחיטת בעלי חיים, וכן הסבל הממושך שנטען כי הם חווים בשיטות שחיטה מסוימות[1], מעוררת התנגדות עזה בקבוצות שונות, בעיקר בקרב צמחונים וטבעונים.

ביהדות

Schect
שחיטה כשרה בציור מן המאה ה-15

ההלכה היהודית מייחסת חשיבות רבה להלכות השחיטה, וכשרותו של בשר בהמה, חיה או עוף מותנה, בין היתר, בפעולת "שחיטה" כהלכתה. מקור מצוות השחיטה הוא בפסוק: "וזבחת מבקרך ומצאנך אשר נתן ה' לך כאשר ציוויתיך, ואכלת בשעריך" (דברים י"ב, כ"א). חמש הלכות השחיטה (ראו להלן) אינן כתובות בתורה ומקורן, לפי היהדות הרבנית, בתורה שבעל-פה.

השחיטה על פי ההלכה מבוצעת על ידי שיסוף צווארו של בעל החיים בסכין חדה וחלקה מפגימות הנקראת חלף. מן המובחר, שבפעולת השחיטה ייחתכו גם קנה וגם הוושט של הנשחט, אך השחיטה כשירה אם נחתך רובו של אחד מהם בעוף, ובבהמה ובחיה - רוב של שניהם. הקנה והוושט מכונים בהלכה "סימנים". לאחר השחיטה על השוחט לבדוק אם הקנה והוושט נחתכו כשיעור הנדרש, פעולה זו נקראת "בדיקת סימנים".

מטרת השחיטה ביהדות היא שבעלי החיים שיאכלו יעברו כמה שפחות סבל במותם, חיוב השחיטה הוא רק על בהמות חיות ועופות (כשרות) ולא על דגים.

באסלאם

השחיטה באסלאם מכונה ד'ביחה (בערבית: ذَبِيْحَة). כל סוגי בעלי החיים, מלבד דגים ורוב החיים במים חייבים בשחיטה לפי החוק המוסלמי.

צורת השחיטה היא על ידי חיתוך עמוק ומהיר בסכין חדה בצוואר, את ורידי הצוואר ואת עורק הראש של שני הצדדים, תוך השארת חוט השדרה שלם.

פרטי השחיטה נובעים בעיקר מהסונה והחדית', ולא מהוראות מפורשות בקוראן.

השחיטה מבוצעת כדי לקיים את הציווי בקוראן: "לא תאכלו, נבילות, דם, בשר חזיר, ואותו שנזכר עליו שמו של אחר מלבד אללה. המומת בחניקה, או על ידי מכה חזקה, או על ידי נפילה, או שניגח למוות, וטריפת חיה אלא אם כן תוכל לשחוט אותו, ואשר הוקרב על אבן [מזבח?], גם חלוקה על ידי גורל בחצים [אסורה], זהו חילול הקודש." (סורת אלמאידה 5:3)

על פי הקוראן, אין חובה כי הבהמה תישחט על ידי מוסלמי, וגם יהודי או נוצרי ("עמי הספר") יכולים לשחוט אותה. לפיכך, רוב המוסלמים מקבלים בשר הכשר ליהודים כחלאל ("חוקי", מותר באכילה). בשנים האחרונות טענו חלק מחכמי ההלכה המוסלמים אשר הושפעו מן הסכסוך הישראלי-ערבי, כי קביעה זו אינה נכונה. הם ניסו למצוא פגמים בטכניקות שבהן משתמשים היהודים, וכן העלו חשש כי כסף שיינתן ליהודים יגיע לישראל בסופו של דבר. בכל זאת, מרבית חכמי ההלכה המוסלמים כיום רואים בשחיטת בעל חיים על ידי היהודים כבשר חלאל. לאחרונה אף פורסם פסק הלכה מוסלמי הממליץ למוסלמים בארצות הברית לקנות בשר כשר שנשחט על ידי יהודים. הסיבה לכך היא שחלק ניכר מחכמי ההלכה המוסלמים אינם מחשיבים כ"חלאל" בשר אשר נשחט על ידי נוצרים. לטענתם, הנוצרים מאמינים בשילוש הקדוש ולכן אי אפשר להגדיר אותם כמונותאיסטים המאמינים באל אחד, בעוד אמונת היהודים קרובה יותר לאסלאם.

בהודו

האמונות ההינדואיסטית, הבודהיסטית והגייניסטית מאמינות במניעת סבל. חלק מאמונה זו יצר את הג'טקה, שחיטה בהנף בודד של סכין, חרב או גרזן כך שהבהמה תחוש בסבל המינימלי האפשרי.

סטטיסטיקות

שחיטת עופות ובהמות בעולם (2011)
חיה כמות (במיליוני ראשים)
תרנגולים 58,110
ברווזים 2,817
חזירים 1,383
תרנגולי הודו 654
אווזים ופניניתיים 649
כבשים 517
עיזים 430
בקר 296
ביזונים 24

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ Pigs: Intelligent Animals Suffering on Farms and in Slaughterhouses, באתר PETA (באנגלית)
    Animals feel the pain of religious slaughter, באתר New Scientist (באנגלית)
אל נלך כצאן לטבח!

"אל נלך כצאן לטבח!" (במקור ביידיש: לאָמיר ניט גיין ווי שאָף צו דער שחיטה) הוא כרוז שפורסם על ידי אבא קובנר בליל השנה החדשה 1942 (31 בדצמבר 1941 – 1 בינואר 1942) בגטו וילנה לקריאה למרד יהודי בשואה.

בית מטבחיים

בית מטבחיים או בשמו הנוסף "משחטה" הוא מפעל לעיבוד בשר, אליו מביאים בעלי חיים המיועדים לאכילה, ממיתים אותם לצורך אכילתם, ובהמשך התהליך מנקים את הבשר, מפרקים אותו לחלקיו, עד לאריזתו ושיווקו לצרכן.

ביהדות שוחטים בשחיטה כשרה, ולאחר בדיקת כשרות בעל החי מולחים את הבשר, ורק לאחר מכן הוא מפורק ונארז. גם באסלאם יש דרישה לבשר "חלאל" אשר הומת בשחיטה לפי חוקי השריעה. במשחטות שאינן כשרות בעלי החיים מומתים בדרך כלל במכת חשמל, או בבעלי חיים קטנים (בעיקר כבשים וחזירים) על ידי נחירתם (חיתוך עורק הלב).

במשחטות כשרות שוחטים בעיקר פרות, עגלים, כבשים, תרנגולות ותרנגולי הודו. ישנן משחטות אחרות בהן ממיתים לאכילה גם בעלי חיים נוספים, כגון סוסים וגמלים.

ברכת השחיטה

ברכת השחיטה היא אחת מברכות המצוות שתיקנו חז"ל על השוחט לברך קודם שמקיים מצוות השחיטה. אך יש הסוברים שברכה זו היא בכלל ברכות השבח.

בשר

בָּשָׂר הוא הכינוי הנפוץ לחלקי הגוף של בעלי חיים שמשמשים למאכל - רקמת שריר, איברים פנימיים וכו' - בעבור בני אדם, טורפים, אוכלי נבלות ואוכלי כול. הבשר עשיר בחלבון, בשומן ובפרט בשומן רווי, מכיל וויטמינים שונים דוגמת B12 ובמינרלים שונים כאבץ. בבשר כמות זעירה של פחמימות המאוחסנות כגליקוגן. יש המתנגדים לצריכת בשר בטיעונים שונים, ובהם טיעונים מוסריים, בריאותיים, אקולוגיים ורוחניים. ציבורים הנמנעים מצריכת בשר הם למשל צמחונים וטבעונים.

המוסדות הלאומיים

המוסדות הלאומיים, הם המוסדות שהקימה התנועה הציונית בירושלים בתקופה שקדמה להקמת מדינת ישראל. כתשתית לקראת הקמת המדינה, ולביצוע פעולות מדיניות לקידום הציונות. המוסדות הלאומיים ממשיכים לפעול עד ימינו, אך תפקידם ומעמדם השתנו בעקבות הקמת המדינה.

במוסדות הלאומיים נכללים:

ההסתדרות הציונית העולמית

לפני הקמת המדינה שימשה כמעין ממשלה שבדרך.

מאז קום המדינה עוסקת בעידוד העלייה, בהידוק הקשר בין מדינת ישראל ויהדות התפוצות ובחינוך ציוני ויהודי התפוצות.

הסוכנות היהודית

לפני הקמת המדינה ייצגה את העם היהודי בפני ממשלת בריטניה, בעלת המנדט על ארץ ישראל.

מאז קום המדינה ממשיכה לעסוק בנושאי עלייה וקליטה, התיישבות וחקלאות.

הקרן הקיימת לישראל

לפני הקמת המדינה עסקה ברכישת קרקעות בארץ ישראל לשם יישוב יהודים בהן.

מאז קום המדינה עוסקת במפעלי ייעור, פריצת דרכים והכשרת קרקע.

קרן היסוד

עד לקום המדינה - הזרוע הכספית של הנהגת היישוב.

מאז קום המדינה התרכזה קרן היסוד במימון העלייה וקליטת העולים ובמימון פעולות הסוכנות היהודית.עד כינון האספה הלאומית היה עיקר הפעילות הארגונית בידי ההנהלה הציונית

שקיימה מגעים עם השלטון המנדטורי בארץ ישראל ובבריטניה ועם מוסדות חבר הלאומים.

המוקד העיקרי היה בלונדון, שם ניהלו ויצמן וחברי ההנהלה את עיקר פעילותה.

מוקד שני, חלש יותר, היה בירושלים, שבה ישבו נציגי ההנהלה הציונית, כמו קולונל קיש.

הסניף בירושלים ניהל מגע עם ממשלת המנדט, כשהוא כפוף להוראות המרכז בלונדון.

דוגמאות נוספות למוסדות לאומיים:

אספת הנבחרים

הועד הלאומי (שימש מעין ממשלה ל"מדינה שבדרך"),

הרבנות הראשית (טיפלה בענייני הדת; בתי כנסת, שחיטה, קבורה),

הסוכנות היהודית.

פעילות המוסדות הלאומיים הייתה מותנית אמנם בקבלת היתרים מהשלטון הבריטי,

עם זאת, חיזקו המוסדות הלאומיים את התחושה של מעין מדינה ריבונית ויצרו בסיס משותף ליישוב

למרות פיצולו האידאולוגי.

זרוע, לחיים וקיבה

מצוות זְרוֹעַ לְחָיַיִם וְקֵיבָה היא מצוות עשה מדאורייתא המחייבת את השוחט לתת לכהן חלקים מסוימים מכל בהמה טהורה שנשחטה.

מצווה זו נמנית בכל מוני המצוות ולדעת רבים מהפוסקים נוהגת בכל מקום ובכל זמן.

טרפה

טרפה היא בהמה או אדם שסופם למות מחמת פציעה או חולי מסוימים, ודיניהם ההלכתיים שונים מבהמה או אדם רגילים בחלק מההלכות. המילה "טרפה" משמשת גם לתיאור פציעה הגורמת לבהמה להיות מוגדרת כטרפה.

המילה טרפה משמשת בהשאלה בלקסיקון היהודי לתיאור דבר פסול מעיקרו.

יהודה בן בנימין ענו

ר' יהודה בן בנימין ענו (ידוע גם בראשי התיבות ריבב"ן ומכונה לפעמים ר' יעלה; רומא, בערך 1215 - 1280), מראשוני איטליה. כתב פירוש ידוע על הרי"ף, וכן פירוש על מסכת שקלים שבמשנה ועל השאילתות. כן כתב ספר הלכות שחיטה וטרפות. עוד מצויים בידינו פירושים שכתב על מסכתות שבת, עירובין, פסחים, מועד קטן, מגילה וחולין, ועל מסכתות קטנות - מסכת ספר תורה, מסכת מזוזה, מסכת תפלין, מסכת ציצית, וכן על הלכות טומאה.

מתלמידיו ניתן למנות את בן דודו ר' צדקיה בן אברהם בעל שיבולי הלקט שהביא פסקים רבים שלו בספרו, וכן את אחיינו ר' יחיאל בן יקותיאל מי שמקובל שחיבר את ספר תניא רבתי.

מלאכת שוחט

מְלֶאכֶת הַשּׁוֹחֵט היא אחת מל"ט מלאכות האסורות בשבת. מלאכה זו נוגעת בכל מקרה של הרג בעל חיים לשם שימוש בו. איסור מלאכת שוחט הוא משום 'נטילת נשמה' של הבעל חי.

מליקה

מליקה בהלכה היא חיתוך צוואר העוף מצד עורפו באמצעות ציפורן האגודל של כהן.

פעולה זו שימשה בבית המקדש בקורבן עוף, דהיינו בחטאת העוף ובעולת העוף, כמצווה ובמקום שחיטה הנעשית בבהמות.

מסכת חולין

מסכת חולין היא המסכת השלישית בסדר קדשים שבמשנה. המסכת עוסקת בדיני שחיטת בהמות שאינן קורבנות (חולין), ולכן נקראת מסכת זו בכתבי הראשונים בשם "שחיטת חולין" (להבדיל בינה לבין מסכת זבחים, שנקראת "שחיטת קדשים").

פרקים שביעי ושמיני שבמסכת הם מהיסודיים בהלכות איסור והיתר ולכך נקראת המסכת "כלל גדול".

בתלמוד הבבלי יש במסכת זו 141 דפים.

נבלה (הלכה)

בהלכה, נבלה היא בעל חיים שמת ללא שחיטה כלל, או שנשחט שלא כהלכה (כגון שסכין השחיטה לא היה חלק לגמרי, אלא פגום במקצת). הנבלה אסורה באכילה, ואף מטמאת את הנוגע בה או הנושא אותה בטומאת נבלה.

סדר קדשים

סֵדֶר קָדָשִׁים הוא הסדר החמישי במשנה.

עניינו העיקרי של הסדר הוא עבודת הקרבנות בבית המקדש ומוספים בו עניינים נוספים המתקשרים לנושא זה.

בתלמוד נדרש הפסוק "וְהָיָה אֱמוּנַת עִתֶּיךָ חֹסֶן יְשׁוּעֹת חָכְמַת וָדָעַת..." על ששה סדרי משנה. המילה הרומזת לסדר קודשים היא "חָכְמַת", כנראה מפני שההלכות שבו מורכבות ומחכימות יותר מהלכות אחרות.

פרעות קישינב

פרעות קישינב (ביידיש: קישינעווער שחיטה) היו פרעות נגד יהודים שהתרחשו בשנת 1903 ובאופן מצומצם יותר ב-1905 בעיר קישינב שהייתה אז ברוסיה, בחבל בסרביה, שסופח לאימפריה הרוסית ב-1812 (כיום בירתה של רפובליקת מולדובה, אחת מחבר המדינות העצמאיות שהוקמו לאחר התפרקותה של ברית המועצות בשנת 1991).

צבי פסח פרנק

הרב צבי פסח פְרַנְק (נכתב גם פראנק, כ"א בטבת ה'תרל"ג, 20 בינואר 1873 - כ"א בכסלו ה'תשכ"א, 10 בדצמבר 1960) היה דיין, אב בית דין, פוסק, ממייסדי הרבנות הראשית, חבר במועצת הרבנות הראשית ורבה הראשי האשכנזי של ירושלים בין השנים ה'תרצ"ו-ה'תשכ"א (1960-1936).

קורבן התמיד

קורבן תָּמִיד הוא קורבן עולה הבא כקורבן ציבור שהוקרב בבית המקדש פעמיים בכל יום: אחד בבוקר ואחד בין הערבים.

קורבנות התמיד מהווים פתיחה וסיום של המלאכה בבית המקדש: אין מקריבין קורבנות לפני תמיד של שחר ולא לאחר תמיד של בין הערביים.

שוחט

שוחט ובודק (בקיצור שו"ב) הוא מקצוע מהמקצועות המסורתיים בקהילה היהודית והיה נחשב אחד מכלי הקודש. תפקידו של השו"ב לשחוט עוף או בהמה דקה או גסה, לצורך אכילה, בסכין כשירה שהיא חדה חלקה ונקיה מפגימות (אפילו בשיעור כל שהוא- שו"ע יו"ד סימן י"ח) כדרישת ההלכה. בדיקת הסכין נעשית לפני השחיטה וגם לאחריה. השוחט, כמו שאר בעלי המקצועות המסורתיים כמו הרב, המוהל, סופר סת"ם, מלבד ידיעת הטכניקה וההלכות צריך שיהיה ירא שמיים. ישנם מקרים בהם שוחט ובודק יוסמך לשחיטת עופות בלבד, ויש שילמד היקף גדול יותר של הלכות ויוסמך אף לשחיטת בהמה דקה וגסה, היינו: כבשים עזים ובקר. השוחט הוא גם "בודק", כלומר אחראי לבדוק שהעוף או הבהמה ששחט כשרים (בעיקר בדיקה מטרפות).

שחיטה (הלכה)

שחיטה ביהדות היא מצווה להכשיר בהמה, חיה או עוף טהורים באמצעות הריגה על פי ההלכה. בעל חיים שלא נשחט כהלכה, נחשב לנבלה ואינו כשר לאכילה או לקורבן. יוצאים מכלל זה הם דגים וחגבים כשרים המותרים באכילה בכל סוג של המתה.

השחיטה מבוצעת על ידי שיסוף צווארו של בעל החיים בעודו בחיים, בסכין חדה וחלקה מפגימות. כחלק מהשיסוף, יש לחתוך את הוושט של בעל החיים וכן את קנה הנשימה.

שליו

שליו (שם מדעי: Coturnix) (בכתיב מנוקד: שְׂלָו; בריבוי: שַׂלְוִים) הוא סוג של עוף ממשפחת הפסיוניים. אלו עופות קטנים יחסית לבני סדרת התרנגולאים עם נוצות מוסוות, בשחור-אפור. גופם עגלגל ומקורם קצר. הם נחשבים למעופפים חלשים ונפוצים באזורים פתוחים, בעיקר בערבות עשב ואזורים יבשים כולל מדבריות. מזונם העיקרי הוא זרעים שונים.

הם חיים רק בעולם הישן, באירופה, אסיה, אפריקה ואוסטרליה. בעבר היו גם מינים שחיו באיים הקנריים ובניו זילנד אך הם נכחדו. השליו מגודל לעיתים כחיית מחמד, או כחיית משק לצורך שחיטה ואכילה.

בישראל מצוי וחולף המין שליו נודד.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.