שבט מנשה

שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה הוא אחד משנים-עשר שבטי ישראל המוזכרים בתנ"ך. הוא נקרא על שם אבי השבט מנשה, בנו הבכור של יוסף שהיה בן לרחל וליעקב. יוסף הוא הבכור לבני רחל, ואחיו השני, בנימין, הוא בנה הצעיר.

Tribe of Manasseh map 1650
מפה עתיקה של שבט מנשה
Stamp of Israel - Tribes - 200mil
בול המוקדש לשבטי יוסף: מנשה ואפרים

ברכות לשבט

ברכת יעקב

יעקב בירך את שני בניו של יוסף בברכה ייחודית, מלבד הברכה שבירך מאוחר יותר את יוסף על זרעו יחד עם ברכת שאר בניו של יעקב:

הָאֱ-לֹהִים אֲשֶׁר הִתְהַלְּכוּ אֲבֹתַי לְפָנָיו אַבְרָהָם וְיִצְחָק, הָאֱ-לֹהִים הָרֹעֶה אֹתִי מֵעוֹדִי עַד הַיּוֹם הַזֶּה; הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל רָע, יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים. וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי, וְשֵׁם אֲבֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק, וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ

על אף שיוסף העמיד את בניו לפי סדר חשיבותם, את מנשה הבכור מימין יעקב ואת אפרים הקטן משמאלו, החליף יעקב את ידיו וסמך את יד ימינו על אפרים, ואת יד שמאלו על מנשה. לשאלת יוסף על המעשה, ענה יעקב: "וַיְמָאֵן אָבִיו, וַיֹּאמֶר: יָדַעְתִּי בְנִי יָדַעְתִּי, גַּם הוּא יִהְיֶה לְּעָם וְגַם הוּא יִגְדָּל; וְאוּלָם, אָחִיו הַקָּטֹן יִגְדַּל מִמֶּנּוּ, וְזַרְעוֹ יִהְיֶה מְלֹא הַגּוֹיִם"[1].

גם בהוספת הברכה השנייה לבני יוסף, המשיך יעקב להעדיף את אפרים על פני מנשה: "וַיְבָרֲכֵם בַּיּוֹם הַהוּא, לֵאמוֹר: בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר, יְשִׂמְךָ אֱ-לֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה; וַיָּשֶׂם אֶת אֶפְרַיִם לִפְנֵי מְנַשֶּׁה"[2].

בעקבות דברי יעקב, המשיך המנהג לברך את הבנים במילים "ישימך א-להים כאפרים וכמנשה" עד ימינו.

ברכת משה

גם משה כלל את שני בני יוסף בברכה אחת בפרשת וזאת הברכה, ופירט את שמות שניהם:

וּלְיוֹסֵף אָמַר: מְבֹרֶכֶת ה' אַרְצוֹ, מִמֶּגֶד שָׁמַיִם מִטָּל, וּמִתְּהוֹם רֹבֶצֶת תָּחַת.
וּמִמֶּגֶד תְּבוּאֹת שָׁמֶשׁ, וּמִמֶּגֶד גֶּרֶשׁ יְרָחִים.
וּמֵרֹאשׁ הַרְרֵי קֶדֶם, וּמִמֶּגֶד גִּבְעוֹת עוֹלָם.
וּמִמֶּגֶד אֶרֶץ וּמְלֹאָהּ, וּרְצוֹן שֹׁכְנִי סְנֶה, תָּבוֹאתָה לְרֹאשׁ יוֹסֵף וּלְקָדְקֹד נְזִיר אֶחָיו.
בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ, וְקַרְנֵי רְאֵם קַרְנָיו, בָּהֶם עַמִּים יְנַגַּח יַחְדָּו אַפְסֵי אָרֶץ; וְהֵם רִבְבוֹת אֶפְרַיִם וְהֵם אַלְפֵי מְנַשֶּׁה.

השבט במדבר

סמלי השבט: אבן החושן והדגל

על פי הפירוש[3], האבן שמייצגת אותו ואת שבט אפרים היא אבן השוהם שאותה נשא אהרן הכהן עם שאר האבנים הטובות שנשא על לבו.

ה"אות" של שבט זה (כלומר הדגל שלו) היה ציור של ראם על רקע שחור, בתוספת ציור של מצרים[4].

על פי הכתוב: "בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ וְקַרְנֵי רְאֵם קַרְנָיו, בָּהֶם עַמִּים יְנַגַּח יַחְדָּו אַפְסֵי אָרֶץ, וְהֵם רִבְבוֹת אֶפְרַיִם וְהֵם אַלְפֵי מְנַשֶּׁה:" (דברים פרק ל"ג 17).

Flag of Manasseh
הדגל של שבט מנשה לפי הזיהוי של הראם בשור הבר

נשיאי השבט

בספר במדבר, פרשת נשא נזכר נשיא שבט אפרים במדבר: גַּמְלִיאֵל בֶּן פְּדָהצוּר. בפרשת מסעי נזכר הנשיא חניאל בן אפוד.

נציג בית יוסף בשנים עשר המרגלים היה: לְמַטֵּה יוֹסֵף לְמַטֵּה מְנַשֶּׁה גַּדִּי בֶּן-סוּסִי. (במדבר יג יב)

המסע במדבר

בזמן מסעם של בני ישראל במדבר, חנה שבט מנשה לאחר שבט אפרים במחנה שהיה ממערב למשכן.

במפקד שנערך במדבר לאחר יציאת מצרים מנו הגברים מגיל 20-50 בשבט מנשה 32,200 איש. לאחר 40 שנה של נדידה במדבר, מניינם היה 52,700 איש.

נחלת השבט

נחלת שבט מנשה הייתה מחולקת לשתי נחלות נפרדות: חצי המנשה שהיה אחד משניים וחצי השבטים שישבו בעבר הירדן המזרחי וחצי המנשה שישב במרכז ארץ ישראל שבעבר הירדן המערבי.

נחלת חצי המנשה שבעבר הירדן המזרחי גבלה בדרומה בנחלת שבט גד, בצפון ובמזרח בארם, בני עמון ואשור ובמערב בשבט דן ושבט נפתלי. בירתו הייתה ככל הנראה העיר יבש גלעד.

נחלת חצי המנשה שבעבר הירדן המערבי גבלה בצפון בנחלות שבט יששכר, שבט אשר ושבט זבולון, במערב בים התיכון, בדרום בשבט אפרים ובמזרח בנהר הירדן ואדמות שבט יששכר.

דבר זה היווה בעיה פעם אחת בעת חלוקת הארץ לנחלות. יהושע, שחילק את ארץ ישראל לעשרת השבטים שלא ישבו בעבר הירדן המזרחי רצה בתחילה לתת נחלה אחת לבני שבט מנשה ובני שבט אפרים אך לאחר ששוכנע כי אין הדבר טוב נתן לכל אחד מהשבטים נחלה נפרדת.

השבט בארץ ישראל

בין בני שבט מנשה הבולטים היו בין היתר גדעון בן יואש ו- יפתח הגלעדי ששפטו את ישראל בתקופת השופטים.

בתקופת המלוכה נגבו המיסים משני שבטים אלה במרוכז וירבעם בן נבט היה אחראי בימיו לסבל בית יוסף שבו השתתפו שבט מנשה ושבט אפרים.

שיבת ציון

בתיאור שיבת ציון בספר דברי הימים[5] מתוארים החוזרים לארץ ישראל כאנשים מהשבטים יהודה, בנימין, לוי, מנשה ואפרים (שני השבטים האחרונים היו חלק מתושבי ממלכת ישראל במקור לאחר פילוג ממלכת ישראל המאוחדת, פרופסורים כמו: מ.ד. קאסוטו וא.ש. הרטום מפרשים זאת כ:"שרידי עשרת השבטים שהתיישבו בממלכת יהודה")[6], עם זאת תיאור בני השבטים: מנשה ואפרים אינו מוזכר בתיאור השבים ארצה שבספר עזרא שבו מתוארים שבי ציון כאנשים משבט יהודה, בנימין ולוי (כולל הכהנים).

ראו גם

הערות שוליים

  1. ^ בראשית, מ"ח, י"ט.
  2. ^ בראשית, מ"ח, כ'.
  3. ^ רבינו בחיי, בפירושו לפרשת תצוה, פרק כ"ח
  4. ^ במדבר רבה ב ז
  5. ^ ספר דברי הימים א', פרק ט'
  6. ^ ספר דברי הימים א', פרק ט', פסוקים א'-ב' מתייחסים גם לממלכת ישראל וגם לשבים ארצה משבטי אפרים ומנשה
אביעזר (שבט מנשה)

משפחת אֲבִיעֶזֶר, היא משפחה משבט מנשה אשר על בניה נמנה השופט גדעון בן יואש. משפחה זו על פי ספר שופטים התיישבה בעפרה. בספר במדבר השם מופיע בצורה אִיעֶזֶר כחלק מבני גלעד, אזור התיישבות המשפחה. ועל כך גם רש"י בפירושו לפסוק "אבי העזרי - מבני אביעזר בן גלעד בן מנשה".על פי הכתוב בספר דברי הימים א', פרק ז', פסוק י"ח, היה אביעזר בנה של הַמֹּלֶכֶת "וַאֲחֹתוֹ, הַמֹּלֶכֶת--יָלְדָה, אֶת-אִישְׁהוֹד, וְאֶת-אֲבִיעֶזֶר, וְאֶת-מַחְלָה". לפי רשימה זו היה אביעזר מצאצאי צלפחד, וזהו הענף המשפחתי הפחות מרכזי ממשפחות המנשה.

ממצאי חרסי שומרון ניתן להסיק כי משפחה זו התיישבה באזור אלמתין, דרומית מערבית לעיר שכם.לדעת אריה בורנשטיין, אביעזר הנזכרת בחרסי שומרון, היא עיר מרכזית בשם זה ואינה שמה של נחלה משפחתית. לשיטתו בחרסים אשר נמצאו, נזכרים שמות מקומות ולא שמות משפחות, אשר התיישבו באזור.משפחת אביעזר נזכרת גם ברשימות היחס של שבט מנשה בספר יהושע : "וַיְהִי לִבְנֵי מְנַשֶּׁה הַנּוֹתָרִים, לְמִשְׁפְּחֹתָם--לִבְנֵי אֲבִיעֶזֶר וְלִבְנֵי-חֵלֶק וְלִבְנֵי אַשְׂרִיאֵל וְלִבְנֵי-שֶׁכֶם, וְלִבְנֵי-חֵפֶר וְלִבְנֵי שְׁמִידָע; אֵלֶּה בְּנֵי מְנַשֶּׁה בֶּן-יוֹסֵף, הַזְּכָרִים--לְמִשְׁפְּחֹתָם." משפחות אלו לא התנחלו בעבר הירדן המזרחי.

אדרעי

אֶדְרֶעִי הוא יישוב מקראי שנכבש על ידי בני ישראל מידי עוג מלך הבשן, ומאוחר יותר נכלל בנחלת חצי שבט מנשה שהתיישב בעבר הירדן המזרחי.

אניעם

אֲנִיעָם הוא יישוב של תנועת המושבים הממוקם במרכז רמת הגולן, 6 ק"מ מדרום-מזרח לקצרין.

היישוב הוא כפר אמנים, מקורו של שם היישוב הוא במקרא - אניעם היה נשיא שבט מנשה שישב בתקופת המקרא באזור זה. כמו כן השם מאזכר את מאבקם של יהודי ברית המועצות לשמר את יחודם הלאומי.

בית שאן

בֵּית שְׁאָן היא עיר במחוז הצפון בישראל, בבקעת בית שאן, ממזרח לעמק יזרעאל, ממוקמת על כביש 90 כ-25 קילומטר מדרום לים כנרת.

בית שאן מיושבת ברציפות מראשית התקופה הכלקוליתית (כ-4000 לפנה"ס) ועד ימינו (סך הכול כ-6,000 שנה).

המועצה המקומית החדשה נוסדה בחודש יוני 1949 ונקראה בית שאן. רוב האוכלוסייה הערבית עזבה קודם לקרבות מלחמת העצמאות ובמהלכם ומיעוטה פונה לאחריהם, בעיקר לנצרת. שטח השיפוט שלה הוא 7.1 קמ"ר, הוכרזה כעיר בשנת 1999.

בית שאן נודעה בימי הביניים כמקום עם קרקע דשנה ופוריה, שבה שדות אורז וקני סוכר, מטעי תמרים, כרמי זית וכרמי גפן. בתלמוד הבבלי אמר עליה ריש לקיש: "גן עדן... אם בארץ ישראל הוא - בית שאן פתחו", והסביר רש"י: "שפירותיו מתוקין מכל ארץ ישראל".

בני מנשה

בני מנשה הם חלק מבני השבטים - קוקי-צ'ין-מיזו ממדינות מיזוראם, אסאם ומניפור שבצפון מזרח הודו על גבול מיאנמר, המזהים עצמם כיהודים.

רובם המוחלט של בני שבטים אלה הם נוצרים ומאמינים כי הם צאצאי שבטים טיבטו-בורמזיים (או אפילו שבטים מונגוליים בחלק מהמסורות) שנדדו מאזור סין למיקום הנוכחי באזור הגבול של מיאנמר, בנגלדש והודו. מסורת חלופית שאומצה על ידי מיעוט מבני השבטים היא שכל בני השבטים, הן אלה ששבו ליהדות והן האחרים, הם צאצאי שבט מנשה, מעשרת השבטים שגלו מארץ ישראל בסוף תקופת בית ראשון במאה ה-8 לפנה"ס. מתוך כ-700,000 בני מיזו וכ-300 אלף ששייכים לאחד מכ-50 שבטי קוקי-צ'ין, מספרם של אלה החולקים אמונה זאת ומקיימים זיקה ליהדות ולעם ישראל נאמד ב-7,000 נפש בלבד. כמו כן, אין תמיכה מדעית למסורת זו, וידוע כי שבטים רבים בדרום מזרח אסיה החלו לגלות עניין ביהדות לאחר שהמירו את דתם לנצרות (למשל, שבט קארן במיאנמר).

עמותות עמישב ושבי ישראל פועלת בכפרים של בני מנשה כדי להקים מרכזים ללימודי יהדות, להביאם ארצה ולממן את שהותם בישראל. כמה מאות מהם עברו בפועל גיור אורתודוקסי ואלפים המירו את דתם ומחכים להתגייר. הקרן לידידות הודיעה שבעקבות החלטת הרבנות היא תיקח על עצמה את האחריות לממן את עלייתם ארצה.

בשנת 2005 הוקפאו הליכי הגיור של בני מנשה עקב בעיות הלכתיות ומתחים שנגרמו ביחסים בין ממשלות ישראל והודו. במחצית השנייה של שנת 2006 חודשו פעולות הגיור, אם כי בהיקף קטן, וכן חודשה עלייתם של בני המנשה לארץ. נכון ל-2015 חיים בישראל 3,000 בני מנשה.

גד (אל)

גַּד הוא אל מזל שמי, המוזכר בכתבים עתיקים בארם וארצות ערב. מוזכר גם בספר ישעיהו בתור אל שעבדו יהודים בגלות בבל: "וְאַתֶּם עֹזְבֵי ה' הַשְּׁכֵחִים אֶת הַר קָדְשִׁי, הַעֹרְכִים לַגַּד שֻׁלְחָן וְהַמְמַלְאִים לַמְנִי מִמְסָךְ" (ישעיהו, ס"ה, י"א).

בין פרשני המקרא יש הקושרים את גד לאחד מן הכוכבים, ואף המזהים אותו עם כוכב הלכת צדק, לפי האטימולוגיה בערבית.

פירוש המילה גד, קרוב לחצייה או חריצה, קשור לתפיסה כי גורל האדם נחרץ. אמנם, אל הגורל השמי מזוהה כאל אחר בשם 'מני'.

ייתכן ויש לפרש את בחירתה של לאה בשמו של גד בן יעקב המורה על מזל טוב, בהקשר לאל גד: "וַתֹּאמֶר לֵאָה, בגד (בָּא גָד); וַתִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ, גָּד" (בראשית, ל', י"א). יש המעירים כי גד היה הבן השביעי ושווה בגימטריה לגד (=7) ולכפולה של מזל (=77).

שתי ערים בארץ ישראל היו קרויות על שם האל גד: בעל-גד בבקעת הלבנון למרגלות החרמון (יהושע, י"ג, ה'; י"ב, ז') ומגדל-גד בנחלת שבט יהודה (יהושע, ט"ו, ל"ז). בנוסף, השם מוזכר ברמז בשמות הערים גדי וגדיאל בנחלות שבט מנשה וזבולון (במדבר, י"ג, י'-י"א). ייתכן והשמות אינם רומזים לאל נפרד אלא משתמשים בביטוי בתור תואר לאל חזק יותר, כלומר 'האל נותן המזל'.

גולן (עיר מקראית)

גּוֹלָן, היא עיר מקראית בארץ ישראל, אחת מערי הלויים. שמה מוזכר ארבע פעמים בתנ"ך.בתקופת התנחלות השבטים נכללה גולן בנחלתו של שבט מנשה, כאמור: "וְלִבְנֵי גֵרְשׁוֹן, מִמִּשְׁפְּחֹת הַלְוִיִּם--מֵחֲצִי מַטֵּה מְנַשֶּׁה אֶת-עִיר מִקְלַט הָרֹצֵחַ, אֶת-גלון (גּוֹלָן) בַּבָּשָׁן וְאֶת-מִגְרָשֶׁהָ וְאֶת-בְּעֶשְׁתְּרָה וְאֶת-מִגְרָשֶׁהָ: עָרִים, שְׁתָּיִם."(ספר יהושע, פרק כ"א, פסוק כ"ז), מה שהועבר על פי הגורל במשכן שילה אל שבט לוי כאחת מערי הלויים שהשתמש גם לעיר מקלט.יוסף בן מתתיהו בספרו קדמוניות היהודים כותב כי ערים אלו שימשו "מקום מושב לפליטים".יש הסוברים כי יש לזהות את גולן המקראית בכפר סאחם ג'ולן בגלל הדמיון לשם. יחד עם זאת אין ממצאים ארכאולוגים המאששים סברה זו. במדרש תנחומא נכתב "גולן בבשן זו סלוקיא". עיר זו מופיעה ברשימותיו של בן מתיתיהו כאחת מהערים המבוצרות באזור.

יבש גלעד

יָבֵשׁ גִּלְעָד היא עיר מקראית בנחלת חצי שבט המנשה שבעבר הירדן המזרחי המופיעה כמה וכמה פעמים בתנ"ך. כמשתמע משמה, העיר שכנה ממזרח לנהר הירדן, באזור הגלעד.

יפתח הגלעדי

יפתח הַגִּלְעָדִי לפי המקרא, היה השופט השמיני ששפט את ישראל בתקופת השופטים. סיפור קורותיו מתואר בספר שופטים, פרקים יא–יב. יפתח, המתואר כ"גיבור חיל", שפט את ישראל שש שנים, ולחם והביס את בני עמון. לפני ניצחונו נדר יפתח נדר לאלוהים ובו התחייב כי אם ינצח, יעלה לעולה את היוצא לקראתו, ולאחר שלצערו הייתה זו בתו היחידה, שיצאה לקראתו בשירים ובמחולות, הקריב אותה לעולה.

יפתח שפט אחרי יאיר הגלעדי, ואחריו שפט אבצן מבית לחם. בספרו קדמוניות היהודים מציין יוסף בן מתיתיהו כי יפתח שלט שש שנים ונקבר בעיר מצפה.

חז"ל מגנים את יפתח, שפעל לדעתם בקיצוניות רבה וללא מחשבה, ובכך המיט אסון על עצמו, על בתו ועל רבבות אחרים מבני אפרים שנהרגו על ידיו.

הסיפור משמש כהפטרה של פרשת חוקת, בו נותן יפתח סקירה היסטורית, הכוללת גם את המלחמה נגד סיחון מלך האמורי ועוג מלך הבשן המתוארת בפרשת חוקת.

מועצה אזורית מנשה

מועצה אזורית מנשה היא מועצה אזורית השוכנת בשטח שממזרח לחדרה היא הוקמה בשנת 1950. המועצה כוללת בתוכה קיבוצים, מושבים ומעט כפרים ערביים שמדרום לנחל עירון, ושני יישובים קהילתיים. שטח המועצה הוא כ-160,000 דונם.

שם המועצה נגזר מהתנ"ך. שטחי המועצה נמצאים בנחלת שבט מנשה.

סמל המועצה מציג את הראם, כסמל לחיות הבר ששכנו באזור בעבר.

המועצה תומכת בקבוצת הכדורסל "הפועל גן שמואל מנשה" וכן בקבוצת כדורעף בליגה הבכירה, בשיתוף עם מועצה אזורית עמק חפר ועיריית חדרה.

ראש המועצה הוא אילן שדה.

מזבח שניים וחצי השבטים

מזבח שניים וחצי השבטים, הוא מזבח שנבנה על ידי שניים וחצי השבטים, לאחר שהתיישבו בנחלותיהם. סיפורו של בניית המזבח והמשא ומתן שקיימו עם שבטי מערב הירדן מופיע בספר יהושע, פרק כ"ב. כאשר חזרו השבטים גד, ראובן וחצי המנשה למקום מושבם ביקשו אלה להקים מזבח לעבוד את אלוהים, מפני שפחדו כי הדורות הבאים ממערב לירדן יתכחשו לשבטיהם. מטרת בניית המזבח הייתה עדות לאחדות בני ישראל. שבטי ישראל היושבים ממערב לירדן ביקשו לצאת למלחמה, כי ראו בבניית המזבח מרד באל. לפני היציאה למלחמה שלחו שבטי ישראל ממערב לירדן לשבטים ממזרח לנהר משלחת שבראשה עמד פנחס הכהן וזאת כדי לשכנע אותם לא למרוד באלוהים. שניים וחצי השבטים טענו בפני המשלחת כי המזבח נבנה כעדות להשתייכותם לקהל ה'. דבריהם פייסו את שבטי מערב הירדן ובכך נמנעה מלחמת אחים.

מנשה

מְנַשֶּׁה הוא דמות מקראית, בנו הבכור של יוסף; אמו הייתה אסנת בת פוטי פרע והוא אביהו הקדמון של שבט מנשה.

בספר בראשית, כחלק ממניין בני ישראל, מופיע גם מנשה. תרגום השבעים מוסיף לפסוק זה גם את צאצאי מנשה: ויוולד למנשה אשר ילדה לו פילגשו הארמייה את מכיר, ומכיר הוליד את גלעד.

מצאצאיו הידועים בתנ"ך היו גדעון ויפתח הגלעדי ובנות צלפחד.

נחלת שבט מנשה

נחלת שבט מנשה עלתה בגורל "בית יוסף", לאחר נחלת שבט אפרים. נחלת שבט מנשה נחשבת לגדולה שבנחלאות השבטים. לשבט מנשה שתי נחלות: האחת בעבר הירדן המזרחי והשנייה בעבר הירדן המערבי. מושב בני השבט משתרע מהים התיכון עד הגלעד והר החרמון. ברכת משה התקיימה בהם: "וּמֵרֹאשׁ, הַרְרֵי-קֶדֶם; וּמִמֶּגֶד, גִּבְעוֹת עוֹלָם".

עבר הירדן

עבר הירדן או עבר הירדן המזרחי הוא חלקה של ארץ ישראל המקראית הנמצא ממזרח לנהר הירדן. מאז הקמתה של ממלכת ירדן בשנת 1946, מרבית שטחו של עבר הירדן נמצא בשליטתה.

עיר מקלט

עִיר מִקְלָט היא עיר שאותה מצווה התורה להפריש כמקום מסתור לרוצח בשגגה, נקראת גם עיר המוּעָדָה על שם ששם מתוועדים ומתקבצים הרוצחים בשגגה. השהייה בעיר נועדה לשתי מטרות: הצלת ההורג מפני נקמתו של גואל הדם, ועונש על כך שהרג אדם כתוצאה מחוסר זהירות. מן הטעם השני, הבריחה לעיר מקלט היא חובה, גם כשלא נשקף איום כלשהו על ההורג.

על פי הפוסקים ומוני המצוות הקמת ערי מקלט בארץ ישראל היא מצוות עשה. העונש של שהיה בעיר המקלט נקרא "גלות".

פרשת מסעי

פָּרָשַׁת מַסְעֵי היא פרשת השבוע העשירית והאחרונה בספר במדבר. היא מתחילה בפרק ל"ג, פסוק א' ומסתיימת בסוף הספר, בפרק ל"ו, פסוק י"ג. בשבת פרשת מסעי מסיימים את קריאת התורה של ספר במדבר בקריאת "חזק חזק ונתחזק".

בדרך כלל קוראים את פרשת מסעי ביחד עם הפרשה שלפניה, פרשת מטות, ורק לעיתים נדירות הן נפרדות. בכל מקרה השבת שבה קוראים את פרשת מסעי היא השבת השנייה מתוך שבתות תלת דפורענותא החלות בימי בין המצרים.

לרוב יקראו את פרשת מסעי סמוך לראש חודש אב.

שבט אפרים

שֵׁבֶט אֶפְרַיִם הוא אחד משנים-עשר שבטי ישראל המתוארים במקרא. בני השבט נקראים "אפרתים". השבט נקרא על שם בנו השני של יוסף, אפרים.

שבט זה נודע בחשיבותו והצמיח מתוכו מספר מנהיגים מהותיים, ביניהם יהושע בן נון אשר הנהיג את העם בכיבוש הארץ וירבעם בן נבט מייסד ממלכת ישראל.

תל מגידו

תל מגידו (ערבית تل المتسلم תל אל-מֻתַסַלִם - "תל המושלים") הוא מהאתרים הארכאולוגיים הראשונים שנחפרו בארץ ישראל. ראשית ההתיישבות בו החלה באלף הרביעי לפנה"ס.

האתר פתוח לקהל משנות ה-50 של המאה ה-20. בתקופה בו נחפר האתר לא היו מודעים לבעיות השימור. לאורך השנים לא נעשו באתר פעולות שימור מקיפות. בשנת 2005 הוכר האתר כאתר מורשת עולמית על ידי אונסק"ו, ובשנת 2006, לאחר ההכרה, הוכנה תוכנית שימור מקיפה לאתר.

תל תענך

תֵּל תַּעְנַךְ הוא תל יישוב קדום בדרום עמק יזרעאל, בצד הכביש ג'נין-מגידו, כקילומטר מהכפר הפלסטיני תיעניק.

התל מזוהה עם העיר הקדומה תַּעְנַךְ, הנזכרת לראשונה בשנת 1468 לפנה"ס ברשימות ובתעודות מצריות מהמאה ה-15 לפנה"ס בהקשר לכיבוש העיר תל מגידו הסמוכה. תענך מופיעה גם במכתבי אל-עמארנה מכתב א"ע 248, על פי מכתב זה מתלונן מושל(?) בשם יַשדַתַ במכתב ששלח למלך מצרים, שאנשי תענך שדדו את כל מה שנתן לו המלך, הרגו את שווריו וגרשו אותו ולכן הוא נמצא עם בירידיה שליט מגידו.

נראה שהמקום הפך ליישוב דל בתקופת בית ראשון ונותר כך עד סוף ימי הביניים למעט ארמון-מבצר מהמאות ה-11-12 לספירה.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.