שבט ראובן

שֵׁבֶט רְאוּבֵן הוא אחד משנים-עשר שבטי ישראל המוזכרים בתנ"ך. הוא נקרא כך על שם אבי השבט, ראובן בן לאה ויעקב. ראובן היה בכור בני יעקב ובכור השבטים.

Stamp of Israel - Tribes - 10mil
בול המוקדש לשבט ראובן

ברכות לשבט

ברכת יעקב

"רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי יֶתֶר שְׂאֵת, וְיֶתֶר עָז; פַּחַז כַּמַּיִם אַל-תּוֹתַר, כִּי עָלִיתָ מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ אָז חִלַּלְתָּ יְצוּעִי עָלָה"[1].

ברכת משה

בברכת משה לשבטים בפרשת וזאת הברכה נאמר "יְחִי רְאוּבֵן וְאַל יָמֹת וִיהִי מְתָיו מִסְפָּר"[2]

השבט במדבר

סימלי השבט: אבן החושן והדגל

על פי הפירוש[3], האבן המסמלת שבט זה היא האודם שאותה נשא אהרון הכהן עם שאר האבנים הטובות שנשא על ליבו.

ה"אות" של השבט (כלומר הדגל שלו) הוא ציור של דודאים על רקע אדום.

Flag of Reuben
דגל ראובן על פי המדרש

ישנם המקשרים באופן סמלי בין שנים עשר השבטים לשנים עשר החודשים. כאשר מתחילים הקישורים לפי סדר האמהות החל מתשרי, מקושר ראובן לתשרי – והסמליות היא בכך שראובן עשה תשובה על חטאו. כאשר מתחילים מניסן לפי סדר החניה במדבר, ראובן מקושר לתמוז חודש התחלת החורבן, המתאים לחוטא אשר סולק מהבכורה. כתוב בגמרא[4] "אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה שנאמר[5] ויהיו בני יעקב שנים עשר מלמד שכולן שקולים כאחת".

נשיאי השבט

במפקד הראשון מוזכר אֱלִיצוּר בֶּן שְׁדֵיאוּר היה נשיא שבט ראובן בתקופת דור המדבר. הוא מוזכר בספר במדבר 4 פעמים. על אף ששבט ראובן הוא בכור השבטים, אליצור בן שדיאור, נשיא השבט, הקריב את קורבנו בקורבנות הנשיאים רק ביום הרביעי.

במרגלים שַׁמּוּעַ בֶּן-זַכּוּר[6]. ובמפקד השני בסוף ספר במדבר, בפרשת מסעי: מרשימה זו נשמטו נשיאי ראובן וגד, מאחר שהרשימה נועדה לפרט את הנשיאים שיהיו נציגי השבטים בחלוקת ארץ כנען, ואילו שבטי ראובן וגד כבר קיבלו נחלה בעבר הירדן המזרחי.

המסע במדבר

שבט ראובן חנה במדבר ראשון בדרום מחנה ישראל, בצמידות לשבט שמעון. כשם שחנייתם במדבר הייתה בדרום, כן הייתה נחלתם בארץ ישראל: ראובן בדרום עבר הירדן ושמעון בדרום הארץ.

  • במפקד הראשון שערך משה רבנו במדבר הוא מנה 46,500 איש.
  • במפקד השני שערך משה רבנו במדבר הוא מנה 43,730 איש.

נחלת השבט

נחלת שֵׁבֶט רְאוּבֵן מוגדרת בתור: "אֶרֶץ סִיחוֹן ואֶרֶץ מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן" (לפי ספר נחמיה, ט' כ"א). תיאור הנחלה בספר יהושע מורכב מערים - המוקפות חומה, בהן שבמה, והחצרות - שאינן מוקפות חומה ומתחומים גאוגרפיים.

תחום הנחלה

12 staemme israels heb

תחום נחלת השבט, בגבולותיו הטבעיים, הם: בצפון - נחל חשבון, במערב ים המלח, בדרום נחל ארנון ובמזרח - המדבר וארץ בני עמון. לשם הגדרת התחומים הגאוגרפיים בנחלת השבט בתיאור מובאים מונחים ייחודיים כמו: "וְכָל הַמִּישֹׁר", "בְּהַר הָעֵמֶק" - שטח ההר היורד בתלילות לעמק, "אַשְׁדּוֹת הַפִּסְגָּה" -שהם המורדות המערביים של עבר הירדן לים המלח ו"הירדן והגבול" שהם בקעת הירדן. מלבד ממלכות סיחון וארץ חשבון, כלולה בנחלה גם מקום מושבם של "נְסִיכֵי סִיחוֹן" - אשר הזמינו את בלעם לקלל את עם ישראל.

חוקר המקרא, זכריה קלאי, עמד על התופעה לפיה הנחלה כוללת תיאורים של אזורים גאוגרפים ומגדיר אותה כך: תיאור הנחלה של שבט ראובן כולל "מניין תחומים": תחומים "קטנים" אלו הערים והחצרות ותחומים "גדולים" כמו: "וְכָל הַמִּישֹׁר עַל מֵידְבָא". גם סדר מניין המקומות מתחיל מהתחומים הגדולים ועובר - ל"קטנים" - לערים ולחצרות: תחילה במערב, עובר למזרח ומסיים בצפון - ליד בֵית פְּעוֹר, המוכר לנו מערבות מואב - מושב שבטי ישראל - קודם לכניסת לארץ ישראל המערבית בימי יהושע בן נון.

תיאור הגבול

בספר יהושע הוגדרו גבולות שבט ראובן כפי שהובטחו לו על ידי משה, והערים שכלל, בהם יהצה, בית בעל מעון, שבמה ובית הישימות: "וַיִּתֵּן מֹשֶׁה, לְמַטֵּה בְנֵי רְאוּבֵן לְמִשְׁפְּחֹתָם. וַיְהִי לָהֶם הַגְּבוּל, מֵעֲרוֹעֵר אֲשֶׁר עַל שְׂפַת-נַחַל אַרְנוֹן וְהָעִיר אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַנַּחַל וְכָל-הַמִּישֹׁר עַל-מֵידְבָא. חֶשְׁבּוֹן וְכָל-עָרֶיהָ, אֲשֶׁר בַּמִּישֹׁר; דִּיבֹן וּבָמוֹת בַּעַל, וּבֵית בַּעַל מְעוֹן. וְיַהְצָה וּקְדֵמֹת, וּמֵפָעַת, וְקִרְיָתַיִם וְשִׂבְמָה, וְצֶרֶת הַשַּׁחַר בְּהַר הָעֵמֶק: וּבֵית פְּעוֹר וְאַשְׁדּוֹת הַפִּסְגָּה, וּבֵית הַיְשִׁמוֹת. וְכֹל, עָרֵי הַמִּישֹׁר, וְכָל-מַמְלְכוּת סִיחוֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי, אֲשֶׁר מָלַךְ בְּחֶשְׁבּוֹן ... וַיְהִי, גְּבוּל בְּנֵי רְאוּבֵן הַיַּרְדֵּן, וּגְבוּל"[7].

הגבול הדרומי הוא נחל ארנון - גבול ארץ אדום, המערבי הוא בפועל ים המלח, המזרחי הוא המדבר ארץ לא מיושבת, ומשיק לארץ בני עמון. הגבול הצפוני תוחם את נחלת שבט גד באפיק "נחל חשבון".

הקשר עם שבט גד

הקשר של שבט ראובן עם שכנו הצפוני, שבט גד נושא אופי מיוחד. זאב ארליך, במאמרו: "ערי גד וראובן בכיבוש ובהתנחלות",[דרוש מקור: מדויק] מצביע על תופעה מעניינית: בני שבט גד בונים, או מבצרים, ארבע ערים בנחלת שבט ראובן. וכך כתוב בספר במדבר: "וַיִּבְנוּ בְנֵי-גָד, אֶת-דִּיבֹן וְאֶת-עֲטָרֹת, וְאֵת, עֲרֹעֵר. לה וְאֶת-עַטְרֹת שׁוֹפָן וְאֶת-יַעְזֵר, וְיָגְבְּהָה. לו וְאֶת-בֵּית נִמְרָה, וְאֶת-בֵּית הָרָן: עָרֵי מִבְצָר, וְגִדְרֹת צֹאן." (במדבר, ל"ב, ל"ד-ל"ה). ואילו בערי נחלת שבט ראובן לא כלולה הסייפא: "עָרֵי מִבְצָר, וְגִדְרֹת צֹאן".

הרב נפתלי צבי יהודה ברלין, הנצי"ב, בפירושו "העמק דבר", כתב: אמנם "לבני ראובן היה מקנה רב, אבל לבני גד היה -מקנה עצום מאוד, על כן נכנסו בעובי הקורה יותר מבני ראובן" (ל"ב, א'). כלומר, את הפסוק יש להבין כך: "ומקנה רב היה לבני ראובן, (אבל=) ולבני גד (היה מקנה) עצום מאד...".

זאב ארליך מניח כי זו הסיבה כי בני גד בקשו לבנות ערים לטף וגדרות לצאן. בני גד, בעלי המקנה העצום מאד, היו בעלי העניין העיקריים. הם בנו את הערים וישבו בגבולות השטח סביב, מוכנים לכל מתקפה מן החוץ ושומרים על כלל השטח ועל המקנה, עד לגמר כיבושה של ארץ ישראל המערבית.

בדרום הם בנו את דיבון, עטרות, ערוער ועטרות שופן - כנגד מואב. בצפון-מזרח הם בונים את יעזר ויגבהה - כנגד עמון. בצפון-מערב הם בונים את בית נמרה ובית הרן - כנגד הכנענים אשר ממערב לירדן.

בני ראובן, הם אמנם בעלי "מקנה רב", אך לא "עצום מאד", בונים ערים בתוך השטח ומוגנים מפני מתקפה מן החוץ על ידי בני שבט גד.

לכך התאים יפה מדרשם של חז"ל על הפסוק בברכת משה לגד "וּלְגָד אָמַר בָּרוּךְ מַרְחִיב גָּד כְּלָבִיא שָׁכֵן וְטָרַף זְרוֹעַ אַף קָדְקֹד"[8]: "מלמד שתחומו של גד מרחיב והולך כלפי מזרח... מלמד שהיה סמוך לסְפר לפיכך נמשל כאריות"[9].

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ ספר בראשית, פרק מ"ט, פסוק ג'
  2. ^ ספר דברים, פרק ל"ג, פסוק ו'
  3. ^ רבינו בחיי, בפירושו לפרשת תצוה, פרק כ"ח
  4. ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף נ"ה, עמוד ב'
  5. ^ ספר בראשית, פרק ל"ה, פסוק כ"ב
  6. ^ במדבר, י"ג, ט"ו
  7. ^ ספר יהושע, פרק י"ג, פסוקים ט"ו-כ"ג
  8. ^ ספר דברים, פרק ל"ג, פסוק כ'
  9. ^ ילקוט שמעוני, דברים תתקסא
אלעלה

אֶלְעָלֵה או אֶלְעָלֵא הייתה עיר באזור מואב בעבר הירדן המזרחי. בתקופת התנחלות שבטי ישראל היא נמסרה לשבט ראובן.

בצר (עיר מקראית)

בֶּצֶר, היא עיר מקראית, אחת מערי הלויים. שמה מוזכר שלוש פעמים בתנ"ך ובשלושתן מופיעה כבֶּצֶר בַּמִּדְבָּר.לשבט לוי לא ניתנה נחלה. בצר היא אחת מארבעים ושמונה ערים בארץ ישראל שעם ישראל נצטווה בתורה להעניק ללויים ולכהנים. בספר יהושע, פרק כ', פסוקים א'-ט', מסופר שישראל הקדישו שישה ערי מקלט: את קֶדֶש בהרי נפתלי, את שְׁכֶם בהר אפרים, ואת קִרְיַת אַרְבַּע (חברון) בנחלת שבט יהודה, בנוסף לבצר בתחומי נחלת שבט ראובן את רָאמוֹת, וגּוֹלָן, שבעבר הירדן המזרחי.

חז"ל מבארים כי "שלוש ערים הפריש יהושע בארץ כנען והיו מכוונות כנגד שלוש שבעבר הירדן כשתי שורות שבכרם, חברון ביהודה כנגד בצר במדבר, שכם בהר אפרים כנגד רמות בגלעד, קדש בגליל כנגד גולן בבשן".המשנה מבארת כי בצר שכנה במישור מידבא. יש המשערים כי בצר היא 'אום אל-עמד' שנמצאת מזרחית למידבא. בצר מוזכרת במצבת מישע . מנגד יש הסוברים כי היא העיר בצרה ששמה מוזכר ב ספר ירמיהו, פרק מ"ח, פסוק כ"ד השוכנת אף היא צפונית למידבא.מבצע בצר, במלחמת העצמאות נערך בתל אביב נקרא על שם העיר המקראית בצר ששימשה כעיר מקלט. מטרת המבצע הייתה תפיסתם של משתמטים ועריקים משירות צבאי וגיוסם המיידי לצה"ל. המבצע לא הצדיק את התקוות שתלו בו.

דיבון

דִּיבוֹן או דיבון גד היא עיר מואבית מקראית ואחת מתחנות בני ישראל בעת נדודיהם במדבר לאחר יציאת מצרים בדרכם לארץ ישראל. דיבון שוכנת ממזרח לים המלח, בשטחה של ממלכת ירדן של היום וכן עיר מודרנית בשם זה.

בני ישראל הגיעו לדיבון גד לאחר שחנו בעיי העברים, ומדיבון גד נסעו לעלמן דבלתימה.

דיבון מוזכרת כבירתה של מואב במצבת מישע שנתגלתה ליד העיירה הירדנית ד'יבאן (ذيبان). מן הכתובת שנכתבה בהוראתו של מלך מואב, מישע, עולה כי הוא הצליח להתנער משלטונה של ממלכת ישראל ואף הצליח להחזיר את מואב לשטחיה המקוריים.

דתן ואבירם

דָּתָן וַאֲבִירָם הם דמויות מקראיות מתקופת דור המדבר, צאצאי שבט ראובן שהתנגדו למנהיגותו של משה והיו שותפים לעדת קורח שנבלעו באדמה.

דתן ואבירם הם בניו של אליאב, נכד של ראובן בן יעקב.

חשבון (עיר)

חֶשְׁבּוֹן מוזכרת במקרא כבירתו של סיחון מלך האמורי, אשר שלט בשטח שבין נחל ארנון לבין נחל יבוק, בעבר הירדן המזרחי. בתקופות שונות הייתה תחת שלטון עמון וממלכת ישראל, כיום בממלכה ההאשמית של ירדן.

יהצה

יָהְצָה, או יַהַץ, הייתה עיר מקראית באזור השליטה של המואבים. לאחר כיבוש הארץ על ידי שבטי ישראל נכללה בנחלת שבט ראובן אך העיר נפלה בגורלם של שבט לוי ונמנית בין 48 ערי הלויים.

מידבא

מֵידְבָא (בערבית: مادبا, מַאדַבַּא) היא עיר בעלת היסטוריה רבת שנים, השוכנת במערב ירדן. העיר, הנמצאת כ-780 מטרים מעל פני הים, ממוקמת כ-9 קילומטרים מדרום למיקום המשוער של העיר הקדומה חשבון ומצפונו של נחל ארנון. משמעות השם מידבא איננה ברורה. הוצע לפרש כ"מקום מנוחה" (על פי פירוש מילים קרובות בשפות שמיות).[דרוש מקור]מידבא נודעה ואף הפכה למוקד תיירות בשל גילוי מפת מידבא, מפה יוצאת דופן מן המאה השישית לספירה שנמצאה בכנסייה ביזנטית קדומה, המתארת את ארץ ישראל בגבולותיה הרחבים.

מיפעת

מֵיפַעַת (גם: מֵפָעַת) הייתה אחת מ-48 ערי הלויים בעבר הירדן שהשימשה גם כעיר מקלט, העיר ומגרשיה היו בתחומי בנחלת שבט ראובן.

נחלת שבט גד

המידע אודות התנחלות שבט גד מופיע בספר יהושע, פרק י"ג, פסוקים כ"ד-כ"ח. נחלת שבט גד שכנה בצד המזרחי של הירדן. שבט גד היה אחד משניים וחצי השבטים, ראובן ומנשה שנחלתם שכנה בעבר הירדן המזרחי . נחלת השבט כללה את הגלעד, באזור צפון עבר הירדן, והיא גבלה בדרומה בנחלת נחלת שבט ראובן, בצפונה בנחלת חצי המנשה, במערבה בנהר הירדן ובמזרח בבני-עמון.

נחלת שבט ראובן

נחלת שבט ראובן היא נחלת שבט ראובן כפי שהוגדרה בספר יהושע, פרק י"ג, פסוקים ט"ו-כ"ג. הכתוב מציין שנחלת השבט חולקה על ידי משה, והנחלה לא חולקה בגורל, כמו אצל שבטים אחרים. הנחלה מקיפה את חבלי הדרום של עבר הירדן של ארץ ישראל.

נשיאי שבטי ישראל

נשיאי שבטי ישראל היו נשיאי שבטי ישראל במהלך נדודי בני ישראל במדבר. בתורה מוזכרים כמה פעמים נשיאי ישראל, בכל פעם בשמות ובהקשרים אחרים; לא הוברר לחלוטין עד כה מהי משמעות "נשיא" בהקשרים אלו - האם אדם מכובד באופן כוללני או בעל תפקיד מוגדר, ומהי משמעות הרשימות השונות.

עבר הירדן

עבר הירדן או עבר הירדן המזרחי הוא חלקה של ארץ ישראל המקראית הנמצא ממזרח לנהר הירדן. מאז הקמתה של ממלכת ירדן בשנת 1946, מרבית שטחו של עבר הירדן נמצא בשליטתה.

עיר מקלט

עִיר מִקְלָט היא עיר שאותה מצווה התורה להפריש כמקום מסתור לרוצח בשגגה, נקראת גם עיר המוּעָדָה על שם ששם מתוועדים ומתקבצים הרוצחים בשגגה. השהייה בעיר נועדה לשתי מטרות: הצלת ההורג מפני נקמתו של גואל הדם, ועונש על כך שהרג אדם כתוצאה מחוסר זהירות. מן הטעם השני, הבריחה לעיר מקלט היא חובה, גם כשלא נשקף איום כלשהו על ההורג.

על פי הפוסקים ומוני המצוות הקמת ערי מקלט בארץ ישראל היא מצוות עשה. העונש של שהיה בעיר המקלט נקרא "גלות".

ערוער (מואב)

ערוער הייתה עיר עתיקה ששכנה על גדתו הצפונית של נחל ארנון בעבר הירדן המזרחי. מכונה "ערוער אשר על שפת נחל ארנון" כדי להבדילה מהערים האחרות שנקראו בשם ערוער. מזוהה עם ח'רבת ערער, כ-5 ק"מ מזרחית דרומית לדיבון.העיר שימשה קצה גבול ממלכתו של סיחון ובהמשך קצה גבול נחלת שבט ראובן. ככל הנראה היא ערוער שנבנתה על ידי בני גד יחד עם ערים נוספות בימי משה. פרשני המקרא וחוקריו נתנו לתופעה זאת הסברים שונים. שניים מגיבורי דוד, שמע ויעיאל, באו מערוער. במפקד שערך דוד בסוף ימיו החלו הפוקדים את ספירתם ב"ערוער... אשר בתוך הנחל" ששימשה כאמור כגבול הדרומי ומשם פנו צפונה. היישוב נזכר במצבת מישע כעיר מבוצרת אשר בנה מלך מואב מישע לאחר שמרד בממלכת ישראל, לה היה משועבד. נראה שמאוחר יותר שבה לידי ישראל, אך בהמשך הוכתה על ידי חזאל מלך ארם. בתקופת יותם מלך יהודה וירבעם מלך ישראל ישב בערוער בלע בן עזז מבני שבט ראובן. יש מפרשים שלא ישב בערוער ממש אלא בסביבתה. ערוער מוזכרת בנבואת הפורענות של ירמיהו על מואב.

פראה

פֶּרֶאָה (ביוונית: Περαία (פּרָאיָה); לטינית: Peraea; תרגום: "הארץ אשר ממול") הייתה חבל ארץ ששכן מעברו המזרחי של נהר הירדן. פראה נחשבת לחלק מנחלתם של בני שבט גד, שבט ראובן, וחצי שבט המנשה. בתקופת בית שני הייתה חלק מממלכתו של הורדוס מלך יהודה.

ראובן

רְאוּבֵן (לפי המסורת נולד בי"ד בכסלו שנת ב'קצ"ב או ב'קצ"ג ונפטר בשנת ב'שי"ז או ב'שי"ח) הוא בכור בניו של יעקב, מאשתו הראשונה לאה. צאצאיו של ראובן הפכו לשבט ראובן.

על-פי בראשית, כ"ט, ל"ב, נתנה לו לאה אמו את שמו: "כִּי-רָאָה ה' בְּעָנְיִי כִּי עַתָּה יֶאֱהָבַנִי אִישִׁי". ראובן מוזכר בהמשך הפרשה כאשר מצא דודאים (צמח שמיוחסת לו יכולת לשיפור פריון) – והביאם לאימו.

בני ראובן: חנוך, פלוא, חצרון וכרמי.

שבט גד

שֵׁבֶט גָּד הוא אחד משנים-עשר שבטי ישראל המוזכרים בתנ"ך. הוא נקרא על שם אבי השבט גד בן זלפה, שפחת לאה ובן יעקב. לפי המקרא, מקור שמו בדברי לאה: "בא גד" (בא מזל טוב).

השבט מוזכר בכתובת מישע מלך מואב: "וְאִש גָד יָשַב בְּאֶרֶץ עֲטָרֹת מֵעֹלָם".

שניים וחצי השבטים

שניים וחצי השבטים הוא כינוי כולל לשבטים ראובן, גד וחצי שבט המנשה, שעל פי המקרא התיישבו בעבר הירדן המזרחי.

כאשר הגיעו בני ישראל לעבר הירדן המזרחי עם משה רבנו, לפני הכניסה לארץ ישראל, בקשו בני ראובן ובני גד להישאר בעבר הירדן המזרחי כי להם היה צאן רב שהם מצאו לו מקומות מרעה רבים בצד המזרחי של הירדן.

בתחילה כעס עליהם משה רבנו, שהרי בקשתם עלולה לגרום לבני ישראל לפחד להיכנס לארץ ישראל. לבסוף אפשר להם משה להישאר בעבר הירדן, והתנה עם אותם שבטים שאם הם ירצו להתיישב במקום זה עליהם לעזור קודם לאחיהם, שאר השבטים, לכבוש את נחלותיהם, כאשר הם יהיו החלוצים במלחמה, ורק אז יוכלו לחזור לנחלותיהם. השבטים הסכימו כי ישאירו את הנשים, הילדים והמרעה בצד המזרחי של הירדן והגברים יעברו עם שאר השבטים ויסיעו בידם לכבוש את ארץ ישראל. בנוסף, משה גם מצרף אליהם חצי משבט מנשה.

בימי יהושע מילאו שני השבטים וחצי את חלקם ונלחמו עם ישראל 7 שנים רצופות, וחיכו אחר כך עוד 7 שנים נוספות עד שבני ישראל חילקו את נחלותיהם. רק לאחר מכן יהושע שיבח אותם על קיום חלקם בעסקה והתיר להם לשוב אל נחלותיהם שבעבר הירדן המזרחי, אל נשותיהם ואל ילדיהם. בדרכם לביתם הקימו השבטים מזבח גדול בצידו המערבי של הירדן, בארץ כנען. בני ישראל זעמו עליהם ויצאו עליהם למלחמה. אנשי שניים וחצי השבטים הסבירו להם את בניית המזבח בכך שבניהם יגדלו בצד השני של הירדן ולכן שאר העם עשוי לחשוב כי הם אינם בני אותו העם כמו בני ישראל שישבו בצד המערבי. לשם כך הקימו את המזבח, כדי להזכיר לעם ישראל שבמערב כי הם כולם בני עם אחד.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.