שביית שני חיילי צה"ל בלבנון (1986)

שביית שני חיילי צה"ל בלבנון הוא מאורע ב-17 בפברואר 1986 בו חיילי חטיבת גבעתי, יוסף פינק ורחמים אלשייך, נשבו בקרב לאחר שמחבלי חזבאללה הניחו מארב לסיור של צה"ל. בדיעבד התברר שאחד החיילים נהרג במהלך הקרב וחברו נהרג מפצעיו זמן קצר לאחר מכן.

שביית החיילים

בצהרי יום שביית החיילים נעה צפונית לעיירה בינת ג'ביל שיירה בת שלושה כלי רכב ובהם חיילי צה"ל וצד"ל. הם היו בעלי לוחיות זיהוי לבנוניות שבשימוש צד"ל. במכונית השלישית, נהוגה בידי חיילי צד"ל, ישבו פינק ואלשייך כמאבטחים.

השיירה חלפה ליד הכפר בית יהון, השוכן כ-6 קילומטרים מצפון לבינת ג'בייל ואז אירעה ההיתקלות.[1]

המכונית הראשונה עברה עיקול בכביש. כאשר התקרבה אליו המכונית השנייה, שנסעה במרחק של 100-150 מטר מהראשונה, הופעל מטען צד רב עוצמה שהטיל את הרכב למרחק מטרים אחדים. שני חיילי צד"ל שהיו ברכב נהרגו במקום. קצין צה"ל שישב עימם לא נפגע.

חיילי צד"ל שנסעו בשיירה החלו להשיב אש, ובזמן חילופי האש נחטפו שני חיילי צה"ל. שני החיילים ניהלו קרב עם המחבלים, אך נפגעו, נשבו על ידם ונלקחו מזירת הקרב במכוניות שהכין החזבאללה. בדיעבד התברר שאחד החיילים נהרג במהלך הקרב וחברו נפטר מפצעיו זמן קצר לאחר מכן. המארב כלל מטען צד וחוליה מזוינת בנשק קל. המחבלים הכינו במקום רכב מילוט מסוג מרצדס ותכננו היטב את נתיבי המילוט. הפעולה בוצעה במהירות רבה, ונמשכה דקות ספורות.

תחנות השידור בלבנון מסרו שמאות חילי צה"ל בטנקים ונגמ"שים ומסוקי תקיפה סרקו 15 כפרים שיעים בנפת צור, מצפון לרצועת הביטחון. במהלך הסריקות, נתפסו שני מחבלים הקשורים לפיגוע.

לאחר החטיפה

Grave of Yossi Fink
קברו של יוסי פינק, בחלקה הצבאית של בית הקברות הישן ברעננה

למחרת המארב הציג החזבאללה בטלוויזיה תמונות של שני אנשים חבושים מכף רגל ועד ראש, שלטענתו היו שני החיילים - כאמור, כאשר שניהם כבר לא היו בין החיים. הארגון הודיע כי אם לא ייענו דרישותיו, שיפרסם למחרת, יומת אחד מהם. למחרת הוצגו חפציהם האישיים של שני החיילים בשידור טלוויזיה של רשת CBS מדמשק.

במרוצת השנים הגיע לישראל מידע לא ברור על גורל החיילים. לאחר חטיפת עבד אל-כרים עובייד ב-1989 נודע מפיו כי שני החיילים כנראה אינם בין החיים. דבר מותם התברר סופית רק ב-19 בספטמבר 1991, בסיוע של שליח מטעם האו"ם. היה זה לאחר שישראל הסכימה במשא ומתן לשחרר 91 מחבלים מכלא אל-חיאם תמורת קבלת ידיעה על גורלם. אז הוכרזו שני החיילים כחללים שמקום קבורתם לא נודע.

לאחר שנים נוספות של משא ומתן, ב-21 ביולי 1996, הוחזרו גופות שני החיילים לישראל, במסגרת עסקה בתיווך גרמני, בה העבירה ישראל לחזבאללה 40 עצירים לבנונים מכלא אל-חיאם[2] ואת גופותיהם של 123 מחבלים שבהן החזיקה. גופות שני החיילים הוטסו תחילה לגרמניה ולאחר זיהוים שם הובאו לישראל.

יוסף פינק נקבר בעירו רעננה. רחמים אלשייך נטמן לבקשת משפחתו בבית הקברות הצבאי בהר הרצל בירושלים.

לימים הופק אודות פרשת שביים ומותם של שני החיילים סרט התעודה "רב"ט יוסי פינק קיבל מספר מוות".[3]

בחשון תש"ע הוכנס ספר תורה לזכרו של יוסף פינק לישיבת ההסדר קרני שומרון, הישיבה בה למד יחד עם רחמים אלשייך לפני הגיוס.

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ כוחות גדולים בטנקים בנגמ"שים ובמסוקים מחפשים את הנעדרים, מעריב, 18 בפברואר 1986.
  2. ^ מחצית העצירים שוחררו בתמורה לשחרור 19 אנשי צבא דרום לבנון, שנחטפו על ידי החזבאללה.
  3. ^ http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-2609759,00.html.
גופות כקלף מיקוח בסכסוך הישראלי–ערבי

בישראל ובמדינות ערב מיוחסת חשיבות להבאת חללים לקבורה. פעמים אחדות הוחזקו גופות של חללי צה"ל בידי ארגוני טרור כקלפי מיקוח לשם שחרור אסירים שבידי ישראל. מדינת ישראל נוהגת בדרך כלל למסור לקבורה גופות מחבלים שנותרו בידיה, אך לעיתים מוחזקות גופות כקלפי מיקוח, בעיקר לשם משא ומתן על החזרת גופות של הרוגים ישראליים המוחזקים בידי ארגוני טרור.

פעמים אחדות אכן נערכו עסקאות חילופי שבויים בין ישראל לארגוני טרור שכללו, בנוסף לחילופי שבויים חיים, גם חילופי גופות. בעסקאות מעטות קיבלה ישראל רק גופות.

גופות של חללי אויב (מצבאות סדירים ומארגוני טרור) המוחזקות בישראל נקברות בדרך כלל בבתי הקברות לחללי אויב. הקבורה היא ארעית, מתוך הנחה כי גופותיהם של חללי האויב יוחזרו לארצותיהם בעתיד. הקבורה נעשית ללא טקס, בארון עם מספר סידורי, לאחר תיעוד כל פרט הקשור לזיהוי הגופה. לעיתים מעוכבת הקבורה עקב עתירת משפחות ההרוגים לקבלת הגופות.

רצועת הביטחון

רצועת הביטחון הייתה שטח בדרום לבנון הסמוך לגבול עם ישראל שבו שהה צה"ל מיוני 1985 ועד לנסיגה לגבול הבינלאומי בשנת 2000. צה"ל התייצב על גבול רצועת הביטחון לאחר שנסוג מרוב השטח שנכבש בשנת 1982 במלחמת לבנון הראשונה. השם רצועת הביטחון ניתן על ידי ישראל, כדי לשקף את מטרתה: יצירת שטח המפריד בין יישובי קו העימות שבצפון ישראל ובין מחבלים השוהים בלבנון, ובכך להגן על יישובים אלה.

במהלך שהותה של ישראל ברצועת הביטחון החזיק צה"ל מספר מוצבים באזור, ותמך במיליציה מקומית - צד"ל - צבא דרום לבנון. צד"ל ניהל במידה רבה את חיי היום יום ברצועת הביטחון, והחזיק את כלא אל-חיאם. באזור שהו גם כוחות יוניפי"ל מטעם האו"ם, שפרוסים בדרום לבנון מתום מבצע ליטני ב־1978.

רוחב הרצועה היה קילומטרים ספורים במערב, ומעט יותר במזרח. הרצועה כללה כ-10% מהשטח הכולל של לבנון, שכנו בה כ-150,000 תושבים שחיו ב-67 כפרים ועיירות שיעים, מארונים, ועיירה דרוזית אחת, חאצביא. מרכז הרצועה היה העיירה המרונית מרג' עיון שנחשבה לעיירה החשובה ברצועה. בתקופת קיומה של הרצועה רבים מתושבי הכפרים שבה נמלטו אל מצפון לה. לתושבים שנותרו ברצועה היו קשרים רבים עם ישראל, רבים מהם עבדו בה, וקיבלו ממנה שירותים שונים.

יחידת הקישור ללבנון הנפיקה אישורי עבודה לאלפי תושבי דרום לבנון שקרוביהם שירתו בצד"ל. הכניסה לישראל התקיימה דרך ארבעת המעברים בגדר הטובה: בראש הנקרה, בבירנית, במעבר תורמוס ובשער פאטמה ליד מטולה, שהיה מעבר הגבול המרכזי.רבים טוענים שההחלטה להשאר ברצועת הביטחון הייתה שגויה וגרמה לאבדות רבות.

שביית שמונת חיילי הנח"ל בלבנון

ב-4 בספטמבר 1982, במהלך מלחמת לבנון הראשונה שהחלה כשלושה חודשים קודם לכן, נשבו שמונה חיילי נח"ל ששהו באזור בחמדון שבלבנון, על ידי ארבעה מחבלים מארגון הפת"ח שנתקלו בהם באקראי. השמונה שוחררו בעסקאות חילופי שבויים, שבהן שחררה ישראל יותר מ-5,900 אסירים ועצורים.

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.