שווא

השווא העברי (בניקוד הטברני: סימן הניקוד " ְ") הוא כינוי כולל למספר תופעות בדקדוק המסורתי של השפה העברית: שני סוגי השווא העיקריים הם שווא נע, המתייחס לתנועה שנחטפה, כלומר התקצרה, ושווא נח, המתייחס להיעדר תנועה (עיצור שאחריו אין תנועה). בנוסף לשווא הנע והנח קיימים גם שווא מרחף, המתייחס למקרה גבולי בין השווא הנע והנח (ראו להלן), ושווא געיה, המייצג תנועה מלאה (ראו ניקוד טברני / סימן השווא).

הגייתם של סוגי השוואים השונים השתנתה לאורך התקופות. בעברית מתקופות שונות שקדמו לעברית המודרנית נבדלו סוגי השוואים זה מזה גם פונולוגית, אך העובדה שבניקוד הטברני מסומנות שתי התופעות באותו סימן - שתי נקודות זו מעל זו מתחת לאות - עשויה להעיד על כך שהביצוע הפונטי (כלומר, אופן ההגייה) של שתי התופעות היה בתקופה מסוימת דומה או זהה, ובעברית מודרנית התפצלותו הפונמית של השווא לשני אופני הגייה שונה מהחלוקה המסורתית לשווא נע ושווא נח, באופן שבו גם שווא נח וגם שווא נע נהגים לחלופין כמו סגול או אינם נהגים (ראו טבלה: דוגמאות לאופני הגיית השווא בעברית ישראלית).

דוגמאות לאופני הגיית השווא בעברית ישראלית
  שוואים הנהגים כמו סגול (IPA: [e̞]) שוואים שאינם נהגים
שווא נח* קִמַּטְתְּ [ki'mate̞t]

הִתְמוֹטַטְתְּ
[hitmo̞'tate̞t]
קִפַּלְתְּ [ki'palt]

הִתְקַפַּלְתְּ
[hitka'palt]
שווא נע שָׁדְדוּ [ʃade̞'du]

לְאַט
[le̞'at]
שָׂרְדוּ [sar'du]

זְמַן
[zman]
(*כל השוואים במילים "קִמַּטְתְּ" ו"הִתְמוֹטַטְתְּ" מסווגים על פי הדקדוק כנחים,
למרות זאת השווא תחת האות ט׳ מבוטא בעברית ישראלית כמו סגול)
Dagesh-and-shva
השווא שתחת האות כ' הוא שווא נח, ולכן האות ת' שאחריו דגושה בדגש קל; תחת האות ת' יש שווא נע, ולכן האות ב' שאחריו אינה דגושה

הקלדה

כך מקלידים את השווא במערכות הפעלה שונות:

  • Windows 8 וגרסאות חדשות יותר, ומערכות לינוקס (ת"י 1492 2012): צירוף של מקש Alt ימני והאות ש
  • Windows 7 וגרסאות ישנות יותר: בזמן ש־Caps Lock דלוק, לחיצה על Shift והסימן ; (נקודה ופסיק, בקצה השמאלי של שורת הספרות)
  • macOS‏: Alt-0 (אפס)
  • אנדרואיד (מקלדת Gboard‏): הקשה ארוכה על האות ש

שווא נע

שווא נע מסמן תנועה שנחטפה. בתקופת העברית הקלאסית (ואולי רק בתקופת הניקוד הטברני) תנועות שהיו מרוחקות מן הטעם הראשי במילה התקצרו ונהגו כתנועות קצרות יותר. את התנועה המקורית אפשר לזהות בצורה היסודית, הבלתי נטויה של המילה, ולפעמים גם בצורת ההפסק של המילה. למשל: במילה "יִשְׁמְעוּ" השווא שתחת האות מ' הוא שווא נע, ועל התנועה המקורית אפשר ללמוד מצורת היסוד יִשְמַע ומצורת ההפסק יִשְמָעוּ. מבחינה דקדוקית מתנהג שווא נע כתנועה לכל דבר; למשל, אם אחרי שווא נע מופיע אחד מעיצורי בגדכפ"ת לא יוטל בו דגש קל. הפייטנים שהשתמשו במשקל היתדות והתנועות התייחסו לעיצור המונע בשווא נע כ"חצי הברה" ולצירוף של חצי הברה כזו עם הברה רגילה קראו "יתד".

בעברית המקראית המאוחרת שווא נע נהגה תמיד כחטף סגול במשקלים קְטוֹל, קְטִיל, וקְטֹלֶת, חלק קטן מהמקרים כשההטעמה נמצאת שתי הברות קדימה ובצורות נטויות של משקלים שהברה הראשונה של צורת היסוד מנוקדת בצירי חסר; תמיד כחטף קמץ בצורות נטויות של משקלים שהברה הראשונה של צורת היסוד מנוקדת בחולם חסר; בשאר המקרים כחטף פתח.

ההגייה התימנית משמרת ככל הנראה את אופן הגיית השווא אצל נקדני טבריה: בדרך כלל הוא מבוצע כחטף פתח ; לפני העיצור י - כחטף חיריק; ולפני עיצור גרוני - כתנועת העיצור הגרוני (למשל יְאוֹר - [jo˘ʔo:r]), הכללים הללו לא חלים על אותיות גרונית, שם גם אם הן לפני יוד או עיצור גרוני אחר הן תנוקנדנה בחטף פתח. מבחינה זו אין הבדל גדול בין הגיית החטפים השונים להגיית השווא, וכנראה שהחטפים סומנו לשם הדגשה שמדובר בשווא נע ולא בשווא נח (לא רק בעיצורים גרוניים - "אֲרוֹמֲמֶנְהוּ").

בהגייה הספרדית ביצעו את השווא הנע כתנועת [ɛ ~ e̞], כמו סגול בעברית הישראלית[1], ואולי כתנועה קצרה במקצת יחסית להן; ביצוע זה התקבל גם בעברית הישראלית, אך בה משך התנועה זהה למשך תנועה רגילה. ואולם בניגוד להגייה הספרדית, שבה היו מבוצעים כל השוואים הנעים, קיבלה העברית הישראלית את תכונתה של ההגייה האשכנזית, שבה רוב השוואים הנעים מבוצעים כאפס תנועה, ורק במקום שנוצר בעקבות כך צרור עיצורים שאינו מתאפשר על ידי הפונולוגיה של העברית הישראלית, מוכנסת תנועת סגול או תנועת פתח כדי לפרק את הצרור. כך למשל במילה מְלוּכָה מבוצע השווא הנע שמתחת לאות מ' כסגול, משום שהפונולוגיה העברית החדשה אינה מאפשרת את הגייתו של צרור העיצורים [ml] בתחילת מילה; ולעומת זאת במילה שְמוּעָה השווא הנע שמתחת לאות ש' אינו מבוצע משום שצרור זה קביל בעברית החדשה. למעשה, שווא נע תחת העיצורים השוטפים למנ"ר + י' בראש מילה לעולם לא יבוטא כחוסר תנועה ולעיתים שווא על אות שאחריה א' או ע', שווא שהאות שאחריו זהה לאות אותה הוא מניע ושווא שני מבין רצף שוואים גם יבוטא כמו סגול.

מדקדקי העברית בימי הביניים הציעו כללים שונים שמטרתם להקל על ההבחנה בין שווא נע לשווא נח. מפורסמים במיוחד חמשת הכללים שהציע במאה ה-16 המדקדק ר' אליהו בחור. הכללים משקפים את המציאות הפונולוגית, שבה שווא נח הוא אפס תנועה הבאה בסוף הברה, ושווא נע הוא תנועה חטופה הבאה באמצע הברה. הכללים מדויקים בדרך כלל, בעיקר ביחס לדקדוק העברי המקובל, אך במקרא יש להם מספר חריגים (בעיקר לכלל החמישי, שלו יש חריגים רבים). להקלת הזיכרון סומנו הכללים בראשי תיבות המרמזים על הכלל:

א. שווא בראש מילה (א') הוא שווא נע.

ב. השווא השני (ב') מבין רצף שוואים באמצע מילה הוא שווא נע.

ג. שווא שאחרי תנועה גדולה (ג') בלתי מוטעמת הוא שווא נע.

ד. שווא באות הדגושה בדגש חזק (ד') הוא שווא נע.

ה. השווא המסמן את האות הראשונה מבין שתי אותיות זהות (הדומות - ה') רצופות הוא שווא נע.

מעמד פונולוגי

המחקר מציג דעות שונות בשאלה אם בעברית המקראית שווא נע הוא פונמה בפני עצמה או שהוא גיוון אלופוני של התנועות, או, לחלופין, אלופון של השווא הנח. ייתכן שהדבר משתנה במעמדים שונים שבהם נמצא השווא הנח. את הבעיה מקשים הבדלים פונמיים גם בתוך מערכת החטפים (למשל חֲדָשִים (מן חָדָשׁ) – חֳדָשִים (מן חֹדֶשׁ) או אֳנִי (מן אֳנִיָּה) – אֲנִי (מן אָנֹכִי).

בעברית הישראלית חוק החיטוף כבר אינו חל והשוואים הנעים הם ירושה היסטורית בלבד, הם מבוצעים בדרך כלל כאפס תנועה, וביצועם כתנועת [ɛ] הוא גיוון אלופוני מסיבות פונולוגיות בלבד, שמטרתו לפרק צרורות עיצורים שאינם קיימים בעברית המודרנית. לשוואים נעים ונחים אין השפעה מובנית וישירה על ביצוע עיצורי בגדכפ"ת.

שווא מרחף

בכמה קטגוריות דקדוקיות בעברית מזדמן שווא שקשה לסווגו. קטגוריות אלה הן בעיקר בציווי של בניין קל (כִּתְבִי, שִמְרוּ), צורת עתיד שיש בה עיצור גרוני (יַעַמְדוּ), צורת נסמך של המשקלים הסגוליים בריבוי (בִּגְדֵי־, מַלְכֵי־), ולאחר אותיות השימוש (בִּלְבָבִי, כִּכְתָבוֹ). אפשר להציג את המקרים האלה כמצבים שבהם היו אמורים להופיע שני שוואים נעים בזה אחר זה, אולם השחזור הזה איננו מקובל על דעת כל חוקרי העברית.

לפי ההגדרה הבסיסית של שווא נע, שווא שמקורו בתנועה, הרי הוא שווא נע. כך מסתבר גם מהעובדה שאותיות בגדכפ"ת שלאחריו אינן מקבלות דגש קל. ואולם העובדה שהוא בא אחרי "תנועה קטנה", וכן הביצוע שלו כאפס תנועה גם בשיטת ההגייה הספרדית ואף בשיטת ההגייה התימנית, הקשו על סיווגו החד-משמעי כשווא נע. בין מדקדקי העברית בימי הביניים וגם בין חוקרי העברית המקראית בעת החדשה, חלוקות הדעות באשר להגדרת שווא זה. מוכרת ביותר הדעה שהעלה לראשונה המדקדק שלמה זלמן הנאו במאה ה-18, שרואה בו מהות פונולוגית בפני עצמה המכונה "שווא מרחף" או "שווא בינוני". אולם סברה זו לא התקבלה במחקר המדעי: רוב המדקדקים המודרניים סבורים שזהו שווא נח לכל דבר, ומבחינה היסטורית מקורו בתנועה. את ריפוי בג"ד כפ"ת שלאחריו מסבירים בהנחה, שבזמן התאפסות התנועה לא חלו חילופים נוספים אוטומטיים בתוך המילה בין ההגייה הפוצצת והחוככת של עיצורים אלה. חיים רבין הציע שמבחינה פונולוגית הוא מייצג את אותה פונמה כמו השווא הנע, אך מבחינה פונטית הוא אלופון המבוצע כאפס תנועה, כלומר כשווא נח.

שווא נח

שווא נח מסמן עיצור שאין אחריו תנועה. בסוף מילה הוא בדרך כלל איננו מסומן, למעט באות ך (סִפְרֵךְ), או באות ת של גוף שני נקבה (שָבַרְתְּ), או כשגם האות שלפניו מוקדת בשווא (וַיַּרְדְּ) ובמספר מקרים נדירים נוספים. בעיצורים גרוניים גם שווא נח עשוי להתגוון בתנועה חטופה הזהה לתנועה שלפניה, ואולם לכל הדעות אין כאן מעתק פונולוגי אלא רק הידמות פונטית: *יֶחְרַב > יֶחֱרַב. במקרא ישנם גם מקרים נדירים יחסית ששוא נח מסומן כתנועה, ויש לכך עדות נוספת לקרבה בהגיית שווא נח ושווא נע בפי נקדני טבריה.

בניגוד לשווא הנע, שאינו קיים בערבית, שווא נח קיים גם בערבית ונקרא "סֻכּוּן".

לקריאה נוספת

  • חיים רבין, "התנועות הקטנות בעברית הטברנית", בתוך: הנ"ל, חקרי לשון, ירושלים תשנ"ט, עמ' 176 - 208
  • ישראל ייבין, המסורה למקרא, ירושלים תשס"ג, עמ' 231 - 238
  • ג'ואל הופמן, ההיסטוריה של השפה העברית, (In the Beginning: A Short History of the Hebrew Language) ניו יורק, תשס"ד.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ רבי יוסף חיים, שו"ת רב פעלים או"ח חלק ב', סימן כ"ה
ב

ב' (שם האות: בֵּית, ברבים: בֵּיתִין) היא האות השנייה באלפבית העברי. שמה, בֵּי"ת (בפי יהודי תימן בֵּי), נגזר משמה הקדום בַּיִת, וצורתה התפתחה מצורה הדומה לצורת בית בכתב העברי העתיק.

ב' היא אחת משש האותיות בג"ד כפ"ת, המקבלות דגש קל בראש מילה או לאחר שווא נח. כשהיא דגושה הגייתה כזו של האות B באנגלית או כשל האות בָּא (ب) בערבית, וכשהיא רפויה הגייתה כשל האות V באנגלית. במשך התפתחות השפה הערבית חדל הצליל V להתקיים בה, והאות המקבילה לב' בערבית משמיעה רק את הצליל B (כמו במילים "כתב" ו"ארנב", הנהגות בערבית "כַּתַּבּ" ו"אַרְנַבּ"). הבלשן יצחק אפשטיין גיבש את הניב העברי הגלילי, ואחד ממאפייניו היה הגיית ב רפה כדגושה; ניב זה דעך במרוצת השנים. ב' היא גם אחת מאותיות השימוש (בכל"ם).

בהתאם לחלוקתן של אותיות האלפבית העברי לחמשת מוצאי הפה, ב' נמנית עם ארבע האותיות השפתיות – אותיות בומ"פ. מבחינה פונולוגית, בּ' דגושה מייצגת עיצור דו-שפתי, סותם, קולי
([b] ‏:IPA), וב' רפה מייצגת עיצור שפתי-שיני, חוכך, קולי ([v] ‏:IPA).

בגימטריה ערכה 2, ולפיכך "יום ב'" הוא יום שני וכתה ב' היא הכתה השנייה בבית הספר (אך בכדורגל בישראל ליגה ב' היא הליגה החמישית, משום שאת ליגה ב' מקדימות ליגה א', הליגה הארצית, הליגה הלאומית וליגת העל). כאשר האות ב' מופיעה בראש תאריך עברי, פירושה אלפיים, למשל: שנת ב'תנ"ג היא השנה ה-2453 בלוח העברי.

בשפה העברית המודרנית שכיחות השימוש באות ב' עומדת על כ־4.98% מכל אותיות האלף-בית.

בקבלה האות ב' מסמלת בריאה ויצירה.

בתורת הקבוצות משמשת האות ב' בסימון לציון עוצמת הרצף . (ראו גם: ב (מתמטיקה))

האות ב' היא האות הראשונה בתנ"ך, הנפתח במילה "בראשית". ביהדות מתייחסים לצורתה של האות ב', ואומרים כי כמו שהאות סגורה מימינה ופתוחה משמאלה, כך אין לחקור את שאירע לפני הזמנים המתוארים בתורה. מצד שני, הדעה הרווחת בקרב חוקרי התנ"ך היא שכאשר נכתב הספר במקור, הכתב שבו השתמשו היה שונה מהכתב העברי שאנו משתמשים בו כיום, והאות ב' נראֲתה שונה לחלוטין.

האות ב' מופיעה במושגים:

בעילה אסורה בהסכמה

בישראל, בעילה אסורה בהסכמה היא עבירת מין המוגדרת בסעיף 346 לחוק העונשין. "בעילה", לעניין זה, היא החדרת "איבר מאיברי הגוף או חפץ לאיבר המין של אישה". מעשה זה הוא בגדר בעילה אסורה בהסכמה כאשר נעשה בהסכמת האישה, בשני מצבים:

לאישה מלאו 14 שנה וטרם מלאו לה 16 שנה, והיא אינה נשואה לבועל, או שלאישה מלאו 16 שנה וטרם מלאו לה 18 שנה, והבעילה הייתה תוך ניצול יחסי תלות, מרות, חינוך או השגחה, או תוך הבטחת שווא לנישואים. העונש על עבירה זו הוא חמש שנות מאסר.

לאישה מלאו 18 שנה והבעילה נעשתה תוך ניצול מרות ביחסי עבודה או בשירות, או עקב הבטחת שווא לנישואים תוך התחזות של הבועל כפנוי למרות היותו נשוי. העונש על עבירה זו הוא שלוש שנות מאסר.עם זאת, בעילה בהסכמה במסגרת יחסי חברות בין בני נוער איננה נחשבת לעבירה, בתנאי שהנערה היא בגיל שבין 14 ל-16, והפרש הגילאים ביניהם הוא עד 3 שנים.כאשר לאישה טרם מלאו 14 שנה, דין בעילתה כדין אונס, הנקרא אונס סטטוטורי, גם אם נעשתה בהסכמתה (סעיף 345 לחוק העונשין).

כאשר החדירה אינה לאיבר המין של אישה, אלא החדרת איבר מאברי הגוף או חפץ לפי הטבעת של אדם (גבר או אישה) או החדרת איבר מין לפיו של אדם, המעשה קרוי מעשה סדום (סעיף 347 לחוק העונשין).

ד

ד' (שם האות: דָּלֶת) היא האות הרביעית באלפבית העברי. ככל הנראה נקראת דל"ת משום שצורת האות ד' בכתב עברי עתיק הייתה דומה לדֶלֶת. בפי יהודי תימן נקראת האות דָּאל.

ד' היא אחת משש האותיות בג"ד כפ"ת, המקבלות דגש קל בראש מילה ולאחר שווא נח, אך בימינו בקרב דוברי העברית בישראל אין הבחנה בין הגייתה של ד' דגושה לרפה – שתיהן נהגות כמו האות d במילה האנגלית Dog. במקור נהגתה ד' דגושה כמו d באנגלית, ואילו דֿ רפויה נהגתה כמו th שבמילה האנגלית "Then" (לא כמו ה־TH שבמילה "Thin"), או כמו האות ד'אל (ذ) בערבית. ישנן עדיין עדות המקפידות על הגייה זו[דרוש מקור].

בהתאם לחלוקת אותיות האלפבית העברי לחמשת מוצאי הפה, ד' נמנית עם חמש האותיות הלשוניות: דטלנ"ת. מבחינה פונולוגית היא מייצגת עיצור מכתשי, סותם, קולי ([d] ‏:IPA). ד' רפה ייצגה עיצור שיני, חוכך, קולי ([ð] ‏:IPA).

בגימטריה ערכה 4, ובהתאם לכך "יום ד'" הוא יום רביעי וכיתה ד' היא הכתה הרביעית בבית הספר. כאשר האות ד' מופיעה בראש תאריך עברי, פירושה 4,000, למשל: שנת ד'תתנ"א היא השנה ה-4851 בלוח העברי.

בשפה עברית מודרנית שכיחות השימוש באות ד' היא כ־2.59% מכלל אותיות האלף-בית.

בקבלה מסמלת האות ד' דלייה וקבלה.

בדורות האחרונים החל נוהג אצל יהודים דתיים מסוימים, לציין את שם השם על ידי האות ד' ולא האות ה', כיון שלדעתם באות ה' יש קדושה המצריכה גניזה. הדבר מתבטא הן בכתבי יד והן בספרים מודפסים.

האות ד' מופיעה בביטויים עבריים אחדים:

ד' על ד': שטח של ארבע אמות על ארבע אמות, ובהשאלה כינוי לשטח קטן ביותר.

בד' אמותיו: בסביבתו הקרובה.

דגש קל

בדקדוק עברי, דגש קל הוא סימן ניקוד בצורת נקודה במרכז האות, המסמן את ההבחנה בין שתי דרכי ההגייה של ההגאים באותיות: ב, ג, ד, כ, פ, ת (אותיות בג״ד כפ״ת). סימן הדגש הקל, זהה לסימון של הדגש החזק, וההבחנה בין סוגי הדגשים בעברית המודרנית, שבה לא נהגה הדגש החזק, נעשית בדרך כלל לפי הסביבה הפונולוגית; סימן דגש באותיות בג"ד כפ"ת לאחר עיצור שסוגר הברה (היינו, לאחר שווא נח) הוא דגש קל. כמו כן, סימן דגש באותיות בג"ד כפ"ת, הבאות בראש מילה, הוא דגש קל בעברית המודרנית. הסימן ההפוך לדגש הקל, הוא סימן הרפה שלא נוהג כיום בעברית המודרנית.

הזיה

הֲזָיָה או חֶזְיוֹן שָׁוְוא (בלועזית: הָלוּצִינַצְיָה) היא מצב שבו אדם חוֹוֶה חוויה שאינה קיימת במציאות. ככלל, ההזיה היא תוצר של פעילות מוגברת של מערכת העצבים המרכזית.

כ

כ' היא האות ה-11 באלפבית העברי. האות קרויה כ"ף (כָּף) משום שצורתה מזכירה את צורת כף היד.

כ' היא אחת משש האותיות בג"ד כפ"ת, המקבלות דגש קל בראש מילה ולאחר שווא נח. היא גם אחת מאותיות השימוש (בכל"ם).

בהתאם לחלוקת אותיות האלפבית העברי לחמשת מוצאי הפה, כ' נמנית עם ארבע האותיות החכיות: גיכ"ק. מבחינה פונולוגית כ' דגושה מייצגת עיצור וילוני, סותם, אטום ([k] ‏:IPA), וכ' רפה מייצגת עיצור ענבלי, חוכך, אטום ([χ] ‏:IPA) ומזדהה עם הגיית חי"ת מודרנית.

כ' היא אחת מחמש אותיות מנצפ"ך שצורתן משתנה בסוף מילה. כאשר היא בסוף המילה צורתה כזו: "ך".

בגימטריה ערכה 20. ערכה של ך הוא 500, אך השימוש בו אינו נפוץ, והערך 500 מיוצג על ידי הצירוף ת"ק.

בשפה עברית מודרנית שכיחות השימוש באות כ' היא כ־2.29% מכלל אותיות האלף-בית ושל הצורה הסופית ך היא כ־0.41%.

כ' הוא הקיצור של המילה "כבוד" או "כבודו".

כליאת שווא

כליאת שווא היא עוולה נזיקית, הנוגעת לשלילה של חופש התנועה ומעניקה לנכלא זכות תביעה בנזיקין נגד הגורם שפגע בזכות זו, כלומר אפשרות לקבל פיצוי.

על מנת לקבל פיצוי, עוולת כליאת שווא אינה דורשת קיומו של נזק. עוולת כליאת שווא נחשבת כעוולה פרטיקולארית בדיני הנזיקין, בניגוד לעוולות מסגרת כמו רשלנות והפרת חובה חקוקה, שיכולות להגן על אינטרסים מגוונים.

עוולה זו קבועה בישראל בסעיפים 26–27 לפקודת הנזיקין. בנוסף אליה ובנפרד ממנה, קיימת עבירה פלילית של כליאת שווא, המוגדרת בחוק העונשין, אשר הפרתה גוררת ענישה פלילית.

מחשבת שווא

מַחְשֶׁבֶת שָׁוְא או רַעְיוֹן שָׁוְא (בלועזית: דֵּלוּזְיָה, באנגלית: delusion, בצרפתית: idée délirante) היא סוג של הפרעת חשיבה, ביתר דיוק בתוכן החשיבה, המתבטאת בקיומן של מחשבות מקובעות, שבדרך כלל אין להן אחיזה במציאות ושאי אפשר לשכנע את הלוקה בהן באי-נכונותן על ידי שכנוע הגיוני או הוכחות. למחשבות שווא מקור חולני והן נוצרות תוך כדי מצב פסיכוטי מתוך העולם הפנימי של החולה על ידי מנגנונים כמו דמיון או פירושי שווא. מחשבות שווא מבוססות על פירוש פרטי או פירוש שוא (misinterpretation) של המוח למציאות הסובבת או לחוויה נפשית כלשהי הנקלטות בחושיו של האדם השרוי בסוג של פסיכוזה.

בדרך כלל מחשבות השווא אינן תואמות את הרקע התרבותי או החברתי של האדם הסובל מהן.

מחשבות שוא הן חלק מן "הסימנים החיוביים" של סכיזופרניה אך יכולות להופיע גם בהפרעות פסיכוטיות אחרות.

קיימים מספר סוגים של מחשבות שווא:

מחשבות שווא של רדיפה (פרנויה): האדם משוכנע כי מישהו רוצה ברעתו או מנסה לפגוע בו ובסביבתו. לדוגמה: "אבא מכניס כל ערב רעל אל תוך האוכל שמגיש לי".פחדי שווא קולקטיביים כמו עלילות דם או עלילות הרעלת הבארות נגד היהודים, ציד המכשפות מסיילם או מגפת הסדקים בשמשות של סיאטל אינן עונים לקריטריון של מחשבות שוא מכיוון שאינן נובעות ממחלה של המאמינים בהם והם תואמים את הרקע התרבותי, הדתי או החברתי של האוכלוסייה באותה תקופה. אולם אמונות קולקטיביות כאלה יכולות לצבוע מחשבות שוא של חולים במצב פסיכוטי.

מחשבות שווא של יחס: מתן משמעות מיוחדת לגירויים נייטרליים. למשל: "הקריין בטלוויזיה פונה אליי", או: "מכונית שנסעה ברחוב אותתה - זהו אות מאלוהים שאני דובר אמת!". ויקטור מיזאן, רוצחה של רחל לוין, לקה בסוג זה של מחשבות שווא, כאשר חשב שמעילה האדום הוא אות מן האל. להבדיל מאנשים אחרים שאינם לוקים במחלה הרואים אותות שונים או סימנים שונים באירועים שמתרחשים, החולים שבהם יעשו מעשים קיצוניים או ידווחו על גירויים משונים.

מחשבות שווא סומאטיות: האדם משוכנע שיש לו בעיה גופנית כלשהי, ולא ניתן לשכנעו בטעותו. הדבר שונה מחולה היפוכונדריה אשר חושש שמא יש לו בעיה גופנית, אך אינו משוכנע בכך.

מחשבות שווא ארוטומניות: האדם משוכנע שמישהו, בדרך-כלל אישיות מפורסמת, מאוהב בו.

מחשבות שווא של גַדְלות: האדם משוכנע שיש לו יכולות מיוחדות, אף על פי שלא הוכשר בתחום (כגון: הוא יכול להרצות במתמטיקה באוניברסיטה, אף על פי שלא הצליח להוציא בגרות במתמטיקה), או הוא משוכנע שיש לו תפקיד מיוחד (למשל: "אני שליח מטעם ראש הממשלה למשא ומתן עם סוריה"). סינדרום ירושלים הוא דוגמה למחשבות שווא כאלה.

מחשבות שווא ביזאריות הן בלתי סבירות לחלוטין, אינן מובנות על ידי בני הרקע התרבותי והחברתי של החולה, ואינן נובעות מחוויות רגילות של חיי היום יום. האדם משוכנע בעובדות שאינן יכולות להתקיים במציאות, לא לגביו ולא לגבי אף אחד. למשל - "אני בן של חייזר", "אני דוד המלך", "בגב שלי זוג עיניים. הן מאפשרות לי לראות את המתרחש מאחור מבלי להפנות ראש או להסתובב".עם מחשבות שוא ביזריות נמנות האמונות ב"גניבת מחשבות" על ידי מישהו או "החדרת מחשבות" על ידי מישהו, או מחשבות שוא של שליטה - להיות נשלט ומופעל מרחוק על ידי גורם חיצוני.

עוולת התרמית

עוולת התרמית היא עוולה פרטיקולארית (ייחודית) בפקודת הנזיקין, המגנה על מי שהסתמך על מצג שווא זדוני – הצהרה כוזבת על עובדה בכל צורת התבטאות שהיא (בכתב, בהתנהגות או בעל-פה), שנעשתה מתוך ידיעה על אי אמיתותה או חוסר אכפתיות נוכח חשד בכך, ומתוך כוונה שמקבל המצג יפעל על פיו. אם למקבל המצג ייגרם נזק ממוני עקב הסתמכותו על מצג השווא, הוא יוכל לתבוע מהמציג פיצויים לפי עוולת התרמית. במקרים מסוימים ההתנהגות המהווה תרמית יכולה לגרור אף אחריות פלילית. מטרתם המרכזית של דיני הנזיקין היא השבת ניזוקים (בהקשרים שונים) למצבם המקורי – קרי, למצבם בטרם נגרם להם נזקם. הגשמת מטרה זו בהקשר של מצגי שווא, נעשתה באופן כמעט בלעדי באמצעות עוולת התרמית, זאת עד להתפתחות עוולת הרשלנות שהוסיפה הגנה מפני מצגי שווא רשלניים.

עמל אהבה לשווא

עמל אהבה לשווא (תורגם גם שווא עמל האהבה, ייסורי אהבה לתוהו; באנגלית: Love's Labour's Lost) היא קומדיה מאת ויליאם שייקספיר, שנכתבה כנראה סביב 1596 והוצגה לכל המאוחר בחג המולד 1597, בפני אליזבת הראשונה, מלכת אנגליה.

המחזה מתאפיין במשלב לשוני גבוה, בחידודים רבים וגם בסרבול; הסצנה הרציפה הארוכה ביותר בכל עבודותיו של שייקספיר, למעלה מ-900 שורות, נכללת בו, כמו גם המילה הארוכה ביותר, Honorificabilitudinitatibus, "מסוגלות להשיג כיבודים" בלטינית. סרבול זה תרם לכך שזוהי אחת מהיצירות הפחות מבוצעות בקאנון השייקספירי.

בניגוד לרוב ההצגות האחרות של הכותב, מקורות ההשראה ל"עמל אהבה לשווא" נותרו לא ברורים, אם כי מוחוור שהדמויות הראשיות מבוססות על אישים היסטוריים: מלך נווארה הוא אנרי הרביעי, ברון הוא שארל דה בירון, דומן הוא שארל מלורן, דוכס מיין, ולונגוויל על אנרי, דוכס לונגוויל. חוקרים העריכו כי ההקשר הקומי של הדמויות היה ברור לקהל הרחב באנגליה כל ימי מלכותו של אנרי הרביעי, אך הלך ונחלש עם הזמן.

פ

פ' היא האות ה-17 באלפבית העברי. האות קרויה פ"א (פֵּא) משום שהתפתחה מצורת הפה (איבר הדיבור).

פ' היא אחת משש האותיות בג"ד כפ"ת, המקבלות דגש קל בראש מילה ולאחר שווא נח.

בהתאם לחלוקת אותיות האלפבית העברי לחמשת מוצאי הפה, פ' נמנית עם ארבע האותיות השפתיות בומ"פ. מבחינה פונולוגית פ' דגושה מייצגת עיצור דו-שפתי, סותם, אטום ([p] ‏:IPA), ופ' רפה מייצגת עיצור שפתי-שיני, חוכך, אטום ([f] ‏:IPA).

פ' היא אחת מחמש אותיות מנצפ"ך שצורתן משתנה בסוף מילה. כאשר היא בסוף המילה צורתה היא "ף".

בגימטריה ערכה 80. ערכה של ף הוא 800, אך השימוש בו אינו מקובל, והערך 800 מיוצג על ידי הצירוף ת"ת.

בשפה העברית המודרנית שכיחות השימוש באות פ' היא כ־1.79% מכלל אותיות האלף-בית ושל הצורה הסופית ף' היא כ־0.19%.

פ"א הפועל הוא כינויה של האות הראשונה בשורש בן שלוש אותיות, על שם האות פ' שהיא האות הראשונה במילה "פעל". מכאן גם סיווגם של פעלים מיוחדים:

חסרי פ"י (חסרי פ"א הפועל-יו"ד): פעלים שהאות הראשונה שלהם היא י', והיא חסרה בנטיות אחדות, למשל יָשַׁב – יֵשֵׁב.

חסרי פ"נ (חסרי פ"א הפועל-נו"ן): פעלים שהאות הראשונה שלהם היא נ', והיא חסרה בנטיות אחדות, למשל נָפַל – יִפֹּל.

נחי פ"א (נחי פ"א הפועל-אל"ף): פעלים שהאות הראשונה שלהם היא א', והיא נחה בנטיות אחדות, למשל אָכַל – יֹאכַל.

נחי פ"י (נחי פ"א הפועל-יו"ד): פעלים שהאות הראשונה שלהם היא י', והיא נחה בנטיות אחדות, למשל יָשַׁן – יִישַׁן.

פסיכוזה

פסיכוזה היא מונח מתחום הפסיכיאטריה, המתארת מצב קיצוני של אובדן חלקי או מלא של קשר עם המציאות המתבטא בפגיעה בבוחן מציאות. הפסיכוזה מאופיינת בהתנהגות הנחווית כמוזרה או חריגה ובלתי מובנת, העלולה לעורר לעיתים רגשות חרדה ודחייה מצד החברה.

לפי הגדרה רחבה, חולה נפש הוא במצב פסיכוטי כאשר עקב העדר ביקורת מציאות הוא מתקשה לתפקד בחיי היום יום, מופיעות מחשבות שווא והזיות לפרק זמן של חודש לפחות, וקיימת הפרעה חמורה בתחומי החשיבה, התפיסה וההתנהגויות הדרושות לניהול אורח חיים תקין. בתקופה האחרונה המושג

"חולה נפש" הוא בשימוש יותר בפסיכיאטריה המשפטית מאשר בתחום הקליני - טיפולי.

הפרעה פסיכוטית מצביעה למעשה תמיד על קיום תפקוד לקוי באחד או יותר מן התחומים הבאים: תחושה, תפיסה, תקשורת, חשיבה, רגש או בכל התחומים האלה יחד. לפעמים הסיבות לכך ידועות ולפעמים לא.

חלק מההפרעות הפסיכוטיות מקורן "אורגני", בעיקר במחלות הגופניות או מצבי נזק גופני (למשל הרעלה, זיהום, התייבשות וכו) הפוגעים ישירות במוח.

ישנן שלוש קבוצות של הפרעות פסיכוטיות שכיחות יותר, איתן משולבות כמה הפרעות פסיכוטיות דומות מתוך הנחה שהן קשורות לסכיזופרניה, ביניהן הפרעות פסיכוטיות חריפות וחולפות, הפרעות דלוזיות והפרעות סכיזואפקטיביות.

פרנויה

פָּרָנוֹיָה היא מצב פסיכוטי, מלווה בפחד, חרדה ומחשבות שווא, שבו חש האדם כי הוא נרדף, אף על פי שאין לכך ביסוס במציאות.

מקור המילה מיוונית, παράνοια - Paranoia, שמשמעותה שיגעון (παρά= ליד, νόος= נפש).

המאפיין של התסמונת הוא מחשבות שווא פרנואידיות. מחשבות שווא אלו מאופיינות על ידי עיוות ותפיסת היחס על ידי האדם ובינו לבין אנשים אחרים. מאחר שמחשבות השווא הפרנוידיות מבטאות לעיתים קרובות נושאים של חיי היום יום, קשה לעיתים להבחין ולהפריד אותן ממצבים נורמליים. אחד המאפיינים החשובים באבחנה הוא העדר חלופה בחשיבה או בפעולה המתחייבת ממנה.

פרנויה היא תופעה שכיחה בקרב חולי סכיזופרניה (סכיזופרניה פרנואידית) ובקרב בעלי סוגים מסוימים של הפרעות אישיות.

תחושת הרדיפה באה לידי ביטוי בחשדנות יתר. במצבים קיצוניים עלול האדם הפרנואיד לכלוא את עצמו בחדר אחד למשך שעות ארוכות מתוך חשש שעוקבים אחריו באמצעות מצלמות, ואף להרחיק לכת למחשבות של ריגול מהחלל, חשש שחייזרים או סוכנים חשאיים עלולים לחטוף אותו. במקרים של סכיזופרניה פרנואידית, הפרנואיד נוטה לחשוש שגורמים עוינים כלשהם מבקשים להשתלט על מוחו על ידי שידור מסרים שונים אליו, באמצעות השתלת שבבים שונים באיברי גופו, ואף עלול לסרב לפרוצדורות כירורגיות דחופות עקב כך.

לעיתים ניתן לזהות את תופעת הפרנויה גם אצל אנשים שלא מאופיינים כחולי נפש, שחווים את אותן אשליות רדיפה, רק במידה נמוכה יחסית, שמאפשרת להם להמשיך לתפקד בחייהם. בנוסף עלולה להופיע פרנויה גם כהתקף פסיכדלי כתוצאה משימוש בסמים הזייתים (הלוצינוגנים) כמו אל־אס־די, מסקלין וסלוויה דיווינורום ואפילו מריחואנה.

תסמונות פרנואידליות מיוחדות:

מחשבות שווא אירוטיות (סינדרום דה קלרמבו) - טיפוסית יותר לנשים, שמדמות שאישיות חשובה היא המאהב שלהן. דמיון זה מספק תחושת סטטוס חברתי ותחושת הצלחה.

מחשבות שווא על שם קפגרס - החולה מאמין שמישהו קרוב לו הוחלף במישהו אחר הנראה דומה לו.

מחשבת שווא על שם פרגולי - מחשבת שווא נדירה, בה החולה מזהה אדם מוכר באנשים שונים שהוא מכיר.בדומה לטיפול המקובל במצבי פסיכוזה וסכיזופרניה פרנואידית, הטיפול המקובל בפרנויה הוא שילוב של טיפול תרופתי ופסיכותרפיה.

רכילות

רכילות הוא מונח המתייחס לשיח שנושאו המרכזי הוא אנשים אחרים כגון מכרים, קרובים וידוענים. רכילות עוסקת בהפצת מידע שלא זכה לפרסום רחב, לעיתים תוך חדירה לפרטיות; ועוסקת בדרך כלל בשערוריות, נושאים שהם בגדר לשון הרע ובשמחה לאיד. משמעות המלה והשימוש בשורש ר'כ'ל' (להפצת מידע) בעברית היו במקורם הקדום שליליים בלבד. בשפה המודרנית נוספו למונח משמעויות נוספות.

רכילות משמשת לשיתוף והפצה של עובדות, דעות ודברי בדיה כאחת. לרוב מיוחסת לרכילות אמינות נמוכה, ופעמים רבות מתפשטות בדרך זו עובדות שגויות ומידע בדוי שכל תכליתו הוא לעורר עניין שווא בנושאי השיחה.

בעת העתיקה, דרכי המסחר היו ערוצי התקשורת העיקריים, וימי השוק היו ימי המפגש בין אוכלוסיות שונות. הרוכלים, שנדדו ממקום למקום עם מרכולתם, היו המקור לידיעות מסעירות וחדשות תוססות. זה מקור המלה "רכילות", או הביטוי "הולך רכיל". אלו אותם סוחרים הנודדים המעבירים גם ידיעות, ו"רכילות".

כיום מתרכז העיסוק האקדמי ברכילות בתפקידה ביחס ליחסי כוח גלויים ונסתרים בחברה.

שווא (פונטיקה)

שווא (בגרמנית: Schwa) הוא תנועה מרכזית חצי-סגורה בלתי-מעוגלת. מקור המונח במלה העברית "שְׁוָא". סמל ה-IPA לתנועה הוא /ə/ .

בכמה שפות קיים סימן מיוחד לציון השווא הפונטי:

רומנית: ă

ארמנית: ը

אלבנית: ë

בולגרית: ъ

לוגלאן: yככל הנראה, לא הייתה זו הגייתו של השווא העברי מעולם.

שיגעון גדלות

שיגעון גדלות או מגלומניה (מיוונית: μεγαλομανία) הוא תסמין (סימפטום) או התנהגות אבנורמלית המאופיינת במחשבות שווא על עליונות וכוח רב שיש לאדם. במצב זה האדם מייחס לעצמו תכונות אלוהיות ומנהיגותיות, אומניפוטנטיות או גאונות בתחום כלשהו (למשל כוח צבאי, פוליטי, כלכלי (עושר מופלג), כישורים קוגניטיביים, אמנותיים או מיסטיים), אשר אינן קיימות בו.

שיגעון גדלות יכול להתבטא בהתנהגויות מסוגים שונים ודרגות חומרה שונות, החל באדם שתלטן יתר על המידה, המאמין כי הוא מעצב את סביבתו ואת אישיות הסובבים אותו לפי רצונו, ועד למקרים קיצוניים של הזיות ומחשבות שווא, שבעקבותיהן האדם עשוי ללקות בפרצי אלימות פיזית או מילולית.

בשפה היומיומית, כאשר שיגעון הגדלות לא מאובחן בבירור כמחשבת שווא על פי הקריטריונים של המדריך האבחוני DSM, משתמשים במושג זה לתיאור תכונות אופי של אנשים המבטאים התנהגות של עליונות. לרוב מאפיינת המגלומניה בצורתה זו אנשים בעלי נטיות וקווי אישיות נרקיסיסטים או פרנואידים, או בעלי מזג ציקלותימי (תנודות מצב רוח) בתקופות של רוממות רוח עם מרץ יתר. במקרים אלה מחשבות הגדלות עשויות להיות בעלות עוצמה ושכנוע עצמי רב, אך אינן הופכות למחשבות שווא ממש. לעיתים מחשבות מגלומניות עשויות להופיע גם בקרב אנשים בעלי כישורים יוצאי דופן אמיתיים, המרגישים שעצם היותם גאוניים או מיומנים מאוד בתחום מסוים, גורם להיותם בעלי כוחות ויכולות יוצאי דופן גם בתחומים אחרים.

כהתנהגות אבנורמלית, שגעון הגדלות נקרא מחשבות שווא של גדלות או גרנדיוזיות (מצרפתית: délire de grandeur). הוא מופיע בעיקר בקרב אנשים הלוקים בפסיכוזות מסוגים שונים, ומלווה לעיתים בהזיות שמיעתיות (כגון "אלוהים אמר לי שאני השליח שלו"). שיגעון הגדלות נפוץ, בין השאר, בסכיזופרניה (בעיקר בסכיזופרניה פרנואידית), בהפרעה דלוזיונלית או פרנויה, במאניה ובמצבים מאניים של הפרעה דו-קוטבית (מאניה-דפרסיה) או של הפרעה סכיזו-אפקטיבית, ובמצבים פסיכוטיים "אורגניים" על רקע מחלה גופנית או מוחית גסה (מצב בלבולי ופסיכוזה אורגנית).

שיגעון גדלות מכונה גם "תסמונת נפוליאון", על-שם נפוליאון בונפרטה, אשר מינה את עצמו לקיסר וייחס לעצמו תכונות אלוהיות.

שמועה

שמועה היא ידיעה לא-מאומתת המועברת באופן לא-פורמלי בתחומי חברה מסוימת. שמועה נוצרת כאשר לא קיימת מערכת תקשורת מדויקת, מלאה או אמינה מספיק בנוגע למידע המועבר.

המאפיין החשוב ביותר של שמועה הוא היותה ניתנת לעיוות בהתאם לנטיות הפרטים המעבירים אותה. לרוב נפוצות שמועות בנושאים ובמצבים טעוני-רגש, גורם המגביר את סילוף השמועה.

שמועה היא אחת מדרכי התקשורת בחברת המון. הדרך הבסיסית להפצתן של שמועות היא העברתן מפה לאוזן, וגם בדרך זו זוכה שמועה מרגשת לתפוצה רחבה. ניצול אמצעי התקשורת להפצתה של שמועה מגביר כמובן את מהירות הפצתה. בין שלל האפשרויות שפתח האינטרנט, נכללת גם היכולת להפצה נרחבת ובלתי מבוקרת של שמועות. הוצאת צו איסור פרסום, שמטרתו מניעת חשיפתו של מידע מסוים, גורמת לעיתים לגל שמועות המופצות ברשתות החברתיות.

ב-2016 נערך בישראל ניסוי שהדגים כיצד סיפורים מפוברקים זוכים לאמון ולתפוצה רחבה ברשתות החברתיות.

שערורייה

שערורייה או סקנדל בלעז היא אירוע שבו איש, קבוצה או גוף הואשמו בפומבי בהתנהגות לא הולמת. שערורייה יכולה להתבסס על המציאות, על האשמות שווא או על עירוב בין השניים. חלק מהשערוריות נחשפות על ידי חושף שחיתות מתוך הארגון או הקבוצה, חלק נחשפות על ידי חוקר חיצוני, אם ממשלתי דוגמת מבקר המדינה ואם עצמאי דוגמת כתב של אחד מאמצעי התקשורת.

ת

ת היא האות ה-22 והאחרונה באלפבית העברי, שמה תי"ו (תָּו) ומקורה כשמה מלשון תו - צורה וסימן, כנאמר בספר יחזקאל, פרק ט', פסוק ד': "וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו, עֲבֹר בְּתוֹךְ הָעִיר בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלִָם, וְהִתְוִיתָ תָּו עַל מִצְחוֹת הָאֲנָשִׁים הַנֶּאֱנָחִים וְהַנֶּאֱנָקִים, עַל כָּל הַתּוֹעֵבוֹת הַנַּעֲשׂוֹת בְּתוֹכָהּ:"

האות ת' היא אחת משש אותיות בג"ד כפ"ת המקבלות דגש קל בראש מילה ולאחר שווא נח.

בהתאם לחלוקת אותיות האלפבית העברי לחמשת מוצאי הפה, נמנית ת' עם חמש האותיות הלשוניות דטלנ"ת. מבחינה פונולוגית מייצגת תּ' דגושה עיצור מכתשי, סותם, אטום

(/t/ ‏:IPA). ת' רפה ייצגה במקור עיצור שיני, חוכך, אטום (/θ/ ‏:IPA) - כמו Th במילה האנגלית Think או כת'א (ث) הערבית, ומצויה בהגייה התימנית, ובהגייה האשכנזית הגייתה התרופפה לסמ"ך (/s/ ‏:IPA), אולם בפי רוב הדוברים היא מבוטאת כדגושה. כיום, כשרוצים לשעתק שמות אנגליים המכילים Th, נוהגים להצמיד לת"ו גרש. בעבר, היה הבדל בהגייה בין תּ' דגושה לבין טי"ת, שנהגתה כעיצור מכתשי מלועלע, סותם, אטום (/tˤ/ ‏:IPA) - או עיצור נחצי.

בגימטריה ערכה 400. בערכה זה היא מופיעה במושגים כגון תרי"ג מצוות, ת"ק פרסה.

בשפה העברית המודרנית שכיחות השימוש באות ת היא כ־5.32% מכלל אותיות האלף-בית.

הביטוי "מאלף ועד תו" בא לציין דבר כוללני, שמקיף מקצה אחד עד הקצה השני.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.