שושלת צ'ינג

שושלת צ'ינגסינית: 清朝; פין-יין: Qīng cháo) אשר מוכרת לעיתים כשושלת מַנצ'וּ, הייתה השושלת אשר שלטה בסין בין השנים 1644 ל-1911, והאחרונה בשושלות הקיסריות של סין. מקור השושלת בשבט מנצ'ורי בשם אַיִסִין גיוֹרוֹ, אשר יסד את אימפריית צ'ינג הגדולה במה שמוכר היום כצפון מזרח סין, והתפשט אל תוך סין ואזורים שכנים.

זו הייתה הפעם הראשונה בהיסטוריה בה היה שלטון ריכוזי אחד שהצליח לאחד תחתיו את המרחב הגאוגרפי המוגדר כיום כסין, תקופת השושלת נמשכה עד 1911, שנה בה ניסו להקים משטר רפובליקני.

אימפרית צ'ינג הגדולה
大清
Flag of China (1889–1912) Chinese Dragon Banner
דגל סמל
Qing Dynasty 1820
יבשת אסיה
שפה נפוצה סינית, מנצ'ורית, מונגולית
עיר בירה (משנת 1644) בייג'ינג
39°54′20″N 116°23′29″E / 39.90556°N 116.39139°E
משטר מונרכיה אבסולוטית
הקמה
תאריך
ייסוד שושלת ג'ין המאוחרת ושינוי שמה לצ'ינג
1644
פירוק
תאריך
מהפכת שינהאי
1911
ישות קודמת שושלת מינג
ישות יורשת Flag of China (1912–1928).svg הרפובליקה הסינית
אוכלוסייה בעבר 383,100,000 (נכון ל-1820)
מטבע יואן
Flag of the People's Republic of China.svg
היסטוריה של סין
פורטל:סיןP Chinese Dragon.png
פורטל סין
קטגוריה ראשית

היסטוריה

עליית שושלת צ'ינג

תהליך עליית שושלת צ'ינג ונפילת שושלת מינג היה ממושך, שורשיו המוקדמים ב-1600 כאשר התעצם כוחם של המאנצ'ו תחת נורהאצ'י. בשנת 1616 הוכרזה כשושלת ג'ין המאוחרת ושינתה את שמה לצ'ינג בשנת 1636. בשל ארטילריה עדיפה הצליח צבא מינג להדוף את ההתקפות הנשנות של המאנצ'ו, בייחוד ב-1623 וב-1628. אבל צבא מינג לא הצליח להשתלט מחדש על מנצ'וריה. משנת 1629 ואילך הלך ונחלש כוחם של קיסרי מינג בשל צרוף של מרידות פנימיות וההטרדה הנמשכת של המאנצ'ו בצפון סין, שעברו לטקטיקות של פשיטות במטרה להימנע ממפגש ישיר עם צבאות מינג בשדה הקרב.

מכיוון שלא היו מסוגלים לתקוף את סין ישירות העדיפו המאנצ'ו להמתין ותוך כדי כך הם שיפרו את יכולתם הארטילרית ויצרו קשרים עם בני ברית. בני המאנצ'ו גייסו פקידי ממשלה של מינג כיועציהם האסטרטגיים. ב-1633 הם השלימו את כיבוש מונגוליה הפנימית. הישג זה אפשר להם להגדיל את צבאם על ידי צרוף לוחמים מונגוליים לדגלם, כמו כן הייתה מונגוליה הפנימית נתיב פלישה אפשרי נוסף ללב קיסרות המינג.

ב-1636 היה שליט המאנצ'ו, הואנג טאיג'י, בנו של נורהאצ'י, בטוח בעצמו מספיק על מנת להכריז על הקמת שושלת קיסרים בשם "שושלת צ'ינג". טקס ההכתרה היה בארמון בעיר מוּקְדֶן (כיום שן-יאנג) שנפלה לידי המאנצ'ו בשל בגידה ב-1621, והוא נטל לעצמו את התואר הקיסרי צ'ונגדה. בסוף 1637 הביס צבא מאנצ'ו שמנה 100,000 חיילים את קוריאה, בת הברית המסורתית של קיסרות סין. קוריאה נכבשה ושליטיה הודיעו על התכחשותם לשושלת מינג.

במקביל פרץ מרד במערב המדינה והתחזק לאחר שבראשו התייצב לי דזה-צ'נג שהיה יליד שאנשי. לי דזה-צ'נג הביס את צבא האימפריה שנשלח נגדו והכריז על עצמו כקיסר בשושלת חדשה, שושלת שון. ב-26 במאי 1644 נפלה בייג'ינג כמעט ללא התנגדות לידי צבא המורדים הסינים בפיקודו של לי דזה-צ'נג, שכן רוב הצבא היה בצפון מזרח מול צבאות המאנצ'ו. הקיסר האחרון של שושלת מינג, צ'ונג־ג'ן, מכותר בעיר האסורה, החליט להפיל פור שיקבע את גורלו. הפור קבע כי האימפריה אבודה ולכן התאבד צ'ונג־ג'ן בתלייה.

זו הייתה הזדמנות שהמאנצ'ו חיכו לה. הם חצו את החומה הגדולה לאחר שמפקד צבא הגבול של מינג וו סאן-גוי פתח את השערים ב"מעבר שאנהאי" והניסו בכוחות משותפים את ה"קיסר" לי מבייג'ינג, לאחר ששלט בה 40 יום בלבד. למרות אובדן בייג'ינג (שאת חולשתה כבירה קיסרית כבר צפה הונג וו) ומות הקיסר, לא נהרס כוחם של בני המינג לחלוטין. נאנג'ינג, פוג'יין, גואנגדונג, שאנשי ויונאן המשיכו להיות מעוזים של המינג להתנגדות לשלטון החדש. עם זאת, אובדן השלטון המרכזי גרם להופעתם של מספר טוענים לכתר מינג שלא היו מסוגלים לעבוד יחדיו. כל מוקדי התומכים בשושלת הישנה הוכנעו בסופו של דבר זה אחר זה, על ידי צבא צ'ינג, עד לשנת 1662 שבה אבדה התקווה האחרונה לשובה של שושלת מינג לשלטון עם מותו של הנסיך הטוען לכתר מינג ג'וּ יואולנג.

במשך חצי מאה נלחמו המנצ'ורים מלחמות עקובות מדם שבמהלכן השתלטו על האזורים שהיו בשליטת שושלת מינג ובכללם מחוז יונאן המרוחקת, טיבט ומונגוליה. את ההצלחה שהמנצ'ורים זכו לה בתחילת תקופת שלטונם יש לזקוף לזכות כוחם הצבאי האדיר והמיומן ששולב עם מיומנויות ביורוקרטיות סיניות.

בהוראת הקיסר קאנגשי נכתב המילון המקיף והמפורט ביותר לשפה הסינית שנכתב עד אז . לאחר מותו של הקיסר קאנגשי הוכרז בנו יִינְזג'ן כיורש.

תחת שלטונו של הקיסר צ'יינלונג חובר הקטלוג המלא של כל העבודות החשובות של התרבות הסינית. שושלת צ'ינג גם המשיכה בהרחבת אוצר הספרות העממית ובפיתוח החקלאות תוך ייבוא גידולים חדשים מהעולם החדש דוגמת התירס. גם צמיחת האוכלוסייה המשיכה להאיץ בתקופת צ'ינג ואוכלוסיית המדינה, שבשנת 1700 מנתה 100 מיליון נפש[דרוש מקור], הגיעה לכ-220 מיליון[דרוש מקור] בשנת 1800.

היחלשות השושלת ונפילתה

במהלך המאה ה-19 נחלשה שליטתה של שושלת צ'ינג במדינה, והשגשוג שהיה בה התפוגג. סין סבלה מרעב קשה, התפוצצות אוכלוסין וחדירה בלתי פוסקת של מדינות המערב בניסיון להשיג לעצמן השפעה במדינה. שאיפתה של בריטניה להמשיך בסחר הבלתי חוקי באופיום נתקלה בהתנגדות עזה של המשטר הקיסרי, דבר שהביא לפריצתה של מלחמת האופיום הראשונה ב-1840. סין, שהפסידה במלחמה, אולצה לבצע ויתורים כואבים ולפתוח את נמליה לסחר חפשי עם מדינות המערב. ויתוריה הטריטוריאליים של סין כללו את העברת הונג קונג לידי בריטניה ב-1842 כחלק מחוזה נאנג'ינג. בנוסף, מרד טאי פינג (18641851) ומרד ניאן (18681853), יחד עם תנועות לאומיות מוסלמיות ששאפו לעצמאות וחוזקו על ידי רוסיה, ייבשו את קופת המדינה וכמעט שהביאו לנפילת השלטון בה.

המרידות בשלטון דוכאו בעיקר על ידי כוחות המערב שבאותו הזמן עשו במדינה כבשלהם וניצלו את שווקיה ואת מערכתה הכלכלית.

לאחר שוך המהומות בשנות השישים של המאה ה-19, החלה שושלת צ'ינג לטפל בבעיות המודרניזציה במדינה על ידי ביצוע רפורמות בכל תחומי שליטתה. אבל, הקיסרית האלמנה צה שי, יחד עם גורמים שמרניים במדינה, ביצעה מעין הפיכה והדיחה את הקיסר הצעיר מהשלטון, מורידה בכך לטמיון את הרפורמות שאך החלו להתבצע. הרפורמות הצבאיות, שהושארו על כנן, היו חסרות ערך עקב השחיתות האיומה שהתפשטה בצמרת השלטון. חלק מספינות הקרב החדישות של הצבא כלל לא יכלו לירות, וזאת עקב מעילות גדולות בתקציבי בנייתן שלא השאירו די כסף לרכישת אבק שריפה. כתוצאה מכך נחלו כוחות "הצבא הסיני החדש" תבוסות משפילות הן במלחמת סין-צרפת (18851883) והן במלחמת סין-יפן הראשונה (18951894).

עם תחילת המאה ה-20 הייתה החצר הקיסרית בסין הרוסה, שחיתות הייתה בכל והאוכלוסייה גדלה בקצב בלתי נשלט. המדינה נשלטה על ידי הקיסרית צה שי, דמות שמרנית ביותר שהתנגדה לכל סוג של רפורמה. מותו של הקיסר גוואנגשו יום אחד לפני מותה של הקיסרית (יש הטוענים שהוא הורעל על ידה) הרס את הסיכוי לביסוס הנהגה אפקטיבית במדינה.

סופה של השושלת היה ב-12 בפברואר 1912, כאשר, בעקבות מהפכת שִׂינְהָאי, נאלצה הקיסרית לונגיו', אלמנת הקיסר הקודם, לוותר על כס הקיסרות בשמו של הקיסר האחרון, פּוּיִי, שהיה אז בן שש.

ראו גם

קישורים חיצוניים

הארמון הקיסרי בשן-יאנג

הארמון הקיסרי בשֶׁן-יָאנְג (במנדרינית תקנית: 瀋陽故宮, בפין-יין: Shěnyáng Gùgōng), הידוע גם כארמון מוקדן, הוא ארמון ששימש את הקיסרים הראשונים של שושלת צ'ינג בסין.

הארמון נבנה ב-1625 והתגוררו בו שלושת הקיסרים הראשונים של שושלת צ'ינג בין 1625 ל-1644. הארמון שוכן כיום בלב העיר שן-יאנג בירת מחוז ליאונינג, לשעבר מוקדן במנצ'וריה.

העיר האסורה

העיר האסורה הייתה ארמונם של קיסרי סין החל מאמצע תקופת שלטונו של הקיסר השלישי משושלת מינג (ששלטה בסין בשנים 1644-1368), וכלה בסוף תקופתו של הקיסר האחרון משושלת צ'ינג (1912-1644). הארמון שוכן במועצת דונְגצֶ'נְג שבמרכז בייג'ינג, בירת סין, וכיום שוכן בו "מוזיאון הארמון". העיר האסורה שימשה במשך קרוב ל-500 שנים כביתו של קיסר סין ובני ביתו, וכן כמרכז הפולחני והפוליטי של הממשל הסיני.

העיר האסורה נבנתה בשנים 1420-1406; כיום יש בה 980 מבנים ובהם 8,707 חדרים, על-פני שטח של 720 דונם, והיא נקראת "אסורה" מכיוון שהקיסרים שגרו בה לא התירו לאיש להיכנס אליה או לעוזבה בלא רשותם. מכלול המבנים מדגים את סגנון האדריכלות המסורתית של ארמונות בסין, והשפיע על התפתחות התרבות והאדריכלות במזרח אסיה ובמקומות נוספים. ארגון אונסק"ו הכריז על העיר האסורה כאתר מורשת עולמית בשנת 1987. העיר האסורה היא כיום בין אתרי התיירות הפופולריים ביותר בסין ונכון לשנת 2008 מבקרים בה כ-8 מיליון תיירים בשנה.משנת 1924 מנוהלת העיר האסורה על ידי מוזיאון הארמון, שהאוסף הנרחב של חפצי אמנות וחפצי ערך שבבעלותו מבוסס על האוספים הקיסריים של שושלות מינג וצ'ינג. חלק מהאוספים, שהיו בעבר ברשות המוזיאון, מוצגים כיום במוזיאון הארמון הלאומי בטאיפיי, בירת טאייוון. שני המוזיאונים התפצלו מאותו מוסד לאחר מלחמת האזרחים הסינית.

הרפובליקה הסינית (1912–1949)

הרפובליקה הסינית שהתקיימה בין השנים 1912 ל-1949 שלטה בשטחים של סין היבשתית ובחלק מהזמן במונגוליה ובטאיוואן. הרפובליקה התפרקה לאחר הפסדה של המפלגה הלאומית הסינית (מוכרת גם בשם "מפלגת קוומינטנג") למפלגה הקומוניסטית הסינית במלחמת האזרחים הסינית - הקומוניסטים השתלטו על שטחי סין היבשתית והקימו את הרפובליקה העממית של סין בעוד הלאומנים ברחו לטאיוואן וקבעו בה את שלטונם.

חוביי

חוּבֵּיי (בסינית: 湖北省) הוא מחוז במרכז סין. שטחו כ-185,900 קמ"ר, אוכלוסייתו מונה כ-60 מיליון נפש ובירתו היא העיר ווּהָאן (武汉/Wŭhàn).

היסטורית, חוביי היוותה את מרכזה של ממלכת צ'וּ החזקה במשך מאות שנים, עד שנכבשה סופית ב-221 לפנה"ס בידי ממלכת צ'ין (שהפכה אחר-כך לקיסרות).

בשנת 1911 הונהג בווּצָ'אנְג (היום חלק מווהאן) מרד ווצ'אנג, שהפיל סופית את שושלת צ'ינג ולמעשה את סין הקיסרית כולה והביא להקמת הרפובליקה הסינית.

נהר היאנגצה נכנס למחוז בשלושת הערוצים מצ'ונגצ'ינג במערב וחוצה את המחוז עד שהוא יוצא למחוז ג'יאנגשי במזרח. בעוד מערב המחוז הוא רמה הררית, מזרחו הוא מישור נמוך המנוקז על ידי נהר היאנגצה ויובליו. המחוז הוא מרכז תעשייתי חשוב, ובירתו ווהאן היא העיר המתועשת הראשונה בסין.

בשנת 1993 החלה ממשלת סין בבניית סכר שלושת הערוצים הגדול בסמיכות לעיר יִיצַ'אנג. בנייתו של הסכר החלה ב-2003, והסתיימה ב-2009. הוא מכסה לחלוטין את אתר שלושת הערוצים ומהווה את הסכר ההידרואלקטרי הגדול בעולם.

חונאן

חוּנָאן (בסינית: 湖南, בפין-יין: Húnán) הוא מחוז במרכז סין. שטחו - 211,800 קמ"ר; אוכלוסייתו מונה כ-66.5 מיליון נפש ובירתו העיר צָ'אנְגְשָׁה (长沙/Chángshā).

במשך מאות שנים הייתה חונאן מרכז חקלאי פורה שסיפק אורז למחוזות רבים, אך גידול האוכלוסייה המתמיד הביא לכך שבמאה ה־19 הפך המחוז לצפוף מדי והיה נתון להתקוממיות איכרים. מרד טאי פינג שהחל במחוז גואנגשי ב־1850, צבר תאוצה בחונאן והתפשט מזרחה לאורך נהר היאנגצה. אך היה זה גם צבא מחונאן שדיכא את ההתקוממות ב־1864. ב־1910 המחוז שוב תרם את חלקו במרידות נגד שושלת צ'ינג המתפוררת, ואחר-כך ב־1927 צמחה בו התקוממות קציר הסתיו בראשותו של מאו דזה דונג, יליד המחוז.

המחוז ייצא לא מעט דמויות מרכזיות במפלגה הקומוניסטית הסינית, כשהידוע שבהם הוא מאו דזה דונג.

90% מתושבי המחוז הם בני האן (הקבוצה האתנית הגדולה בסין), יתר התושבים משתייכים בעיקר לבני הטוּגְ'יָה, המיאו (הְמוֹנְג), הדונג, היאו, החווי הבאי ועוד. רוב תושביו של המחוז דוברים סינית מניב שיאנג.

דרך המחוז צפוי לעבור כביש מהיר חדש שאורכו כ-3,107 ק"מ והוא צריך לחצות את סין מצפון לדרום. במסגרת זו נבנה בשטח המחוז גשר אייז'אי שהוא מהגשרים התלויים הארוכים והגבוהים בעולם.

יחסי דנמרק–סין

יחסי דנמרק–סין הם היחסים הבילטרליים הרשמיים, הפוליטיים, השיתופיים והמדיניים שבין ממלכת דנמרק לבין הרפובליקה העממית של סין.

מהפכת שינהאי

מהפכת שׂינְהַאי (בסינית: 辛亥革命)‏ (10 באוקטובר 1911 – 12 בפברואר 1912) הייתה מהפכה עממית בסין ונקראת על שמה של השנה הסינית שינהאי (1911) בה היא התרחשה. במהלך המהפכה הדיחו מהפכנים רפובליקנים, בהובלתו של סון יאט-סן, את שושלת צ'ינג הקיסרית שהחזיקה במושכות המדינה מ-1644 והקימו את הרפובליקה הסינית.

המהפכה החלה בהתקוממות ווצ'אנג ובהתפשטות המרידות הרפובליקניות במחוזות הדרומיים והגיעה לשיאה בוויתורו הרשמי של הקיסר פּוּ-יִי על כתרו לאחר משא ומתן ממושך בין המשטר הרפובליקני בנאנג'ינג לבין תומכי הקיסר בבייג'ינג.

מהפכת שינהאי פתחה בסין עידן של מאבקים על אופיה העתידי של המדינה, תקופה בה היו במדינה שתי תקופות קצרות של שלטון מונארכי ומספר תקופות של משטרים יציבים עד לכינונה הסופי של הרפובליקה.

מלחמת סין–יפן הראשונה

מלחמת סין–יפן הראשונה התנהלה בין סין של שושלת צ'ינג לאימפריה היפנית מיולי 1894 עד אפריל 1895, ונסובה בעיקר סביב השליטה על חצי האי הקוריאני. לאחר יותר משישה חודשי לחימה, בהם נחלו היפנים ניצחונות והצלחות, נאלצו הסינים לבקש שלום.

תוצאות המלחמה הצביעו על חולשתה של שושלת צ'ינג, לעומת התחזקות צבא יפן בעקבות הרפורמות של רסטורציית מייג'י. לראשונה זה אלפיים שנה עברה ההגמוניה במזרח אסיה מסין ליפן, והמבנה החברתי הקלאסי של סין ספג מכה קשה. התבוסה הסינית עוררה את הציבור והובילה בשנים הבאות למספר מהפכות ורפורמות בהנהגת סון יאט-סן ואחרים.

מן העבר השני, הותיר הניצחון את יפן בעמדת שליטה בצפון מזרח סין, אותה מנעה ההתערבות המשולשת, דבר שהציב את יפן במסלול התנגשות עם האימפריה הרוסית.

מנצ'וריה

מַנְצ'וּריה וצפון-מזרח סין הם שמותיו של חבל ארץ בצפון־מזרח סין שכיום מצוי בשטחה של הרפובליקה העממית של סין וגובלת ברוסיה ובקוריאה הצפונית. כיום מונה אוכלוסיית החבל כ-110 מיליון איש.

במאה ה-17 פלשה קואליציה של שבטים מצפון לחומה הסינית, בהנהגת שבט אַיִסִין גיוֹרוֹ, ממנצ'וריה לסין, והחליפה בשלטון את שושלת מינג. השבט הקים שושלת חדשה, שושלת צ'ינג, ששלטה בסין עד תחילת המאה ה-20 והייתה לשושלת הקיסרית האחרונה ששלטה בסין.

החל מהעשור האחרון של המאה ה-19 עמדה מנצ'וריה התיכונה תחת השפעה רוסית חזקה, בשל בניית מסילת הברזל הסינית מזרח-אסיאתית דרך חרבין לוולדיווסטוק. אחרי מלחמת רוסיה-יפן (1904–1905) גברה השפעתה של יפן באזור, בעיקר לאור הנחת מסילת הברזל הדרום מנצ'ורית ב-1906 לדאליאן (פורט ארתור).

בין השנים 1932–1945 נכבשה מנצ'וריה על ידי האימפריה היפנית, והייתה למדינת חסות יפנית בשם "מַנְצ'וּקְווֹ". המדינה נשלטה על ידי שליט-בובה, הקיסר הסיני לשעבר פויי, הקיסר האחרון של שושלת צ'ינג. חבל הארץ הוחזר בשנת 1945 לסין לאחר כניעתה של יפן.

מרד הבוקסרים

מרד הבוקסרים (בסינית: 義和團起義) היה התקוממות עממית בסין כנגד המעורבות המסחרית והפוליטית של המעצמות הזרות, ארצות המזרח, כולל יפן בסין בשנים האחרונות של המאה ה-19 - 1898. עד אוגוסט 1900 בו נהרגו במהומות יותר מ-230 זרים, אלפי נוצרים סינים ומספר לא ידוע של מורדים ותומכיהם. המרד נוהל על ידי האליטה הפוליטית של סין, ופרץ בתמיכתה. בתחילת המרד הותקפו מיסיונרים נוצרים, לאחר מכן מוקדים כלכליים הותקפו, ולבסוף הוטל מצור על רוב השגרירויות בבייג'ינג. בתגובה נוצרה קואליציה בינלאומית של המעצמות (רוסיה, יפן, ארצות הברית, בריטניה, צרפת ועוד), שצעדה 55 יום מהנמל לבייג'ינג והכניעה את המרד. ארצות הברית מנעה את חלוקת סין בין המעצמות, והוטל עליה לשלם פיצויים כבדים ביותר. במרד השתתפו כ־ 140,000 לוחמים סינים.

שמו של המרד נלקח משמה של קבוצה מהפכנית בשם אגרופי הצדק ההרמוני, שם שתורגם לאנגלית בצורה מפושטת מאוד: בוקסר (מתאגרף). קבוצת אגרופי הצדק ההרמוני התנגדה בתחילה למשטר שושלת צ'ינג המנצ'ורית אך בסופו של המרד עברה לתמוך בה.

מרד טאיפינג

מרד טָאיפּינְג (בסינית: 太平天國, בפין-יין: Tàipíng Tiānguó, מילולית: "הממלכה השמימית של השלום הגדול") הוא כינוי למרידה עקובה מדם שהתחוללה בסין בשנים 1864-1850. את המרד הובילה כת נוצרית משיחית חמושה בהנהגתו של הונג שיוצ'ואן (洪秀全 בפין-יין: Hóng Xiùquán) כנגד שלטון שושלת צ'ינג הקיסרית בסין. הערכות למספר ההרוגים במרד מצביעות על לפחות 20 מיליון הרוגים, מקורות אחרים מגיעים עד לכדי 100 מיליון אבדות. בכל מקרה, למרות כנוי האירוע כ"מרד", היה זהו האירוע הצבאי הקטלני ביותר בהיסטוריה האנושית[דרוש מקור], כשבמהלכו וכתוצאה ממנו נהרגו 1.5%-7% מאוכלוסיית העולם. עשרות שנים מאוחר יותר, ראה מאו דזה דונג באידאולוגיה של הטאיפינג מקור השראה מרכזי למהפכה הקומוניסטית הסינית שהובילה להקמתה של הרפובליקה העממית של סין ב-1949.

סון יאט-סן

זהו שם סיני; שם המשפחה הוא סון. סוּן יַאט-סֶן (בסינית: 孫逸仙,‏ 孫中山 או 孫文; ‏ 12 בנובמבר 1866 – 12 במרץ 1925) היה מהפכן, מנהיג ופוליטיקאי סיני אשר השפיע השפעה מכרעת על סילוקה של שושלת צ'ינג הקיסרית מהשלטון ועל הקמתה של הרפובליקה הסינית. כמייסד הקוומינטנג, סון היה נשיאה הזמני הראשון של הרפובליקה ושימש כמנהיגה בפועל מ-1923 ועד 1925. תורתו הפוליטית המהפכנית זכתה לכינוי "שלושת העקרונות של העם" והיא מהווה את היסודות הרעיוניים של הרפובליקה הסינית.

סון, שהוא אהוד באופן יוצא דופן על ידי כלל הסינים, ונקרא הן בסין והן בטיוואן, "אבי האומה", חווה בחייו מאבקים קשים ואף הוגלה לא פעם מארצו, כדי להגשים את חזונותיו המהפכניים ולהקים בעזרתם את הרפובליקה.

היה רופא בהכשרתו. בסין ובעולם היה מוכר כד"ר סון יאט-סן. הסינים קראו לו גם "סון ווֶן"- "סון הידען".

פויי, קיסר סין

פּוּיִי (בסינית: 溥儀, פין-יין: Pǔyí‏; 7 בפברואר 1906 – 17 באוקטובר 1967) היה הקיסר האחרון של סין. שימש כ"שליט בובה" של מנצ'וריה בתקופת הכיבוש של האימפריה היפנית.

צ'יינלונג, קיסר סין

צְ'ייֵנְלוֹנְג (במנדרינית תקנית: 乾隆, בפין-יין: Qiánlóng; ‏25 בספטמבר 1711 – 7 בפברואר 1799) היה קיסר סין בן שושלת צ'ינג, שמלך על ארצו למעלה משישים שנה ונחשב לאחד השליטים הנבונים ביותר בתולדותיה. שלט מ-18 באוקטובר 1735 עד 9 בפברואר 1796.

תקופתו של צ'יינלונג נחשבת לשיא בשלטון המאנצ'ו ואחד מתורי הזהב של סין, כשבתקופתו הקיסרות הגיעה לשגשוג כלכלי, תרבותי וצבאי. להוציא את סבו, קָאנְּגשִ'י, צ'יינלונג נחשב לקיסר צ'ינג המוכשר והטוב ביותר. לאחר השלמת כיבוש סין גופא, השתלט צבאו על שטחים נרחבים שהביאו את ההתפשטות הטריטוריאלית לשיא. בין השנים 1790-1750 יצא צ'יינלונג במערכה לכיבוש מערב סין, לתוך מרכז אסיה. לכיבושים אלה הייתה משמעות רבה, הם הגדילו את שטח הקיסרות בלמעלה ממחצית. האזורים הכבושים אינם מאוכלסים בצפיפות אך מאפשרים שליטה במחצבים, שליטה בסחורות וזרימתם ממערב מזרחה. האוכלוסיות שנכבשו היו לאמאיסטיות (בודהיזם טיבטי/מונגולי) או מוסלמיות. צ'יינלונג נקט בגישה של מתן אפשרות של אוטונומיה דתית גדולה באזורים הנכבשים, הרבה יותר מאשר בסין גופא. מבחינה מסחרית החיבור עם מרכז אסיה השפיע על הקורה בתוך סין. יש בתקופה זאת עליה בהיקפי הסחר, זרימת סחורות ממזרח למערב ולהפך. ישנה פריחה מחודשת לדרכי המשי, כולל מסחר עם אירופה במידה מסוימת, אם כי משלחת ששלחה בריטניה אל סין בראשות הרוזן ג'ורג' מקרטני שנפגשה עם צ'יינלונג ב-1793, במטרה להגדיל את היקף הסחר, נדחתה באדיבות, בטענה שסין לא זקוקה לדבר. עליה במסחר גררה ניידות וזרימה של אנשים ורעיונות ממקום למקום.

צ'יינלונג היה גם איש תרבות, שמרן ונהנתן. הוא היה משורר ברוך כשרון שחיבר למעלה מ-30 אלף שירים. מבחינה תרבותית תקופתו נחשבת לשמרנית מאוד. צ'יינלונג מדגיש בתקופתו ערכים קונפוציאניים היררכיים. את הכבוד בין שליט לנשלט, גבר לאישה, הורים וילדים (כיבוד אבות) וחברות ונאמנות בין חברים. צ'יינלונג השתדל לפאר את עצמו בתקופתו, הרבה יותר מאשר עשו זאת קודמיו. הוא פיתח פרויקטים תרבותיים שונים. השקיע בבניית מבנים מפוארים. הוא פיתח מאוד את אוספי האומנות של הקיסרות. הוא הרחיב והעמיק את אגם קונמינג והגדיל את ארמון הקיץ בבייג'ינג ובנה את ספינת השיש המפורסמת בגדת האגם. מבחינה אסתטית ופוליטית בחר צ'יינלונג להקרין דימויים שונים למגזרים שונים. הוא היה ראוותני בשלטונו ובטעמו האסתטי.

צ'יינלונג, אשר תמיד דרש בזכות כיבוד אבות, בחר, מתוך כבוד לסבו, הקיסר קאנגשי, אשר מלך למשך התקופה הארוכה ביותר בסין, לפרוש מתפקידו ולהעבירו לבנו לאחר 61 שנות שלטון. כלומר, חצי שנה פחות מסבו, ובכך תקופת מלוכתו שלו הייתה קצרה יותר. למעשה, המשיך למשוך בחוטים שלוש שנים נוספות, עד מותו בשנת 1799, מה שהופך אותו בפועל לשליט לאורך התקופה הארוכה ביותר בסין.

צה שי, הקיסרית האלמנה של סין

צְהשִׂי ( סינית: 慈禧太后 פין-יין: Cíxǐ Tàihòu; ‏29 בנובמבר 1835- 15 בנובמבר 1908), הייתה הקיסרית האלמנה ועוצרת השלטון הסיני במחציתה השנייה של המאה ה-19, במקביל למלכה ויקטוריה. היא מילאה בפועל את מקום קיסרית סין בשושלת צ'ינג המנצ'ורית במשך 47 שנים, החל ממות בעלה בשנת 1861 ועד למותה בשנת 1908.

קאנגשי, קיסר סין

הקיסר קָאנְגשִׂי (במנדרינית תקנית: 康熙帝, בפין-יין: Kāngxīdì, במונגולית "אנך אמגאלן חאן";‏ 4 במאי 1654 – 20 בדצמבר 1722) היה הקיסר השלישי בשושלת צ'ינג של בני המאנצ'ו שמקורם במנצ'וריה, השושלת הקיסרית האחרונה בסין. הוא היה הקיסר השני מהשושלת ששלט על כל סין, תוך כדי השלמת כיבוש כל השטחים שהיו בשליטת השושלת הקודמת, שושלת מינג, ואף מעבר לכך.

שמו האמיתי היה שׂוֵאנְיֵה (במנדרינית תקנית: 玄烨, בפין-יין: Xuányè), אבל, כמו קיסרים אחרים משושלתו, הוא מוכר בשם של תקופת שלטונו, קאנגשי. מנהג זה נבע מהטאבו שהוטל על השימוש בשמות מסוימים בתרבות הסינית, על פיו: הזכרת שמו הפרטי של הקיסר היא פגיעה בכבודו, ותוצאתה היא עונש מוות.

הקיסר קאנגשי מקובל כאחד הקיסרים החשובים בתולדות סין. תקופת שלטונו בת 61 השנים (מ-1661 ועד 1722) הייתה תקופת השלטון הארוכה ביותר בהיסטוריה הכתובה של קיסרי סין, והיא בין תקופות השלטון הארוכות ביותר של מלכים בהיסטוריה העולמית. עם זאת, כיוון שעלה לכס השלטון בגיל שבע, הייתה השליטה האמיתית באימפריה בשנים הראשונות לשלטונו נתונה בידי ארבעת האפוטרופוסים שמינה אביו ובידי סבתו, הקיסרית האלמנה שְׂיָאוֹגְ'וָאנְג (Xiàozhuāng). במהלך שלטונו הביס את שלושת הווסאלים, את המלך ג'נג גִ'ינְג מממלכת טונגנינג שבטאיוואן ואת האימפריה הרוסית, והרחיב את האימפריה של שושלת צ'ינג בצפון מערב. תקופת שלטונו של קאנגשי התאפיינה ביציבות מדינית לאורך זמן וביציבות כלכלית יחסית לאחר שנים של מלחמות וכאוס. למרות מוצאה הזר של שושלת צ'ינג, נחשבת תקופת שלטונו של קאנגשי כתקופה זוהרת בתרבות סין, בעיקר הודות לחסות שפרש הקיסר על התרבות והאמנות בסין. אחד משיאיה התרבותיים של תקופת שלטונו היה יצירת המילון לשפה הסינית הקרוי על שמו - מילון קאנגשי.

קיסר סין

קיסר סין (במנדרינית תקנית: 皇帝, בפין-יין: Huángdì, תעתיק: חְוָאנְגדִי) הוא תואר המתייחס לכל מונרך ששלט בסין הקיסרית החל ביסוד שושלת צ'ין ב-221 לפנה"ס ועד נפילת שושלת צ'ינג ב-1912. כינוי נוסף מקובל היה "בן השמים" (天子), תואר שנוצר בשלהי תקופת שושלת שאנג, וייחס לקיסר שלטון על "הכול מתחת לשמים" (天下 טְייֵן שְׂיָה, הכינוי המקובל בסין עד המאה ה-20 לעולם כולו). בדרך כלל היה הקיסר השליט העליון על מדינתו, אם כי היו מקרים שלא זה היה המצב.

קיסרים מאותה משפחה סווגו בדרך כלל לתקופות היסטוריות הידועות כשושלות. מקובל להניח כי רוב השליטים הקיסריים של סין היו חברי הקבוצה האתנית של בני ההאן, אם כי מחקרים מודרניים נוטים להיות זהירים יותר לגבי הסיכונים שביישום קטגוריות אתניות עכשוויות לתקופות קודמות בהיסטוריה. במהלך שושלת יואן ושושלת צ'ינג נשלטה סין על ידי מונגולים ומנצ'ורים אתניים בהתאם. ההשקפה ההיסטורית המקובלת שהתעצבה במשך השנים היא ששושלות אלו הן שושלות זרות שעברו סיניזציה במהלך השנים, בעוד שחוקרים מודרניים טוענים כי פעולת הגומלין שבין פוליטיקה ואתניות היו מורכבות הרבה יותר.

שן-יאנג

שֶׁן-יָאנְג (בסינית: 沈阳; בפין-יין: Shěnyáng) היא תת-מחוז עירוני ובירת מחוז ליאונינג שבצפון-מזרח סין העממית. עם אוכלוסייה אורבנית המונה 5,090,000 נפש (נכון לשנת 2008), זוהי העיר הגדולה במחוז. היא מהווה מרכז חשוב של תעשייה כבדה, וכן את צומת התחבורה והסחר העיקרי בצפון-מזרח המדינה.

העיר הוקמה על ידי מדינת יֶן בתקופת המדינות הלוחמות, בשנת 300 לפנה"ס לערך. בשנת 1625 העתיק המנהיג המנצ'ורי נוּרְהָאצִ'י את בירתו לשניאנג, ובשנת 1634 הוחלף שמה למוּקְדֶן במנצ'ורית, או שֶׁנְגגִ'ינְג (סינית: 盛京, פיניין: Shèngjīng) בסינית, שמשמעו "הבירה המשגשגת". היא נשארה עיר הבירה של שושלת צ'ינג המנצ'ורית עד להכנעת שושלת מינג וכיבוש בייג'ינג ב-1644. עם זאת נותרה לה חשיבות מיוחדת בחצר הקיסרות, הארמונות שבה החזיקו ברבים מאוצרות הממלכה, וקברי הקיסרים הראשונים שבה המשיכו להוות מוקד עלייה לרגל עוד זמן רב. כיום מהווים קברים אלו חלק מאתר מורשת עולמית. ארמון מוקדן מהווה אף הוא, ביחד עם העיר האסורה בבייג'ינג, אתר מורשת עולמית נוסף.

לאחר הנחת פסי רכבת שחיברו את המזרח הרחוק הרוסי עם צפון-מזרח סין, הפכה העיר למוקד השפעה רוסי. בשנת 1905 התחולל בעיר קרב מוקדן, הקרב החשוב האחרון במלחמת רוסיה יפן. במקום הוקמה אנדרטה לזכר החיילים הרוסיים שעומדת נטושה ואינה מתוחזקת.

לאחר הניצחון היפני, הפכה העיר למוקד הפעילות הכלכלית של יפן בדרום מנצ'וריה. לאחר כיבוש מנצ'וריה והקמת מנצ'וקוו הפכו היפנים את העיר למרכז תעשייה כבדה.

העיר שוכנת מצפון לנהר הוּן, יובל חשוב של נהר ליאו. אקלימה של העיר הוא יבשתי לח עם השפעה מונסונית. הקיץ חם ולח, עם טמפרטורת מקסימום של 36.1 °C, בהשפעת מונסונים, והחורף קר ויבש, עם טמפרטורת מינימום של 28.5 °C-, בהשפעת אנטי ציקלון סיבירי. כמות המשקעים השנתית הממוצעת היא 705.5 מ"מ.

התקופה הקדומה
סין הקיסרית
התפוררות הקיסרות
סין המודרנית
העת החדשה
ראו גם

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.