שבט שמעון

שֵׁבֶט שִׁמְעוֹן הוא אחד משנים-עשר שבטי ישראל המוזכרים בתנ"ך. הוא נקרא על שם אבי השבט שמעון, שהיה הבן השני שנולד ליעקב וללאה.

Stamp of Israel - Tribes - 20mil
בול המוקדש לשבט שמעון

ברכות לשבט

ברכת יעקב

ברכת יעקב לבניו מובאת בפרשת ויחי שבסוף ספר בראשית (פרק מ"ט), ובה יעקב מוסר לבניו אסופת אמירות אישיות כאשר חש שמותו קרב. שמעון קיבל ברכה משותפת עם לוי. "שִׁמְעוֹן וְלֵוִי, אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם; בְּסֹדָם אַל-תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל-תֵּחַד כְּבֹדִי: כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ-שׁוֹר; אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה; אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל;".

ברכת משה

בברכת משה לשבטים בפרשת וזאת הברכה משה סירב לברך את שבט שמעון בגלל פרשת השיטים, אולם רמז לשבט שמעון בברכת יהודה: "וְזֹאת לִיהוּדָה וַיֹּאמַר שְׁמַע ה' קוֹל יְהוּדָה...".

השבט במדבר

סמלי השבט: אבן החושן והדגל

אבן משוערת של "פטדה" - Olivine (peridot)‎

סמל השבט הוא פִּטְדָה. רבינו בחיי[1] מזהה אותה עם פראשמ"א (ירקן) ומרקד"י. צבע שתיהן הוא ירוק, אלא שהראשונה היא לטושה - מבהיקה ונוצצת ואילו השנייה נופלת ממנה, הן בצבע הירוק והן ב"זיו אורה". האבן ניתנה לשבט שמעון על פי הכתוב מפני שהוריקו פניו של זמרי בן סלוא, נשיא שבט שמעון, וכל מי שחטאו משבט שמעון עם בנות מואב הוריקו פניהם. דרשו חז"ל שהיא סימן לעבירה הדרוקן: "ת"ר ג' מיני הדרוקן הן של עבירה עבה ושל רעב תפוח ושל כשפים"[2].

ה"אות" של שבט זה (כלומר הדגל שלו) היה ציור של העיר שכם על רקע ירוק. סמלו של שבט זה ניתן לו בגלל קנאותו לדינה בת יעקב, ובגלל הנקמה אשר ערכו שמעון ולוי באנשי שכם שחטפוה.

Flag of Simon
דגל שמעון על פי המדרש

נשיאי השבט

במפקד הראשון[3] מוזכר הנשיא שְׁלֻמִיאֵל בֶּן צוּרִישַׁדָּי. ובמניין הנשיאים שחילקו את הארץ, בסוף ספר במדבר[4], שמואל בן עמיהוד.

המרגל שנשלח מטעם שבט שמעון, בין שנים עשר המרגלים שהלכו לתור את הארץ, היה שָׁפָט בֶּן-חוֹרִי[5].

המסע במדבר

בזמן מסעם של בני ישראל במדבר, חנה שבט שמעון במחנה שבט ראובן, שהיה מדרום למשכן. היה שני במחנה זה.

  • במפקד הראשון שערך משה רבנו במדבר הוא מנה 59,300 איש.
  • במפקד השני שערך משה רבנו במדבר הוא מנה 22,200 איש.

המפקדים מעידים על התמעטותו הדרמטית של שבט שמעון בתוך כארבעים שנה.

קנאותו של שבט שמעון

בגלל קנאותו הרבה לא קיבל שבט שמעון נחלה משל עצמו אלא בתוך שבט יהודה. כמו כן גם משה רבנו לא נתן להם ברכה אלא כללם בברכת יהודה. על פי חז"ל שבט שמעון היו מלמדי תינוקות. אולי הסיבה לכך משום שבנחלתם המדברית קשה להיות חקלאי, המקצוע המרכזי באותם ימים.

קנאותו של שבט שמעון באה לידי ביטוי ברמיזת התורה לכך ששמעון הוא האחראי למכירת יוסף: (כא) וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת: (כב) וַיַּעַן רְאוּבֵן אֹתָם לֵאמֹר הֲלוֹא אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם לֵאמֹר אַל תֶּחֶטְאוּ בַיֶּלֶד וְלֹא שְׁמַעְתֶּם וְגַם דָּמוֹ הִנֵּה נִדְרָשׁ: (כג) וְהֵם לֹא יָדְעוּ כִּי שֹׁמֵעַ יוֹסֵף כִּי הַמֵּלִיץ בֵּינֹתָם: (כד) וַיִּסֹּב מֵעֲלֵיהֶם וַיֵּבְךְּ וַיָּשָׁב אֲלֵהֶם וַיְדַבֵּר אֲלֵהֶם וַיִּקַּח מֵאִתָּם אֶת שִׁמְעוֹן וַיֶּאֱסֹר אֹתוֹ לְעֵינֵיהֶם: (ספר בראשית, פרק מ"ב)

הסיבה שיוסף אוסר דווקא את שמעון מעידה על איבה מיוחדת בין השניים וכן רומזים לעובדה זו שלושת הפסוקים הקודמים בכך שהם חוזרים שלוש פעמים על הפועל ש.מ.ע (בכל פסוק פעם אחת).

וכן דברי המדרש בבראשית רבה:[6] "לקח את שמעון ואסר אותו לעיניהם מפני שהוא דחפו לבור"

קנאתם של בני שמעון נתקלת בקנאת בני לוי, לאחר חטא נשיא בית אב לשמעוני, זמרי בן סלוא. זמרי נהרג על ידי פנחס הכהן (מצאצאי לוי) שמקנא את קנאת השם. מובן שמדובר בשני מקרים הפוכים. בשניהם יש התמקדות בסוגיית התבוללות ביושב הארץ. במקרה הראשון מגינים בני שמעון על אחותם, ובשני, דווקא נשיא משבטם הוא ראש לחוטאים.

אולי לאור מעשה זה, שבט שמעון, הוא השבט שמספרו פחת בסכום הגבוה ביותר במהלך מסע בני ישראל במדבר. במהלך 40 השנה לאחר חטא המרגלים איבדו בני שמעון 37,100 אנשים. ייתכן מאוד שהדבר קשור למגפה שהתרחשה לאחר חטא בני ישראל עם בנות מדין, ויש כאן רמז סמוי לכך שמדובר בחטא של בני שמעון.

רשימות היוחסין של השבט

על משפחותיו של השבט מעידות שלוש רשימות יוחסין, ואלו הן[7]:

א. רשימת יוחסין לפי: בראשית, מ"ו, י' וגם: שמות, ו', ט"ו

שמעון
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
ימואל
 
ימין
 
אהד
 
יכין
 
צחר
 
שאול בן הכנענית


ב. רשימת יוחסין לפי: במדבר, כ"ו, י"ב-י"ד

שמעון
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
נמואל
 
ימין
 
יכין
 
זרח
 
שאול


ג. רשימת יוחסין לפי: דברי הימים א', ד', כ"ד-כ"ז

שמעון
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
נמואל
 
ימין
 
יריב
 
זרח
 
שאול
 
 
שלם
 
 
מבשם
 
 
משמע
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חמואל
 
זכור
 
שמעי


רשימת היחס הראשונה משקפת את השלב הקדום יותר בתולדות השבט, לפני שנכחדו משפחות אֹהַד וְצֹחַר. שתי הרשימות הבאות משקפות שלבים מאוחרים יותר, ולפי הרשימה השלישית, משפחת שאול בן הכנענית (משפחה שהתערבבה בכנענים או משפחה כנענית שנבלעה בשמעון), היא החשובה במשפחות השבט. על משפחה זו נמנה שִׁמְעִי, שנאמר עליו: "וּלְשִׁמְעִי בָּנִים שִׁשָּׁה עָשָׂר, וּבָנוֹת שֵׁשׁ, וּלְאֶחָיו, אֵין בָּנִים רַבִּים". על קשרים בין משפחות שמעון למשפחות יהודה, אנו למדים מהשם יָמִין. איש בשם זה נמנה כבן שני לשמעון, ואפשר שיש לזהותו עם ימין בן רָם בכור יְרַחְמְאֵל (דברי הימים א', ב', כ"ז), שהיה משבטי הנגב שנמנה אחר-כך על שבט יהודה. את צֹחַר יש להשוות כנראה אל צֹחַר בן חֶלְאָה אשת אַשְׁחוּר שנמנה עם שבט יהודה (ברשימה השלישית). משפחת זֶרַח (בן רביעי לשמעון ברשימות השנייה והשלישית) היא כנראה אותה משפחה גדולה וחשובה שנמנתה גם על יהודה וגם על עשו (בראשית, ל"ו, י"ז, דברי הימים א', א', ל"ז). קשר נוסף לשבט יהודה היה באמצעות חַמּוּאֵל (מהרשימה השלישית) אשר נזכר בשם חָמוּל בן פֶרֶץ משבט יהודה (בראשית, מ"ו, י"ב, דברי הימים א', ב', ה'). ישיבתו של שבט שמעון בספר המדבר קשרה אותו גם אל שבטי ישמעאל, מכיוון שמִבְשָׂם ומִשְׁמָע (מהרשימה השלישית) נחשבו גם כבני ישמעאל.(בראשית, כ"ה, י"ג-י"ד). על קשרי חיתון של שמעון עם המדיינים, מעיד הסיפור על זִמְרִי, בֶּן-סָלוּא, נשיא בית אב לשמעוני, וכָּזְבִּי בַת-צוּר המדיינית בבַעַל פְּעוֹר (במדבר, כ"ה). מתברר כי שמעון הוא שבט מורכב מבחינה אתנית, ורוב קשרי המשפחה שלו היו עם משפחות יהודה, השבט שבתוכו נחל את נחלתו. אבל, מכיוון שישב באזור הספר הדרומי של ארץ-ישראל, התערבבו בו גם משפחות משכני ישראל.

נחלת השבט

12 staemme israels heb
נחלות שבטי ישראל

מהעדויות הארכאולוגיות נמצא שבראשית תקופת ההתנחלות, התרכזה רוב אוכלוסיית המתנחלים, באזור הר מנשה. באזור זה נדדו, ובהמשך גם התיישבו, משפחות ובתי אב שהיוו גרעינים לשמונה משבטי ישראל. מסלול נדודיהן כלל את עבר הירדן המזרחי, ספר המדבר של השומרון והעמקים המזרחיים. חלק עיקרי מהמתיישבים שנכנסו לכנען ממזרח, נקראו בשם בני יעקב, והם היוו את הבסיס ליצירתה של ברית שבטי ישראל. מקורם היה בצפון מסופוטמיה - חרן וארם נהרים, ובמאה ה-13 לפנה"ס היו שלבים ראשונים לכניסתם והתיישבותם בהר מנשה. במחצית השנייה של המאה ה-12 לפנה"ס ותחילת המאה ה-11 לפנה"ס, החל תהליך שילובם של הערים הכנעניות בהר מנשה: שכם, חפר ותרצה, והן הוכנסו לרשימות היוחסין של שבט מנשה, במעמד שווה למעמדם של "בני יעקב" המקוריים. בגלל הצפיפות הרבה של היישובים בהר מנשה, החלה תנועה של משפחות וגרעיני שבטים (בעיקר דרומה), וכך נוצרו התנחלויות של השבטים: אפרים, בנימין, יהודה, שמעון, לוי, יששכר ואשר[8].

שבט שמעון התיישב במיקום הדרומי ביותר מכל שבטי ישראל, באזור הנגב, בתוך נחלת שבט יהודה (יהושע י"ט א). נחלת השבט גבלה בצפון בנחלת שבט יהודה והשבט המקביל לו מעבר הירדן המזרחי הוא שבט ראובן שהתיישב במיקום הדרומי ביותר מזרחית לירדן, מצידו השני של ים המלח. נחלתו כללה מספר ערים, בהן: באר שבע, עתר, בית המרכבות, חצר שועל, רמון ועשן.

בהמשך, בתקופה שלאחר פילוג ממלכת ישראל המאוחדת, ככל הנראה שבט שמעון נטמע בתוך שבט יהודה. אולם עוד בימי חזקיה שבט שמעון היה עצמאי במידה מסוימת ואנשיו אף הלכו לכבוש נחלה במבוא גדר (כנראה אזור הערבה), ולהכרית עמלקים בהר שעיר[9].

Tribus Simeon 1658
מפה של שבט שמעון משנת 1658

למעשה, אין במקרא תיאור מדויק של נחלת שבט שמעון וגבולותיה, אלא רק רשימה של הערים המתייחסות לשבט[10]. רשימה זו מופיעה פעמיים: פעם אחת ביהושע, י"ט, א'-ט', תוך כדי תיאור נחלת השבטים, ופעם שנייה בדברי הימים א', ד', כ"ח-ל"ב, בסמוך לרשימת היוחסין של שמעון. כמו כן, מוצאים את רשימת ערי שמעון פעם נוספת, בתיאור מחוז הנגב של שבט יהודה ביהושע, ט"ו, כ"ו-ל"ב. לדעת כמה חוקרים (אולברייט ואחרים), שלוש הרשימות הן בעיקר שלושה נוסחים של רשימה אחת, והשינויים שביניהם נובעים מטעויות סופרים. אבל יש כמה שינויים, שאינם מסתברים כטעויות סופרים, ונראה כי שלוש הרשימות משקפות שלושה שלבים בתולדות השבט ונחלתו. הקדומה ביותר היא כנראה רשימת ערי שמעון עד מלכות דוד (דברי הימים א', ד', כ"ח-ל"ג). רשימת הערים מיהושע, י"ט, א'-ט', שייכת כנראה לתקופת התרחבות הממלכה בימי דוד או מחציתם הראשונה של ימי שלמה, שאז בני השבט התפשטו מערבה והגיעו עד שָׁרוּחֶן. בשתי רשימות אלו עדיין יש קיום עצמאי לנחלת שמעון; אבל הרשימה השלישית ביהושע, ט"ו, כ'-ל"ב שמבליעה את ערי שמעון בתוך נחלת יהודה, משקפת כנראה את ימי רחבעם, אחרי מסע שישק. קביעה זו מסתמכת על כך שהעיר שרוחן נהרסה במסע שישק, ולכן היא חסרה ברשימה, וכמו כן, נחלת שמעון התבטלה מבחינה מנהלית וערי שמעון נכללו בתוך מחוז הנגב של ממלכת יהודה, במהלך ארגון הממלכה וחלוקתה למחוזות אחרי פילוג הממלכה והתאוששותה ממסע שישק. העלמות עצמאותה של נחלת שמעון משתקפת בקריאת אזור ישיבתם בשם נגב יהודה (שמואל א', כ"ז, י', שמואל ב', כ"ד, ז'). שלבים אלו בתולדות השבט, משתקפים כנראה בברכת יעקב ובברכת משה. ב"ברכת יעקב" נרמז מצבם של שבטי שמעון ולוי, בדברים: "אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב, וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל" בראשית, מ"ט, ז'; ואילו בשלב מאוחר יותר המתבטא ב"ברכת משה" דברים, ל"ג, לוי הוא שבט של כהנים (ללא נחלה שבטית), ואילו שמעון לא נמנה בכלל בין השבטים.

טבלת השוואה בין שלוש רשימות ערי שבט שמעון
דברי הימים א', ד', כ"ח-ל"ב יהושע, י"ט, א'-ט' יהושע, ט"ו, כ"ו-ל"ב
בְּאֵר-שֶׁבַע בְּאֵר-שֶׁבַע בְּאֵר-שֶׁבַע
שֶׁבַע שְׁמַע
מוֹלָדָה מוֹלָדָה מוֹלָדָה
חֲצַר גַּדָּה
חֶשְׁמוֹן
בֵּית פָּלֶט
חֲצַר שׁוּעָל חֲצַר שׁוּעָל חֲצַר שׁוּעָל
בִּזְיוֹתְיָה
בִּלְהָה בָּלָה בַּעֲלָה
עִיִּים
עֶצֶם עֶצֶם עֶצֶם
תּוֹלָד אֶלְתּוֹלַד אֶלְתּוֹלַד
בְּתוּאֵל בְּתוּל כְּסִיל
חָרְמָה חָרְמָה חָרְמָה
צִיקְלָג צִקְלַג צִקְלַג
בֵּית מַרְכָּבוֹת בֵּית-הַמַּרְכָּבוֹת מַדְמַנָּה
חֲצַר סוּסִים חֲצַר סוּסָה סַנְסַנָּה
בֵּית בִּרְאִי בֵּית לְבָאוֹת לְבָאוֹת
שַׁעֲרָיִם שָׁרוּחֶן שִׁלְחִים
עֵיטָם אֲמָם
עַיִן עַיִן עַיִן
רִמּוֹן רִמּוֹן רִמּוֹן
תֹּכֶן עֶתֶר
עָשָׁן עָשָׁן

מכיוון שיש רק רשימת ערים המיוחסות לשבט, ואין תיאור מדויק של נחלת שבט שמעון, נראה שנכון יהיה לדבר על אזור שבו שכנו בני שמעון בתקופה מסוימת, כנראה בסמיכות לתושבים אחרים, שלא מבני השבט. בחלק מן היישובים, הם שכנו כתושבי קבע ובישובים אחרים הם ישבו כנוודים למחצה[11]. התפתחות גדולה באה על אזור שמעון בתקופת ממלכת יהודה, עם פיתוחו ויישובו של הנגב כולו. לתקופה זו שייכת ההתפשטות הגדולה של שמעון מערבה עד לִמְבוֹא גְדֹר (גרר, לפי תרגום השבעים), וכן הגירת משפחות של שמעון לְהַר שֵׂעִיר, שמימי דוד היה תחת שלטון ישראלי (דברי הימים א', ד', ל"ח-מ"ג). להתפתחות הגדולה של הנגב בתקופה זו, יש עדות במחקר הארכאולוגי והיא באה גם לידי ביטוי בתיאור מחוז הנגב הגדול של יהודה ב:יהושע, ט"ו, כ"א-ל"ב. אולם מחוז זה מאחד בקרבו לא רק את שמעון אלא גם את חבלי הנגב האחרים, כגון נגב כלב, נגב הירחמאלי ונגב הקיני, שנהפכו כולם לחלק אחיד ובלתי נפרד של יהודה[12].

נוכחות בני שבט שמעון בנחלת מנשה

מובלעות שמעוניות בנחלת מנשה. נחלת שבט שמעון נמצאת בדרום הארץ, אולם יש עדויות על הימצאות בני השבט בקרב נחלת מנשה. יש הטוענים, שמכיוון שמרבית בני השבט היו נודדים ורועי צאן, חלק מתהליך נדידתם היה צפונה, בחודשי הקיץ השחונים. הטענה השנייה, שחלק מבני השבט, נשאר באזור ההתיישבות הראשונית של "בני יעקב"[8], אולם יישוביהם היו מפוזרים, והתקיימו כמובלעות בנחלת מנשה, אך הם שמרו על מסורת השתייכותם לשבט שמעון.

סיפור המלחמה בשכם. שמעון ולוי נוקמים את אונס אחותם דינה והורגים בתושבי שכם ובוזזים את העיר (בראשית, ל"ד). בפרק זה, מוזכר המושג "בְנֵי יַעֲקֹב", ואכן זה מתאים למחקרו של אדם זרטל[8], הטוען שבאזור זה התיישבו בתי אב שנקראו "בני יעקב", שבהמשך התיישבו גם במחוזות נוספים. א. אלט[13] רואה את הפרשה במסגרת התהליך הכללי של נוודים מן המדבר, שבאים לרעות באזורים מיושבים בעונות השחונות. הסיפור מתרחש בתקופת הנדודים באזור מנשה, לפני שהתחיל תהליך ההתנחלות. בין אנשי שכם לבינם, נוצרת מערכת יחסים מורכבת, שמובילה להתקפה על העיר, טבח תושביה וביזת רכושה.

הרפורמות הדתיות של אסא. בדברי הימים ב', ט"ו, ח'-ט', בקטע המספר על הרפורמות הדתיות של אסא, נכתב: " וַיַּעֲבֵר הַשִּׁקּוּצִים מִכָּל-אֶרֶץ יְהוּדָה וּבִנְיָמִן, וּמִן-הֶעָרִים אֲשֶׁר לָכַד מֵהַר אֶפְרָיִם; וַיְחַדֵּשׁ, אֶת-מִזְבַּח ה', אֲשֶׁר, לִפְנֵי אוּלָם ה'. וַיִּקְבֹּץ, אֶת-כָּל-יְהוּדָה וּבִנְיָמִן, וְהַגָּרִים עִמָּהֶם, מֵאֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה וּמִשִּׁמְעוֹן: כִּי-נָפְלוּ עָלָיו מִיִּשְׂרָאֵל, לָרֹב, בִּרְאֹתָם, כִּי-ה' אֱלֹהָיו עִמּוֹ ". הרשימה אפרים-מנשה-שמעון וההגדרה של שלושת השבטים האלה כ"ישראל", (בניגוד ליהודה ובנימין), מעוררים את הרושם הברור שלדעת הסופר נמנה שמעון על "שבטי הצפון".

הרפורמות הדתיות של יאשיהו. המלך יאשיהו נזכר כמי שביצע רפורמה דתית רחבת היקף. הרפורמה כללה את עקירת פולחן האלילים, וכן ריכוז כל פולחן ה' בירושלים תוך הריסת מקומות הפולחן ברחבי הארץ. בדברי הימים ב', ל"ד, ה'-ז' נאמר על יאשיהו כי: " וַיְטַהֵר אֶת-יְהוּדָה, וְאֶת-יְרוּשָׁלִָם. וּבְעָרֵי מְנַשֶּׁה וְאֶפְרַיִם וְשִׁמְעוֹן, וְעַד-נַפְתָּלִי, בחר בתיהם (בְּחַרְבֹתֵיהֶם), סָבִיב. וַיְנַתֵּץ אֶת-הַמִּזְבְּחוֹת, וְאֶת-הָאֲשֵׁרִים וְהַפְּסִלִים ".

אף על פי שיש להתייחס בהסתייגות מסוימת לספרי דברי-הימים כאל מקור היסטורי, הרי צירופם של שני כתובים אלה, אינו מאפשר לפתור את העניין כלאחר יד. מסתבר אם כך, שלכותבי אותם פסוקים, הייתה ידיעה על אזור צפוני שבו ישבו אנשי שבט שמעון, ולכן הם מוזכרים יחד עם מנשה ואפרים.

ספר יהודית. מסורת נוספת על ישיבתם של בני שמעון בישראל, נשתמרה גם בספר יהודית, אף על פי שיש מקום לפקפק במהימנות נתוניו[14]. בספר, אותו מייחסים לתקופה הפרסית, נמצאים רמזים נוספים לקורותיהם של בני שמעון, בתקופה מאוחרת יותר. הספר מייחס את יהודית ואת עוזיה בן מיכא, מראשי בתוליה, עירה של יהודית (שלפי התיאור שכנה באזור דותן ויבלעם) – על שבט שמעון[15]. הספר מביא את שושלת היוחסין של יהודית, המגיעה עד שלמיאל בן צורישדי שהיה נשיא שבט שמעון בתקופת הנדודים במדבר ועד שמעון – אבי השבט: "ובימים ההם ישבה בעיר יהודית בת מררי, בן עזי, בן יוסף, בן עזיאל, בן חלקיה, בן חנניה, בן גדעון, בן רפיה, בן אחיטוב, בן אליה, בן מלכיה, בן אליאב, בן נתנאל, בן שלמיאל, בן צורישדי, בן שמעון בן ישראל" (יהודית, ח, א). בהמשך מתפללת הגיבורה – יהודית, ואומרת: " יי אלהי אבי שמעון " (יהודית, ט, ב). גם ראש העיר בתוליה, שבה מתרחשת העלילה, עוזיה בן מיכא, מיוחס לשבט שמעון: " ראשי עירם אשר היו בימים ההם עזיה בן מיכא משבט שמעון וחברי בן עתניאל וכרמי בן מלכיאל" (יהודית, ו, ט"ו ). מכיוון שכל הכתובים המייחסים את תושבי בתוליה לשמעון, מסיחים לפי תומם ואינם מוסיפים דבר לעלילת הספר או למסר שלו, מותר להניח שהם מתבססים על מסורת כלשהי[16].

גורלו של שבט שמעון

שמעון מופיע בתנ"ך, כבנו השני של יעקב, וכמעט בכל הרשימות, בהם נמנים שנים עשר שבטי ישראל, הוא מופיע במקום השני (בראשית, כ"ט, ל"ג, במדבר, א', כ'-כ"ז). בהמשך נפגע מעמדו של השבט. ב"ברכת יעקב", עקב פרשת דינה, למעשה ניתנת קללה לשבטים שמעון ולוי: "אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל". ב"ברכת משה", אין שמעון מופיע כלל. משה סירב לברך את שבט שמעון בגלל פרשת זמרי בן סלוא. כוחו הראשוני של השבט נפגע, ואנו רואים שבמפקד הראשון שערך משה רבנו במדבר הוא מנה 59,300 איש (במדבר, א', כ"ב), ובמפקד השני שערך משה רבנו במדבר הוא מנה 22,200 איש. המפקדים מעידים על התמעטותו הדרמטית של שבט שמעון בתוך כארבעים שנה. עדות נוספת להתמעטותו של השבט, אפשר ללמוד מרשימת אנשי המלחמה שבאים להמליך את דוד על כל ישראל – מתוך צבא כולל של 325,922 רק 7,100 נמנים עם שבט שמעון. בספרים במדבר, דברים ושופטים, מוזכרים קרבות רבים באזור הדרום, שכתוצאה מהם, נראה כי שבט שמעון נחלש והצטמצם. ראשיתו של עם ישראל, לוטה בערפל, אבל נראה שלשבטי הדרום (ראובן, שמעון, לוי ויהודה) היו יחסי קירבה הדוקים, והם פעלו בשיתוף פעולה[17]. בשבע מתוך עשרים ואחת רשימות השבטים, מופיעים ארבעת בני לאה בראש הרשימה. למשל בבראשית, כ"ט, ל"ב-ל"ה " וַתַּהַר לֵאָה וַתֵּלֶד בֵּן, וַתִּקְרָא שְׁמוֹ רְאוּבֵן: כִּי אָמְרָה, כִּי-רָאָה ה' בְּעָנְיִי--כִּי עַתָּה, יֶאֱהָבַנִי אִישִׁי. וַתַּהַר עוֹד, וַתֵּלֶד בֵּן, וַתֹּאמֶר כִּי-שָׁמַע ה' כִּי-שְׂנוּאָה אָנֹכִי, וַיִּתֶּן-לִי גַּם-אֶת-זֶה; וַתִּקְרָא שְׁמוֹ, שִׁמְעוֹן. וַתַּהַר עוֹד, וַתֵּלֶד בֵּן, וַתֹּאמֶר עַתָּה הַפַּעַם יִלָּוֶה אִישִׁי אֵלַי, כִּי-יָלַדְתִּי לוֹ שְׁלֹשָׁה בָנִים; עַל-כֵּן קָרָא-שְׁמוֹ, לֵוִי. וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן, וַתֹּאמֶר הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת-ה'--עַל-כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ, יְהוּדָה". דוגמה נוספת בדברי הימים א', ב', א', ארבעת הבנים מודגשים כקבוצה נפרדת על ידי האות "וו החיבור": " רְאוּבֵן שִׁמְעוֹן לֵוִי וִיהוּדָה". שיתוף הפעולה הצבאי בין יהודה ושמעון מוזכר בשופטים, א', ג'-ד': " וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְשִׁמְעוֹן אָחִיו עֲלֵה אִתִּי בְגֹרָלִי, וְנִלָּחֲמָה בַּכְּנַעֲנִי, וְהָלַכְתִּי גַם-אֲנִי אִתְּךָ, בְּגוֹרָלֶךָ; וַיֵּלֶךְ אִתּוֹ, שִׁמְעוֹן. וַיַּעַל יְהוּדָה, וַיִּתֵּן ה' אֶת-הַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי בְּיָדָם; וַיַּכּוּם בְּבֶזֶק, עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים אִישׁ." שיתוף הפעולה הצבאי בין יהודה ושמעון מוזכר שוב בשופטים, א', י"ז: " וַיֵּלֶךְ יְהוּדָה, אֶת-שִׁמְעוֹן אָחִיו, וַיַּכּוּ, אֶת-הַכְּנַעֲנִי יוֹשֵׁב צְפַת; וַיַּחֲרִימוּ אוֹתָהּ, וַיִּקְרָא אֶת-שֵׁם-הָעִיר חָרְמָה". בספר במדבר, י"ד, מ"ד-מ"ה, בסיומה של פרשת המרגלים, מסופר: " וַיַּעְפִּלוּ, לַעֲלוֹת אֶל-רֹאשׁ הָהָר; וַאֲרוֹן בְּרִית-ה' וּמֹשֶׁה, לֹא-מָשׁוּ מִקֶּרֶב הַמַּחֲנֶה. וַיֵּרֶד הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי, הַיֹּשֵׁב בָּהָר הַהוּא; וַיַּכּוּם וַיַּכְּתוּם, עַד-הַחָרְמָה." אין ספק שמדובר בכישלון של בני ישראל. קרב נוסף מוזכר בבמדבר, כ"א, א'-ג': " וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ-עֲרָד, יֹשֵׁב הַנֶּגֶב, כִּי בָּא יִשְׂרָאֵל, דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים; וַיִּלָּחֶם, בְּיִשְׂרָאֵל, וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ, שֶׁבִי. וַיִּדַּר יִשְׂרָאֵל נֶדֶר לַה', וַיֹּאמַר: אִם-נָתֹן תִּתֵּן אֶת-הָעָם הַזֶּה, בְּיָדִי--וְהַחֲרַמְתִּי, אֶת-עָרֵיהֶם. וַיִּשְׁמַע ה' בְּקוֹל יִשְׂרָאֵל, וַיִּתֵּן אֶת-הַכְּנַעֲנִי, וַיַּחֲרֵם אֶתְהֶם, וְאֶת-עָרֵיהֶם; וַיִּקְרָא שֵׁם-הַמָּקוֹם, חָרְמָה". מדובר כאן בקרב בן שני שלבים, כאשר בשלב הראשון ישראל אמנם מפסיד, אך בשלב הסופי – נוחל ניצחון, אך כנראה במחיר יקר. קרב נוסף מוזכר בדברים, א', מ"ד: " וַיֵּצֵא הָאֱמֹרִי הַיֹּשֵׁב בָּהָר הַהוּא, לִקְרַאתְכֶם, וַיִּרְדְּפוּ אֶתְכֶם, כַּאֲשֶׁר תַּעֲשֶׂינָה הַדְּבֹרִים; וַיַּכְּתוּ אֶתְכֶם בְּשֵׂעִיר, עַד-חָרְמָה". קרב נוסף, התנהל נגד העמלקים, מוזכר בשמות, י"ז, ח'-ט"ז, ונכתב שם " וַיָּבֹא, עֲמָלֵק; וַיִּלָּחֶם עִם-יִשְׂרָאֵל, בִּרְפִידִם", ובהמשך " וַיַּחֲלֹשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת-עֲמָלֵק וְאֶת-עַמּוֹ, לְפִי-חָרֶב. וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה, כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר, וְשִׂים, בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ: כִּי-מָחֹה אֶמְחֶה אֶת-זֵכֶר עֲמָלֵק, מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם." י. ה. גרינבק[18] מעלה את הסברה שאין לנו אפשרות לקבוע האם אין גרסאות שונות לקרב מסוים שנערך בחרמה או שלפנינו שרידים של מסורות על קרבות רבים שנערכו כנגד העמלקים וכן עם ממלכות כנעניות שבדרום הרי יהודה. העיר חרמה שנמצאת בנחלת שבט שמעון, מוזכרת בקרבות אלה, ונראה ששבט זה שהתנחל באזור הנגב, הוא הנפגע העיקרי. המכות שהשבט ספג, שבעקבותיהן כמעט הוכחד שבט מישראל, הובילו לקריאה הדרמטית מדברים, כ"ה, י"ז: "זָכוֹר, אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק". לסיכום: שבט שמעון ישב בנחלתו רק מספר עשרות שנים. לאחר השחיקה המצטברת בקרבות נגד הכנענים והעמלקים, נטמעו שרידיו של שבט שמעון בתוך יהודה, באזור שנקרא "נגב יהודה". אולם חלק מבני שמעון המשיכו לשמור על מסורת שבטית, ובהמשך גם כבשו שטחים ב"מבוא גדר" ו"הר שעיר". גם בממלכת ישראל, נמצאו קבוצות שהמשיכו לשמור על השתייכותם השבטית, והם מוזכרים בימי המלכים "אסא" ו"יאשיהו", ולאחר זמן ממושך הם מוזכרים גם ב"ספר יהודית".

ראו גם

הערות שוליים

  1. ^ רבינו בחיי, בפירושו לפרשת תצוה, פרק כ"ח
  2. ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ל"ג, עמוד א'
  3. ^ במדבר, א', ו'.
  4. ^ ל"ד, כ'.
  5. ^ במדבר, י"ג, ה'. המרגלים נחשבו גם כן כנשיאים בתוך שבטם, כמו שנאמר שם בפסוק ב': "כֹּל נָשִׂיא בָהֶם".
  6. ^ מדרש רבה, מהדורת וילנא, פרשה צא.
  7. ^ שמואל אחיטוב, אנציקלופדיה מקראית, הוצאת מוסד ביאליק, עמ' 132–136, ירושלים, 1982
  8. ^ 8.0 8.1 8.2 אדם זרטל, בארץ הפרזי והרפאים, בתוך: מנוודות למלוכה, בעריכת: נדב נאמן וישראל פינקלשטיין, יד יצחק בן-צבי, החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה, עמודים 53–100, ירושלים, 1990
  9. ^ ספר דברי הימים א', פרק ד'
  10. ^ ישראל גוטמן, תולדות שבט שמעון, עבודה לשם קבלת תואר M.A, האוניברסיטה העברית בירושלים, החוג לתולדות עם ישראל, תקופת המקרא, עמ' 27–30, באר שבע, 1990, הספר נמצא בספריה הלאומית בירושלים
  11. ^ ישראל גוטמן, תולדות שבט שמעון, עבודה לשם קבלת תואר M.A, האוניברסיטה העברית בירושלים, החוג לתולדות עם ישראל, תקופת המקרא, עמוד 37, באר שבע, 1990
  12. ^ יוחנן אהרוני, לכסיקון מקראי ב' , עמוד 858, הוצאת דביר, 1965
  13. ^ A. Alt, Erwaegungen ueber die Landnahme der Israeliten in Palestina, KS I, Munchen, 1953, p. 135
  14. ^ שמואל אחיטוב, אנציקלופדיה מקראית, הוצאת מוסד ביאליק, עמוד 135, ירושלים, 1982
  15. ^ שמואל אחיטוב, אנציקלופדיה מקראית, הוצאת מוסד ביאליק, עמ'135, ירושלים, 1982
  16. ^ ישראל גוטמן, תולדות שבט שמעון, עבודה לשם קבלת תואר M.A, האוניברסיטה העברית בירושלים, החוג לתולדות עם ישראל, תקופת המקרא, עמוד 105, באר שבע, 1990
  17. ^ H. G. Graf: Der Stamm Simeon, Ein Beitrag zur Geschifhte der Israeliten; - Jahresbericht ueber die koenigliche Saechsische Schule Meissen (Meissen, 1866), pp. 87-1
  18. ^ J. H. Groenbaek: Juda und Amalek, Ueberlieferungsgeschichtliche Erwaegungen zu Exodus 17 18-16; Studia Theologica 18(1964), Aarhurst, Denmark, pp 26-45.
אלעזר הכהן

אֶלְעָזָר - בנו השלישי של אהרן הכהן (ספר שמות, פרק ו', פסוק כ"ג) ואחיינו של משה. היה הכהן הגדול השני, אחרי מות אביו.

שני אחיו הגדולים - נדב ואביהוא - מתו ביום חנוכת המשכן, בהקריבם אש זרה לפני ה'. אחיו הקטן, איתמר, נותר עמו בחיים ושימש ככהן.

אלעזר היה גם "נשיא נשיאי הלוי" (ספר במדבר, פרק ג', פסוק ל"ב), והיה האחראי העליון על שמירת הקודש וכליו בזמן העברת המשכן בעת המסעות במדבר ובכך נחשב לאמרכל הראשון.בנו היה פינחס, שהמשיך אותו בתפקיד הכהן הגדול.

באר שבע

בְּאֵר שֶׁבַע היא עיר במחוז הדרום. היא העיר השמינית באוכלוסייתה במדינת ישראל, והשנייה בשטחה (אחרי ירושלים). שטח השיפוט של באר שבע הוא 117,500 דונם. הוכרזה כעיר בשנת 1906.

העיר שוכנת בצפון הנגב, בבקעת באר-שבע ומכונה "בירת הנגב והדרום" בשל היותה העיר המרכזית והגדולה ביותר באזור. בעיר נמצאים אוניברסיטת בן-גוריון, בית החולים סורוקה, תיאטרון באר שבע, הסינפונייטה הישראלית באר שבע, בית משפט מחוזי, משטרת מרחב הדרום, פיקוד דרום ואנדרטת חטיבת הנגב.

בתחום השיפוט המוניציפלי של באר שבע נמצאים כ-38 אחוזים מסך הכפרים הלא מוכרים, שהם כרבע מתושבי הפזורה הבדואית.

ראש עיריית באר שבע מאז נובמבר 2008 הוא רוביק דנילוביץ'. העיר חברה בארגון הערים פורום ה-15 והיא הדרומית מבין חברות הפורום.

באוקטובר 2015, חתם דנילוביץ' עם ממשלת ישראל על הגדלת יחידות הדיור בעיר במסגרת הסכם גג. במסגרת ההסכם ישווקו בחמש השנים הקרובות כ-20,000 יחידות דיור, ברובן ב"מחיר למשתכן". על פי ההסכם, יושקעו בפרויקטים ציבוריים לפיתוח העיר 1.5 מיליארד שקלים חדשים.

זמרי בן סלוא

לפי המקובל, זִמְרִי בֶּן סָלוּא הוא אחד הכינויים של שלומיאל בן צורישדי[1][1][1][1][1], נשיא שבט שמעון במסע בני ישראל במדבר. מסופר בתלמוד: ."אמר רבי יוחנן: חמשה שמות יש לו: 1. זמרי 2. ובן סלוא 3. ושאול 4. ובן הכנענית 5. ושלומיאל בן צורי שדי... ומה שמו שלומיאל בן צורי שדי שמו." (בבלי, סנהדרין פב, עמוד ב)

לפי המסופר בתורה (ספר במדבר, פרק כ"ה), ערב כניסתם של בני ישראל לארץ ישראל, בעת חנייתם בשיטים, בשנה הארבעים ליצאת מצרים, חטאו בני ישראל במעשי זנות עם בנות מואב ועבודה זרה של פעור. זמרי ביקש לפני משה רבינו להתיר זנות בני ישראל עם בנות מואב על ידי כך שיבוא בעצמו על כזבי בת צור המדיינית בדרך של זנות, לידיעת כל ישראל. בסוף המעשה נהרג זמרי יחד עם כזבי בת צור על ידי פינחס, אשר נזכר ויישם את ההלכה המפורסמת "הבועל ארמית קנאים פוגעים בו". בשל מעשהו זה, הביא זמרי למגפה אשר קפחה חייהם של 24,000 מאנשי שבטו, ומצד שני לבחירת פינחס וצאצאיו לכהונה.

חורמה

חורמה, עיר עתיקה המוזכרת בכיבושי יהושע. היא מוזכרת פעמים מספר בתנ"ך בעיקר באזור ערי הנגב. יש הממקמים אותה בין באר שבע לעזה, יש הממקמים בין באר שבע לערד ויש הממקמים אותה בעבר הירדן המזרחי מעל הערבה. יש חוקרים הטוענים ששני המיקומים בתחומי הנגב נכונים ומדובר בשתי ערים שנקראו בשם חורמה.

שמה הקודם (כנעני) הוא צפת וניתן לזהותה עם חורבות העיר סרתה הנמצאות על ההר העולה אל הר שעיר, מתחת לעיר טפילה (תופל המקראית). החורבות נמצאות ליד מעיין "עין אל גרבנה" והיא צופה על הערבה. מעליה ממוקמות הערים הראשיות של ממלכת אדום: תופל, סלע ובצרה. לידה עוברת דרך המטפסת אל אדום שייתכן שהיא מעלה עקרבים המקראית. במעלה זה נמלטו כנראה בני ישראל בבורחם מן הכנעני והאמורי והתבצרו בין ההרים שבשיפולי ממלכת אדום. החוקרים הטוענים שהיו שתי ערים בשם חורמה ממקמים את העיר חורמה ששמה הכנעני צפת בצפון מערב הנגב ליד היישוב המקראי תדהר.

הארכאולוג יוחנן אהרוני, בהתבססו על פסוקים מהמקרא, הציע לזהות את חורמה באתר תל משוש.

יבין מלך חצור

יבין מלך חצור (או יבין מלך כנען) הוא מלך כנעני שנזכר במקרא בשני אירועים: מלחמת מלכי הצפון (ספר יהושע, פרק י"א) ובמלחמת סיסרא (ספר שופטים, פרק ד'). לפי דעה אחרת, בשני האירועים מדובר בשני מלכים שונים שנקראו שניהם בשם "יבין", או שכונו כך על שם שושלתם המשותפת.

ירבעם בן נבט

יָרָבְעָם בֶּן נְבָט, דמות מקראית, למטה שבט אפרים ומלכה הראשון של ממלכת ישראל לאחר חלוקתה של ממלכת ישראל המאוחדת לממלכת ישראל וממלכת יהודה. שנות מלכותו על פי הכרונולוגיה המקראית היו בין השנים 928–907 לפנה"ס. דמותו מתוארת בספר מלכים (א' יא-יב-יג-יד) ובספר דברי הימים (ב' יב-יג).

ירוק

ירוק הוא צבע המתקבל על ידי אור בתחום אורכי גל מקורב של 520–570 ננומטר (תדירות מקורבת בין 525 ל-575 טרה-הרץ) בספקטרום הנראה לעין.

רגישותם של התאים קולטי האור לאחר הסתגלות לחשיכה (העקומה הסקוטופית) היא מרבית באורך גל של 507 ננומטר, בקירוב, המתאים לצבע כחול-ירוק, בעוד שלאחר הסתגלות לתנאי אור (העקומה הפוטופית), שיא הרגישות הוא באורך גל של כ-555 ננומטר, המתאים לירוק-צהבהב.

צבע ירוק נחשב אחד מצבעי היסוד החיבוריים, יחד עם אדום וכחול. לעומת זאת, בתערובות צבעים חיסוריות מתקבל ירוק על ידי ערבוב של צבענים צהובים וציאנים.

ירוק הוא צבע המאפיין את הטבע, משום שלמרבית הצמחים צבע ירוק, הנובע מתכונות בליעת האור של מולקולות הכלורופיל שבתאי עליהם בעיקר.

כזבי בת צור

כָּזְבִּי בַת צוּר היא דמות המוזכרת בפרשת בלק ופרשת פנחס. לפי המקרא, הייתה בת אחד מחמשת נשיאי מדין שזנתה עם נשיא שבט שמעון זמרי בן סלוא בזמן חניית בני ישראל בשיטים. בתגובה למעשה הרג פינחס את שניהם ברומח.

מולדה (אתר מקראי)

מוֹלָדָה הייתה עיר בנגב יהודה בתקופת המקרא; בספר יהושע נמנתה בין היישובים והאתרים שיועדו לשבט יהודה:"זֹאת, נַחֲלַת מַטֵּה בְנֵי-יְהוּדָה--לְמִשְׁפְּחֹתָם: ... אֲמָם וּשְׁמַע, וּמוֹלָדָה:"

ואחר כך לשבט שמעון, יחד עם באר שבע:"וַיֵּצֵא הַגּוֹרָל הַשֵּׁנִי, לְשִׁמְעוֹן--לְמַטֵּה בְנֵי-שִׁמְעוֹן, לְמִשְׁפְּחוֹתָם; וַיְהִי, נַחֲלָתָם, בְּתוֹךְ, נַחֲלַת בְּנֵי-יְהוּדָה: וַיְהִי לָהֶם, בְּנַחֲלָתָם--בְּאֵר-שֶׁבַע וְשֶׁבַע, וּמוֹלָדָה:"

מולדה הייתה בין הערים שבהן התיישבו עולי בבל משבט יהודה בתקופת שיבת ציון; כך נכתב בספר נחמיה."וְאֶל הַחֲצֵרִים בִּשְׂדֹתָם מִבְּנֵי יְהוּדָה יָשְׁבוּ בְּקִרְיַת הָאַרְבַּע וּבְנֹתֶיהָ ...: וּבְיֵשׁוּעַ וּבְמוֹלָדָה וּבְבֵית פָּלֶט"

ייתכן שמולדה המקראית היא מולדה האדומית שאליה הגיע הורדוס כאשר נמלט מאגריפס, כפי שהוזכר בחיבוריו של יוסף בן מתיתיהו, ובאונומסטיקון.

בעת החדשה הוצע לזהותה בתל-אל-מִלְח, מדרום מזרח לבאר שבע, או עם חִ'רבת אל-וַטַן (מילולית: חורבת המולדת) ממזרח לבאר שבע; באתר זה נמצאו בחפירה ארכאולוגית ממצאים מהתקופה הישראלית. שמה של מולדה נזכר בעברית באחד ממכתבי ערד.

נחלת שבט יהודה

נחלת שבט יהודה נקבעה על ידי יהושע בן נון, לאחר סיום הכיבוש של ארץ כנען יחד עם קביעת שאר נחלות השבטים. הגבול הדרומי של הנחלה, שהוא גבול הדרומי של שבטי ישראל כולל תיאור עצמים גאוגרפיים - כמו "הימה" או "נחל מצרים", אזורים - כמו "מדבר צין" ותחומים כמו: "גבול אדום". נחלת השבט כוללת בתוכה גם את נחלת שבט שמעון. בנחלת שבט יהודה נמנו 48 ערים, המספר הגדול ביותר של ערים, אשר ניתנו לשבט אחד.

תיאור התנחלות שבט יהודה מופיע בספר יהושע ונחלק לארבעה חלקים עיקריים: בתחילה המחבר המקראי מוסר מידע על ההבטחה למתן נחלת השבט לכלב בן יפונה. בהמשך מוסר הכתוב מידע על גבולות נחלת השבט, מכאן עובר הכתוב לתיאור כיבוש הר חברון ודביר, ולבסוף מוסר הכתוב את רשימת ערי יהודה שבתחום נחלת השבט.

נחלת שמעון

נחלת שמעון היא שכונה יהודית במזרח ירושלים בין שכונת שייח ג'ראח ושכונת בית ישראל. השכונה הוקמה ממערב לכביש שחיבר בין שכונת שייח' ג'ראח והמושבה האמריקאית לבין הר הצופים. שמה הוענק לה עקב קרבתה למערת שמעון הצדיק, אשר נמצאת ממזרח לאותו כביש.

ספר יהושע

סֵפֶר יְהוֹשֻׁעַ הוא הספר הראשון בסדר נביאים ראשונים בתנ"ך. הספר מתאר את ראשית תולדות עם ישראל בארץ כנען, החל מרגע הכניסה לארץ כנען ועד מות יהושע בן נון. הספר קרוי על שמו של יהושע, מנהיג עם ישראל לאחר מות משה רבנו, אשר הוביל את תהליך כיבוש הארץ.

עתניאל בן קנז

עָתְנִיאֵל בֶּן קְנַז לפי המקרא, היה השופט הראשון ששפט את ישראל בתקופת השופטים לאחר מותו של יהושע בן נון.

צקלג

צקלג היא עיר מקראית בארץ פלשתים בה ישב דוד בימים שברח מפני שאול ובעקבות זאת נכללה בשטחה של ממלכת יהודה.

שבט יהודה

שבט יהודה הוא אחד משנים עשר שבטי ישראל המוזכרים בתנ"ך.

על פי התיאור המקראי, השבט נקרא על שם יהודה, בנו הרביעי של יעקב, אשר כל בני השבט הם צאצאיו.

"שבט יהודה" הוא שבט מרכזי בסיפור המקראי.

שלומיאל

שלומיאל הוא מונח עברי שמקורו ביידיש, המתאר אדם ביש מזל ומגושם.

שמעון

שִׁמְעוֹן הוא דמות מקראית בספר בראשית, בנם השני של יעקב אבינו ולאה אימנו. מעמדו במשפחה נפגע לאחר שספג, יחד עם לוי בן יעקב ביקורת על התנהגותו בשכם, כאשר נקמו את כבוד אחותם דינה בת לאה.

לפי סדר עולם רבה, שמעון נולד בשנה התשיעית להיות יעקב אבינו בחרן, שנת ב'קצ"ד - 2,194 לבריאת העולם.

לפי הילקוט שמעוני שמעון נולד בכ"ח בטבת ומת בן 120.

לפי מדרש תדשא שמעון נולד בכ"א בטבת ומת בן 127.

תל באר שבע

תל באר שבע הוא גן לאומי אשר נמצא באזור המפגש של נחל חברון עם נחל באר שבע, מזרחית לעיר באר שבע, ממערב לתל שבע הבדווית, צפונית לנבטים ומדרום לעומר. זהו תל השוכן על הצטלבות הדרכים המובילות צפונה להר חברון, מזרחה למדבר יהודה וים המלח, מערבה לכיוון מישור החוף, ודרומה לרמת הנגב וים סוף. החפירות הארכאולוגיות בתל התקיימו בשנים 1969-1975 בניהולו של פרופ' יוחנן אהרוני ומשנת 1976 בניהולו של פרופ' זאב הרצוג. התל מזוהה עם העיר המקראית 'באר שבע', אולם יש המשייכים אותו לעיר המקראית 'שבע' הסמוכה לה.

תל שרוחן

תל שָׁרוּחֶן (תַל אל-פַארִעַה (דרום)), הוא תל בנגב הצפוני על גדתו המערבית של נחל הבשור. הזיהוי של התל עם "שרוחן" (עיר כנענית קדומה) אינו ודאי. התל נמצא בסמוך למושב עין הבשור ולמרות שגובהו הוא רק כ-20 מטר מעל סביבתו, הוא בולט למרחוק באזור המישורי בו הוא נמצא. שטח התל הוא 66 דונם ועובי השכבות הארכאולוגיות בו הוא כ-14 מטר. צדדיו המזרחיים והצפוניים של התל נמצאים מעל ואדיות והם תלולים. הצד המערבי מתון מאוד וגם הצד הדרומי מאפשר גישה אל התל. בתל נתגלו שרידי יישוב מתקופות שונות והארכאולוגים סוברים, כי היישוב בתל התקיים ברציפות בין תקופת הברונזה התיכונה ובין התקופה הרומית.

ממצאים חקסוסיים מהאתר מעידים לטענת מספר חוקרים, על היותו 'שרוחן'. העיר נזכרה שלוש פעמים ברשומות המצריות: סיפור גירוש החיקסוס בידי יעחמס הראשון אשר צר על שרוחן במשך שלוש שנים עד אשר הכניעה, מסע מלחמתו של תחותמס השלישי וזה של שושנק. התל שוכן בסמוך לדרך לחצי האי ערב, וכן דרך הים.

התל שימש כמצודת גבול וכתחנת דרכים וסימן באלף השני והאלף הראשון לפני הספירה את גבולו הדרום מזרחי של האזור שמרכזו היה באזור עזה. בנוסף, שימש האתר כמקום מפגש בין האוכלוסיות החקלאיות ששכנו ממערב לו ובין אלו ששכנו ממזרח לו בשטח בעל האופי המדברי.

ניתן להגיע אל התל באמצעות דרך הבשור העוברת למרגלות צידו המערבי של התל.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.