שבט יהודה

שבט יהודה הוא אחד משנים עשר שבטי ישראל המוזכרים בתנ"ך. על פי התיאור המקראי, השבט נקרא על שם יהודה, בנו הרביעי של יעקב, אשר כל בני השבט הם צאצאיו. "שבט יהודה" הוא שבט מרכזי בסיפור המקראי.

Stamp of Israel - Tribes - 40mil
בול המוקדש לשבט יהודה

ברכות לשבט

ברכת יעקב

יעקב אבינו ראה ביהודה דמות מנהיגה, ובברכתו נאמר כי השבט מיועד למלכות.

"יְהוּדָה, אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ--יָדְךָ, בְּעֹרֶף אֹיְבֶיךָ; יִשְׁתַּחֲווּ לְךָ, בְּנֵי אָבִיךָ. גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה, מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ; כָּרַע רָבַץ כְּאַרְיֵה וּכְלָבִיא, מִי יְקִימֶנּוּ. לֹא-יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה, וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו, עַד כִּי-יָבֹא שִׁילֹה, וְלוֹ יִקְּהַת עַמִּים. אֹסְרִי לַגֶּפֶן עִירֹה, וְלַשֹּׂרֵקָה בְּנִי אֲתֹנוֹ; כִּבֵּס בַּיַּיִן לְבֻשׁוֹ, וּבְדַם-עֲנָבִים סוּתֹה. חַכְלִילִי עֵינַיִם, מִיָּיִן; וּלְבֶן-שִׁנַּיִם, מֵחָלָב. " (ספר בראשית, פרק מ"ט, פסוקים ח'-י"ב).

ברכת משה

בברכת משה לשבטים בפרשת וזאת הברכה נאמר "וְזֹאת לִיהוּדָה: וַיֹּאמַר שְׁמַע ה' קוֹל יְהוּדָה וְאֶל עַמּוֹ תְּבִיאֶנּוּ, יָדָיו רָב לוֹ וְעֵזֶר מִצָּרָיו תִּהְיֶה." (ספר דברים, פרק ל"ג, פסוק ז').

השבט במדבר

סמלי השבט: אבן החושן והדגל

Flag of Judea
הדגל של שבט יהודה על פי המדרש
בית הכנסת - אתרי מורשת במרכז הארץ 2015 - רחובות (38)
סמל האריה של שבט יהודה

על פי הפירוש,[1] האבן שמייצגת את שבט זה היא אבן הנופך שאותה נשא אהרון הכהן עם שאר האבנים הטובות שנשא על ליבו.

ה"אות" של שבט זה (כלומר הדגל שלו) היה ציור של אריה על רקע תכול שמיים.

נשיאי השבט

בספר במדבר, פרשת נשא נזכר נשיא שבט יהודה במדבר: נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב, ובמפקד השני בסוף ספר במדבר כלב בן יפונה.

נציג השבט בשנים עשר המרגלים היה: כלב בן יפונה.[2]

קריעת ים סוף

בזמן יציאת מצרים שבט יהודה היה הגדול ביותר והלך בראש מחנה ישראל.

לפי אגדת חז"ל נשיא שבט יהודה נחשון בן עמינדב הוביל אחריו את ישראל ונכנס לים סוף עוד בטרם נקרע להם הים. בזכות מסירותו לקיים דבר ה' "דבר אל בני ישראל וייסעו" על שהוביל העם אחריו להיכנס לתוך הים, נטבע לדורות הביטוי "נחשון תמיד קופץ ראשון".

המסע במדבר

בזמן מסעם של בני ישראל במדבר, חנה השבט שהיה ראשון ממזרח למשכן.

במפקד הראשון שערך משה מנה השבט 74,600 איש ובמפקד השני 76,500 איש.

נחלת השבט

12 staemme israels heb
נחלות שבטי ישראל

נחלת שבט יהודה נקבעה על ידי יהושע בן נון, לאחר סיום הכיבוש של ארץ כנען יחד עם קביעת שאר נחלות השבטים. הגבול הדרומי של הנחלה, שהוא גבול הדרומי של שבטי ישראל כולל תיאור עצמים גאוגרפיים - כמו "הימה" או "נחל מצרים", אזורים - כמו "מדבר צין" ותחומים כמו: "גבול אדום". נחלת השבט כוללת בתוכה גם את נחלת שבט שמעון. בנחלת שבט יהודה נמנו 48 ערים, המספר הגדול ביותר של ערים, אשר ניתנו לשבט אחד.

בהתאם לברכת יעקב נחלת השבט מזוהה כמקום המתאים לגידולי גפנים רבים וליצירת יין.

השבט בארץ ישראל

לאחר תקופת ההתנחלות שבט יהודה התיישב בדרום הארץ, על שמו הרי יהודה, שפלת יהודה ומדבר יהודה, שנמצאים כולם בחבל ארץ יהודה.

בתחילת ספר שופטים מסופר ששבט יהודה יוצא יחד עם שבט שמעון לסיום כיבוש אזורי הארץ שבהם שלטו הכנענים. בהמשך הספר[3] שבט יהודה מוכן למסור לידי הפלשתים את שמשון.

כמו כן בסיום ספר שופטים מסופר את סיפור פילגש בגבעה ואת המלחמה שנערכה בעקבות מאורע זה, בתחילה שבט יהודה יוצא לקרב ונוחל תבוסה קשה משבט בנימין אך לאחר מכן שבט יהודה מביס את שבט בנימין ומשאיר ממנו מספר מועט של גברים.

התמזגות עם שבט שמעון

בספר שופטים[4] מתואר שאחרי מות יהושע בני ישראל שאלו את ה' איזה שבט יעלה להלחם בכנעני וה' ענה להם ששבט יהודה יעלה להלחם. שבט יהודה הזמין את שבט שמעון לעלות להלחם עמו "וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְשִׁמְעוֹן אָחִיו עֲלֵה אִתִּי בְגֹרָלִי, וְנִלָּחֲמָה בַּכְּנַעֲנִי, וְהָלַכְתִּי גַם-אֲנִי אִתְּךָ, בְּגוֹרָלֶךָ" ושמעון הולך איתו ומאז לשמעון יש חלק בנחלת יהודה. מהכתוב עולה כי לשבטים יהודה ושמעון הייתה שותפות צבאית. שיתוף פעולה זה בא לידי ביטוי בכיבוש כמה ערים.[5] לפי רשימות הערים בספר יהושע, פרק ט"ו, נטמעו ערי שמעון בערי שבט יהודה. לדעת יאירה אמית אין ללמוד מכך על כיבוש משותף.[6]

המלוכה

משבט זה בא דוד, שנתפס כחשוב במלכי ישראל. משבט זה גם יבוא על פי המסורת היהודית משיח בן דוד. על פי המסופר בתנ"ך, לאחר מות שלמה, בנו של דוד ומלכה הרביעי של ממלכת בני-ישראל, התפלגו שבטי ישראל לשתי ממלכות: האחת ממלכת יהודה והשנייה ממלכת ישראל. ממלכת ישראל היא הצפונית מבין השתים, והיא איגדה בתוכה את "עשרת השבטים".

קיים סכסוך חד לאורך הסיפור המקראי בין שבט יהודה לשבט אפרים הנובע מכך שדוד, הבא משבט יהודה, לקח את המלוכה משאול, הבא משבט בנימין. ירבעם בן נבט, משבט אפרים, עמד בראש "עשרת השבטים" וממלכת ישראל לאחר הפילוג.

ממלכת יהודה היא הדרומית וכללה בתוכה את יהודה, שמעון ובנימין. בכתבים התנ"כיים נפוץ הייחוס של שבט יהודה לבדו לממלכת יהודה, וזאת משום קטנותו של שבט בנימין, שמאוחר יותר נטמע בתוך שבט יהודה.

חוקרים של ביקורת המקרא מניחים כי רוב הספרים בקובצי הנביאים והכתובים כתובים מנקודת מבט "יהודאית" ומחבריהם היו משבט יהודה, וזאת משום היחס המועדף שניתן לשבט זה בסיפור המקראי ופיאור מעשיו ומעמדו על פני יתר השבטים.

בתקופת שיבת ציון

בתיאור שיבת ציון בספר דברי הימים,[7] מתוארים החוזרים לארץ ישראל כאנשים מהשבטים יהודה, בנימין, לוי, מנשה ואפרים.

שבט יהודה, יחד עם שבט בנימין, וכן הלוויים והכוהנים, מוזכר גם בתיאור השבים ארצה בספרי עזרא ונחמיה, אל היישובים שבהם התגוררו לפני ההגלייה הכפויה, כמו באר שבע ומולדה.

גלות בבל

צאצאי בני שבט יהודה, שהוגלו על ידי נבוכדנאצר בגלות יהויכין בשנת 597 לפנה"ס וכן לאחר חורבן-הבית בשנת 586 לפנה"ס, הגיעו לבבל (אזור עיראק של ימינו) ושם הכו שורשים. לאחר חורבן-הבית בידי טיטוס בשנת 70 ולאחר דיכויו של מרד בר כוכבא בשנת 135 באו פליטים נוספים מארץ-ישראל לבבל.[8] בבבל היו ערים שאוכלוסייתן הייתה כמעט יהודית לגמרי, כגון נהרדעא על נהר פרת, סורא, פומבדיתא ועוד. בערים אלו נוסדו ישיבות, כגון ישיבת סורא וישיבת פומבדיתא, שנוהלו על ידי האמוראים, הסבוראים והגאונים. בתחילת המאה ה-1 מנו יהודי בבל כ-1,000,000 תושבים, והערכה היא כי עלה מספרם בין המאה ה-3 ותחילת המאה ה-6 ל-2 מיליון.[9]

יהודי תימן מיוחסים לשבט יהודה

במגילות יוחסין שבאו מתימן ושרדו עד ימינו רואים את השתלשלות הדורות מאב לבן עד יהודה בן יעקב. חלקם התפרסמו על ידי יהודה לוי נחום וד"ר משה גברא. דבר זה מחזק את המסורת שבפי יהודי תימן והמצויה בתכלאל שם נכתב כי גולי תימן הם בני שבט יהודה שגלו לתימן עוד בשלהי בית ראשון. עד היום מונים יהודי תימן בתשעה באב את השנים מאז חורבן בית ראשון בעוד שאר עדות ישראל מונים רק לחורבן בית שני.

דמויות נודעות משבט יהודה

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ רבינו בחיי, בפירושו לפרשת תצוה, פרק כ"ח
  2. ^ ספר במדבר, פרק י"ג, פסוק ט"ו
  3. ^ ספר שופטים, פרק ט"ו
  4. ^ ספר שופטים, פרק ז', פסוקים א'-ג'
  5. ^ ראו לדוגמה העיר צפת, ספר שופטים, פרק א', פסוק י"ז
  6. ^ יאירה אמית, ספר שופטים: אמנות העריכה, ירושלים, מוסד ביאליק, 1999, עמ' 135.
  7. ^ ספר דברי הימים א', פרק ט'
  8. ^ מרדכי וורמברנד ובצלאל ס. רות, עם ישראל - תולדות 4000 שנה - מימי האבות ועד חוזה השלום, עמ' 95.
  9. ^ Dr. Solomon Gryazel, History of the Jews - From the destruction of Judah in 586 BC to the preset Arab Israeli conflict, p. 137
אריה (סמל)

האריה הוא מטען הרלדי נפוץ המופיע בסמלים ובשלטי אצולה רבים. על פי המסורת נחשב האריה כמלך החיות ועל כן נוכחותו מסמלת גבורה, אומץ, כוח ומלכות.

על פי המסורת היהודית שימש סמל האריה כסמלו של שבט יהודה לפי ברכת יעקב: "גור אריה יהודה" וכך התגלגל הסמל כסמלו של בית דוד כנצר לשבט יהודה, סמל ירושלים אשר שוכנת חלקית בנחלתו של השבט וגם כסמל פיקוד המרכז של צבא הגנה לישראל.

אשקלון (עיר עתיקה)

אשקלון נמנית עם הערים הקדומות ביותר בארץ ישראל העתיקה. מקור שמה של אשקלון הוא שקל, שפעם היה שמה של העיר. העיר התקיימה בדרום-מערב העיר אשקלון של ימינו.

גיא בן הינום

גֵּיא בֶן הִנֹּם (או גיא בן הנום) הוא שמו של גיא בירושלים הנזכר רבות במקרא, וכיום מזוהה כעמק הנמצא מדרום לעיר העתיקה ועיר דוד ומקיף את הר ציון. הוא מתחבר במזרח אל נחל קדרון. מתחם ממילא מהווה את קצהו השני. מקום זה הוא מקור השם גיהנום שניתן למקום שאליו, על פי האמונה, יגיעו החוטאים לאחר המוות.

דביר (עיר עתיקה)

דְּבִיר (נקראה גם קריית ספר או קריית סַנָּה) הייתה עיר כנענית חשובה ביותר מדרום לחברון, במעמד דומה לזה של חברון ולכיש. התנ"ך מספר כי העיר נכבשה בידי כוחותיו של יהושע בן נון והייתה עיר חשובה בנחלת שבט יהודה שניתנה לכוהנים.

הנגב

הַנֶּגֶב (בערבית: النقب, תעתיק: אל-נקבּ, ובהגייה בדואית: "אל-נגב") הוא אזור גאוגרפי המשתרע בחלקה הדרומי של ארץ ישראל. הנגב הוא חלק מרצועת המדבריות העולמית, וזו הסיבה לתנאי האקלים השוררים בו. הנגב מכסה כ-60% משטח מדינת ישראל, ובחלקו הקטן הוא נמצא מחוץ לה.

קיימות הגדרות שונות לתיחום המדויק של הנגב, שניתנו על ידי חוקרים שונים. עם זאת, מקובל כי ארץ הַנֶּגֶב המקראית, שנפלה בנחלות שבט יהודה ושבט שמעון, השתרעה באזור צפון הנגב של ימינו בלבד, מערד במזרח ועד גרר במערב. זאת, בעוד שמרכז הנגב של ימינו הוא למעשה מדבר צין, שהיווה גבולה הדרומי של ארץ כנען, ודרום הנגב של ימינו הוא למעשה חלקו המזרחי של מדבר פארן הגדול, שבמרכז חצי האי סיני. המילה "נגב" משמשת בתנ"ך גם לציון כללי של הכיוון דרום.

זנוח

זָנוֹחַ הוא מושב הסמוך לבית שמש, המשתייך למועצה האזורית מטה יהודה.

המושב הוקם בשנת 1950 על ידי עולים מתימן, ובמהלך השנים עזבו רוב המייסדים, ובמקומם באו עולים מצפון אפריקה.

בעבר המושב עסק בחקלאות, ובגידול עופות, פרות וכדומה אבל בתחילת שנות ה-90 נקנו חלק מן האדמות החקלאיות המערביות של המושב, ועליהן נבנתה השכונה קריית הרמ"א - ברמת בית שמש ב'.

ב- 9 בספטמבר 1996 נחטף ונרצח חייל סיירת הנח"ל שרון אדרי, בן המושב. במושב הוקם גן ציבורי לזכרו, ומדי שנה נערך מסע אופניים לזכרו.

בתחילה נקרא המושב דֵירַבַּן ג'.

חברון

חֶבְרוֹן (בערבית: الخليل; תעתיק מערבית: אַלְחַ'לִיל) היא עיר פלסטינית-ישראלית במרכז הר חברון שבהרי יהודה, כ-35 ק"מ דרומית לירושלים. העיר שוכנת בגובה של כ-930 מטר מעל פני הים. חברון היא אחת הערים העתיקות במזרח התיכון ומהערים העתיקות בעולם המאוכלסות באופן כמעט רצוף מאז העת העתיקה. היא העיר הגדולה ביותר בשטחי הרשות הפלסטינית. לפי נתוני הלשכה הפלסטינית המרכזית לסטטיסטיקה משנת 2016, מתגוררים בה כ־215 אלף פלסטינים. בישוב היהודי בחברון גרים כאלף יהודים.

על פי המסורת היהודית, במערת המכפלה שבעיר נקברו אבות האומה ואִמותיה, ועל כן היא מכונה "עיר האבות". גם האסלאם, אשר מחשיב את אברהם, יצחק ויעקב לנביאים, מייחס חשיבות לציון מיקום קבריהם. בערבית נקראת העיר "אל-ח'ליל", על-פי כינויו של אברהם במסורת המוסלמית – ח'ליל אללה (خليل الله – "ידיד האל"). מערת המכפלה מכונה "אל-חרם אל-איבראהימי" (الحرم الإبراهيمي – "מסגד אברהם"), ובה שוכן אתר תפילה למוסלמים.

בתקופת המקרא הייתה חברון לאחת הערים הגדולות בארץ ישראל, ואף לבירתו של דוד המלך בשנותיו הראשונות כמלך. חברון היא אחת מארבע ערי הקודש (יחד עם ירושלים, צפת וטבריה), שבהן התרכזו מרבית בני היישוב הישן. כיום מחולקת העיר בהתאם להסכמי אוסלו והסכם חברון לאזור באחריות הרשות הפלסטינית (H1) ולאזור באחריות מדינת ישראל (H2).

ביולי 2017 החליט ארגון אונסק"ו להכיר בעיר העתיקה של חברון כאתר מורשת עולמית.

חלחול (עיר)

חלחול (בערבית: حلحول) היא עיר פלסטינית בהרי יהודה, כק"מ אחד צפונית לחברון. העיר שייכת לנפת חברון של הרשות הפלסטינית. ייתכן שמקור שמה נעוץ בכך שהמשקעים מחלחלים בקלות לתוך הסלעים עליהם בנויה העיירה.

המקום מהווה את פסגת הר חברון והפסגה הגבוהה בהרי יהודה, בגובה של 1020 מטרים מעל פני הים. משום כך, העיר חלחול הוא היישוב העירוני הגבוה ביותר בארץ-ישראל. כיום, ידועה חלחול גם בזכות מחצבות סלעים רבות הסמוכות לה.

יהודה (דמות מקראית)

יְהוּדָה הוא דמות מקראית בספר בראשית. בנו הרביעי של יעקב ואשתו לאה. צאצאיו הפכו לשבט יהודה, ועל שמו נקרא עם ישראל כיום בשם יהודים.

על פי הברכה שניתנה לו על ידי יעקב בצוואתו, "גור אריה יהודה", מקובל שדגלו וסמלו הוא האריה. נקרא "יהודה" כהודיה של אמו לאה לאלוהים על הולדתו "הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת ה'" (בראשית, כ"ט, ל"ה).

קורותיו מסופרים בפירוט בספר בראשית בפרקים ל"ח ומ"ג.

יהודה נחשב לדמות מרכזית, דומיננטית, ובעלת השפעה רבה על החלטותיהם של שאר האחים. אמנם, מקובל היה שהבכור היה זוכה למעמד הרם ביותר מבין האחים, אך בשל כשל בתפקודם של אחיו הבוגרים, ראובן, שמעון ולוי, זכה יהודה להיות בכיר האחים ומנהיג השבטים.

לפי ספרות חז"ל, נולד יהודה בט"ו בסיוון, ב'קצ"ה, בהיות יעקב אביו בן שמונים ושבע שנה. הוא הוליד את פרץ וזרח בגיל שלושים ושלוש, ומת בשנת ב'שי"ד או בשנת ב'שכ"ד.

יהודה (חבל ארץ)

חבל יהודה הוא אזור היסטורי הנמצא במרכז ארץ ישראל, חלקו נכלל בתחומי יהודה ושומרון. האזורים סביבו הם: השומרון מצפון, בקעת הירדן במזרח, הנגב בדרום ומישור החוף הדרומי במערב. ערים עיקריות בחבל ארץ זה: ירושלים, חברון, בית לחם, בית שמש, מעלה אדומים, ביתר וערד. האזור מאוכלס ביהודים ובערבים.

על פי המקרא, נחלת שבט יהודה התפתחה לממלכת יהודה, שכללה גם את שבט בנימין ואת נחלתם. יש להבדיל בין ממלכת יהודה, שגבולותיה הצפוניים נעו עם השנים אך הקבילו פחות או יותר לגבול נחלת בנימין (קו יריחו-בית אל-בית חורון), לבין חבל הארץ יהודה, שגבולותיו נקבעים לפי טופוגרפיה או אופי החי והצומח ולכן רבות הדעות בקשר למיקומם.

מבחינה טופוגרפית, נהוג להעביר את קו הגבול בין יהודה לבין השומרון בקו ואדי עוג'א, רמת חצור (המגיעה בפסגתה לגובה 1016 מ') ונחל שילה.[דרוש מקור] מצפון לקו זה, האזור נמוך יותר ונעשה יותר מבותר, כחלק מכל הרכס המערבי של ארץ ישראל. לפי החי והצומח יש לגבולות יהודה שלל אפשרויות, שהצפוניות שבהן מגיעות ליישוב רחלים.

כ' בסיוון

כ' בסיוון הוא היום העשרים בחודש התשיעי

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והוא החודש השלישי

למניין החודשים מניסן.

כלב בן יפונה

כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה הַקְּנִזִּי הוא דמות מקראית. על פי המקרא היה נשיא שבט יהודה שנכלל בשנים עשר המרגלים שנשלחו על ידי משה לתור את הארץ. כלב, ביחד עם יהושע בן נון, לא הוציא דיבת הארץ רעה כשאר המרגלים, אלא עמד מול שאר המרגלים והעם באומץ, והצהיר "טובה הארץ מאוד מאד". בזכות מעשה זה ניצל מהגזרה על בני דורו, שלא להיכנס לארץ ישראל.

מועצה אזורית מטה יהודה

מועצה אזורית מטה יהודה היא המועצה האזורית היחידה במחוז ירושלים. היא מאגדת בתוכה 57 יישובים (המועצה בעלת מספר היישובים הגדול ביותר בישראל), הכוללים מושבים, קיבוצים, יישובים קהילתיים, יישובים ערביים, חוות חקלאיות, יישוב יהודי ערבי משותף (ייחודי בארץ) ומנזרים.

שם המועצה נגזר מהתנ"ך. מרבית שטחי המועצה נמצאים בנחלת שבט יהודה. סמל המועצה כולל אריה כסמל שבט יהודה, שתי שיבולים וגלגל חרושת המסמלים את ענפי הפעילות הכלכלית המתנהלים בתחומה.

המועצה האזורית מטה יהודה הוקמה במתכונתה הנוכחית ביוני 1964. בתאריך זה בוצע איחודן של ארבע מועצות אזוריות קטנות יותר (מועצה אזורית אבן העזר, מועצה אזורית גיזו, מועצה אזורית הרי יהודה, מועצה אזורית האלה).

מרשה

מָרֵשָׁה (נכתב גם מָרֵאשָׁה) הוא אתר ארכאולוגי בשפלת יהודה. שטחו של תל מרשה הוא כ-24 דונם בלבד, אך סביבו נפרשים שרידים במרחב של כ-400 דונם המכונים "העיר התחתית". התל נחפר לראשונה בשנת 1889 על ידי שני ארכאולוגים בריטים, פרדריק ג'ונס בליס ורוברט מקאליסטר, מטעם הקרן לחקירות ארץ ישראל (Palestine Exploration Fund). עיקר הממצאים מרוכזים כיום במוזיאון לארכאולוגיה של איסטנבול שבטורקיה. ביוני 2014 הכריז ארגון אונסק"ו על מרשה ועל בית גוברין הסמוכה כאתר מורשת עולמית.

נחלת שבט יהודה

נחלת שבט יהודה נקבעה על ידי יהושע בן נון, לאחר סיום הכיבוש של ארץ כנען יחד עם קביעת שאר נחלות השבטים. הגבול הדרומי של הנחלה, שהוא גבול הדרומי של שבטי ישראל כולל תיאור עצמים גאוגרפיים - כמו "הימה" או "נחל מצרים", אזורים - כמו "מדבר צין" ותחומים כמו: "גבול אדום". נחלת השבט כוללת בתוכה גם את נחלת שבט שמעון. בנחלת שבט יהודה נמנו 48 ערים, המספר הגדול ביותר של ערים, אשר ניתנו לשבט אחד.

תיאור התנחלות שבט יהודה מופיע בספר יהושע ונחלק לארבעה חלקים עיקריים: בתחילה המחבר המקראי מוסר מידע על ההבטחה למתן נחלת השבט לכלב בן יפונה. בהמשך מוסר הכתוב מידע על גבולות נחלת השבט, מכאן עובר הכתוב לתיאור כיבוש הר חברון ודביר, ולבסוף מוסר הכתוב את רשימת ערי יהודה שבתחום נחלת השבט.

עזה

העיר עַזָּה (בערבית: غزة, תעתיק מדויק: עַ'זַּה, תעתיק חופשי: רזה, גזה; לעיתים גם נקראת העיר עזה, כדי להבחין בינה לבין רצועת עזה) היא בירתה של רצועת עזה והעיר הגדולה ברשות הפלסטינית, עם אוכלוסייה של 448,426 נפש (2015). נמצאת בשליטת החמאס.

השם "עזה" מופיע בתנ"ך 22 פעמים ומקורו כנראה בשפה הכנענית.

במהלך מלחמת העולם הראשונה נכבשה עזה בידי הכוחות הבריטיים, והפכה לחלק מהמנדט הבריטי של ארץ ישראל. כתוצאה ממלחמת העצמאות עברה עזה לשלטון מצרים. במלחמת ששת הימים נכבשה העיר על ידי ישראל, אך בשנת 1994, הועברה העיר לידי הרשות הפלסטינית. בעקבות בחירות 2006, פרץ סכסוך בין הפת"ח לבין החמאס, שהוביל להשתלטות החמאס בכוח על העיר ולקרע פוליטי בין רצועת עזה לרשות הפלסטינית.

מאז תפיסת השלטון על ידי החמאס, מעבר סחורות, כמו גם מעבר בני אדם, נמצאים תחת פיקוח ומגבלות של ישראל ומצרים. המטרה המוצהרת של ישראל היא מניעת מעבר חומרים אשר יכולים לשמש לייצור אמצעי לחימה.

פרץ וזרח

פֶּרֶץ וְזָרַח הם דמויות תנ"כיות, בניו התאומים של יהודה מתמר כלתו, בעקבות מעשה יהודה ותמר. כנאמר בספר דברי הימים א', פרק ב':

פרץ זכה לשמו לאחר שזרח, הוציא את ידו מהרחם, והמיילדת קשרה עליה חוט שני, כאשר זרח החזיר את ידו, ואחיו יצא, אמרה לו המילדת: "מה פרצת עליך פרץ?". (בראשית, ל"ח, כ"ט).

לפי ספרות חז"ל, הם נולדו בשנת ב'רכ"ח.

הרמב"ן, בפירושו לסיפור לידת התאומים, מביא מדבריו של רבי נחוניא בן הקנה, המספר כי פרץ מייצג את הלבנה, הנפרצת ונחסרת לעיתים, וזרח את החמה, הזורחת. לפי פרשנות זו, זרח ופרץ מייצגים שני כוחות הפעילים תמיד בתוך העם היהודי, הכוח היציב והקבוע של זרח מול הכוח התוסס והפעיל, המחפש מאבק מתמיד, המיוצג בידי פרץ.

פרץ הוא אביו של חצרון והוא הראשון בשושלת רבת דורות המוליכה, לפי ספר דברי הימים וסוף מגילת רות, מיהודה אל דוד המלך.

בניו של זרח הם זמרי, איתן, הימן, כלכל ודרע, ונכדו מאיתן הוא עזריה.

הדמות המוכרת ביותר שיצאה מזרח היא עכן שהעז למעול בחרם שהטיל יהושע לאחר כיבוש יריחו. על-פי המדרש התנגד שבט יהודה כולו להסגרת עכן בידי יהושע, ורק לאחר הפצרות רבות של יהושע כלפי זקני השבט, עכן הסגיר את עצמו.

קריית יערים (עיר מקראית)

קריית יערים המקראית הייתה עיר בשם קריית בעל או בעלה ולאחר מכן חלק מנחלת יהודה בשם קריית יערים, העיר נקראה ככל הנראה על שם היערות, שהיו בסביבתה.

מיקום העיר מזוהה עם הכפר אבו גוש ממערב לירושלים שנקרא בעבר קריית אל ענב. ממערב לאתר ההיסטורי הוקם יישוב חדש בשם קריית יערים (טלז סטון).

תל לכיש

תל לכיש הוא תל חשוב בשפלת יהודה, גובל בנחל לכיש. שמו בערבית - תל אֶ דֻוֵיר. שטחו כ־124 דונם, והוא זוהה על ידי החוקר האמריקאי ויליאם אולברייט בשנת 1926. בשנת 1994 הוכרז כגן לאומי.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.