שד"ר

שַׁדָּ"ר (ראשי תיבות של שָׁלִיחַ דְרַבָּנָן) היה כינויים של יהודים שנשלחו מארץ ישראל לקהילות הגולה כדי לגייס תרומות לקיומו וחיזוקו של היישוב היהודי בארץ ישראל. מוסד שליחי ארץ ישראל אשר החל בעת העתיקה, התפתח ותרם רבות לקשר בין יהדות הגולה לבין היהודים בארץ ישראל, ולחיי התרבות של הקהילות היהודיות בכל אתר, ומתקיים במתכונתו החדשה עד ימינו.

YakovSapir
הרב יעקב ספיר יצא בשליחות קהילת "הפרושים" בירושלים אל הודו ואוסטרליה בשנים 1858–1863, בדרכו שהה תקופה במחיצת יהודי תימן ופרסם רבות אודותיהם
Hurva22
בית כנסת החורבה ברובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים בשלהי המאה ה-19

התפתחות מוסד השד"רות

רקע

Chaim Yosef David Azulai
החיד"א, שימש כשד"ר קהילות חברון וירושלים ונסע בשליחותן ברחבי צפון אפריקה ואירופה. חיבר את יומן המסע מעגל טוב
Yosef Schwartz
רבי יהוסף שוורץ

בזמן שבית המקדש היה קיים, היו הקהילות שבגולה שולחות אליו את כספי השקלים. בכל עיר הייתה קופה מיוחדת שלתוכה היו נותנים את כספי השקלים, ופעם בשנה ביום קבוע, נשלח הכסף לירושלים בידי אנשים ממשפחות מיוחסות. כספים אלו היו מיועדים לטובת קרבנות הציבור, פעילותו השותפת של בית המקדש ומוסד הסנהדרין. תיקון חומות ירושלים ואספקת צורכי עולי הרגלים כתשתיות המים. ועוד. משחרב בית-המקדש, אמנם בטלה מצוות מחצית השקל אך היהודים המשיכו לשלוח כספים לארץ ישראל. השלטון הרומאי במקביל ניסה להפוך את כסף השקלים הללו למס מיוחד אותו היו צריכים היהודים לשלם לטובת רומא בסכום שני דינרים. יהודי התפוצות המשיכו להעביר הכספים לארץ ישראל עם זאת בהיעדר בית המקדש גם פסקה חובת העליה לרגל ולכן התקשו יהודי הגולה להביא בעצמם את תרומתם. כך נוצר צורך לשלוח שלוחים מיוחדים לקהילות הפזורה היהודית, כדי לעורר את העם לתרומה ונדבה, ואף לגבות כספים בשם מרכז ההנהגה של האומה שהמשיך להתקיים בארץ. על אף שחרב בית המקדש הייתה להנהגה שבארץ ישראל עדיפות וייחודיות עם השפעה על כלל היהודים שבתפוצות. דוגמה לכך היא סוגיית הלוח העברי שהיה נקבע באותן שנים על ידי קידוש החודש. דבר שיכול לפי ההלכה להתקיים אך ורק על ידי בית דין שבארץ ישראל.

בעת העתיקה

מוסד שליחי ארץ ישראל התפתח בצורות שונות החל מחורבן בית שני, והמשיך בימי הסנהדרין בהנהגתו של רבן גמליאל דיבנה[1]. כך הונח יסוד השליחות ונהפך למוסד קבוע ששימש קשר עיקרי בין ארץ ישראל והגולה וסיפק סכומים משמעותיים לצורכי לימוד התורה ומוסדות הנשיאות והסנהדרין שהמשיכו להתקיים בארץ ישראל. במאה הרביעית כבר הוכרה השליחות באופן רשמי על ידי השלטון הרומי-ביזנטי.

בעת החדשה

בראשית העת החדשה, המשיכו התרומות מהקהילות היהודיות בחוץ לארץ להוות מקור הכנסה מרכזי עבור יהודי ארץ ישראל. במאה ה-14 החלו יהודי אשכנז בביסוס מערכת גבייה יותר מאורגנת בקהילות התפוצות. בספרות ההלכה של המאה ה-15 מוזכרים גזברים שהיו ממונים על איסוף הכספים בתפוצות ושליחתם לארץ ישראל. במקביל החל להתפתח באותן שנים מוסד השד"רות בצורתו המוכרת בעת החדשה, בה נשלח השד"ר באופן מיוחד מארץ ישראל, כדי לגייס כסף ליישוב. חלק מהשד"רים נשלחו במקרים בהם נוצר צורך מיידי בסכום כסף גבוה בעקבות פורעניות שונות שפקדו את יושבי הארץ. בסוף אותה מאה כבר קיימות ידיעות על שד"רים שנשלחו לגבות כספים בצורה סדירה ללא קשר למאורע מסוים[2].

בתקופת השלטון העות'מאני בארץ ישראל הוסיף להתפתח ולהשתכלל מוסד השד"רות. ב-1726 הוקם ועד פקידי קושטא באיסטנבול על מנת לתמוך ביהודי ארץ ישראל בכלל ויהודי ירושלים בפרט באמצעות גיוס כספים שיטתי ברחבי האימפריה העותמאנית ותפוצות ישראל נוספות. בירושלים הוקם במקביל "כולל עיה"ק (עיר הקודש) ירושלים" (או "כולל הספרדים בירושלים"), כלומר ועד מקומי שתפקידו היה לחלק את הכספים בירושלים לפי תקנות הוועד. וכך גם בערים נוספות בארץ. במהלך המאה ה-19 המשיכה תופעת השליחות, מסעותיהם התרחבו לקהילות רחוקות כגון מרכז אסיה, ארצות הברית ואפילו אוסטרליה. מתקופה זו ידועים פרטים על שד"רים רבים שנשלחו מארץ ישראל על ידי ראשי הקהילות בירושלים, חברון, צפת וטבריה אל קהילות הגולה כדי לאסוף כספים[3] ולגייס תרומות למען קיום קהילותיהם בארץ. כספים אלו שימשו למימון הקמת מפעלי תורה וחסד, ישיבות, בתי יתומים, לבניית שכונות חדשות מחוץ לחומות העיר העתיקה בירושלים וגאולת הקרקע כאשר הותר הדבר לפי פירמן ואחר לפי החוק העות'מאני[4].,

בהדרגה חלו שינויים רבים במוסד השד"רות. ברבע הראשון של המאה ה-19 הוקם ארגון הפקידים והאמרכלים של אמסטרדם (פקוא"ם) אשר ניהל מנגנון איסוף כספים מארצות מערב אירופה ובהמשך גם בארצות הברית, מטרת הארגון הפקוא"ם הייתה לייעל את שיטת איסוף הכספים ולמסד אותו באופן קבוע ללא צורך בשליחת שד"רים לקהילות השונות. לאור הצלחתו הרבה ובעקבות מחלוקות עמו על אופן הקצאת הכספים למטרות השונות של היישוב ובמיוחד לאור ניסיונו לכפות את השקפותיו על אופן התפתחותו והתנהלותו של היישוב היהודי בארץ, קמו בארצות נוספות ארגונים דומים, ביניהם ארגון רוזני וילנה, כולל הולנד ודויטשלנד, כולל חיבת ירושלים, כולל וורשה ועוד.

השתפרות תנאי התחבורה, הדואר, העיתונות, הדפוס והבנקאות בארצות רבות, השפיעו על ירידת הצורך בשליחות הישנה, כפי שכתב יערי בספרו:

"מה שהצריך לפנים הסברה שבעל פה אפשר עתה לעשות במכתבים הנשלחים ומתקבלים בקביעות, והדברים הטעונים הסברה רחבה להמוני עם, אפשר להדפיס בקונטרסים מיוחדים או לפרסם בעיתונות. העברת הכספים מאירופה המזרחית לארץ ישראל, שנעשתה לפנים על ידי השליחים שהיו נאמנים בעיני שולחיהם, ניתנת להיעשות עתה בצורה בטוחה על ידי המחאות בנקים. עם השתפרות תנאי התחבורה באירופה המזרחית ובארץ ישראל, גוברת העלייה והעלייה לרגל, ומתרבים הקשרים האישיים בין הארץ והגולה. להידוק הקשרים בין הארץ והגולה מסייעת גם העיתונות היהודית המתפשטת והולכת. גם ארגון הכוללים בארץ ישראל לפי ארצות מוצא מגבירה את הקשר האישי בין המקבלים בארץ ישראל והנותנים בארצות הגולה. ארץ ישראל אינה עוד ארץ מרוחקת והמאורעות המתרחשים בה אינם טעונים עוד הסברה אישית רחבה על ידי שלוחים."

אברהם יערי, שלוחי ארץ ישראל, עמ' 833-834.

גם התמורות המדיניות בארץ ישראל השפיעו מאוד על מצב ביטחונם של היהודים בה. עם החזרת השלטון הטורקי בארץ על כנו בשנת ה'ת"ר (1840) השתדלו מעצמות אירופה לקנות להן אחיזה בארץ ולבסס בה את מעמדן. הקמת הקפיטולציות בארץ ופריסת חסותן על כמה שיותר יהודים על תקן נתיני ארצותיהם הקנו לראשונה ליישוב היהודי ביטחון מה מול עריצותו של השלטון והאלימות של חלק מתושבי הארץ שחזרה ונשנתה כלפיהם במשך מאות שנים. הקמתן של הסתדרויות יהודיות גדולות כגון חברת כל ישראל חברים בצרפת ו-ועד שליחי הקהילות באנגליה אשר עמדו על המשמר, תרמו גם הן בהדרגה לשיפור ביטחונם ומצבם של היהודים בארץ ישראל.

המפעל הציוני ומוסדות לאומיים נעזרו גם כן במוסד השד"רות למעשה מאז המאה ה-19, עד ימינו (2011). התנועה הציונית ועל ידה הסוכנות היהודית בה נעזרה במוסד השליחות במתכונת חדשה בכל תפוצות ישראל בגולה. גם בשליחות החדשה המשיך להתקיים היסוד שהיישוב בארץ ישראל אינו פועל למען עצמו אלא למען העם כולו ולכן על כל העם לישא בעול. השלוחים החדשים הביאו לגולה את בשורת התקומה הפיחו רוח תקוה בין נדחי ישראל והכשירו את הלבבות לתמיכה ביישוב המתפתח ולעלייה לארץ ישראל.

השד"רות בצורתה המודרנית ממשיכה במאה ה-21, במפעלות התרמה למוסדות שונים בארץ: ישיבות, בתי ספר ומוסדות צדקה וחסד.

כינויים של השליחים

במהלך הדורות כונו השליחים בצורות שונות:

  • בתלמוד הירושלמי נקראה השליחות בשם מגבת חכמים[5].
  • בזמן הרומאים אנו מוצאים תיעודים רבים המלמדים כי השתמשו פשוט בכינוי שליח או בהטיית השם כגון השליח, שלוחינו וכדומה.
  • במאה ה-17 יש שליחים המכונים בשם שליח ציון, (גם בתלמוד מופיע הכינוי הזה אם כי לא בהכרח בהקשר זה).
  • במאה ה-17 מוצאים את השימוש בביטוי שלוחא דרחמנא או בראשי התיבות - שד"ר. ורק מאוחר יותר מוצאים שימוש בביטוי שליח דרבנן כפרוש לשם שד"ר.
  • פעמים רבות השליח נקרא על שם המקום ממנו או שבעבורו הוא נשלח, כגון: שליח ירושלים, שליח טבריה, שליח צפת, שליח חברון.
  • במאה ה-18 יש שליחים הנקראים בשם: שליח מורשה או בקיצור מורשה, זאת משום שהוסמך וקיבל הרשאה לתפקיד כלומר שלא כמו "שליחים לעצמם" שהם שליחים שיצאו לגיוס כספים ביוזמתם האישית.
  • כמו כן פעמים ואנו מוצאים בארצות אשכנז את השימוש בביטוי משולח או ירושלמי ככינוי לכל שליח מא"י. אצל ארצות המזרח נהגו לכנות את השליח בשם חכם או חכם שד"ר או שליח קדוש או בקיצור ש"ק.
  • יש והשליח היה מכונה או קורא לעצמו בשם ציר אמונים או ציר נאמן לשולחיו או שליח מצווה, כמו כן אנו מוצאים שליחים שהשתמשו בכינויי מליצה וקראו לעצמם -בשמות כגון "צעיר המשתלח" (על משקל הביטוי "שעיר המשתלח)", או כתיאור לנדודיהם השתמשו בביטויים "סובב נתיבות" "נע ונד בארץ לא לו" וכדומה.
  • דוגמה יפה לשנינותם היא בחתימה "מדלג על הע'רים מקפץ על הג'באות", על משקל הפסוק בשיר השירים: "מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות".

היחס אל השליחים

שליחי ארץ ישראל זכו ליוקרה בעיני היהודים בקהילות השונות בשל היותם שליחים ונציגים של היישוב החי בארץ ישראל, ולרוב גם בשל אישיותם וגדולתם בתורה. הם עזרו לשמירת הקשר בין יהודי הגולה ליהודי ארץ ישראל, בהגיעם לקהילות היהודיות הפזורות מהודו במזרח ועד מרוקו במערב נתבקשו השד"רים להכריע במחלוקות, להסמיך רבנים ושוחטים, לפסוק בענייני הלכה ולתת הסכמות לספרים.

כך למשל מספר אברהם צבי אידלסון כי בעת ששהה רבי יעקב מאיר בבוכארה נקראו כל הילדים שנולדו אז על שמו, כי "היו מכבדים כל שד"ר ירושלמי כמלאך אלקים ממש"[6]. זאב וילנאי מתאר את מעמדו של השליח בקרב קהילות הגולה:

"השליחים בדורות הקודמים היו מתקבלים בקהילות הגולה בכבוד רב, ורבנים נהגו לאכסנם בביתם. יהודים ראו בהם באי-כוח שומרי הגחלת היהודית בארץ אבות, הנמצאת בצלן של ממלכות זרות. שד"רים מלומדים בתורה היו נואמים בענייני תורה לפני קהל המתפללים, ומספרים להם גם על מצב הקהילות הסובלות בארץ ומעוררים בקרב השומעים כיסופים אל ארץ הקודש".

אנציקלופדיה אריאל, עמ' 7700.

השד"רים נטעו בתודעת היהודים בתפוצות זיקה לארץ ישראל; זיקה זו היא שגרמה ליהודי הגולה לתת את תרומתיהם ברצון תוך שהם רואים במעשה זה מילוי חובתם הלאומית והדתית. ויש שאף הושפעו לעלות בעקבותיהם לארץ ישראל. רבים מהשד"רים הקפידו להשתמש ולהתבטא בשפה העברית גם אם זה הצריך שיעמידו לצידם מתורגמנים, ובכך תרמו להפצת השפה ולהחייאת השימוש בה בדיבור בעל פה.

השד"ר היה מקבל בדרך כלל כרבע מהכספים שאסף כשכר על שליחותו. לעיתים ארכה השליחות כשלוש או ארבע שנים, אז היו נעדרים מספר שנים מהארץ וממשפחתם. קהילות רבות ביקשו מהשד"רים לחזור אליהם בסוף השליחות, ולהתמנות אצלם לרבני או דייני הקהילה. קהילות רבות ביקשו משד"רים שהגיעו אליהן לרגל שליחותם, לחזור אליהם בתום השליחות, ולשמש בהנהגת הקהילה למספר שנים. בדרך כלל, הם או בניהם ונכדיהם חזרו לאחר תקופה זו לארץ.

תעוזתם של השליחים

השליחים היו יוצאים למרחקים ונודדים במשך שנים בדרכים משובשות מלאות תלאות עקב תנאי הנסיעה שבאותם ימים. לפניהם עמדו סכנות וקשיים, ובמיוחד כיהודים שומרי מצוות ודלי אמצעים בדרך כלל. שליחים רבים נתפסו ונכלאו וחלקם אף נהרגו[7]. הם נעצרו בשל האשמות בריגול, חירוף הדת השלטת, הוצאת כסף מהמדינה שלא כחוק, עבירה על חוקי ההסגר ועוד. גם מבין אלה ששרדו את סערות הים או נדודי המדבריות, שודדים וחיות טרף, היו כאלה שניספו מחמת תשישות, מחלה ומגפה. כפי שכתב אברהם יערי:

"מבין 850 שלוחי ארץ ישראל ששמותיהם הגיעו אלינו, מתו בדרך-שליחותם לא פחות מ-85 היינו אחד מעשרה, עצמותיהם ... פזורים על פני איטליה, גרמניה, ביהם, פולין, ליטא, טורקיה, בולגריה, יון, סוריה, ארם נהריים, כורדיסטן, פרס, אפגניסטן, תימן, הודו, מצרים, אלג'יריה, תוניס, מרוקו, ארצות הברית, ואיי הודו המערבית. לא כולם זכו לקבורה... ולמצבה על קברם".

אברהם יערי, שלוחי ארץ ישראל, עמ' 29

ביטוי להערכת תעוזתם של השליחים כתב הרופא ד"ר יעקב אדוארד פולאק[8], אשר פגש בשנת 1854 בהמדאן, שני שד"רים, אחד יליד הונגריה ואחד יליד יוון והוא כותב עליהם:

"מפליא לראות כיצד מתקדמים אנשים אלה במסעותיהם. הם נוסעים באין מעצור לסמרקנד, בוכרה, קנדאהר... לבקר את אחיהם, כלומר לגלילות שיש בהם סכנה עצומה לאירופאי, שלא יוכל כמעט לחדור אליהם כלל... רוב הנוסעים היהודים האלה מצליחים לעבור בכל מקום באמצעות הלשון העברית שבפיהם, וממקום-חניה למקום-חניה הם מקבלים ליווי של בני שבט רועים ונודדים דרך כל מיני שבטים ומחנות-שודדים וכך הם מגיעים בשלום אל מחוז חפצם"

אברהם יערי, שלוחי ארץ ישראל, עמ' 136

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ שמואל ספראי, ההגמוניה של ארץ - ישראל ביחסיה עם התפוצות, באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח
  2. ^ ירושלים לדורותיה, כרך 7, האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 100.
  3. ^ בקהילות שונות הצטברו כספים של ירושות, עזבונות, נדבות ונדרים שהקדישו אנשים במהלך השנים לטובת ארץ ישראל או ירושלים
  4. ^ קניית נכסים ובמיוחד קרקעות הייתה כמעט בלתי אפשריות עד לשלהי השלטון העות'מאני בשל חוקים שונים שנאכפו בקפידה נגד היהודים בארץ.
  5. ^ תלמוד ירושלמי, מסכת הוריות, פרק ג', הלכה ד'
  6. ^ שלם: מחקרים בתולדות ארץ-ישראל ויישובה, 8, הוצאת יד בן צבי, 2008, עמ' 580.
  7. ^ אברהם יערי מנה בספרו את שמות הערים בהן קבורים שד"רים שונים כפי שנכתב על מצבותיהם או תועד במקורות אחרים.
  8. ^ יהודי מבוהמיה שהנתמנה בשנת 1851 לכהונת פרופסור לאנטומיה וכירורגיה בבית-הספר הצבאי בטהראן שנוסד אז על ידי השאח הפרסי נאצר א-דין, ולאחר-מכן היה גם רופאו הפרטי.
  9. ^ אפיפניוס אב-כנסייה מתחילת המאה הרביעית מספר על שליח בשם יוסף מטבריה וכותב כך "יוסף זה נחשב לאצלם לאחד הנכבדים, הלא הם נקראים שלוחים, שמקומם אחרי הנשיא. הם יושבים ודנים איתו לעיתים תכופות בלי הרף ביום ובלילה..." והוא גם כותב שרבי יהודה הנשיא מסר "בתורת גמול ליוסף את ההכנסה מהשליחות וישלח אותו עם אגרות לארץ קילקיה...שמה גבה מכל עיר בקיליקיה...ובהיותו שליח-כי כן ייקרא אצלם למשרה הזאת- היה מחמיר מאד... הדיח והוריד ממשרתם רבים מראשי בתי כנסיות הממונים כהנים וחזנים..." (מתורגם מ- Adversus Haereses I.XXX, 4, 11.) מצוטט מספרו של א. יערי, שלוחי א"י.
  10. ^ נבחר לשליחות כיון שידעו על קרבתו אל הגביר רפאל יוסף ג'יליבי העשיר ביהודי מצרים, ואכן הצליח לקבל ממנו תרומה הגונה. אגב הקשר עם גביר זה, שנהג לעסוק בנסתרות, התוודע שבתי צבי לנתן העזתי ועזב באמצע השליחות שלו והלך אל נתן העזתי. הכסף שאסף שבתי צבי במצרים לא הגיע בשלמותו לירושלים עד כדי כך שראשי הכוללות נאלצו לתבוע אותו לדין לפני הקאדי (שלוחי א"י, אברהם יערי עמ' 288-289).
  11. ^ נשלח לאיסוף כספים להצלה מהחובות הגדולים אליהם נקלעו. גדליה הדפיס בברלין ב-1716 ספר בשם "שאלו שלום ירושלים" בו הוא מגולל את פרשת העלייה על מנת לגייס כספים. מאמצי הגיוס הניבו סכום של 25,000 רייכסטאלר, אולם בח' בחשוון ה'תפ"א (1720) פקעה סבלנותם של הנושים המוסלמים והם הציתו את "החצר" והרסו אותה עד היסוד. כל היהודים האשכנזים גורשו מירושלים ונאסר אליהם לשוב אליה (מלבד מקרים בודדים של אשכנזים שהתחזו לספרדים). החצר נותרה בחורבנה והתפרסמה בכינויה "חצר חורבת רבי יהודה החסיד". הכספים שנאספו נותרו באירופה והופקדו למשמרת בידי שמשון ורטהיימר, יהודי החצר של הקייזר קרל השישי. לאחר מותו של שמשון (1724) הפקיד בנו, וולף ורטהיימר את הכספים בידי הקייזר, שם נוהלו הכספים תחת השם "הקרן הירושלמית", עד לנפילת בית הבסבורג ב-1804.
  12. ^ הכוללות הכוונה לעדת הספרדים שהיו בעצם הקהילה העיקרית והוותיקה בירושלים ושבמשך זמן רב הייתה האחראית היחידה על כל נושאי השליחות מא"י והגוף היחיד המייצג מול השלטון העות'מאני.
  13. ^ נפטר בעת שליחותו בקושטא בשנת תקס"ז.
  14. ^ יצא בשליחות ירושלים בגיל 84 ונפטר באמצע שליחותו באלכסנדריה
  15. ^ יש לציין כי למרות המחלוקת בין המתנגדים תלמידי הגר"א המכונים גם בשם הפרושים לבין החסידים, לא נמנעו קהילות המתנגדים לשלוח כספים אל העולים החסידים בטרם עלו הפרושים לארץ כ-40 שנה מאוחר יותר, כמו כן באחת מהמחלוקות בענייני חלוקת הכספים שהייתה בתוך עדת הפרושים בינם לבין עצמם, הם מינו לבוררות והכרעה בנושא זה דווקא שני חכמים שהיו מחסידי חב"ד שבחברון .
  16. ^ הקים אכסניה בירושלים שהייתה ראשיתה של המלונאות המודרנית בארץ. מלונו שהקים התפתח לכדי רשת מלונות שהוחזק על ידי בני-משפחתו במשך מספר דורות. בנו, אליעזר, הגדיל את המלון בירושלים והקים מלונות בחברון וביפו. בכך תרמו רבות לפיתוח התיירות הארץ-ישראלית. במלון הירושלמי התארחו אח"מים כגון הברון רוטשילד וב"ז הרצל.
  17. ^ היה הראשון שחדר לאסיה המרכזית והגיע אל יהדות בוכרה.
  18. ^ גדולי מנהיגי הקהילות עסקו בגיוס כספים עבור מפעל השד"רות למשל האדמו"ר השני של חב"ד ר' דוב בר שניאורסון נאסר על ידי הרוסים באשמת העבירה על החוק של איסור הוצאת כספים מהמדינה ובכל הקשור לאימפריה העות'מאנית יריבתה של רוסיה גם היה מדובר מצידם בחשש לקשרי ריגול.
Sabbatai tsevi
שבתי צבי. ציור משנת 1669.(ראו הערת שוליים 2)
Hizkiah Da Silva
דמות דיוקנו של ר' חזקיה די סילוה כפי שמתואר בציור הנמצא בחדר הרבנים של בית הכנסת הפורטוגזי באמסטרדם.
Shmuel Salant
רבי שמואל סלנט
ב' באדר

ב' באדר הוא היום השני בחודש השישי

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והיום השני בחודש השנים עשר

למניין החודשים מניסן.

על פי הלוח העברי הקבוע, פרשת בר המצוה של ילד שנולד בב' אדר א' או שבר המצווה שלו חל בשנה פשוטה, היא ברוב השנים פרשת תרומה. אם בר המצווה חל בשנה שלמה המתחילה ביום חמישי (שנה פשוטה מקביעות השא או שנה מעוברת מקביעות השג לילד שנולד באדר א') פרשת בר המצוה היא פרשת תצוה.

עבור ילד שנולד באדר ב' או בשנה פשוטה ובר המצווה חל בשנה מעוברת, פרשת בר המצווה, ברב השנים, היא פרשת פקודי. אבל אם בר המצווה חל בשנה המתחילה ביום חמישי פרשת בר המצווה היא פרשת ויקרא

בצלאל אשכנזי

רבי בצלאל אשכנזי (1520–1594 לערך) היה שד"ר, מגדולי חכמי ורבני ירושלים ומצרים בתקופתו, מחבר השיטה מקובצת, ומן האחרונים.

ו' בתמוז

ו' בתמוז הוא היום השישי בחודש העשירי

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והיום השישי בחודש הרביעי

למניין החודשים מניסן. ו' בתמוז לעולם לא יחול, בלוח העברי הקבוע, בימים שני,

חמישי

ושבת, ועל כן הוא משתייך לקבוצת הימים הנקראת "לא בהז".

חזקיה די סילוה

הרב חזקיה די סילוה (~ה'תט"ז, 1656 - ~ה'תנ"ו, 1695) היה פוסק, שד"ר, ומגדולי רבני ארץ ישראל במאה ה-17. מחבר הספר פרי חדש.

ט"ו באב

ט"ו באב הוא היום החמישה עשר בחודש האחד עשר

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והיום החמישה עשר בחודש החמישי

למניין החודשים מניסן. ט"ו באב לעולם לא יחול, בלוח העברי הקבוע, בימים ראשון,

שלישי

וחמישי, ועל כן הוא משתייך לקבוצת הימים הנקראת "לא אגה".

ט' בשבט

ט' בשבט הוא היום התשיעי בחודש החמישי

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והיום התשיעי בחודש האחד עשר

למניין החודשים מניסן.

על פי הלוח העברי הקבוע, פרשת בר המצוה של ילד שנולד בט' שבט היא,

ברב השנים, פרשת בשלח. אבל אם בר המצוה חל בשנה חסרה המתחילה בשבת (שנה מקביעות זחא או זחג) פרשת בר המצוה היא פרשת בא.

י"א באדר

י"א באדר הוא היום האחד עשר בחודש השישי

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והיום האחד עשר בחודש השנים עשר

למניין החודשים מניסן.

יהודה נבון

הרב יהודה נבון "מורנו" (? - 1844) היה שד"ר, אב בית דין בירושלים, חכם באשי והראשון לציון.

יהוסף שוורץ

הרב יהוסף שוורץ (נכתב גם שווארץ; בגרמנית: Joseph Schwarz;‏ 28 באוקטובר 1804 – 5 בפברואר 1865 כ"ג בחשוון ה'תקס"ה - ט' בשבט ה'תרכ"ה) היה שד"ר, תלמיד חכם, גאוגרף, צייר, ומראשוני חוקרי ארץ ישראל בעת החדשה.

יואל משה סלומון

יואל משה סלומון (י"ח באדר תקצ"ח, 8 במרץ 1838 – י"ב בחשוון תרע"ג, 22 באוקטובר 1912) היה שד"ר, עיתונאי, עורך ומדפיס, מפורצי חומות ירושלים וממייסדי פתח תקווה.

יום-טוב אלגאזי

הרב יום-טוב אלגאזי (המהרי"ט אלגאזי, תפ"ז, 1727, איזמיר - ב' באדר א' תקס"ב, 1802, ירושלים) היה הראשון לציון, שד"ר וראש ישיבת המקובלים בית אל. נודע במיוחד בספרו על הלכות בכורות וחלה לרמב"ן.

יונה משה נבון

הרב יונה משה נבון (נפטר בירושלים, בכ"ג בטבת ה'תר"א) היה רב ארץ-ישראלי ששימש בתפקיד הראשון לציון באמצע המאה ה־19.

נולד בירושלים לרב בנימין נבון מחבר הספר פי שניים. היה נכדו של הרב יונה נבון.

למד בבית המדרש בית יעקב פירירא, ישיבה שבה למדו רבים מחכמי ירושלים. היה שד"ר לצפון אפריקה יחד עם הרב יונה סעדיה נבון. כאשר חזר בשנת 1837 התמנה לראשון לציון.

סייע לגאול את "חורבת ר' יהודה החסיד" מהערבים, ולהקים בה את בית הכנסת "מנחם ציון".

נקבר בהר הזיתים.

יעקב מאיר

הרב יעקב מאיר (ז' באייר ה'תרט"ז, 12 במאי 1856 – ט' בסיוון ה'תרצ"ט, 26 במאי 1939), היה הראשון לציון, והרב הספרדי הראשי הראשון של ארץ ישראל במסגרת הרבנות הראשית, וכן היה גם שד"ר לפני תפקידיו הרבניים.

יעקב משה עייאש

ר' יעקב משה עייאש (1727–1817), הראשון לציון, שד"ר, מנהיג קהילה וראש ישיבה.

יעקב ספיר

יעקב הלוי ספיר (1822 אשמיאני, האימפריה הרוסית - ה'תרמ"ה, 1885 ירושלים) היה חוקר כתבי יד, שד"ר ותייר.

כ"ב באלול

כ"ב באלול הוא היום העשרים ושניים בחודש השנים עשר

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והיום העשרים ושניים בחודש השישי

למניין החודשים מניסן. כ"ב באלול לעולם לא יחול, בלוח העברי הקבוע, בימים שלישי,

חמישי

ושבת, ועל כן הוא משתייך לקבוצת הימים הנקראת "לא גהז".

על פי הלוח העברי הקבוע, פרשת בר המצווה של ילד שנולד בכ"ב אלול היא פרשת ניצבים לבד או יחד עם פרשת וילך.

כ"ו בטבת

כ"ו בטבת הוא היום העשרים ושישה בחודש הרביעי

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והיום העשרים ושישה בחודש העשירי

למניין החודשים מניסן.

על פי הלוח העברי הקבוע, פרשת בר המצווה של ילד שנולד בכ"ו טבת היא, פרשת דבורה, פרשת וארא. אבל אם בר המצווה חל בשנה שלמה המתחילה ביום חמישי (שנה מקביעות השא או השג) פרשת בר המצוה היא פרשת בא.

כ"ט בחשוון

כ"ט בחשוון הוא היום העשרים ותשעה בחודש השני

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והיום העשרים ותשעה בחודש השמיני

למניין החודשים מניסן. כ"ט בחשוון לעולם לא יחול, בלוח העברי הקבוע, בימים ראשון,

שלישי

ושישי, ועל כן הוא משתייך לקבוצת הימים הנקראת "לא אגו".

פרשת בר המצווה של ילד שנולד בכ"ט חשוון היא תמיד פרשת תולדות.

רפאל מאיר פאניז'ל

הרב רפאל מאיר פַּאניזֶ'ל (כונה: מרפ"א; ה'תקס"ד, 1804- י"ד בטבת ה'תרנ"ג, 2 בינואר 1893) היה שד"ר, והראשון לציון משנת 1880 ועד פטירתו ב-1893.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.