שוגונות טוקוגאווה

שוגונות טוֹקוּגאוַוה או הבאקופו של טוקוגאווהיפנית: 徳川幕府) הייתה דיקטטורה פאודלית צבאית ביפן, שנוסדה על ידי מקים השושלת והשוגון הראשון שלה טוקוגאווה איאיאסו בשנת 1603 והתקיימה עד לשנת 1868. תקופת שלטונה של שוגונות טוקוגאווה נקראת ביפן תקופת אדו, והיא קרויה על שם בירתה ומרכזה של השוגונות - אדו (טוקיו של ימינו). סופה של השוגונות הגיע עם הרסטורציה של מייג'י שלקחה את סמכויות השלטון מידי השוגון והשיבה אותם לקיסר.

לאחר תקופת סנגוקו, הוחזר באופן חלקי השלטון הריכוזי במדינה על ידי אודה נובונאגה וטויוטומי הידיושי, במהלך תקופת אזוצ'י-מומויאמה. לאחר קרב סקיגהארה בשנת 1600, נטל את השלטון טוקוגאווה איאיאסו, השלים את השבת השלטון הריכוזי ולאחר מכן נטל את התואר שוגון בשנת 1603.

בתקופת שלטונה של שוגונות טוקוגאווה, שלא כמו בתקופתם של השוגונויות שקדמו לה, התבססה ביפן ההיררכיה המעמדית הנוקשה ששרידיה נמצאים בחברה היפנית עד היום, אשר עוצבה במקור על ידי טויוטומי הידיושי. המעמד הלוחם, מעמד הסמוראים, היה המעמד העליון בחברה, כשאחריו היו מעמד האיכרים, האמנים ולבסוף - מעמד הסוחרים.

בסוף המאה ה-19 הצליחו מספר דאימיו שהתאחדו עם כוחותיו של הקיסר לבצע מהפכה שהדיחה את אחרון השוגונים של השושלת, ולהחזיר את השלטון במדינה לקיסר, ובכך שמו קץ לכ-200 שנות בידוד ביפן. שוגונות טוקוגאווה הגיעה לסופה הרשמי עם פרישתו של השוגון ה-15 בשושלת, טוקוגאווה יושינובו, ותחילת הרסטורציה של מייג'י.

Mon-Tokugawa
המון של משפחת טוקוגאווה

ממשל

שוגונות והאן

השיטה הפאודלית בתקופת אדו נקראה בקוהאן טאיסיי (bakuhan taisei 幕藩体制). "באקו" (אוהל) הגיע מקיצור המילה באקופו (שלטון צבאי), הכוונה לשוגונות. ההאן היו הנחלות שנשלטו על ידי הדאימיו.

וסאלים היו מחזיקים באדמות שהועברו בירושה, וסיפקו שירותים צבאיים ומתנות לאדוניהם. הבאקוהאן טייסי חילק את הכוח הפיאודלי בין השוגונות שישבה באדו לבין הנחלות ברחבי יפן. לנחלות הייתה רמה מסוימת של ריבוניות, והן הורשו לקיים מינהל עצמאי בתמורה לנאמנותן לשוגון, שהיה אחראי לקשרי החוץ וביטחון המדינה. השוגון והאדונים, כולם היו דאימיו והחזיקו בנחלות משלהם, בהן החילו את חוקיהם, מדיניותם ואף הפעילו מערכת מיסוי שונה, כאשר הדאימיו הגדול מכולם היה השוגון.

השוגונות החזיקה בסמכות לבטל, לספח ולהחליף נחלות. שיטת הסנקין קוטאי (Sankin kōtai 参勤交代) הופעלה, ולפיה כל דאימיו, אחת לשנתיים, יעזוב את נחלתו, ויתגורר באדו, לשירות השוגון. בזמן היעדרותם מאדו, נדרשו הדאימיו להשאיר כבני ערובה את בני משפחתם. העול הכספי הכבד שהיוותה מדיניות זו אפשר את הפחתת כוחם של ההאן, ושמירה על נאמנות לשוגון, כאשר כל בן משפחה יכול לשמש כבן ערובה.

צאצאיו של איאיאסו המשיכו לשמר את הנאמנות על ידי מיסוד היררכיה בתוך מעמד הסמוראים, על-פי נאמנותם לשוגון. הראשונים היו גוסאנקה (gosanke), "שלוש המשפחות המכובדות", שהיו צאצאי בניו הצעירים של טוקוגאווה איאיאסו, והיו יכולים לרשת את השוגון אם הענף הראשי לא העמיד יורש, שימפאן (Shimpan) היו דאימיו מידיים וקרובי משפחה של טוקוגאווה, פודאי (Fudai), שהיו נאמנים לטוקוגאווה לפני קרב סקיגהארה, וטוזאמה (Tozama) היו דאימיו שקיבלו את מרותו של טוקוגאווה איאיאסו לאחר קרב סקיגהארה. בתחילת תקופת אדו ראתה השוגונות את הטאזומה כהכי פחות נאמנים, אך עם הזמן, בעקבות נישואים אסטרטגיים והתחזקות שיטת הממשל, פחתו הסיכויים למרידה. בסופו של דבר, היו אלה הטוזאמה הגדולים, טוסה, צ'ושו וסצומה, ובמידה פחותה היזן, שהביאו לנפילת השוגונות. ארבע נחלות אלה נקראו "ארבע נחלות המערב".

מספר ה-האן (בערך 250) השתנה במהלך תקופת אדו. הם דורגו לפי גודל, שנקבע על-פי כמות הקוקו (koku) המיוצר כל שנה בנחלה. קוקו אחד הוא כמות האורז הנצרכת על ידי אדם בוגר אחד במשך שנה. הכמות המינימלית לדאימיו הייתה 10,000 קוקו, כאשר הגדולה מכולן, מלבד השוגון, מנתה מיליון קוקו.

השוגון והקיסר

למרות היווסדות השוגונות, הקיסר בקיוטו עדיין היה שליט יפן. משימת ניהול המדינה הועברה לידי שוגונות טוקוגאווה על ידי החצר הקיסרית, והוחזרה אליה עם הרסטורציה של מייג'י.

השוגונות מינתה נציג בקיוטו, שהיה אחראי על ענייני הקיסר, החצר והאצולה.

השוגון ומסחר החוץ

RedSealShip
ספינת חותם אדום מ-1634
SakuradaGate2
שער סאקורדה. אחד משערי טירת אדו, מרכז שלטון השוגונות

יחסי החוץ והמסחר היו מונופול של השוגונות, שהניבה מכך רווחים אדירים. סחר חוץ הותר גם להאן של סצומה וצושימה.

קשרי המסחר העיקריים היו עם ספינות פורטוגזיות, ולאחר מכן גם עם ספינות הולנדיות, אנגליות ואף ספרדיות.

החל מ-1600 והלאה, החלה יפן להשתתף באופן פעיל במסחר החוץ. בשנת 1615 נשלחה משלחת יפנית לספרד החדשה, על גבי מפרשית יפנית. עד 1635 הוציא השוגון אישורים רבים ל"ספינות החותם האדום", שנועדו למסחר באסיה.

אחרי 1635, עם הצגת חוקי ההסתגרות, הופסק הסחר מיפן, והורשו להיכנס רק ספינות מסין, קוריאה והולנד.

מוסדות השוגונות

רוג'ו וואקאדושיורי

הרוג'ו (rōjū 老中) הייתה "מועצת זקנים" שהורכבה מסמוראים בכירים בזמן שהותם באדו. הם פיקחו על רשויות שונות, דאגו לקשרים עם חצר הקיסרות בקיוטו, האצולה, המקדשים הבודהיסטים והמקדשים השינטואיסטים, ועסקו בנושאים כגון חלוקת נחלות. לרוב, ארבעה או חמישה גברים כיהנו במועצה, כאשר אחד היה מנהיג המועצה, על-פי סבב שהתחלף אחת לחודש. הם נועדו בעיקר בנושאים בעלי חשיבות. ברפורמות הניהוליות של 1867, בוטלה המועצה לטובת שיטה ביורוקרטית, המורכבת משרים שונים האמונים על נושאי הפנים, הכלכלה, יחסי חוץ, צבא וחיל ים.

באופן עקרוני, דרישות הקבלה לרוג'ו היו להיות פודאי (תואר שעבר בירושה) ולהיות בעל נחלה בגודל של 50,000 קוקו או יותר. עם זאת, היו יוצאי דופן לשתי הדרישות, ולעיתים היו ממונים למועצה קרובים לשוגון, שלא עמדו בדרישות.

ה-ואקאדושיורי, "מועצת הזקנים הצעירים", היו בעלי המעמד הגבוה ביותר אחרי הרוג'ו. התפתחות של מוסד קדום יותר שמנה שישה אנשים, ב-1662 קיבלה המועצה את שמה וצורתה הסופית, ומנתה ארבעה אנשים. תפקידה העיקרי היה ניהול האדמות והוסאלים הישירים של השוגון.

היו שוגונים שמינו אדם קרוב לתפקיד סובה יונין (soba yōnin), שתפקידו היה לקשר בין השוגון לרוג'ו. חשיבותו של אדם זה גבר במהלך כהונתו של השוגון החמישי, טוקוגאווה צונאיושי, כאשר נרצח מנהיג המועצה על ידי חבר אחר.

אומצוקה ומצוקה

האומצוקה (ōmetsuke) והמצוקה (metsuke) היו קצינים שהיו כפופים לרוג'ו ולואקאדושיורי. חמשת האומצוקה היו אחראים על המעקב אחר הדאימיו, האצולה והחצר הקיסרית. הם היו אחראים על חשיפת כל איום או ניסיון מרד.

תפקיד זה היה מיועד לקצינים הבכירים של השוגון בעלי דירוג של 5000 קוקו ומעלה. על-מנת להסמיך אותם לטפל בדאימיו, לעיתים קרובות היו מקבלים דירוג של 10,000 קוקו, ואת התואר קאמי (תואר עתיק שנהג לסמל מושל מחוז).

עם הזמן, הפך האומצוקה למעביר פקודות השוגון אל הדאימיו, ומנהל הטקסים בטירת אדו. הם אף נטלו לעצמם תפקידים נוספים כגון ניהול ענייני דת ופיקוח על נשק.

המצוקה, שדיווחו לואקאדושיורי, ניהלו את ענייני הוסאלים הישירים של השוגון. הם היוו את כוח המשטרה של אלפי הקצינים והאיכרים שהיו תחת שלטונו הישיר של השוגון, באדו.

סאן בוגיו

הסאן בוגיו (san-bugyō), "שלושה מנהלים", היו ג'ישה (jisha), קנג'ו (kanjō) ומאצ'י בוגיו (machi bugyō), כאשר לראשון המעמד הגבוה ביותר. הם דאגו לניהול המקדשים הבודהיסטים (ji) ומקדשי השינטו (sha), אשר רבים מהם החזיקו בנחלה. לעיתים הם גם שפטו בתביעות בין נחלות. המינוי היה הולך בדרך כלל לדאימיו.

הקנג'ו היו הבאים בתור במעמד. ארבעת המכהנים בתפקיד זה דיווחו לרוג'ו. הם היו אמונים על כלכלת השוגונות.

המאצ'י בוגיו היו אחראים על מנהלת העיר אדו. תפקידיהם כללו את משרת ראש העיר, מפקד המשטרה (ולאחר מכן גם מפקד כוחות הכיבוי) ושופט בענייני פלילים, שלא נגעו לסמוראים. שני קצינים בכירים כיהנו במשרה זו, והתחלפו מדי חודש.

שלושת הסאן בוגיו ישבו יחד במועצה שנקראה היוג'ושו (hyōjōsho), שתפקידה היה לפקח על הטנריו (tenryō), הגונדאי (gundai) והדאיקן (daikan), וכמו כן לפסוק בעניינים הנוגעים לסמוראים.

טנריו, גונדאי ודאיקן

השוגון שלט באופן ישיר במספר נחלות ברחבי יפן. אלו היו ידועות בשם באקופו צ'וקאצוצ'י (bakufu chokkatsuchi). מתקופת מייג'י הן קיבלו את השם טנריו. בנוסף לשטחים בהם החזיק טוקוגאווה איאיאסו לפני קרב סקיגהארה, היו שטחים אלה נחלות שסיפח לעצמו באותו קרב, ובעת המצור על טירת אוסקה. בסוף המאה ה-17 הגיע היקף אדמות השוגון לכ-4 מיליון קוקו. ערים גדולות כמו נגסאקי ואוסקה, כמו כן מכרות שונים, ביניהם מכרה הזהב באי סאדו, נכנסו לקטגוריה זו.

במקום למנות דאימיו לכל נחלה, הציב בשוגון מינהל כללי לכל הנחלות. התארים של אחראים אלה היו גונדאי ודאיקן. לשליטה על נחלות אוסקה, קיוטו, נגסאקי וסומפו מונו קצינים בכירים של השוגון.

שוגונות טוקוגאווה המאוחרת (1853-1867)

TokugawaYoshinobu
השוגון האחרון, יושינובו טוקוגאווה, במדי צבא צרפתיים (בערך 1867)

שוגונות טוקוגאווה המאוחרת (幕末 Bakumatsu "סוף הבאקופו) היא התקופה שבין 1853 ל-1867, אשר במהלכה סיימה יפן את מדיניות ההסתגרות שלה, ועברה תהליך מודרניזציה משוגונות פאודלית לממשל מייג'י. זהו סיום תקופת אדו ותחילת תקופת מייג'י. הכוחות העיקריים שפעלו בתקופה זו היו האישין שישי (Ishin Shishi), לאומנים פטריוטים וכוחות השוגונות, שכללו את השינסנגומי. על אף ששני כוחות אלה היו הבולטים ביותר, היו גורמים רבים שניצלו את הכאוס ששרר באותה תקופה על-מנת ליטול לעצמם כוח.

העימותים החריפים ביותר נבעו שני מקורות: הטוזאמה, הדאימיו שקיבלו את מרותו של איאיאסו לאחר קרב סקיגהארה, ותמיד נחשדו כלא-נאמנים לשוגון, והתפתחות תנועה אנטי-מערבית שהחלה בעקבות הגעת קומודור פרי, שבאה לידי ביטוי באימרה סונו ג'וי (sonnō jōi) "כבד את הקיסר, גרש את הברברים".

נקודת המפנה בתקופה זו הייתה במהלך מלחמת בושין וקרב טובה-פושימי, כאשר הוכנעו כוחות השוגונות.

רשימת השוגונים לשוגונות טוקוגאווה

  1. טוקוגאווה איאיאסו (1616-1542) (שלט: 1605-1603)
  2. טוקוגאווה הידטאדה (1632-1579) (שלט: 1623-1605)
  3. טוקוגאווה איימיצו (1651-1604) (שלט: 1651-1623)
  4. טוקוגאווה אייצונה (1680-1641) (שלט: 1680-1641)
  5. טוקוגאווה צונאיושי (1709-1646) (שלט: 1709-1680)
  6. טוקוגאווה איינובו (1712-1662) (שלט: 1712-1709)
  7. טוקוגאווה אייצוגו (1716-1709) (שלט: 1716-1713)
  8. טוקוגאווה יושימונה (1751-1684) (שלט: 1745-1716)
  9. טוקוגאווה איישיגה (1761-1711) (שלט: 1760-1745)
  10. טוקוגאווה אייהארו (1786-1737) (שלט: 1786-1760)
  11. טוקוגאווה איינארי (1841-1773) (שלט: 1837-1787)
  12. טוקוגאווה אייושי (1853-1793) (שלט: 1853-1837)
  13. טוקוגאווה אייסאדה (1858-1824) (שלט: 1858-1853)
  14. טוקוגאווה איימוצ'י (1866-1846) (שלט: 1866-1858)
  15. יושינובו טוקוגאווה (1913-1837) (שלט: 1868-1867)

ראו גם

איוואמי גינזאן

איוואמי גינזאן (ביפנית: 石見銀山) הוא מכרה כסף בעיר אודָה, במחוז שימאנה, באי הונשו שביפן. המכרה ו-13 אתרים נוספים הקשורים בכריית כסף, ייצורו ובהובלתו נוספו לרשימת אתרי מורשת עולמית של אונסק"ו בשנת 2007 ומשתרעים על שטח כולל של 442 הקטאר.

המכרה נפתח בשנת 1526 על ידי סוחר יפני בשם קאמיָה ג'וטֵיי, ושיא תפוקתו הייתה בתחילת המאה ה-17, כאשר נכרו בו כ-38 טון כסף בשנה, שהיוו כשליש מהתפוקה העולמית. בכסף מהמכרה השמתמשו בעיקר להטבעת מטבעות, ועל כן היה נושא למלחמות מרובות, עד אשר שוגונות טוקוגאווה נטלה את השליטה עליו, לאחר הניצחון בקרב סקיגהארה, בשנת 1600. לאחר מכן תוחם המכרה בגדרות ונחסם על ידי עצי אורן. טירת יאמָבּוּקי נבנתה בלב מתחם זה. כריית כסף מהמכרה הופסקה במאה ה-19 בשל אי עמידה בתחרות עם מכרות אחרים.

חלקים מהמכרה נמצאים עדיין במצב טוב וממשלת יפן הכריזה על המקום כאזור שימור מיוחד בשל קיבוץ מבנים היסטוריים. הממשלה אף בקשה להכיר במכרה כאתר מורשת עולמית, והצליחה בכך בשנת 2007, אף על פי שהערכת הוועדה הבינלאומית למונומנטים ולאתרים לא מצאה באתר זה "ערך עולמי יוצא דופן".

ברית סאצ'ו

ברית סאצ'ו (ביפנית: 薩摩長州同盟), או ברית סצומה-צ'ושו, הייתה ברית צבאית בין ההאן סצומה וההאן צ'ושו שנכרתה ב-1866 במטרה לשלב את מאמציהם להדיח את שוגונות טוקוגאווה מהשלטון ביפן.

השם "סאצ'ו" (薩長) הוא ראשי תיבות של שמות שני המחוזות שכרתו את הברית, החזקים מבין המחוזות שהתנגדו לשלטון השוגון בסוף תקופת אדו.

בשנות ה-60 של המאה ה-19 נקט האן סצומה בגישה מתונה ששאפה לשמר את הסטטוס קוו, בעוד צ'ושו הפך למעוז ההתקוממות כנגד הממשלה. בתיווך ריומה סקמוטו מהאן טוסה, נפגשו המנהיגים הצבאיים של סצומה, טקמורי סאיגו וטושימיצ'י אוקובו, עם מנהיג צ'ושו טקיושי קידו. למרות ששני ההאן היו אויבים מסורתיים הגיעו מנהיגיהם להסכמה לגבי הצורך בשינוי, והסכימו עקרונית לסייע זה לזה במקרה שצד שלישי יתקוף אחד מהם. בנוסף, מכיוון שלצ'ושו היו קשרים מוגבלים עם מעצמות המערב, היה מחסור בנשק מודרני במחוז. האן סצומה, לעומת זאת, פיתח מסחר ענף בנשק עם בריטניה באמצעות הסוחר הסקוטי תומאס בלייק גלובר. לפיכך, סייע סאיגו לקידו לרכוש את הנשק לו הזדקק כדי להלחם בשוגונות.

למרות הסיוע עדיין שררה מתיחות בין שני המחוזות. ב-1 במרץ 1865 דרשה השוגונות את התפטרות הדאימיו של צ'ושו, טקצ'יקה מורי, והטילה על ההאן עונש כלכלי. מעשה זה הוביל את הנהגת צ'ושו לחתימה על הסכם לפיו סצומה יסייעו לצ'ושו להשיג מהקיסר. אם ניסיון זה יכשל והשוגון יתקוף, ישלחו סצומה אלפיים חיילים לקיוטו, הבירה הקיסרית.

לברית זו נודעה חשיבות רבה שכן היא אפשרה לצ'ושו לעמוד במשלחת העונשין ששיגר אליה השוגון בקיץ 1866, ואף להביס את צבאו. במלחמת בושין, שהתרחשה ב-1867-1868, השתתפו בעיקר חיילים מברית זו, ולאחר רסטורציית מייג'י מילאו רבים מבני ברית זו תפקידים בממשלה החדשה.

האן (יחידה אדמיניסטרטיבית)

האן (ביפנית: han 藩) היו הפייף של אדונים פיאודלים, או דאימיו, ביפן של תקופת אדו. מלומדים קונפוציאנים החלו להשתמש במילה זו באמצע תקופת אדו כחיקוי לשיטה הפאודלית של סין הקדומה, והמילה הפכה לביטוי שגור בעת תקופת מייג'י. אף על פי שמונח "האן" לא נמצא בשימוש רשמי כיום, מעמדו כמונח המתאר נחלות פיאודליות בתקופת אדו השתרש.

האן היו טריטוריות בתקופת אדו שהניבו 10,000 קוֹקוּ אורז (יחידת מידה; 1 קוקו=278.3 ליטר) או יותר. מספרם של ההאן השתנה, אך לרוב עמד על סביבות 300. לעיתים היו מקימים האן בתוך טריטוריה של האן אחר, ואלה נקראו שינהאן וניתנו לרוב לבניו של הדאימיו שלא עמדו לרשת אותו.

ההאן הגדול ביותר ביפן, מלבד זה של השוגון, היה האן קאגה, שהניב מעט מעל מיליון קוקו בשנה.

ביולי 1871 פורקו כל ההאן לטובת שיטת מחוזות.

טוצ'יגי (מחוז)

מחוז טוצ'יגי (ביפנית: Tochigi-ken 栃木県) הוא מחוז באזור קאנטו שבאי הונשו, יפן. בירת המחוז היא העיר אוצונומיה.

במחוז טוצ'יגי שוכנת העיר ניקו, בה נמצאים מקדשי שינטו ומקדשים בודהיסטים שזכו למעמד אתרי המורשת העולמית של אונסק"ו בשנת 1999.

המחוז ידוע גם בשל אזור נאסוּ, בצפון המחוז, העשיר באונסן, וידוע בתעשיית הסאקה שלו ובאתרי הסקי שבו.

טוקוגאווה איאיאסו

זהו שם יפני; שם המשפחה הוא טוקוגאווה. טוֹקוּגאווה אִיאֶיָאסוּ (ביפנית: 徳川 家康;‏ 31 בינואר 1543 - 1 ביוני 1616) היה המייסד והשוגון הראשון לשוגונות טוקוגאווה, ששלטה ביפן החל מקרב סקיגהארה ב-1600 ועד רסטורציית מייג'י ב-1868. איאיאסו השתלט על יפן ב-1600, קיבל את התואר "שוגון" ב-1603, פרש מתפקידו ב-1605, אך המשיך להחזיק בשלטון דרך בנו עד מותו ב-1616. לאחר מותו קיבל איאיאסו את השם טושו דאיגונגן (東照大権現).

יחסי יפן–צרפת

תולדות היחסים בין צרפת ליפן החלו בראשית המאה ה-17, אז סמוראי ושגריר יפני שהיה בדרכו לרומא שהה במשך כמה ימים בסן טרופה ויצר סנסציה. צרפת ויפן נהנו ממערכת יחסים חזקה ומתקדמת ביותר, שנמשכה מאות שנים דרך קשרים שונים במדינות זו של זו על ידי נציגים בכירים, מאמצים אסטרטגיים וחילופי תרבות.

לאחר כמעט מאתיים שנים של הסתגרות על ידי "סאקוקו" ביפן, הפכו שתי המדינות לשותפות חשובות מאוד מהמחצית השנייה של המאה ה-19 בתחום הצבאי, הכלכלי, המשפטי והאמנותי. שוגונות טוקוגאווה חידש את צבאו באמצעות סיוע של משלחות צבאיות צרפתיות (ז'ול ברונט), ויפן הסתמכה מאוחר יותר על צרפת בכמה היבטים של מודרניזציה שלה, ובמיוחד פיתוח של ענף בניית ספינות בשנותיו הראשונות של הצי הקיסרי היפני (לאונס ורני, לואי-אמיל ברטן), ופיתוח קוד משפטי.

צרפת לקחה חלק מההשראה האמנותית המודרנית שלה מהאמנות יפנית, בעיקר דרך ג'פוניזם והשפעתה על האימפרסיוניזם, וסמכה כמעט לחלוטין על יפן לתעשיית המשי המשגשגת שלה.

מוצוהיטו

מוּצוּהיטו (ביפנית: 睦仁;‏ 3 בנובמבר 1852 - 30 ביולי 1912) היה הקיסר ה-122 בסדר הירושה של קיסרי יפן, ושלט מה-3 בפברואר 1867 עד מותו. תקופת שלטונו התאפיינה בשינויים רבים, בה עברה יפן ממדינה פאודלית למעצמה עולמית. לאחר מותו קיבל את השם הקיסר מייג'י, כשם התקופה בה חי.

בשנת לידתו הייתה יפן מבודדת ולא מפותחת, ונשלטה על ידי שוגונות טוקוגאווה ודאימיו ששלטו ב-250 האן שונים במדינה. עד מותו ב-1912 עברה יפן מהפכה בתחומים הכלכלי, החברתי והפוליטי, והגיחה כאחת ממעצמות העולם.

מושבת זרים

מושבת זרים (ביפנית: 外国人居留地) הוא מונח המתייחס לאזור מסוים בנמלי ההסכם, אשר יועד בידי ממשלת יפן במחצית השנייה של המאה ה-19 (תחת שלטון שוגונות טוקוגאווה) כמקום מגורים ועבודה לזרים ביפן. באותם ימים, יפן הייתה בלבו של תהליך פתיחה למערב שהתבטא במעבר מחברה פאודלית למדינה מודרנית.

בסך הכל, היו שש מושבות זרים. הן היו, מצפון לדרום:

מושבת הזרים הקודאטה בהקודאטה, הוקאידו

מושבת הזרים ניאיגטה בניאיגטה, ניאיגטה

מושבת הזרים צוקיג'י בצוקיג'י, צ'ואו, טוקיו

מושבת הזרים יוקוהמה בקנאי, יוקוהמה, קאנטו

מושבת הזרים קוואגוצ'י בקוואגוצ'י, אוסקה

מושבת הזרים קובה בקובה, היוג'ו

מושבת הזרים נגסאקי בנגסאקי, קיושו

מלחמת בושין

מלחמת בושין (ביפנית: Boshin Sensō 戊辰戦争, "מלחמת שנת הדרקון") הייתה מלחמת אזרחים ביפן, שהתנהלה מ-1868 עד 1869 בין כוחות שוגונות טוקוגאווה ואלה שביקשו להשיב את השליטה במדינה לידי הקיסר.

מקורות המלחמה נובעים מחוסר שביעות הרצון של דאימיו וסמוראים צעירים מהתנהלות השוגונות אל מול הזרים שהגיעו למדינה לאחר פתיחת יפן בעשור שקדם למלחמה. השוגון המכהן, יושינובו טוקוגאווה, הכיר במצבו והעביר את הכוח הפוליטי לידי הקיסר מייג'י. בעשותו כך קיווה טוקוגאווה שביתו ימשיך להתקיים ואף להשתתף בממשל.

אך תנועות צבאיות בחצר הקיסר, אלימות באדו (כיום טוקיו) וצו קיסרי שנחתם בעקבות לחץ מצד סצומה וצ'ושו הביא לחיסול בית טוקוגאווה, וגרם ליושינובו לפתוח במערכה לכיבוש החצר הקיסרית בקיוטו. מאזן הכוחות נטה במהירות לצדו של הצבא הקיסרי, שעל אף שהיה קטן יותר, היה מתקדם יותר, ולאחר סדרה של קרבות נכנע טוקוגאווה אישית. הכוחות הנאמנים לטוקוגאווה נסוגו לצפון הונשו ולאחר מכן להוקאידו, שם הקימו את רפובליקת אזו. בקרב הקודאטה נחלו כוחות השוגון תבוסה סופית, ולאחריו נותר הקיסר שליט יחיד ביפן.

מלחמת בושין הדגישה את רמת המודרניות אליה הגיעה יפן ארבע עשרה שנים בלבד לאחר שנפתחה לעולם המערבי, ואת רמת המעורבות הגבוהה של מדינות מערביות (בעיקר בריטניה וצרפת) בענייני הפנים של יפן.

מרד שימבארה

מרד שִׁימַבָּארָה (ביפנית: 島原の乱, תעתיק: שימבארה נו ראן) הייתה התקוממות שהתרחשה בדרום מערב יפן בשנים 1637-1638, במהלך תקופת אדו. מרבית המורדים היו איכרים, רובם נוצרים קתולים. הייתה זו אחת מהפרות הסדר הציבוריות היחידיות בתקופת שלטונה של שוגונות טוקוגאווה.

בניית טירת שימבארה על ידי שבט מצוקורה גרמה להעלאת המסים באופן ניכר, והדבר עורר את זעמם של האיכרים ושל סמוראים חסרי אדון. רדיפות דתיות מצד הממשל כנגד נוצרים מקומיים הגבירו את חוסר השקט, והמרמור הפך למרד גלוי ב-1637. שוגונות טוקוגאווה שלחה כוח בן מעל ל-125,000 חיילים לדכא את המרד, ולאחר מצור ממושך על טירת הארה, בה התבצרו המורדים, חוסל המרד.

לאחר המרד, נערף ראשו של המנהיג, אמקוסה שירו, ורדיפת הנוצרים הפכה חמורה יותר, ונמשכה עד אמצע המאה ה-19.

סאקוקו

סאקוקו (ביפנית: 鎖国 – ארץ נעולה) הייתה מדיניות בדלנית יפנית בתקופת אדו, שלפיה אף זר לא הורשה להיכנס ליפן ואף יפני לא הורשה לצאת ממנה, תחת איום בעונש מוות. מדיניות זו כוננה על ידי שוגונות טוקוגאווה בראשות טוקוגאווה איאמיצו בשורה של צווים והחלטות מהשנים 1633–1639 ונשארה בתוקף עד שנת 1853 עם הגעתן של הספינות השחורות של קומודור מת'יו פרי ופתיחתה של יפן למסחר עם המערב. עד לרסטורציית מייג'י בשנת 1868 היה זה עדיין בלתי חוקי לעזוב את יפן.

אולם, תחת מדיניות סאקוקו לא הייתה יפן מבודדת לחלוטין וכן היו לה קשרי מסחר עם מדינות ספורות. נקודת הממשק היחידה שהותרה עם אירופה הייתה עם הולנד באי דג'ימה במרחב נגסאקי, שם הוקמה תחנת מסחר הולנדית. המסחר עם סין גם כן התקיים דרך נגסאקי, בעוד שהמסחר עם קוריאה הוגבל למרחב צושימה. המסחר עם בני איינו התקיים במרחב מצומאה בהוקאידו, והמסחר עם ממלכת ריוקיו התקיים במרחב סצומה. מלבד קשרים אלה באזורי הפריפריה, שלחו מדינות הסחר עם יפן גם ספינות בצורה סדירה לאדו, מושב השוגונות.

סונו ג'וי

סונו ג'וי (ביפנית: 尊皇攘夷, מילולית: "כבדו את הקיסר, גרשו את הברברים") הייתה פילוסופיה פוליטית ותנועה חברתית יפנית ששאבה מהנאו-קונפוציאניזם. היא הפכה להיות המוטו של התנועה שפעלה להדחת שוגונות טוקוגאווה בשנות החמישים והשישים של המאה ה-19, בסוף תקופת אדו.

סנקין קוטאי

סַנְקין קוֹטַאי (ביפנית: 参勤交代 "נוכחות מתחלפת") הייתה מדיניות שהונהגה על ידי השוגונות לאורך מרבית תקופת אדו בהיסטוריה היפנית. מטרת מדיניות זו הייתה לשלוט בדאימיו, ואימוצה היווה את המשך פעילותו של טויוטומי הידיושי. בשנת 1635 נחקק חוק המחייב את הסנקין קוטאי, שכבר היה מנהג ידוע. החוק נשאר בתוקף עד שנת 1862.

פרטי החוק השתנו לאורך 26 העשורים בהם שלטה שוגונות טוקוגאווה, אך באופן כללי, הדרישה הרשמית הייתה שדאימיו של כל האן יבלה באופן זמני בין ההאן שלו לבין אדו, באופן של שנים חלופיות, היינו שנה אחת בהאן ושנה אחת באדו. אשתו ויורשו של הדאימיו נדרשו להשאר באדו כבני ערובה. ההוצאה הכספית העצומה הכרוכה באחזקת מגורים מפוארים בשני המקומות, והוצאות השיירה מאדו ואליה, היוו נטל כלכלי כבד על הדאימיו, דבר שמנע מהם לצאת למלחמה כנגד השלטון. המסעות התכופים של הדאימיו הביאו לפיתוח הדרכים ותחנות עצירה בצדי הדרכים, דבר שעודד את הכלכלה המקומית.

כעיקרון, הסנקין קוטאי היה שירות צבאי למען השוגון. כל דאימיו נדרש לספק מספר מסוים של סמוראים, בהתאם לגודלו של ההאן. סמוראים אלה ליוו את הדאימיו במסעו לאדו וממנה.

מכיוון שכניסה ויציאה של מאות דאימיו כל שנה, שיירות דאימיו (大名行列 "דאימיו גיוֹרֵטסוּ") היו מראה יומי בבירה אדו. הדרכים הראשיות מההאן לעיר נקראו קָאיְדוֹ. מגורים מיוחדים שנקראו "הונג'ין" (本陣) נבנו בצדי הדרכים לרווחתם של הדאימיו העולים לאדו. דמויות רבות שהשתתפו בסנקין קוטאי היוו השראה לציורי אוּקיוֹ-אֶה, וכמו כן לדמויות במחזות תיאטרון הקאבוקי והבונרקו.

סצומה

האן סצומה (ביפנית: 薩摩藩) היה אחד הנחלות הפאודליות החשובות והחזקות ביותר ביפן של שוגונות טוקוגאווה והוא שיחק תפקיד מרכזי ברסטורציית מייג'י ובממשל שהוקם לאחר מכן. במהלך תקופת אדו נשלט האן סצומה על ידי שושלת הדאימיו ממשפחת שימאזו. ההאן השתרע בדרום האי קיושו, באזור חופף כיום את מחוז קגושימה וחלק ממחוז מיאזקי. ממלכת ריוקיו הייתה מדינת חסות של סאצומה החל מ-1604 ועד שבוטלו הנחלות הפיאודליות ב-1871.

ב-1866 כרתו שליטי ההאן ברית עם ההאן של צ'ושו, האויב המושבע של משטר השוגון. שנתיים לאחר מכן, ב-1868, הובילה הברית להפלת משטר השוגון ולמהפכה הידועה כרסטורציה של מייג'י. ההאן של סצומה בוטל ביחד עם כל שאר הנחלות הפיאודליות באוגוסט 1871, במהלך שידוע כ"ביטול ההאנים וייסוד המחוזות" (האייהאן צ'יקֶן). לאחר הרפורמה החשובה הזאת, הפך ההאן של סאצומה למחוז קגושימה, השם שבו הוא ידוע עד היום. עם זאת, במשך מספר שנים שמר מחוז קגושימה על זהותו הייחודית, ונודע כמעוז של תרבות סמוראית שמרנית ובדלנית שמייצגה המובהק היה אביו של הדאימיו לשעבר, האיש החזק של ההאן שימאזו היסמיצו. ב-1873, היה נתון המחוז באופן הולך וגובר להנהגתו של סאיגו טקמורי - שר בכיר שפרש מהממשלה והפך לדמות נערצת על סמוראים בכל רחבי המדינה. ב-1877 הנהיג סייגו מרד כושל שנודע כ"מרד סצומה" - למעשה מלחמת אזרחים איומה שקרעה את המדינה למשך שנה שלמה - ולאחריו נערכו רפורמות במחוז ובוטלה האוטונומיה הנרחבת שלו.

צ'ושו

צ'וֹשוּ (ביפנית: 長州藩) היה האן פאודלי בתקופת אדו, במקום בו שוכן היום מחוז ימאגוצ'י. ההאן מילא תפקיד חושב בהדחת שוגונות טוקוגאווה בסוף תקופת אדו, ותושבי ההאן היו ממובילי רסטורציית מייג'י.

קרב סקיגהארה

קרב סקיגהארה, ידוע בהיסטוריוגרפיה היפנית בשם קרב הממלכה המפורקת (ביפנית: 天下分け目の戦い), היה הקרב המכריע שסלל את דרכו של טוקוגאווה איאיאסו להפוך לשוגון יפן, והתרחש ב-21 באוקטובר 1600. אף על פי שלאחר הקרב הזדקק טוקוגאווה לשלוש שנים נוספות על מנת לבסס את שליטתו במדינה, נחשב קרב סקיגהארה לראשית שוגונות טוקוגאווה, השוגונות האחרונה בהיסטוריה של יפן.

ראנגאקו

ראנגאקו (בכתיב ישן 蘭學, בכתיב חדש 蘭学, מילולית "השכלה הולנדית", ובמשמעות רחבה יותר "השכלה מערבית") הוא קורפוס של ידע שהתפתח ביפן במהלך מגעיה עם המובלעת ההולנדית בדג'ימה, ואיפשר ליפן לא לפגר אחר טכנולוגיה ורפואה מערביות בתקופה שבה המדינה הייתה סגורה בפני זרים (1641-1853) בשל מדיניות הסגירות הלאומית ("סאקוקו") של שוגונות טוקוגאווה.

באמצעות הראנגאקו התעדכנה יפן בהיבטים רבים של המהפכה המדעית והטכנולוגית שהתרחשה באירופה; בזכותו הצליחה יפן לבנות בסיס תאורטי וטכנולוגי, שסייע ליפן במודרניזציה הרדיקלית והמהירה שהתרחשה בה החל מ-1854, לאחר שהמדינה נפתחה מחדש לסחר חוץ.

תקופת אדו

תקופת אדו המכונה גם תקופת טוקוגאווה, היא תקופה בהיסטוריה של יפן שהחלה בשנת 1603 והסתיימה בשנת 1868 עם ביצוע הרסטורציה של מייג'י והפיכתה של יפן למדינה מודרנית. בתקופה זו שלטה ביפן שוגונות טוקוגאווה שבּירתה הייתה אדו (טוקיו של ימינו) ומכאן גם שמה של התקופה. התקופה החלה עם כינונה של השוגונות על ידי טוקוגאווה איאיאסו, וסיומה, תחת שלטונו של השוגון יושינובו טוקוגאווה, מסמלת את תחילת העת המודרנית בהיסטוריה של יפן.

תקופת אזוצ'י-מומויאמה

תקופת אזוּצִ'י-מוֹמוֹיאמָה הייתה תקופה בהיסטוריה של יפן שנמשכה ככל הנראה מ-1568 ועד לשנת 1600. בתקופה זו אוחדה יפן שהייתה עד אז שסועה ומפורדת לטריטוריות שנלחמו זו בזו. התקופה קיבלה את שמה משמן של טירותיהן של שני השליטים הבולטים של התקופה: אודה נובונאגה ששלט בטירת אזוצ'י וטויוטומי הידיושי ששלט בטירת מומויאמה.

תחילתה של התקופה חופפת את שלהי תקופת אשיקאגה שקדמה לה. ב-1568, בעוד יפן שסועה במלחמות אזרחים ואוזלת ידו של השלטון המרכזי ניכרת בכל. הצליח נובונאגה, שהיה בן למשפחת סמוראים, לאחד תחתיו מספר מחוזות ביפן ולצאת לקרב על עיר הבירה קיוטו. נובונאגה הצליח לכבוש את העיר, הקים בה את טירתו והחזיר לשלטון את אשיקאגה יושיאקי, נצר לשוגונות אשיקאגה ששלטה לפנים במדינה והשוגון ה-15 במספר והאחרון משושלת זו. יושיאקי שימש כשליט בובה תחת ידיו של נובונאגה ולאחר 5 שנים, ב-1573, הדיח אותו נובונאגה סופית מהשלטון.

בשנת 1582 נרצח נובונאגה בידי אחד מאנשיו ואת מקומו כשליט בפועל של המדינה תפס עוזרו האשיבה הידיושי, שלימים נודע כטויוטומי הידיושי, גדול מצביאיה של יפן. הידיושי יצא למלחמה ברוצח של אדונו והביס אותו עד מהרה והצליח לאסוף די כוח כדי לחזור ולשלוט בבירה קיוטו ומשם גם להשתלט על כל יפן שהפכה שוב למדינה מאוחדת תחת דגלו ב-1590. הידיושי לא קיבל את התואר שוגון, כיוון שלא נמנה עם משפחות האצולה ביפן, אך תחת זאת קיבל מן הקיסר את התואר טאיקו - תואר כבוד שני במעלה. הידיושי העביר את מפקדתו לאוסקה אך השאיר נציגות גם במומויאמה, משם ניהל את קשריו עם החצר הקיסרית. לאחר שהתפנה מאיחוד ארצו, פנה הידיושי למלחמות חוץ וניהל שתי מערכות כושלות נגד קוריאה ואף התכוון להגיע בכיבושיו לסין.

כאשר נתבשרה יפן על מותו של הידיושי בשנת 1598, הועבר השלטון בקיסרות לעוזרו השני של נובונאגה טוקוגאווה איאיאסו, שעם קבלת הכח לידיו יצא להתקפה כנגד כל בני הידיושי באשר הם, וזאת כדי לנטרל כל דרישת ירושה מצד יורשיו החוקיים של אדון הקיסרות הקודם. לאחר שוך הקרבות, בשנת 1600, החזיק איאיאסו בכח שלטוני אדיר ביפן. בשנת 1603 הוא זכה לקבל את התואר שוגון והקים באדו (טוקיו של ימינו) את שוגונות טוקוגאווה שעתידה לשלוט ביפן עד לאמצע המאה ה-19. הקמת שוגונות טוקוגאווה בידי טוקוגאווה איאיאסו מסמלת ביפן את תחילתה של תקופת אדו, הידועה גם כתקופת טוקוגאווה.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.