שבתי טבת

שבתי (אמוץ) טבת (טבצ'ניק; 25 בדצמבר 1925 - 2 בנובמבר 2014) היה עיתונאי, ביוגרף וסופר ישראלי. חתן פרס ישראל לשנת תשס"ה (2005). ספריו דנים בעיקר בתולדות היישוב והמדינה. מפעלו החשוב ביותר הוא כתיבת הביוגרפיה של דוד בן-גוריון, הכוללת ארבעה כרכים כרונולוגיים בלוויית חמישה כרכים נושאיים.

שבתי טבת
שבתי טבת

ביוגרפיה

טבת נולד בכפר החוצבים של מחצבות מגדל צדק ליד פתח תקווה. הוריו, שפרה ודב טבצ'ניק, גננת ועובד מחצבות במקצועם, היו מחלוצי העלייה השלישית. הוא עבר עם הוריו מנהלל לאיילת השחר, רמת דוד ועתלית. לבסוף השתקעו בתל אביב והוא למד בבית חינוך לילדי עובדים, בשומריה שבמשמר העמק ובגימנסיה "שלווה" בתל אביב.

בשנים 19441946 למד לתואר הראשון בלשון עברית, פילוסופיה וספרות אנגלית באוניברסיטה העברית בירושלים, ובאותה עת כתב בעיתון "משמר" בירושלים. את תוארו השני עשה באוניברסיטת טמפל בפילדלפיה בין השנים 1946–1948 והתפרנס שם מעבודה בכתיבה ב"יורק גזט" וב"פילדלפיה אינקוויזר".

בעת מלחמת העצמאות חזר לארץ עם קבוצת מתגייסים, אולם האוניה בה הפליג עגנה בנמל ביירות למחרת הכרזת המדינה וטבת עם קבוצת המתגייסים נעצרו לחודשים אחדים. כששוחררו התגייס לגדוד השלישי של הפלמ"ח, לאחר מכן עבד במשרד העבודה ונהיה סגן עורך השבועון הצבאי "במחנה".

בראשית שנות החמישים, כתב טבת תסריטים לסרטוני תעמולה צבאיים שהוקרנו בבתי קולנוע, בהם "חוד החנית", בבימויו של נתן גרוס וסרט על טייסי הסילונים הראשונים בחיל האוויר, בבימויו של אלפרד שטיינהארד.

בשנת 1956, במסגרת מבצע קדש, גויס טבת למילואים ככתב צבאי והתלווה לכוחות השונים בשטח. לאחר סיום הקרבות, פרסם טבת את חוויותיו מהמבצע בספרו "מסע צה"ל בסיני", אשר נחשב לאחד מן הספרים הפופולריים שנכתבו על המלחמה.

טבת עבד בעיתון הארץ מ-1950 עד 1983, מתוכן עשרים ושלוש שנים היה חבר במערכת העיתון. טבת היה לבן טיפוחיו של עורך העיתון גרשום שוקן, ופרסם בעיתון רשימות, מאמרים ותחקירים, והיה מהבולטים בסגל העיתון. בין השאר פרסם תחקירים על העלייה ממרוקו, משטרת ישראל, ענף ההדרים בישראל ועוד.

טבת פרסם מאמרים רבים על הצמרת הפוליטית של אותן שנים, בעיקר אנשי מפא"י הוותיקים אך גם אנשי מפלגות אחרות. הוא חשף, בין היתר, את התככים בבחירות שנערכו ב-1959 לסניף מפא"י בתל אביב, ופרסם שורה של תחקירים על שלטון הכוח של יוסף אלמוגי.

תחקירו משנת 1959 על עיריית חיפה בראשות אבא חושי עורר סערה, ובין השאר תיאר דוד בן-גוריון את אחד הפרטים בו "בדותה ללא שחר".[1]ב-1960 ננזף על ידי שופט בית המשפט העליון משה לנדוי, בפסק הדין בערעור במשפט "שורת המתנדבים", שחשפו פרשיות שחיתות שבהן היו מעורבים על פי הטענה בכירי המשטרה, ובהם  ניצב עמוס בן-גוריון, בנו של ראש הממשלה. טבת פרסם סדרת כתבות שעסקו בסוגיות הנוגעות למשפט בשם "קרבן הרצח בדיבה" (וזאת עוד בטרם ניתן פסק הדין על ידי ביהמ"ש המחוזי), ובית המשפט קבע כי "מאמרים אלה הכילו אינפורמציה מגמתית ומסולפת וטענות סרק שהיו עלולות להטעות את הציבור".

בשנת 1981 מונה לעמית מחקר במרכז משה דיין לחקר המזרח התיכון ואפריקה באוניברסיטת תל אביב.

שבתי טבת נשא את אורה, בתו של שלמה זלמן אריאל ודודניתו של נתן אלתרמן. ילדיהם הם יעל, שאול ויואב. בתם, העיתונאית והפזמונאית יעל טבת קלגסבלד, נשואה לעורך הדין אביגדור קלגסבלד. בנם, שאול טבת (אריאל), הוא אמן, ובעל ברים בתל אביב.

בשנת 2002 לקה באירוע מוחי וחדל לכתוב.

בשנת 2005 הוענק לטבת פרס ישראל. מנימוקי השופטים: "פרס ישראל מוענק לשבתי טבת על מפעל חייו בכתיבת הביוגרפיה המונומנטלית של דוד בן-גוריון "קנאת דוד". ... המפעל הגדול של טבת בנוי מאלפי פריטים קטנים שהוא ליקט, ניתח וארג ליצירה ספרותית היסטורית משובחת. מפעלו הוא נכס צאן ברזל לחברה הישראלית ולעם היהודי."

שבתי טבת נפטר בגיל 89, לאחר מחלה ממושכת.[2][3] נקבר בבית העלמין בכפר שמריהו.[4]

מפעלו הספרותי

טבת קנה את פרסומו בספרו "חשופים בצריח" שיצא לאור ב-1968 והיה לרב-מכר. הספר מתאר את לחימת גייסות השריון, ובפרט את זו של חטיבה 7 ומפקדה שמואל גונן, במלחמת ששת הימים.

בשנת 1973 החל בכתיבת סדרת ספרי "קנאת דוד" אודות דוד בן-גוריון, עוד בהיות בן-גוריון בחיים. הכרך הראשון, "הצעיר", יצא לאור בשנת 1977 ועניינו בן-גוריון בצעירותו. הכרך השני, "איש מרות", שיצא לאור בשנת 1980, עוסק בשנים 19191933 ודן בתהליך הקמת ההסתדרות וגיבושה. הכרך השלישי, "הקרקע הבוער", מתמקד בכהונתו של בן-גוריון כיושב ראש הסוכנות היהודית בשנים 1933–1943. הכרך הרביעי, "קנאת דוד", שיצא לאור בשנת 2004, עוסק בשנים 19421946. הספר דן בדבקותו של בן-גוריון בעמו ובארצו ובמאבקו על הקמתה לאלתר של מדינה יהודית ריבונית בארץ ישראל כפי שהוצעה בתוכנית בילטמור, על עלייתם של מיליון יהודים לישראל, במאבק על קבלת התוכנית על ידי הבריטים ועל ידי חברי מפלגתו, וביחסיו עם חיים ויצמן. הכרך הרביעי גם דן בהעפלה לארץ, ובניסיונות ההצלה של יהודי אירופה בזמן השואה, במאבק עם המחתרות אצ"ל ולח"י ובגיבוש כוחו הצבאי של היישוב ובהכנת האושיות למדינת ישראל הממשמשת ובאה.

בנוסף לכך, כתב עוד חמישה ספרים נושאיים שקשורים בבן-גוריון:

  1. "בן-גוריון וערביי ארץ ישראל", המבוסס על סמינר בנושא, אותו לימד סטודנטים לתואר שני באוניברסיטת תל אביב.
  2. "השנים הנעלמות והחור השחור", הדן בשני נושאים: בשנות בחרותו של בן-גוריון שלגביהן קיימת מעט אינפורמציה אודותיו, ובעיקר בהדיפת הטענות כאילו היישוב העברי ובן-גוריון בראשו לא עשה דיו להציל את היהודים מתופת השואה במלחמת העולם השנייה.
  3. "הפצע ועוללותיו" - ספר על פרשת לבון.
  4. "הדרך לאייר" - תקציר תולדות בן-גוריון מצעירותו עד הקמת המדינה.
  5. "עונת הגז", ספר המשלב את משפט טוביאנסקי והעסק הביש בקורות חייו של בנימין ג'יבלי

גם ספריו האחרים של טבת עסקו בסוגיות הנוגעות לחיי היישוב והמדינה: "רצח ארלוזורוב", שבעקבות פרסומו הוקמה ועדת בכור, ועדת חקירה ממלכתית בנושא רצח ארלוזורוב, "חשופים בצריח" (ראו לעיל), "קללת הברכה" על תחילת הממשל הצבאי באיו"ש (עד 1968), "שעשוע ובתו", רומן שעניינו תרבות העוני בישראל, וביוגרפיה של משה דיין שיצאה בשיא כוחו של הלה.

לצד ספריו העוסקים בחקר תולדות היישוב והמדינה, פרסם שבתי טבת בשנת 1954 ספר הומוריסטי בשם "המשפחה הגדולה של שין טית" (ראשי התיבות של שמו) ובו אוסף סאטירות על דמויות ומעשים בחיי היום-יום של המדינה בשנותיה הראשונות.

טבת נחשב לאחד מראשי המתנגדים להיסטוריונים החדשים, הראשון "לבחון את מידת ההתאמה בין תוכן המסמכים כפי שהוא מוצג במחקרים של חברי קבוצה זו, לבין תוכנם האמיתי של מסמכים אלה".[5]

פרסים

ספריו

  • המשפחה הגדולה של שין טית. תל אביב, הארץ, תשי"ד 1954
  • הילד שקראו לו רבקה : מסיפורי השכונה, דביר, תשט"ו
  • מסע צה"ל בסיני. ירושלים, שוקן, תשי"ז 1957.
  • שפע וחרדה: מסע בארצות הברית. ירושלים, שוקן, תשכ"ג, 1962.
  • חשופים בצריח. ירושלים, שוקן, תשכ"ח 1968.
  • גדעונים. תל אביב, מערכות, תשכ"ט 1968.
  • שעשוע ובתו: מעשה שהיה. ירושלים, שוקן, תשל"א 1970.
  • קללת הברכה. ירושלים, שוקן, תש"ל 1970.
  • משה דיין: ביוגרפיה. ירושלים, שוקן, תשל"ב 1971.
  • יומנים מאתמול. ירושלים, שוקן, תשל"ה 1975.
  • קנאת דוד: חיי דוד בן-גוריון (ארבעה כרכים). ירושלים, שוקן, תשל"ז 1977, ואילך.
  • רצח ארלוזורוב. ירושלים, שוקן, תשמ"ב 1982.
  • בן-גוריון וערביי ארץ-ישראל: מהשלמה למלחמה. ירושלים, שוקן, 1985
  • הדרך לאייר. משרד הביטחון, תשמ"ז, 1986.
  • עונת הגז. תל אביב, איש דור, 1992.
  • הפצע ועוללותיו: (אלוף הרכבי ופרשת לבון). תל אביב, רמות, אוניברסיטת תל אביב, תשנ"ד 1994.
  • השנים הנעלמות והחור השחור. תל אביב, דביר, תשנ"ט 1999.
  • הקומונארים: מחזה בשלוש מערכות. תל אביב.
  • הגברת מקומת הגג (תסכית). מוזיקה פרנק פלג. תל אביב.

קישורים חיצוניים

על כתביו:

הערות שוליים

  1. ^ דוד בן-גוריון, בדותה ללא שחר, דבר, 12 במרץ 1959
  2. ^ מיה סלעמת העיתונאי והביוגרף שבתי טבת, באתר הארץ, 2 בנובמבר 2014
  3. ^ מת הסופר והעיתונאי שבתי טבת, באתר ynet, 2 בנובמבר 2014
  4. ^ אבלים
  5. ^ אפרים קארש, פיברוק ההיסטוריה הישראלית: "ההיסטוריונים החדשים". תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1999, עמ' 27-28
  6. ^ רחל אורן, נוימן אינו גיבור, דבר, 13 בנובמבר 1964
  7. ^ זוכי פרס איטליה
1 בנובמבר

1 בנובמבר הוא היום ה־305 בשנה בלוח הגרגוריאני (306 בשנה מעוברת). עד לסיום השנה נשארו עוד 60 ימים.

אוגדה 84

אוגדה 84 הייתה אוגדה בצבא הגנה לישראל שהשתתפה במלחמת ששת הימים, תחת פיקודו של האלוף ישראל טל. מוכרת גם בשמות "אוגדת הפלדה", ו"אוגדת טל".

האוגדה, כאחת משלוש אוגדות משימתיות שצוותו בחזית הדרום (עם אוגדת אריאל שרון - אוגדה 38 ואוגדת אברהם יפה - אוגדה 31), הבקיעה ראשונה את המערך המצרי בגזרת צפון סיני, וכבשה חלקים נרחבים מצפון סיני. כעבור ארבע יממות הגיעו כוחותיה אל תעלת סואץ בקנטרה ומול איסמעיליה.

גזרת הפעולה של האוגדה הייתה הגזרה של אוגדה 77 במבצע קדש.

פעולות האוגדה תועדו בספר "חשופים בצריח" של שבתי טבת.

אוון קורי

אוון קורי (באנגלית: Owen Cecil Kirkpatrick Corrie;‏ 1882–1965) היה שופט בריטי בכיר בארץ ישראל במערכת המשפט בתקופת המנדט הבריטי.

אייל זמיר (קצין)

אייל זמיר (נולד בשנת 1966) הוא אלוף בצה"ל המכהן כסגן הרמטכ"ל. קודם לכן שימש מפקד פיקוד הדרום, המזכיר הצבאי של ראש הממשלה, מפקד עוצבת געש, מפקד עוצבת עמוד האש, מפקד קורס מפקדי פלוגות ומפקדי גדודים ומפקד חטיבה 7.

גדעון (ההגנה)

גדעון הייתה יחידת הקשר הכללית של "ההגנה" בתקופת המנדט הבריטי, הייתה אמונה על קיום קשר הרדיו בין הארץ לחוץ לארץ, באמצעות אוניות או מתחנות ביבשה. הקשרים-אלחוטאים של "ההגנה" נקראו בשמם המחתרתי - "גדעונים".

ה'תשנ"ט

ה'תשנ"ט (5759) או בקיצור תשנ"ט

היא שנה עברית אשר החלה ביום א' בתשרי, אור ל-21 בספטמבר 1998

, והסתיימה ביום כ"ט באלול, 10 בספטמבר 1999

.המולד של תשרי חל ביום שני, 12 שעות ו-1005 חלקים. לפיכך זו שנה מסוג בשה, איננה מעוברת, ואורכה 355 ימים.זו שנה חמישית לשמיטה, ושנת 2 במחזור העיבור ה-304. תקופת ניסן שבשנה זו היא תחילת שנת 19 במחזור השמש ה-206.שנת ה'תשנ"ט היא שנת 1,930 לחורבן הבית, ושנת 2,310 לשטרות.

מדינת ישראל חגגה ביום העצמאות ה'תשנ"ט 51 שנות עצמאות.

ה'תשס"ה

ה'תשס"ה (5765) או בקיצור תשס"ה

היא שנה עברית אשר החלה ביום א' בתשרי, אור ל-16 בספטמבר 2004

, והסתיימה ביום כ"ט באלול, 2 באוקטובר 2005

.המולד של תשרי חל ביום שלישי, 19 שעות ו-287 חלקים. לפיכך זו שנה מסוג הז, היא מעוברת, ואורכה 382 ימים.זו שנה רביעית לשמיטה, ושנת 8 במחזור העיבור ה-304. תקופת ניסן שבשנה זו היא תחילת שנת 25 במחזור השמש ה-206.שנת ה'תשס"ה היא שנת 1,936 לחורבן הבית, ושנת 2,316 לשטרות.

מדינת ישראל חגגה ביום העצמאות ה'תשס"ה 57 שנות עצמאות.

העסק הביש

"העֵסֶק הַבִּיש" הוא כינוי שניתן לאחר מעשה לפעולת טרור במסווה (דגל כוזב) שבוצעה במצרים על ידי ישראל. הפעולה הוסוותה כך שיתקבל הרושם כאילו בוצעה על ידי ארגון טרור מצרי. בעת תכנון הפעולה וביצועה היא נקראה "מבצע סוזנה". עקב חשאיותה לא דובר עליה במפורש, אלא רק בכינוי הקוד "העסק הביש". כשלונה של פעולה זו עמד על סדר היום הציבורי במשך שנים רבות והביא לשורת משברים פוליטיים בישראל, שזכו לכינוי הכולל "פרשת לָבוֹן" או בפשטות "הפרשה".

הפרס הלאומי לספרים יהודיים

הפרס הלאומי לספרים יהודיים (National Jewish Book Award, ובקיצור: NJBA) הוא פרס ספרותי המוענק מטעם המועצה למען הספר היהודי באמריקה (Jewish Book Council) בארצות הברית, בקטגוריות שונות של סוגה ספרותית (ספרות עיונית, שירה וסיפורת) במטרה לעודד ספרות יוצאת מן הכלל בנושאים בעלי עניין יהודי.

הפרס מוענק החל משנת 1949. בין זוכי העבר הבולטים: פיליפ רות, הווארד פאסט, אלי ויזל, יצחק בשביס זינגר, א. ב. יהושע, עמוס עוז, מיכאל אורן, הלל בבלי, יצחק זילברשלג, יהודה עמיחי, נתן שחם, נתן שרנסקי, אורי אורלב, איתמר רבינוביץ', בן ציון נתניהו, סול בלו, דוד הרטמן, מנחם אלון, שבתי טבת, אניטה שפירא, דוד גרוסמן, מאיר שלו, ברנרד לואיס, פולה פרדריקסן, צבי אקשטיין, ג'ונתן ספרן פויר, דניאל אלעזר ואחרים.

ועדת בכור

ועדת בכור הייתה ועדת חקירה ממלכתית בנושא חקירת רצח ארלוזורוב. הוועדה הוקמה בשנת 1982 ומטרתה הייתה לחקור את מעורבותם של אנשי התנועה הרוויזיוניסטית, אברהם סטבסקי וצבי רוזנבלט, ברצח חיים ארלוזורוב. מסקנות הוועדה התפרסמו בשנת 1985, 52 שנה לאחר הרצח, בקביעה שהם לא היו הרוצחים, אך לא הביאה להתקדמות פתרון בתעלומה בדבר זהות הרוצחים.

חשופים בצריח

חשופים בצריח הוא רומן היסטורי-דוקומנטרי מאת שבתי טבת, אשר ראה אור לראשונה בשנת 1968 ב"הוצאת שוקן". הספר עוסק בקרבות חיל השריון הישראלי בסיני וברמת הגולן במהלך מלחמת ששת הימים. הספר, שזכה להצלחה רבה, תורגם ל-14 שפות ונמכר בלמעלה מ-100 אלף עותקים. נחשב לאחד מהספרים הבולטים העוסקים במלחמות ישראל בכלל, ובמלחמת ששת הימים בפרט.

יוסף קיסרי

יוסף קיסרי (17 בדצמבר 1894 – 30 בדצמבר 1963) היה עורך דין שפעל בארץ ישראל בתקופת היישוב ולאחריה בתקופת מדינת ישראל ולאחר מכן כיהן כשגריר.

יצחק בן ימיני

יצחק בן ימיני ( 1898 – 1951) היה עורך דין שפעל בארץ ישראל בתקופת היישוב ולאחריה בראשית תקופת מדינת ישראל.

יצחק בן ימיני נולד בשנת 1898 ביקטרינבורג שבהרי אורל ברוסיה. קיבל חינוך יהודי ועברי, למד בגימנסיה בעיר הולדתו ולאחר מכן למד משפטים באוניברסיטאות סנקט פטרבורג וטומסק. בשנת 1918 הוסמך למשפטים. היה פעיל בתנועת צעירי ציון. בתקופת מלחמת האזרחים ברוסיה הגיע בשנת 1921 לעיר ולדיווסטוק שבהמזרח הרחוק בה עסק בעריכת דין.

בשנת 1922 עלה יצחק בן ימיני לארץ ישראל והתיישב בתל אביב, עבד כפועל בפרדסים והיה חבר בהסתדרות הפועלים החקלאיים. ב- 1923 התכונן לבחינות לעורכי דין זרים. ב-1924 עבר את הבחינות בהצלחה והחל לעסוק בעריכת דין בתל אביב. באותה שנה הצטרף לתנועה הרוויזיוניסטית והיה ממייסדי ברית הציונים הרוויזיוניסטים (הצה"ר). היה פעיל בבית"ר ולאחר מכן בהסתדרות העובדים הלאומית. כמו כן היה פעיל בעיריית תל אביב.

בשנת 1929 יצא בן ימיני להשתלם במשפטים באוניברסיטת לונדון. בשנת 1931 היה בן ימיני ציר הצה"ר בקונגרס הציוני ה-17 בבזל.

בשנת 1933 קיבל יצחק בימיני את התואר "בריסטר" (תוארו של עורך דין שמוסמך להופיע בבתי המשפט באנגליה, להבדיל מ"סוליסיטור" שהוא עורך דין המוסמך לעסוק בכל פעילות משפטית אחרת)ונתקבל כחבר באיגוד עורכי הדין הבריטי (ה-Bar).

באותה שנה חזר בן ימיני לארץ ישראל והחל לעסוק בעריכת דין. בשנת 1934 נענה בן ימיני לבקשתו של זאב ז'בוטינסקי להשתתף בהגנה על צבי רוזנבלט במשפט רצח ארלוזורוב, לצידו של הוראס סמואל הסניגור הראשי של הנאשמים. הנאשם השני במשפט היה אברהם סטבסקי אותו יצג, לצידו של הוראס סמואל, עורך הדין יוסף קייזרמן. שבתי טבת בספרו "רצח ארלוזורוב" כתב כי בן ימיני הפך למעשה למזכירו האישי של סמואל.בפסק דינו שניתן ב 8 ביוני 1934 זיכה בית המשפט את רוזנבלט אך הרשיע, ברוב דעות, את סטבסקי וגזר עליו עונש מוות. בערעור בבית המשפט העליון מנדטורי זוכה גם סטבסקי.

בשנות המאבק על הקמת מדינת ישראל היה בן ימיני פעיל באצ"ל. לאחר הקמת המדינה היה בן ימיני במרכז תנועת החרות.

יצחק בן ימיני נפטר בשנת 1951.

לקסיקון הקשרים לסופרים ישראלים

לקסיקון הֶקְשֵׁרִים לסופרים ישראלים, בעריכת זיסי סתוי ופרופ' יגאל שוורץ, ראה אור ביוני, 2014. הלקסיקון כולל 1,135 ערכים על יוצרות ויוצרים ישראלים מרכזיים בתחום הספרות. הערכים הכלולים בלקסיקון נכתבו על ידי 168 כותבים, בהם רבים מהחוקרים והמבקרים הבולטים של הספרות הישראלית. הלקסיקון הודפס במהדורה מוגבלת וממוספרת בת 1000 עותקים ועם צאתו לאור הכריזו העורכים כי הספר המודפס מהווה את אבן הפינה לפרויקט לקסיקון ספרות דיגיטלי רחב היקף וחופשי לשימוש.

סימה ארלוזורוב

סימה ארלוזורוב (26 בדצמבר 1901 - 2 במרץ 1976) הייתה אשתו של חיים ארלוזורוב, שהייתה עדת ראייה לרצח ארלוזורוב.

פרס בן-גוריון

פרס בן-גוריון הוא פרס ישראלי המוענק על ידי "יד דוד בן-גוריון", עמותה שהוקמה ביוזמתו של דוד בן-גוריון לשם פיתוח הנגב.

העמותה החלה להעניק את הפרס בשנת 1987 והוא מיועד "לחוקרים, סופרים, מחברים, אנשי רוח, אנשי מעשה, שבפעלם ומעשיהם מנציחים את חזונו של דוד בן-גוריון ומקיימים מורשתו".

רצח ארלוזורוב

רצח חיים ארלוזורוב, ממנהיגי היישוב וראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, אירע ב-16 ביוני 1933, בחוף תל אביב. הרצח, שנותר בלתי מפוענח, עורר סערה רבה ביישוב העברי והאשמות כבדות כנגד התנועה הרוויזיוניסטית. הפולמוס על זהות הרוצח והשלכותיו המשיך להתנהל ביישוב בתקופת המנדט הבריטי ובמידה מסוימת אף לאחר הקמת מדינת ישראל.

רשימת פועלי ישראל

רשימת פועלי ישראל (רפ"י) הייתה מפלגה ישראלית בראשותו של דוד בן-גוריון שפעלה בין השנים 1965 ל-1968 וצורפה לממשלתו של לוי אשכול בזמן מלחמת ששת הימים.

רפ"י הוקמה בשנת 1965, לפני הבחירות לכנסת השישית, על ידי יוצאי מפלגת פועלי ארץ ישראל, ובראשם דוד בן-גוריון. הסיבה העיקרית להקמת רפ"י, כפי שהוצגה על ידה ועל ידי בן-גוריון, הייתה שלוי אשכול, יורשו של בן-גוריון בתפקיד ראש ממשלת ישראל, סירב להיענות לדרישת בן-גוריון שלא לקבל את הזיכוי שהעניקה ועדת שרים לפנחס לבון מן האחריות על "העסק הביש", מבלי שהדבר ייחקר בוועדת חקירה משפטית.

בנוסף לכך, ברקע הדברים עמד המאבק הבין דורי במפא"י - תחושת המנהיגים בני דור העלייה השלישית כי לפיד ההנהגה עובר מדור בני העלייה השנייה כדוד בן-גוריון, אל ה"צעירים" כשמעון פרס ומשה דיין מבלי שניתנה להם האפשרות להשמיע את קולם ולקבל את הנהגת המדינה.

על אף שרבים מתומכי המפלגה צפו כי תצליח לגרוף קולות רבים, הם נחלו אכזבה מתוצאות הבחירות לכנסת השישית. רפ"י זכתה בעשרה מנדטים והייתה לסיעת אופוזיציה. ערב מלחמת ששת הימים הצטרפה הסיעה לקואליציה, ומשה דיין מונה לשר הביטחון בממשלתו של לוי אשכול. בינואר 1968 התאחדה רפ"י עם מפא"י ועם אחדות העבודה - פועלי ציון במסגרת מפלגה חדשה, "מפלגת העבודה". בכך חזרו רוב חברי רפ"י למסגרת מפלגתית משותפת עם חברי מפא"י. דוד בן-גוריון לא הצטרף לאיחוד, והקים את "הרשימה הממלכתית", שלאחר מותו נמנתה עם המפלגות שהקימו את הליכוד (חירות, הליברלים, הרשימה הממלכתית, המרכז החופשי והתנועה (הבלתי מפלגתית) למען א"י השלמה).

על אף שתקופת קיומה של רפ"י כמפלגה עצמאית הייתה קצרה, עם הפעילים בה נמנו דמויות בולטות בתולדות מדינת ישראל כדוד בן-גוריון, שמעון פרס, משה דיין ויצחק נבון. יש הרואים במפלגה "מפלגת מצב רוח", אשר כמפלגות דומות - ד"ש ומפלגת המרכז, גוועה זמן קצר לאחר הקמתה, עם שוך הסערה שהביאה לייסודה. נראה כי בשנת 1965, עת נוסדה המפלגה קצרת הימים, לא היה הציבור בשל עדיין לסיום ההגמוניה של מפא"י במוסדות המדינה, הגמוניה שהחלה בשנות השלושים. כתריסר שנים לאחר מכן חל השינוי הזה עם המהפך, אשר הדיח מן השלטון את מפלגות הפועלים ההיסטוריות, ובהן את שרידי רפ"י, והעלה לשלטון את הליכוד, ובתוכו שרידים אחרים של רפ"י.

שיינדל גרין

שיינדל גרין (נולדה כשינדל פרידמן; 1857 - 7 בפברואר 1898) הייתה רעייתו של אביגדור גרין ואמו של דוד בן-גוריון. על אף שנפטרה כשבנה דוד היה בן אחת-עשרה, ניכרת בכתביו האהבה ההדדית והקשר המיוחד בין השניים, אשר ליוו את בן-גוריון בהמשך חייו. המעט שידוע על חייה של שיינדל גרין עולה מכתביו של בן-גוריון ומעדויות וזיכרונות בני המשפחה.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.