שבט בנימין

שבט בנימין הוא אחד משנים-עשר שבטי ישראל המוזכרים בתנ"ך והוא מצאצאי האם הרביעית, רחל. בן לשבט בנימין נקרא "יְמיני" בלשון המקרא, ובריבוי: "בני ימיני" או "בני בנימין".

Stamp of Israel - Tribes - 250mil
בול המוקדש לשבט בנימין
The Tribes of Benjamin and Ephraim
מפה עתיקה של שבט בנימין ואפריים משנת 1658

ברכות לשבט

ברכת יעקב

ברכת יעקב לבנימין: "בִּנְיָמִין זְאֵב יִטְרָף, בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַד; וְלָעֶרֶב, יְחַלֵּק שָׁלָל" (בראשית, מ"ט, כ"ז).

ברכת משה

שבט בנימין קיבל את ברכת משה בפרשת וזאת הברכה:

"לְבִנְיָמִן אָמַר יְדִיד ה' יִשְׁכֹּן לָבֶטַח עָלָיו חֹפֵף עָלָיו כָּל הַיּוֹם וּבֵין כְּתֵיפָיו שָׁכֵן." (דברים, ל"ג, י"ב).

השבט במדבר

סימלי השבט: אבן החושן והדגל

Flag of Benjamin
איור ממוחשב להמחשת צבעי הדגל של בנימין
בית הכנסת - אתרי מורשת במרכז הארץ 2015 - רחובות (35)
סמל הזאב של שבט בנימין

על פי הפירוש[1],, האבן שמייצגת אותו היא הישפה, שאותה נשא אהרון הכהן בין שאר האבנים הטובות על חושן המשפט.

ה"אות" של שבט זה (כלומר הדגל שלו) היה סמל השבט הזאב על רקע כל הצבעים, כלומר, ל12 הצבעים.

נשיאי השבט

בספר במדבר, פרשת נשא נזכר נשיא שבט בנימין במדבר: אֲבִידָן בֶּן גִּדְעֹנִי. בפרשת מסעי נזכר הנשיא אלידד בן כסלון.

נציג השבט בשנים עשר המרגלים היה: לְמַטֵּה בִנְיָמִן פַּלְטִי בֶּן רָפוּא. (במדבר, י"ג, ט')

המסע במדבר

בזמן מסעם של בני ישראל במדבר, חנה שבט בנימין לאחר שבט מנשה במחנה שהיה ממערב למשכן.

שבט בנימין היה הקטן בשבטי ישראל בעת יציאת מצרים. במפקד שנערך במדבר לאחר יציאת מצרים מנו הגברים מגיל 20–50 בשבט בנימין 35,400 איש. לאחר 40 שנה של נדידה במדבר, מניינם היה 45,600 איש.

נחלת השבט

12 staemme israels heb
נחלות שבטי ישראל

נחלת שבט בנימין הייתה מדרום לנחלת שבט אפרים, באורך של כ-40 ק"מ וברוחב של כ-20 ק"מ. גבולו המזרחי היה נהר הירדן. שבט דן חצץ בינו ובין הפלשתים. העיר הראשית של השבט הייתה גבעה, שכיום מזוהה עם תל אל פול. ערים נוספות המוזכרות בספר יהושע: בית אל, בית חורון, מעלה אדומים, גבע, עֹפני, עטרות אדר וקִרית יערים[2]. בתחומי יישובו של השבט (וגם מחוץ לתחומים אלה) קיימת כיום המועצה האזורית מטה בנימין.

השבט בארץ ישראל

ההיסטוריה של השבט כללה גם מלחמת אחים נגד שאר השבטים, עקב פרשת פילגש בגבעה, שבה כמעט הושמד השבט, פרט ל-600 גברים, שמהם לאחר מכן, השתקם השבט[3].

שאול, מלכה הראשון של ממלכת ישראל המאוחדת, היה בן שבט בנימין. בזמן שלטון דוד נכרתה ברית בין שבט בנימין ושבט יהודה, שהמשיכה גם לאחר מותו. ולאחר מרד ירבעם נותר בממלכת יהודה. לאחר גלות בבל יצרו שני שבטים אלו יחד עם שבט לוי ומעטים משבט שמעון שנטמעו בנחלת יהודה את האומה היהודית ושאר עשרת השבטים אבדו.

שער בנימין בצד הצפוני של ירושלים קיבל את שמו כיוון שהוביל לשטח שנשלט על ידי השבט. ירמיהו מזכיר את "בְּשַׁעַר בִּנְיָמִן הָעֶלְיוֹן, אֲשֶׁר, בְּבֵית ה'" (ירמיהו, כ', ב').

קלעי הקשת

שבט בנימין היה מפורסם בקשתיו וקלעיו. זאב ח. ארליך מקדיש מאמר מיוחד במקור ראשון להנחה כי הקשתים המקוריים הם מבני בנימין. כבר במעשה פילגש בגבעה מובאות תכונות הלחימה של בני בנימין:

וַיִּתְפָּקְדוּ בְנֵי בִנְיָמִן בַּיּוֹם הַהוּא, מֵהֶעָרִים, עֶשְׂרִים וְשִׁשָּׁה אֶלֶף אִישׁ, שֹׁלֵף חָרֶב, לְבַד מִיֹּשְׁבֵי הַגִּבְעָה, הִתְפָּקְדוּ, שְׁבַע מֵאוֹת, אִישׁ בָּחוּר. מִכֹּל הָעָם הַזֶּה, שְׁבַע מֵאוֹת אִישׁ בָּחוּר, אִטֵּר, יַד-יְמִינוֹ. כָּל-זֶה, קֹלֵעַ בָּאֶבֶן אֶל-הַשַּׂעֲרָה וְלֹא יַחֲטִא.

גם בנו של שאול, יהונתן, ניחן בתכונה זו. דוד מציין בהספדו על יהונתן: "קֶשֶׁת יְהוֹנָתָן לֹא נָשׂוֹג אָחוֹר" (שמואל ב', א', כ"ב). על השימוש בכישוריו בירי הקשת אנו לומדים מהפרשה שקוראים בשבת אשר למחרתו ראש חודש, הפטרה המכונה "מחר חודש": "וַיֹּאמֶר-לוֹ יְהוֹנָתָן, מָחָר חֹדֶשׁ; וְנִפְקַדְתָּ, כִּי יִפָּקֵד מוֹשָׁבֶךָ. וְשִׁלַּשְׁתָּ, תֵּרֵד מְאֹד, וּבָאתָ אֶל-הַמָּקוֹם, אֲשֶׁר-נִסְתַּרְתָּ שָּׁם בְּיוֹם הַמַּעֲשֶׂה; וְיָשַׁבְתָּ, אֵצֶל הָאֶבֶן הָאָזֶל. וַאֲנִי, שְׁלֹשֶׁת הַחִצִּים צִדָּה אוֹרֶה, לְשַׁלַּח-לִי, לְמַטָּרָה." (שמואל א', כ', י"ח-כ'). האימונים של יהונתן בקשת לא יוכלו לעורר חשד בלב נאמני שאול וכך יכלו דוד ויהונתן להעביר מסרים האחד לשני.

מקור נוסף המיחס למשפחת שאול התמחות בירי מקשת: "וְאֵלֶּה, הַבָּאִים אֶל-דָּוִיד לְצִיקְלַג, עוֹד עָצוּר, מִפְּנֵי שָׁאוּל בֶּן-קִישׁ. וְהֵמָּה, בַּגִּבּוֹרִים, עֹזְרֵי, הַמִּלְחָמָה. נֹשְׁקֵי קֶשֶׁת, מַיְמִינִים וּמַשְׂמִאלִים בָּאֲבָנִים, וּבַחִצִּים, בַּקָּשֶׁת מֵאֲחֵי שָׁאוּל, מִבִּנְיָמִן" (דברי הימים א', י"ב, א'-ב').

כאשר שאול ובנו נהרגים בהר הגלבוע לדוד אין מסקנה אחרת אלה:

וַיְקֹנֵן דָּוִד, אֶת-הַקִּינָה הַזֹּאת, עַל-שָׁאוּל, וְעַל-יְהוֹנָתָן בְּנוֹ. יח וַיֹּאמֶר, לְלַמֵּד בְּנֵי-יְהוּדָה קָשֶׁת, הִנֵּה כְתוּבָה, עַל-סֵפֶר הַיָּשָׁר.

הרד"ק מפרש שם "מכאן והילך צריך ללמד לבני יהודה קשת, כיוון שמתו בו שאול ויהונתן[4].

ובימי ממלכת יהודה מוצגות התכונות האופייניות לחיילים משבט בנימין: "וַיְהִי לְאָסָא, חַיִל נֹשֵׂא צִנָּה וָרֹמַח, מִיהוּדָה שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אֶלֶף. וּמִבִּנְיָמִן נֹשְׂאֵי מָגֵן וְדֹרְכֵי קֶשֶׁת מָאתַיִם וּשְׁמוֹנִים אָלֶף. כָּל-אֵלֶּה, גִּבּוֹרֵי חָיִל" (דברי הימים ב', י"ד, ז').

ובסוף ימי בית ראשון, לפי חישובו של זאב ארליך, בשנת 600 לפנה"ס מובא בדברי הימים א': "וַיִּהְיוּ בְנֵי-אוּלָם אֲנָשִׁים גִּבּוֹרֵי-חַיִל דֹּרְכֵי קֶשֶׁת, וּמַרְבִּים בָּנִים וּבְנֵי בָנִים--מֵאָה, וַחֲמִשִּׁים; כָּל-אֵלֶּה, מִבְּנֵי בִנְיָמִן" (ח', מ').

במאמרו "דרכי קשת" מונה זאב ארליך את מספר הפעמים שירמיהו הנביא מצטט מונחים מתחום מקצוע הקשת. ירמיהו היה "מן הכהנים אשר בענתות בארץ בנימין", כלומר בן שבט לוי שהתגורר בנחלת בנימין. אנו מונים את המונחים : "קשת", "אשפה", "חיצים" ו"קלע" - 16 פעמים בספר ירמיהו ועוד 4 פעמים בספר איכה המיוחס אף הוא לו.

במאמרו מביא זאב ארליך צילום עם תרשים מתוך דף הסקר של רשות העתיקות משנת 2002, המראה כיצד המבנה של "תל א-פול", אשר לפי המשוער היה ארמון המלך שאול, נותן מעין תרשים של קשת.

בזמן הגלות

שבט בנימין, שהיה מחובר לממלכת יהודה טרם היציאה לגלות, יצא יחד עם שבט יהודה לגלות בבל, ואף הוציא מתוכו את מרדכי היהודי- אחד האישים המרכזיים שגלו לבבל ומשם לפרס, כפי שמתואר מוצאו במגילת אסתר: "אִישׁ יְהוּדִי הָיָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה וּשְׁמוֹ מָרְדֳּכַי בֶּן יָאִיר בֶּן שִׁמְעִי בֶּן קִישׁ אִישׁ יְמִינִי. אֲשֶׁר הָגְלָה מִירוּשָׁלַיִם עִם הַגֹּלָה אֲשֶׁר הָגְלְתָה עִם יְכָנְיָה מֶלֶךְ יְהוּדָה אֲשֶׁר הֶגְלָה נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל" (מגילת אסתר, פרק ב', פסוקים ה'-ו'). אחרי תליית המן, הפך מרדכי למשנה למלך פרס ומדי- אחשוורוש. ובת משפחתו אסתר הייתה באותו הזמן המלכה.

שיבת ציון

בתיאור שיבת ציון בספר דברי הימים א' פרק ט' מתוארים החוזרים לארץ ישראל כאנשים מהשבטים יהודה, בנימין, לוי, מנשה ואפרים[5].

שבט בנימין מוזכר גם בתיאור השבים ארצה שבספר עזרא שבו מתוארים שבי ציון כאנשים משבט יהודה, בנימין ובני לוי (כולל הכהנים).

בין הערים בנחלת שבט בנימין שיושבו מחדש: ענתות, עלמון, בית עזמות, הרמה, גבע בנימין, מכמש, גבעון ובית אל[6].

ראו גם

לקריאה נוספת

  • יואל בן נון, נחלת בנימין - נחלת השכינה, בתוך: זאב ח' ארליך (ז'אבו) (עורך), "...לפני אפרים ובנימין ומנשה...", ירושלים תשמ"ה-1985.
  • זאב ח' ארליך (ז'אבו), דרכי הקשת - מבני בנימין, בתוך: הנ"ל (עורך), שומרון ובנימין, כרך שני, ירושלים: הוצאת ראובן מס, 1991.
  • זאב ח' ארליך (ז'אבו), לך מצא את החצים, מקור ראשון - שבת מוסף לתורה, הגות, ספרות ואומנות, 9 נובמבר 2007.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ רבינו בחיי, בפירושו לפרשת תצוה, פרק כ"ח
  2. ^ ראו: ספר יהושע, פרק י"ח, פסוקים כ"א-כ"ח.
  3. ^ ספר שופטים, פרק י"ט; פרק כ"א.
  4. ^ מוזכר גם במסכת עבודה זרה כ"ה, ע"א.
  5. ^ ספר דברי הימים א', פרק ט', פסוק ג'
  6. ^ ספר נחמיה, פרק ז', פסוקים כ"ה-ל"ב; ספר עזרא, פרק ב', פסוקים כ"ג-כ"ח.
בית אל

בֵּית אֵל היא התנחלות דתית ברכס הרי גופנה שבהרי בנימין, מצפון לראמאללה. היישוב הוכרז כמועצה מקומית בשנת 1997.

היישוב קרוי על שם העיר המקראית בית אל שבנחלת שבט בנימין, הנזכרת רבות בתנ"ך, ואשר שמה השתמר בשם הכפר הסמוך ביתין.

ביישוב מתגוררים נכון לשנת 2019 כ-6,000 תושבים.

בית אל (יישוב מקראי)

בֵּית אֵל הוא תל מקראי צפונית לירושלים ובו שרידי יישוב מתקופת הברונזה ותקופת הברזל. התל ממוקם בתוך הכפר ביתין ונמצא כ-2 ק"מ דרומית-מזרחית לבית אל המודרנית.

בנימין

בתנ"ך, בִּנְיָמִין הוא הבן הצעיר ביותר של יעקב ורחל. השם בנימין משמעו "בן היד החזקה" או "בן הדרום". על פי המקרא, צאצאיו של בנימין הפכו לשבט בנימין.

גבעון

גִּבְעוֹן הייתה, על-פי ספר יהושע אחת מארבע ערי החיווי בכנען: "וְעָרֵיהֶם גִּבְעוֹן וְהַכְּפִירָה, וּבְאֵרוֹת וְקִרְיַת יְעָרִים".

העי

הָעָי היא עיר ששכנה על הדרך בין יריחו לבית אל. על פי פרקים ז'-ח' בספר יהושע הייתה העי העיר השנייה שיהושע כבש במסעותיו לכיבוש ארץ ישראל.

הזיהוי הנפוץ ביותר במחקר המודרני לעי, הוא עם אֶ-תֵל ("התל") הסמוך לבית אל, או בסמוך לה, תחת הגרעין העתיק של הכפר דיר דיבוואן.

יהודה (חבל ארץ)

חבל יהודה הוא אזור היסטורי הנמצא במרכז ארץ ישראל, חלקו נכלל בתחומי יהודה ושומרון. האזורים סביבו הם: השומרון מצפון, בקעת הירדן במזרח, הנגב בדרום ומישור החוף הדרומי במערב. ערים עיקריות בחבל ארץ זה: ירושלים, חברון, בית לחם, בית שמש, מעלה אדומים, ביתר וערד. האזור מאוכלס ביהודים ובערבים.

על פי המקרא, נחלת שבט יהודה התפתחה לממלכת יהודה, שכללה גם את שבט בנימין ואת נחלתם. יש להבדיל בין ממלכת יהודה, שגבולותיה הצפוניים נעו עם השנים אך הקבילו פחות או יותר לגבול נחלת בנימין (קו יריחו-בית אל-בית חורון), לבין חבל הארץ יהודה, שגבולותיו נקבעים לפי טופוגרפיה או אופי החי והצומח ולכן רבות הדעות בקשר למיקומם.

מבחינה טופוגרפית, נהוג להעביר את קו הגבול בין יהודה לבין השומרון בקו ואדי עוג'א, רמת חצור (המגיעה בפסגתה לגובה 1016 מ') ונחל שילה.[דרוש מקור] מצפון לקו זה, האזור נמוך יותר ונעשה יותר מבותר, כחלק מכל הרכס המערבי של ארץ ישראל. לפי החי והצומח יש לגבולות יהודה שלל אפשרויות, שהצפוניות שבהן מגיעות ליישוב רחלים.

כ"ג בשבט

כ"ג בשבט הוא היום העשרים ושלושה בחודש החמישי

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והוא החודש האחד עשר

למניין החודשים מניסן.

על פי הלוח העברי הקבוע, פרשת בר המצוה של ילד שנולד בכ"ג שבט היא,

ברב השנים, פרשת משפטים. אבל אם בר המצוה חל בשנה חסרה המתחילה בשבת (שנה מקביעות זחא או זחג) פרשת בר המצוה היא פרשת יתרו.

מוצא

מוצא (או מוצא תחתית) היא מושבה חקלאית לשעבר בהרי ירושלים בפאתיה המערביים של ירושלים, בסמוך לנחל שורק, בגובה ממוצע של 580 מטר מעל פני הים. כיום היא שכונה של הבירה.

המושבה נוסדה בשנת 1894 על ידי הארגון היהודי "בני ברית" כיישוב חקלאי יהודי מבודד על הדרך מירושלים ליפו, כארבעה קילומטרים מערבית לירושלים, בסמוך לכפר הערבי קאלוניה, ששימר בשמו את היישוב הרומי "קולוניה אמאוס". החל משנת 1933, עם הקמתו של מושב העובדים מוצא עילית, שונה שם המקום מ"מוצא" ל"מוצא תחתית", ובשנת 1993 צורפה מוצא תחתית לירושלים.

מכמש

מִכְמָשׂ (גם: מִכְמָס) הייתה עיר מרכזית בנחלת שבט בנימין בתקופת המקרא ובתקופת בית שני. לפי התיאור המקראי, מכמש שכנה צפונית לגבע בנימין ובסמוך למגרון.

מצפה (עיר מקראית)

מצפָּה הייתה אחת מערי נחלת שבט בנימין. ידועה כעיר מרכזית בארץ ישראל, ואחת מערי שפיטתו של שמואל. המלכתו הפומבית של שאול התקיימה במצפה.

מרד שבע בן בכרי

מֶרֶד שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי - הוא מרד שחולל שבע בן בכרי למטה שבט בנימין כנגד שלטונו של דוד המלך ושבט יהודה על עם ישראל.

המרד דוכא ושבע בן בכרי הוצא להורג.

את תיאור המרד ניתן לקרוא בספר שמואל פרקים י"ט-כ.

נחלת בנימין

נחלת בנימין הוא שמו של רחוב בתל אביב וכן שמה של שכונה היסטורית שהוקמה לאורכו. הרחוב ידוע כיום בעיקר בזכות המדרחוב הנמצא בחלקו הצפוני שבו פועל יריד אמנים ואומנים. כמו כן הוא ידוע בזכות חנויות הבדים הרבות הנמצאות לכל אורכו.

נחלת שבט בנימין

נחלת שבט בנימין נקבעה בגורל, לאחר סיום הכיבוש של ארץ כנען יחד עם קביעת שאר נחלות השבטים. תיאור התיישבותו של שבט בנימין בנחלתו מופיע בספר יהושע, פרק י"ח, פסוקים י"א-כ"ח. בתחילה מופיע תיאור גבולות הנחלה, ולאחר מכן מופיעה רשימת הערים בתחומי הנחלה.

עגלון מלך מואב

עֶגְלוֹן הוא שמו של מלך מואב המוזכר בתנ"ך בספר שופטים, פרק ג'.

עגלון קשר ברית עם עמלק ובני עמון כדי להשתלט על שטחים בעבר הירדן המזרחי והמערבי, ואף חלקים משטחי נחלת שבט בנימין. עגלון שיעבד את בני ישראל למשך 18 שנה, עד שאהוד בן גרא הנהיג מרד נגדו, והצליח להרוג אותו בעורמה בעזרת חרב פיפיות.

על פי מקורות חז"ל עגלון מלך מואב היה אבי או סבה של רות, מכיוון שקם מכסאו כשאהוד בן גרא אמר לו "דבר אלוהים אליך המלך", ובכך כיבד את אלוהים, זכה להעמיד את בנו בכיסא המלכות ומצאצאיו היו רות המואביה ודוד המלך.

יש הטוענים כי בשמו של עגלון מסתתר לעג הקושר את שמו לבקר, וזאת מהתיאור העולה בספר שופטים כ"אִישׁ בָּרִיא מְאֹד" (ספר שופטים, פרק ג', פסוק י"ז). לשיטתם שמו מציג את דמותו בצורה אירונית וכך גם בתיאור מותו בהמשך כקורבן.

עפרה

עָפְרָה היא התנחלות במתכונת של יישוב קהילתי-דתי על מורדות רמת חצור בגבול הרי בנימין והשומרון. היישוב ממוקם על כביש 60 מצפון לירושלים וצפונית-מזרחית לרמאללה, ומשתייך למועצה אזורית מטה בנימין וליישובי "אמנה", תנועת ההתיישבות של גוש אמונים. היישוב קרוי על שמה של עפרה המקראית בנחלת שבט בנימין המזוהה עם הכפר הפלסטיני טייבה הסמוך.

בעפרה מתגוררות כיום כ-750 משפחות, שהן כ-3,500 תושבים.

במשך שנים רבות, להתנחלות לא היה שטח שיפוט או תוכנית מתאר מפורטת שמכוחה ניתן לאשר בנייה, הבתים בה בנויים חלקם על אדמות פרטיות שידוע מי הם בעלי הקרקע, חלקם על אדמות של הכפרים עין יברוד וסילוואד ולא ידוע בבירור מי בעלי הקרקע, וחלקם על אדמות מדינה. בסוף שנת 2013 הופקדה לראשונה תוכנית מתאר עבור חלק קטן מהיישוב.

פילגש בגבעה

פִילֶגֶשׁ בַגִּבְעָה הוא כינויו של אחד הסיפורים בספר שופטים (יט-כא). במוקד הסיפור איש מבני שבט לוי נקלע עם פילגשו לגבעה, עיר של בני שבט בנימין, שם נאנסת הפילגש באכזריות על ידי תושבי העיר ולאחר מכן מתה. בעקבות האירוע פרצה מלחמת אחים שבמסגרתה כמעט וחוסל שבט בנימין בידי שאר השבטים.

רמות אלון

רמות אלון, הידועה בקיצור כ"רמות", היא השכונה הגדולה ביותר בירושלים ואחת השכונות הגדולות בישראל. השכונה ממוקמת בצפון מערב העיר, ושוכנת על מספר גבעות, מהן נשקף נופה של ירושלים. השכונה משתרעת עד שיפולי גבעת נבי סמואל, המגיעה לרום של 885 מטרים מעל פני הים.

מקור שמה של השכונה הוא בזיהוי אתר נבי סמואל הסמוך עם העיר המקראית הרמה שבנחלת שבט בנימין, מקום קבורתו של שמואל הנביא. השם "אלון" נתווסף לשם השכונה לזכר יגאל אלון.

השכונה נוסדה כאחת מחמש שכונות הטבעת שהוקמו על מנת לעבות את היישוב היהודי בשטחים שצורפו לירושלים לאחר מלחמת ששת הימים.

שבט יהודה

שבט יהודה הוא אחד משנים עשר שבטי ישראל המוזכרים בתנ"ך.

על פי התיאור המקראי, השבט נקרא על שם יהודה, בנו הרביעי של יעקב, אשר כל בני השבט הם צאצאיו.

"שבט יהודה" הוא שבט מרכזי בסיפור המקראי.

תל אל פול

תֵּל אֶל פוּל הוא שמו של תל בצפון ירושלים, בין השכונות פסגת זאב, שועפאט ובית חנינא. התל הוא גן ארכאולוגי פתוח. האתר מזוהה כעיר המקראית גבעה שהייתה העיר הראשית של שבט בנימין וידועה במקרא גם בשמות "גבעת בנימין", "גבע בנימין", "גבעת שאול" ו"גבעת האלוהים".

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.