שבטים גרמאניים

שבטים גרמאנייםגרמנית: Germanen) הוא מונח המתייחס לשבטים שישבו באירופה ובמיוחד בדרום סקנדינביה ובצפון-מערב גרמניה של היום והובחנו כישות מובחנת מבחינה אתנית ולשונית כבר בין 1000–500 לפנה"ס. צאצאיהם היום הם העמים היושבים במדינות כגון גרמניה, צרפת, אוסטריה, שווייץ, שוודיה, דנמרק, נורווגיה, אנגליה, הולנד, החלק הפלמי של בלגיה וחלקים מתושבי רוב מדינות אירופה המערבית והמרכזית. המונח גרמאנים נטבע לראשונה, ככל הנראה, על–ידי פוסידוניוס, בערך בשנת 80 לפני הספירה.

היסטוריה של גרמניה
גרמניה
היסטוריה מוקדמת

שבטים גרמאניים
נדידת העמים
האימפריה הפרנקית

גרמניה של ימי הביניים

פרנקיה המזרחית
האימפריה הרומית הקדושה

תחילת התקופה המודרנית

גרמניה במאה ה-18
פרוסיה

הדרך לאיחוד

הקונפדרציה של הריין
הקונפדרציה הגרמנית
מהפכות 1848
הקונפדרציה הצפון-גרמנית

האיחוד והרייך הגרמני

הקיסרות הגרמנית
רפובליקת ויימאר
גרמניה הנאצית

גרמניה לאחר מלחמת העולם השנייה

אזורי הכיבוש בגרמניה
גירוש גרמנים לאחר המלחמה
היסטוריה של גרמניה המזרחית
היסטוריה של גרמניה המערבית
בריחת המוחות מגרמניה המזרחית
הגבול בין שתי הגרמניות
חומת ברלין
איחוד גרמניה המחודש
גרמניה אחרי האיחוד

פורטל גרמניה

מוצאם של הגרמאנים

Germanic tribes (750BC-1AD)
השבטים הגרמאניים עד 750 לפנה"ס (אדום), 500 לפנה"ס (כתום), 250 לפנה"ס (צהוב) והמאה ה-1 לספירה (ירוק)
Invasions of the Roman Empire heb
פלישת הגרמאניים וההונים לקיסרות הרומית, 100 עד 500 לספירה

על–פי ממצאים ארכאולוגיים ולשוניים ניתן ללמוד כי קבוצת שבטים ברברים התגוררה בצפון גרמניה ובדרום סקנדינביה במהלך תקופת הברונזה המאוחרת האירופית, בערך בשנים 1000 עד 500 לפנה"ס. קבוצה תרבותית זו התקיימה במהלך תקופת הברונזה הנורדית והיא התפשטה מדרום סקנדינביה לצפון גרמניה. עדות נוספת לנוכחותם ארוכת השנים של שבטים גרמאניים בדרום סקנדינביה ניתן למצוא בעובדה שלמקומות באזור אין שמות קדם-גרמאניים.

מחקר לשוני של השפות הגרמאניות מצביע על כך שהקבוצה הגרמאנית דיברה שפה פרוטו-גרמאנית, ענף ייחודי של משפחת השפות ההודו-אירופיות, ששימשו באזור דרום סקנדינביה ככל הנראה כבר בשנת 2000 לפנה"ס. הממצאים מצביעים על כך שבתקופה זו הייתה ההתיישבות הגרמנית ביישובים עצמאיים פרימיטיבים, עם כלכלה המבוססת בעיקר על גידול בעלי–חיים.

מעברם של השבטים הגרמאניים דרומה הושפע ככל הנראה מהתקררות האקלים בסקנדינביה בין 600 לפנה"ס עד בערך 300 לפנה"ס. האקלים החם והיבש בדרום סקנדינביה, שהיה חם בכמה מעלות יותר מהקיים היום, התקרר משמעותית וכפה מעבר לאזורים חמים יותר. בתקופה זו לערך, גילתה התרבות כיצד להפיק ברזל גס מעפרות בוצה. עפרות הברזל שהופקו סייעו בהתפשטות התרבות לכיוון דרום-מזרח לכיוון חופי צפון פולין של היום, דרום-מערב לחופי צפון צרפת של היום, ובמורד נהר הריין. לפי טקיטוס, עם זאת, במאה הראשונה לספירה עדיין היה השימוש בברזל ועיבוד מתוחכם שלו נדיר יחסית.

לאורך התקופה הזו ועד השנה הראשונה לספירה, אפשר להבחין בשלוש קבוצות מובחנות של שבטים גרמאניים:

  • גרמאנים צפוניים: אלו שהמשיכו לחיות באזורי סקנדינביה בהם שבטים כמו האנגלים, הסואבים, הלנגוברדים, הצ'אוסים והסקסונים.
  • גרמאנים מזרחיים: שבטים שהיגרו לאזור שממזרח לנהר האלבה. עם אלו נמנו הונדלים, הבורגונדים, הרוגיאנים, הגותים, הבסטרנאים, ההלבקונס, ואחרים.
  • גרמאנים מערביים: שבטים שהיגרו לאזור הריין, הוזר, הים הצפוני ונהר האלבה. עם אלו נמנו הסמנונים, הצ'אוסים, האנגריוריאנים והצ'רוסקנסים ששכנו לאורך נהר וזר; האמסיואריאנים, והפריזים על גדות הים הצפוני ובמורד האמס; הבטאבים, האובים, הטנקטרים, הצ'אמאבי, הברוקטרי, ואחרים במורד המז והריין; קבוצות הונגיאונים, הנרווים, הטורינגים ואחרים ששכנו ממזרח לריין; וקבוצות בולטות של הסואבים, הנאריסים, המרקומנים, ההרמונדורים, הקואדים, האוסים והבורי שהעמיקו חדור לאורך נהרות האודר, המוראבה, האלבה והמיין עד גבולה הצפוני של האימפריה הרומית. חדירה זו התבצעה בעיקר בשנים מאוחרות יותר.

אורח חייהם של הגרמאנים

מושבות הגרמאנים היו בדרך כלל ביחידות קטנות יחסית, המבוססות על קלאניםחמולות משפחתיות. קבוצות של קלאנים אורגנו במחוזות (גָאוּ), שהופרדו זה מזה באמצעות שטחים לא מעובדים. הקלאן סיפק לחבר בו הגנה גם מפני פגיעה פיזית וגם מפני עוול במשפט. כל חבר בקלאן היה מחויב לסייע לקלאן במקרים בהם התגלע סכסוך או נדרשה נקמה, והקלאן גם שילם את "כופר הדמים" (wergilt) בעבור חבר הקלאן.

השבטים הגרמאניים השונים התבססו עם השנים בעיקר על חקלאות זעירה שכללה גידול חיטה, שעורה, שיפון, כשות, ירקות, וכדומה; וכן על גידול חיות משק בית מכל הסוגים. מאוחר יותר, הובילה השפעת רומי לאימוץ גידולי פירות. עיבוד האדמה בוצע באמצעות חלוקת הנחלה שבשליטת הקלאן לרצועות שהוענקו לחברים בקלאן, כאשר כל חבר היה חייב גם לתרום חלק מיבולו. נחלות היער, המרעה והמים היו משותפים לכל. חלקת אדמה שגודרה והפכה לפיכך פרטית הייתה נחלתם של בעלי זכויות היתר.

מבנה חברתי

Germanische-ratsversammlung 1-1250x715
לוחם גרמאני. מועצת שבט גרמאנית. תבליט מעמוד מרקוס אורליוס ברומא

בראש השבט הגרמאני עמד מלך, בן אצולה שטען למוצא מפואר המתייחס אל האלים. טענות דומות היו למשפחות האצולה, שגם שימשו במשרות הבולטות ביותר בשבט: מנהיגי צבא, בעלי רכוש, כוהנים לקיום פולחן וענישה. המלכים או השליטים הבכירים, שנחשבו גם בעלי כוחות כשפים (לא היה מעמד כהונה נפרד) נהגו לקיים סביבם פמליה (gefolgschaft) שכללה לוחמים צעירים בעת הכשרתם, ולוחמים ותיקים שנשבעו להגן על האדון עד מוות. לעיתים קרובות, לוחמים צעירים שלא מצאו את מקומם או סבלו מתקופה ארוכה מדי של שלום, נהגו לנדוד לשבטים אחרים כדי להלחם.

תחת האצולה היה מעמד החופשיים: אנשים שהיו בעלי זכות השתתפות במועצת השבט ולוחמים. המעמד הנמוך הורכב מחופשיים-למחצה שכללו אנשים ששוחררו מעבדות (liberti) וצמיתים (laeti או lassi). האחרונים היו בעיקר שבויי מלחמה משבטים אחרים, אנשים שנולדו עבדים, וכאלו שהפכו עבדים מאחר שלא יכלו לשלם את חובות ההימורים שלהם, בילוי פופולרי במיוחד בקרב הגרמאנים.

ההכרעות בשבט התקבלו באספה כללית (ding) שבה השתתפו כל האזרחים החופשיים. האסיפות היו לעיתים אסיפות מלחמה, בהן הוכרע אם לצאת למלחמה בשבט אחר, או אסיפות כלליות שבהן הוכרעו נושאים של הפרת הפולחן, בגידה, התנהגות פחדנית בעת מלחמה, וכדומה. המורשעים הוצאו להורג או גורשו מן הקהילה והקלאן.

דת

Thor's Battle Against the Jötnar (1872) by Mårten Eskil Winge
ת'ור, אל הרעם ומגן האיכרים נלחם בענקים

הגרמאנים האמינו במספר רב של אלים, שמשכנם נקבע על–ידיהם במקומות מקודשים כמו חורשות מקודשות, מעינות, אבנים ועצים. מקדשים פרימיטיביים שבהם פסילי עץ או מתכת התקיימו גם כן, בעיקר בתקופות מאוחרות יותר. האלים כובדו בחגיגות פולחן בתקופות מסוימות בשנה או אחרי ניצחונות גדולים. בחגיגות הוקרבו בעלי חיים ולעיתים, לפי טקיטוס, גם בני–אדם.

האלים העיקריים של הגרמאנים היו אלי הואניר ניורד (Njördr), פרייר (Freyr) ופריה (Freyja); לצידם היו האייסיר—מקבץ אלי הצפון—שכלל בראש ובראשונה את אודין, ת'ור וטיר (Tiwaz) שכונה גם Ziu ו-Tyr.

הגרמאנים המירו דתם לנצרות בשלב מאוחר למדי, לרוב אחרי שהשתלבו בשטחי האימפריה הרומית לשעבר. לעיתים, כמו במקרה האוסטרוגותים, הונדלים והויזיגותים, ההמרה הייתה תחילה לאמונה האריאנית. במקרים אחרים, כמו אצל הפרנקים, הייתה ההתנצרות ישירות לקתוליות. במקרים נוספים, בוצעה ההמרה בחרב.

מקורות מוקדמים על הגרמאנים

המקור החשוב ביותר למידע על הגרמאנים בתקופות המוקדמות יותר הוא החיבור האתנוגרפי משנת 98 לספירה "מקורם ומקום מושבם של הגרמאנים" (de origine et situ germanorum) מאת טקיטוס, הידוע יותר בשם "גרמאניה". טקיטוס מעולם לא ביקר בעצמו באזורים בהם ישבו הגרמאנים, כך שאת הפרטים שאב באופן בלעדי מעדויות וכתבי אחרים.

ההיסטוריון החשוב של רומא רונלד סיים הניח כי טאקיטוס הסתמך על מספר מקורות קודמים, ובמיוחד על "Bella Germaniae" האבוד של פליניוס הזקן, שנחשב תחילה למקור המשמעותי ביותר על גרמאניה, אך נדחק לטובת "גרמאניה" של טקיטוס. הנחתו של סיים סבירה גם לאור העובדה שטקיטוס היה ידידו של פליניוס הצעיר, אחיינו של פליניוס הזקן. ניתן להניח כי גם "המלחמות הגאליות" של יוליוס קיסר (נכתב בערך 51 לפנה"ס), "הגאוגרפיה של העולם" של תלמי, כתבי סטרבוניוס, דיודורוס סיקולוס, פוסידוניוס, אופידיוס בסוס ואחרים ניצבו לפניו, כמו גם עדויות מפי סוחרים וחיילים שנסעו לאזור הריין והדנובה.

היסטוריה

בסוף המאה השנייה לפני הספירה, לפי מקורות רומיים, פלשו שבטים גרמאניים לגאליה, איטליה וספרד והתנגשו בכוחות האימפריה הרומית. בפועל, הייתה זו ההתפשטות צפונה של הרומים שנתקלה בהתנגדותם של שבטים כמו הטווטונים והקימברים. המעבר הסתיים בשנת 102 לפנה"ס בתבוסה לגרמאנים מידי גאיוס מריוס. שישים שנה אחרי כן, טען יוליוס קיסר כי האיום הגרמאני הוא אחת ההצדקות לסיפוחה של גאליה לרומא.

Ungluecklicher-feldzug-des-germanicus-in-norddeutschland 1-640x419
מלחמתו הכושלת של גרמניקוס בגרמאניה

תחת יוליוס קיסר, התקדמה רומא עד לנהר הריין והדנובה ושילבה חברות קלטיות רבות אל תוך האימפריה. הארצות שמעבר לריין נקראו מכאן בשם גרמאניה. הרומים המשיכו להתקדם אל תוך שטחי "גרמניה הגדולה" גם בתקופת אוגוסטוס, עד לנהר האלבה ובשנת 9 לספירה התחוללה מלחמה רבתי בין ברית שבטים גרמאניים—צ'רוסקים, מארסים, צ'אטים, וברוקטרים—בפיקודו של ארמיניוס וכוחות האימפריה הרומית בפיקודו של פובליוס קוינקטיליוס וארוס. ארמיניוס הצליח להשמיד שלושה לגיונות רומיים בקרב יער טויטובורג, ואחרי כן הדף גם ניסיון נוסף להכניעו מצד גרמניקוס. בעקבות זאת, הסיגו הרומים את כוחותיהם מערבה לריין וכוננו בשטח זה שתי פרובינקיות: גרמאניה עילית וגרמאניה תחתית, שבהן הוקמו ערים חשובות כמו אאכן, קלן, טריאר, מיינץ, וורמס ושפייר. בין הגרמאנים ממערב וממזרח לריין והרומים כוננו מעתה יחסים שעירבו עימותים צבאיים לצד מסחר ענף וחליפין תרבותיים.

במאה החמישית, עם שקיעת האימפריה הרומית, החלו שבטים גרמאניים שהיו נתונים ללחץ ממזרח מצד פולשים מאסיה, גידול באוכלוסייה ושינויי אקלים להגר בכיוונים שונים דרומה ומזרחה, מאנגליה ועד חופי הים התיכון וצפון אפריקה. במקרים רבים, נשאה הגירה זו אופי של עימות ומיזוג: שבט פולש ניסה לנכס את האדמות אליהן פלש מהשבט הקיים. אם הצליח, התמזג בו השבט המקורי. כאשר כשל, נאלץ במקרים רבים להתמזג בשבט הקיים המנצח. בדנמרק, לדוגמה, התמזגו היוטים בדאנים; בשוודיה הגיטים התמזגו עם השוודים; באנגליה התמזגו האנגלים והסקסונים.

רשימת שבטים גרמאנים

Germane
לוחם גרמאני. מתוך תבליט ניצחון במוזיאון הוותיקן ברומא

גרמאנים צפונים

סקנדינביה (שבטים נורדים)

שבטים בסקאנדצה, דרום סקנדינביה וצפון גרמניה

  • צ'אידינרים
  • פיראיסנים
  • פבוננים
  • דאוקיאוננים
  • לבונרים
  • הלוגיטים
  • תאוסטנים
  • ברגיונים
  • הלינרים
  • ליותידים
  • אהלמילים
  • פינאיתנים
  • פרבירים
  • מיקסים
  • אבגראים
  • אוטינגיסים
  • ראומריקרים
  • רגנהריקירים (רניארים)
  • ונווילותים
  • סואטידנים
  • הרולרים
  • גרניירים
  • אאוגנדקסרים
  • אאוניקסרים
  • טאיטלים
  • רוגיירים

גרמאנים מזרחיים

  • בסטרנאים
    • פאוקינרים
  • בורנים
  • בורגונדים
    • אאלואלאונים
  • גותים
    • גפידנים
    • אוסטרוגותים
      • קרימגוטן
    • וסטרוגותים
    • גוטונים
    • גראוטונים
    • טרוינגים
  • הרולרים
    • אוסטרולרים
    • וסטרולרים
  • למוביארים
  • לוגיארים
    • דידונרים
    • הריארים (צ'רינרים)
    • הליסיארים
    • הלווקונים
    • מנימרים
    • נהרנהוולרים
    • אומנים
  • רוגיארים
  • סקירנים
  • טורקילינגרים
  • ויסבורגירים
  • ונדלים
    • אסדינגנים
    • זילינגנים
      • קלוקונים

גרמאנים מערביים

  • אדרבהקמפים
  • אמברונים
  • אנגריברים
  • אנגלים
  • אביאונים
  • באיוברים
  • קריטנרים
  • צ'לרים
  • צ'רודרים (הרודרים, הרותרים)
  • צ'סוארים (צ'טוארים/הסוארים)
  • צ'טבורים
  • צ'אוקים
  • צ'רוסקרים
  • קבונדרים
  • דאנדוטים
  • דולגובנים
  • אבורונים
  • פרנקים
    • אמפסיברים
    • ברוקטרים
      • ברוקטוארים
    • צ'מבנים
    • צ'טן
      • באטאבים
    • קוגרנים
    • קאנאנפטים
    • לנדודיורים
    • מרסקרים
    • מטיאקים
    • ריפוארים
    • סאלים
    • זיגמברים / סוגמברים
    • טנקטרים
    • אוסיפטים /אוסיפים
  • פוזנים
  • פריזים
  • פונדוסירים
  • גמבריבים
  • הרמינונים
  • אינגבאונים
  • אינקריונים
  • אינטוארגים
  • איסטבאונים
  • יוטים
  • קנטווארים
  • קימברים
  • קרוגרים
  • מארסים
  • מרסיגנים
  • מרבינגים
    • קוריונים
  • מנאפים
  • מוגילונים
  • נמטים
  • נרטרינים
  • נריסטנים
  • פאימאנים
  • פארמקמפים
  • פרודינים
  • זאבאלינגים
  • סקסונים
    • אנגרים
    • וסטפאלים
    • אוסטפאלים
  • זידינים
  • זינגולונים
  • סואבים
    • נקרוסואבים
    • אלמאנים
      • ברייסגוארים
      • בוקינובנטים
      • יוטונגים
      • לנטיאנסים
      • רטובריארים
    • הרמודורים
    • לנגוברדים
      • וינילר
    • מרקומנים
    • נויטונים
    • קואדים
    • ראודיגים
    • סמנונים
    • סוארדונים
    • טבטונוארים
    • ורינים
  • סונוקים
  • טווטונים
  • תורינגים
  • טוקסנדרים
  • טריבוקים
  • טובנטים
  • טונגרים
  • טורונים
  • אוביארים
  • ויקטופלן
  • וירונרים
  • ויספרים
  • ונגיונים

לאומים ממוצא גרמאני

ראו גם

עיינו גם בפורטל:
פורטל גרמניה
אבורונים

אֶבּוּרוֹנִים היו שבט שחי באזור צפון-מזרח גאליה, בטריטוריה שכיום שוכנת בין דרום הולנד, מזרח בלגיה ואזור חבל הריין של גרמניה המודרניות. הם חיו באזור זה עד לכיבוש גאליה בידי הרומים. מאחר שישבו באזור גאליה, הם מתוארים כבעלי שורשים בלגיים, אם כי יוחסו להם גם שורשים גרמאניים.

יוליוס קיסר מציין בספרו, "מלחמת גאליה", כי האבורונים קיבלו מקום מחיה נרחב לעומת שאר השבטים באזור. קיסר תיארם כשבט המשמעותי ביותר מקרב השבטים הגרמאניים אשר ישב בגדתו המערבית של הריין, וטען כי השבט נמחה מעל פני האדמה על ידי כוחותיו כעונש לאחר המרידה של האבורונים בכוחות הרומיים, שישבו באזור גאליה בלגיקה כחלק ממסעות הכיבוש של קיסר בגאליה. לא נמצא אזכור לשבט בדיווחים היסטוריים לאחר מכן.

אלמאנים

אלמאנים (בלטינית: Alemanni או Alamanni) היו קונפדרציה של שבטים גרמאניים סואבים אשר גרו באזור נהר הריין העליון באירופה. הוזכרו לראשונה על ידי הרומאים ב-213 לספירה. האלמאנים השתלטו על אזור האגרי דקומטס ב-260 לספירה, ולאחר מכן התרחבו לאזור אלזס וצפון שווייץ. ב-496 לספירה האלמאנים נכבשו על ידי המנהיג הפרנקי כלוביס הראשון ושולבו תחת שליטתו, כשהם מוזכרים כשומרים על המסורות הפגניות עד המאה ה-7, בה התחילו להתנצר. מורשתם של האלמאני שורדת בשמה של גרמניה בכמה שפות.

אלמאנית

אלמאנית (Alemannisch) היא שפה גרמאנית הכוללת ארבעה ניבים אשר כוללים, בין השאר, שישה תת-ניבים. מקור השם הוא באיגוד שבטים גרמאניים הידועים בשם אלמאנים.

אמביוריקס

אמביוריקס (בלטינית: Ambiorix) היה מלך גאלי ששלט יחד עם שותפו לשלטון, קאטיבולקוס, על השבט הגאלי האבורונים שישב באזור הבלגי של גאליה במאה הראשונה לפני הספירה. אמביוריקס מוכר לנו בעיקר בזכות ספרו של יוליוס קיסר, מלחמת גאליה, בו מתאר קיסר את כיבוש גאליה על ידו, ומלחמתו בשבטים השונים שבהתנגדותם הוא נתקל. בספרו מציין קיסר את אמביוריקס ואת שבטו האבורונים, כשבט החשוב ביותר מבין השבטים הגרמאנים בם נלחם.

בזמן ההתעוררות הלאומית ששטפה את מדינות אירופה במאה ה-19, הפך אמביוריקס לסמל בלגי לאומי חשוב בזכות התמרדותו ההירואית כנגד קיסר שמתוארת בפירוט בספר מלחמת גאליה.

אנגלו-סקסונים

האנגלו-סקסונים (באנגלית: Anglo-Saxons) היו קבוצת עמים גרמאניים, שפלשה לבריטניה הגדולה לקראת המאה ה-5 לספירה, והיוותה בסיס להתפתחות הממלכה האנגלית העתידית.

בורגונדים

הבורגונדים היו שבט גרמאני שהיגר מאזור סקנדינביה לאי בורנהולם, ממנו נשאב שמו (Burgundarholmr משמעו אי הבורגונדים), ומשם לאירופה. הבורגונדים כוננו במאה החמישית ממלכה בשטח צרפת של היום, ואחר-כך נטמעו בפרנקים ונעלמו.

גרמנים

הגרמנים הם קבוצה אתנית, שחבריה חולקים במשותף תרבות, שפה, היסטוריה ומוצא. חלק ניכר מן הגרמנים שייכים למסגרת המדינית הגרמנית, הרפובליקה הפדרלית של גרמניה, שהגרמנים החיים בה מכונים "Bundesdeutsche" - גרמנים של המדינה (ובמסגרות מדיניות קודמות "Reichsdeutsche" - גרמנים של הרייך). גרמנים החיים מחוץ לגרמניה מכונים "Volksdeutsche", גרמנים אתניים, בני העם הגרמני.

בעולם קיימים כ-100 מיליון אנשים הדוברים גרמנית כשפת אם, וכ-75 מיליון מהם מגדירים עצמם כגרמנים. ישנם בין 75 ל-80 מיליון אנשים ממוצא גרמני שאינם דוברים גרמנית כשפת אם, לרוב בארצות הברית, בברזיל, בארגנטינה, בפרו, בצרפת ובקנדה. השייכות לתרבות הגרמנית והדיבור בשפה הגרמנית אינם מהווים לעיתים קריטריון מספיק להגדרה כגרמני. כך, למשל, רואים עצמם האוסטרים כקבוצה נפרדת, על אף שהם דוברים גרמנית, ושייכים מבחינה היסטורית לתרבות הגרמנית. ההיסטוריה של מאות השנים האחרונות, מאז איחודה של גרמניה, במהלך המאה ה-19, ואירועי מלחמת העולם הראשונה ומלחמת העולם השנייה הביאו לתנודות ביחס לתת קבוצות אתניות כדוגמת האוסטרים, שלעיתים משייכים עצמם לקבוצה הגרמנית, ולעיתים מבדילים עצמם ממנה.

מספרם של הגרמנים בעולם הוא אפוא בין 75 ל-160 מיליון, תלוי בקריטריונים המיושמים להגדרת האדם כ"גרמני". בארצות הברית, 43 מיליון איש, או כ-15.2% מהאוכלוסייה, הצהירו כי מוצאם גרמני, במפקד אוכלוסין שנערך בשנת 2004.

המאה ה-3

המאה ה-3 היא התקופה שהחלה בשנת 201 והסתיימה בשנת 300. היא המאה השלישית של המילניום הראשון. במהלך המאה התרחשו מספר אירועים מדיניים הראויים לציון:

שקיעת האימפריה הרומית (משבר המאה השלישית): האימפריה מאוימת על ידי שבטים גרמאניים. שרי צבא באזורי הגבול מוכרזים על ידי יחידותיהם כקיסרים (תקופה המכונה גם תקופת שלושים הרודנים ברומי). לאחר הירצחו של טרבוניאנוס גלוס בידי כוחותיו באוגוסט 253 באזור מואסיה, הפך איימליאנוס לקיסר, אך זה שלט רק כשלושה חודשים עד שנרצח גם הוא בידי כוחותיו, אשר מינו את גליאנוס ואביו ולריאנוס לקיסרי רומא

הגותים פולשים לאסיה הקטנה (בניגוד להסכם שלהם עם הרומאים); האלמאנים כובשים את ביריקיאנה, מבצר גבול באזור דרום בוואריה של ימינו

תקופת שלוש הממלכות בסין: בצ'נגדו נרצח המפקד הבכיר של כוחות ממלכת שו; מפקד כוחות שושלת וו מוצא להורג עם כל בני משפחתו לאחר הפסד קשה של הלה לממלכת ואי

ורנגים

וַרַנגים (בנורדית עתיקה: Væringjar; ברוסית: Варяги, "וַרְיַאגִי") הוא השם שבו כונו הוויקינגים השוודים על ידי הסלאבים והיוונים הביזנטיים. הוורנגים היו לוחמים וסוחרים ממזרח סקנדינביה שחצו את הים הבלטי והפליגו במעלה נהרות מזרח אירופה לסחור עם האימפריה הביזנטית ועם מזרח אירופה כאשר במקביל בני מערב ארצם פשטו על מערב אירופה, מרכז אירופה, ארצות הים התיכון וצפון אמריקה והנורמנים שפלשו לנורמנדיה בצרפת ולאי הבריטי שהיה תחת שליטה אנגלו-סקסונית לפני כן.

מקור השם ורנגים הוא ככל הנראה מ-"várar" אשר בנורדית עתיקה משמעותו המושבעים, במובן של אנשים שנשבעו לחלק ביניהם את השלל או אנשים שנשבעו לשירות צבאי מסוים. אפשרות נוספת היא המילה "vara" שפירושה סחורות, והיא מתארת את תפקידם כסוחרים.

הוורנגים נחתו על החופים המזרחיים של הים הבלטי ובמהלך המאה התשיעית לספירת הנוצרים חדרו באמצעות סירות המיועדות למים רדודים לעומק מזרח אירופה תוך שימוש בנהרותיה הגדולים, נהר הנייבה, נהר הוולגה, נהר הדון, נהר הדוינה ונהר וולחוב. בגיחות אלו הרחיקו הוורנגים עד קונסטנטינופול, הים הכספי ואף עד בגדד שהייתה בירת הח'ליפות העבסית.

הוורנגים הקימו את קו המסחר שבין קייב לקונסטנטינופול וביססו מערכת ענפה של מאחזים ומוצבי מסחר.

לפי המסורת, שבטים סלאביים ושבטים פיניים, אשר כבר העלו מיסים לוורנגים, התמרדו וסירבו לשלם מיסים, אך לאחר פריצת סכסוכים בינם לבין עצמם הזמינו את הוורנגים להשכין שלום ביניהם. כתוצאה מכך מנהיג הוורנגים, רוריק, עם שני אחיו טרובר וסיניוס הגיעו לאזור. כיום ישנם המטילים ספק באמיתות מסורת זאת.

ידוע כי הוורנגים כבשו את נובגורוד ואת קייב שעל נהר הדניפר ובכך הקימו את היסודות לנסיכות רוס של קייב (מהמאה התשיעית ועד המאה השלוש-עשרה), מדינה שכללה כמעט את כל אוקראינה בלארוס ורוסיה האירופית של היום ואשר שפתה הרשמית הייתה הסלבונית העתיקה.

הוורנגים כונו גם רוס (rhos/rus), שם שניתן מאוחר יותר לארץ רוסיה כולה על שמם. ככל הנראה מקורו מ-Ruotsi, השם הפיני לשוודיה אשר נובע מהמילה róðsmenn שפירושה "אנשי חתירה", על שם המקום Roslagen היכן שנפגשו הפינים והשוודים לראשונה. ישנן תאוריות נוספות למקור המילה, כמו השורש ההודו-אירופי לצבע אדום במשמעות של שיער אדום. עד היום שיער בלונדיני-כהה נקרא בפי הסלאבים המזרחיים בשם שיער רוסי (Rusi volas).

ב-862 קבע המנהיג הורנגי רוּריק את מקום מושבו בנובגורוד אך יורשו אולג העביר ב-882 את עיר הבירה דרומה לקייב.

אולג איחד את הסלאבים המזרחיים ושחרר אותם מהכוזרים, עם טורקי מהקווקז אותו ריסק סופית סביאטוסלאב.

נכדו של אולג, המשיך במגמת הרחבת גבולות המדינה.

אולג התעמת עם האימפריה הביזנטית, אך חתם אתה בשנת 911 לספירה על הסכם סחר כצד שווה בהסכם.

ולדימיר הראשון, יורש סביאטוסלאב אימץ את הנצרות המזרחית מהאימפריה הביזנטית יחד עם האלפבית הקירילי ומאפיינים תרבותיים נוספים, לאחר שהתחתן עם אחות הקיסר הביזנטי.

ולדימיר הקים גם את המשמר הורנגי של קונסטנטינופול ב-988 לספירה, משמר שהתקיים עד נפילת האימפריה הביזנטית ב-1453 לספירה.

במאה האחת-עשרה המאוחרת הכיל משמר זה לא רק סקנדינביים אלא גם שכירי חרב אנגלים ונורמנים. היה זה משמר שהפך למקצועי ואליטיסטי שהקבלה אליו לא הייתה חופשית.

יארוסלאב הראשון ("החכם"), ממשיכו של ולדימיר הראשון, המשיך את מגמת הרחבת הגבולות שהחלה עוד בימי אולג והשיא את אחותו ו-3 בנותיו למלכי נורווגיה, צרפת, פולין והונגריה.

תקופתו נחשבת כשיא ההתפתחות הפוליטית והתרבותית בנסיכות קייב הרוסית, בזמנו גובש קוד החוקים הראשון של הסלאבים המזרחיים – רוסקאיה פרבדה.

הוורנגים נטמעו בסופו של דבר בסלאבים, קיבלו את מנהגיהם וסלאבים רבים היו חברים באליטה השלטונית.

נסיכות קייב-רוס רוסקה סופית עם פלישת המונגולים בשנים 1237–1240 לספירה.

טווטונים (שבט עתיק)

הטווטונים היו שבט צפון אירופי עתיק, כנראה ממוצא גרמאני שפלש לגאליה ולשטחי הרפובליקה הרומית בסוף המאה ה-2 לפנה"ס.

מוצאם של הטווטונים אינו ברור, אולם נראה שכמו הקימברים, הם נדדו מחצי האי יוטלנד שבצפון אירופה דרומה ומערבה. מגלה הארצות היווני פיתאס, בן המאה ה-4 לפנה"ס, פגש אותם בגרמניה במסע הימי שלו לצפון אירופה. בשנת 103 לפנה"ס נפגשו הטווטונים עם הקימברים בגאליה, והחלו לנדוד איתם מערבה ודרומה לעבר איטליה.

לפני שהגיעו לאיטליה התפלגו הטווטונים מהקימברים, על מנת לחדור לאיטליה דרך שני מעברים שונים של האלפים. בעוד הקימברים פנו צפונה, המשיכו הטווטונים מערבה ודרומה לעבר מעבר סן ברנאר הקטן.

בקיץ של שנת 102 לפנה"ס נפגש המחנה הטווטוני עם צבא רומא בהנהגתו של גאיוס מריוס על שפכו של נהר האיזר אל תוך נהר הרון. מריוס התמקם מראש בנקודה זו ובכך חסם מהטווטונים את הגישה לאיטליה דרך מעבר סן ברנאר הקטן ודרך החוף הליגורי. צבאו של מריוס היה מבוצר היטב, והטווטונים לא הצליח לשבור את הגנתו וביצוריו. לאחר אבדות כבדות החליטו הטווטונים לחצות את הנהר, לעקוף את המחנה הרומי ולצעוד לעבר איטליה. מריוס נתן להם לחצות את הנהר ללא הפרעה והחל לנוע בעקבותיהם עם צבאו.

בסביבת אקווה סקסטיה החלו החילות הקלים של שני הצבאות להתנגש והחלה שורה של קרבות. לאחר שלושה ימים נחל מריוס ניצחון מוחץ, הצבא הטווטוני שהותש מהחום של דרום גאליה, הובס לחלוטין ומלכם טווטובוד נשבה. מחנה העם הטווטוני שנסע אחרי הצבא נטבח בהמוניו על ידי הרומים, ומספר ההרוגים הטווטונים מוערך בכ-100,000 איש. המעטים ששרדו נלקחו בשבי והפכו לעבדים והעם הטווטוני חדל להתקיים.

יוטים

היוטים היו שבט גרמאני שנהוג להאמין כי פלש מילנד (יוטלנד) בדנמרק המודרנית ומחלקים בחוף הפריזי לאנגליה. היוטים, יחד עם האנגלים, הסקסונים והפריזים, היו מקרב העמים הגרמאניים שחצו את הים הצפוני כדי לפשוט ולבסוף לפלוש לאנגליה, מהמאה ה-4 ואילך. בהתאם לכתבי בדה ונרביליס היוטים התיישבו בסביבת קנט, המפשייר והאי וייט. מספר שמות מקום הנגזרים משם השבט מעידים על האמת שבדעה זאת. כך, לדוגמה, כותב פלורנס מורססטר כי השם "יֵטֶן" הוא שם נוסף לאזור ניו פורסט (הנמצא בהמפשייר).

בעוד שהשפעת היוטים מקנט היא עניין ברור (לדוגמה נוהלי הירושה המיוחדים לאזור, וידועים כ"גבלקינד"), היוטים מהמפשייר והאי וייט נעלמו, והשאירו מאחור עדויות מעטות ביותר. חוקר מודרני בשם רובין בוש גרס כי היוטים היו קורבנות לטיהור אתני בידי הסקסונים המזרחיים, אולם העניין מהווה נושא לוויכוח בין האקדמאים. כמו כן, נהוג להאמין כי יתר היוטים נשארו ביוטלנד וכיום מרכיבים את אוכלוסיית חצי האי.

יש הטוענים שהיוטים זהים לגטים ("ההיפותזה היוטית"), עם שחי בעבר בדרום שוודיה. כך, למשל, מגדיר מילון אוקספורד את הגטים דרך השפה השוודית כ-"Eotas Iótas Iútan Geátas", ולפי הדנית כ"יוטים". אולם בווידסיט ובביאוולף, שני שירים באנגלית עתיקה, השבטים מוצגים כשונים אחד מהשני. ייתכן שבולבלו שמות השבטים בתיעוד מות המלך השוודי אוסטן.

לומברדים

הלומברדים (לטינית: Langobardi) היו עם גרמאני מצפון אירופה שהופיע לראשונה בדפי ההיסטוריה במאה הראשונה לספירה. מקורם היה באזור נהר אלבה אך הם התיישבו בעמק הדנובה, משם פלשו לאיטליה הביזנטית בשנת 568, תחת הנהגתו של המלך אלבוין. הם ייסדו ממלכה לומברדית באיטליה ששרדה עד שנת 774, אז היא נכבשה על ידי הפרנקים. השפעתם של הלומברדים על הגאוגרפיה הפוליטית של איטליה בולטת בשמו של אחד ממחוזות איטליה, מחוז לומברדיה. השפעתם ניכרת גם בקנטון טיצ'ינו בדרום שווייץ.

מרקומנים

המרקומנים (באנגלית: Marcomanni) היו שבט גרמאני, קרוב לוודאי מקבוצת השבטים השוואבית. מקור שמם הוא ככל הנראה בביטוי גרמני עתיק הנובע מהמילים - Mark + Mann, שמשמעותו היא אנשי ספר. המרקומנים התיישבו באזור נהר המיין, זמן קצר לאחר 100 לפנה"ס. לאחר ניצחונו של דרוסוס עליהם ב-9 לפנה"ס הם עברו, בראשות מנהיגם מארובודוס, לבוהמיה.

בבוהמיה ייסד מארובוס ברית שבטים גדולה, שהפכה לממלכה רבת עוצמה, עד שאפילו אוגוסטוס, הקיסר הרומאי, ראה אותה כאיום לרומא. למרות חוזקה של ממלכה זו, היא התפוררה כמעט לגמרי לאחר המלחמה עם הכרוסקים בראשותו של ארמיניוס ב-17 לספירת הנוצרים בה נחל צבאו של מארבודוס תבוסה מרה, והוא עצמו נאלץ להימלט לאיטליה.

במאה ה-2 כרתו המרקומנים ברית עם כמה שבטים נוספים למלחמה נגד רומא. הם נלחמו בזמנם של הקיסרים הרומיים דומיטיאנוס, טראיאנוס ואדריאנוס. מאבק זה הגיע לשיאו בשנת 168 בערך, כאשר המרקומנים פלשו לפאנוניה (כיום הונגריה), כבשו אותה לאחר ניצחון גדול בקרב קרנונטום, ולאחר מכן פלשו לאיטליה. למרות ניצחונותיהם הראשונים הצליח מרקוס אורליוס, הקיסר הרומאי, להדוף אותם ונלחם בהם עד יום מותו. המלחמות תמו עם מותו ומות שני מפקדי המשמר הפרטוריאני ומכונות בשם "המלחמות המרקומניות".

המרקומנים כרתו ברית שלום עם בנו של מרקוס אורליוס, הקיסר קומודוס, בשנת 180, אך המשיכו להתגרות מדי פעם ברומאים על ידי חציית נהר הדנובה.

נדידת העמים

נדידת העמים (גרמנית: Völkerwanderung) הוא מונח המתאר את הגירתם של שבטים גרמאניים, סלאביים ואחרים, בין המאה הרביעית לבין המאה התשיעית לערך באירופה. המונח נטבע במאה התשע-עשרה על–ידי היסטוריונים גרמנים.

סקסונים

הסקסונים (Saxons) היו השבטים הגרמאנים אשר יישבו במאות הראשונות לספירה את חופי הים הצפוני. הם היו קרובים לשבטים כגון יוטים (Jutes), פריזים (Frisians) ואנגלים (Angles). מספרם של הסקסונים היה תמיד רב, ועל כן חיפשו תמיד אדמות חדשות לעיבוד על מנת שיוכלו לכלכל את עצמם, מאחר שהתנאים בצפון אירופה אינם אידיאליים. בעוד ששבטים גרמאנים דרומיים פלשו לחצי האי האפניני, לחצי האי האיברי, לגאליה ולארצות אחרות לגדות הדנובה, לסקסונים לא הייתה אפשרות להתפשט אלא דרך הים.

שמם של הסקסונים, בדומה לשמם של שבטים גרמאנים אחרים, נגזר משם כלי נשקם - 'Seax' שפירושו באנגלית עתיקה: סכין או פגיון. שבטים אלו דיברו בשפה הסקסונית, שפה מערב-גרמאנית שהן האנגלית העתיקה והן האנגלית החדשה התפתחו ממנה.

חלק משבטים אלה, ביחד עם יוטים, פריזים ואנגלים, פלשו במאות החמישית והשישית לספירה לשטחים בפריזיה, בנורווגיה ובאי בריטניה, אך בעוד שבמקומות אחרים הם מוגרו, תושבי בריטניה החלשים לא הצליחו לעמוד לאורך זמן מול התוקפנות של הפולשים. הסקסונים, היוטים, האנגלים והפריזים שפלשו לבריטניה התמזגו ויצרו את הקבוצה האתנית הקרויה אנגלו-סקסונים. האנגלו-סקסונים עלו למעמד דומיננטי בבריטניה תוך שהם דוחקים את הבריטונים שקדמו להם אל ויילס, קורנוול, צפון-מערב אנגליה (קאמבריה) וסקוטלנד. האנגלו-סקסונים שמרו על מעמדם הדומיננטי באי עד פלישת הנורמנים.

פרנקים סאלים

הפרנקים הסאלים (בלטינית: Salii) היו תת-קבוצה של הפרנקים המוקדמים, שהתיישבו בתקופת האימפריה הרומית צפונית ללימס באזור החוף שמעל לנהר הריין, כיום צפון הולנד, באזור הקרוי עד היום זאלנד ("ארץ הסאלים"). מוצאם מן הסיקמברי או הצ'אמאבי. מלכי השושלת המרובינגית, שכבשו את גאליה, היו ממוצא סאלי. החל מן המאה ה-3 קיימות עדויות היסטוריות המתארות את הסאלים כשבט לוחמים גרמאני, כשודדי ים וכ"Laeti", בני ברית של הרומאים. הסאלים הפכו לשבט הגרמאני הראשון שמוצאו מעבר ללימס, שהקים יישובי קבע בשטח האימפריה, תחילה בטוקסנדריה (כיום במרכז הולנד), ב-430 כבש כלודיו את קמברה וב-432 התיישבו באזור טורנה (כיום בפרובינציה של אינו בבלגיה).

הסאלים אימצו את הזהות הפרנקית והפסיקו להופיע בשם "סאלי" החל מן המאה ה-5, זמן רב לפני שמוזכרים הפרנקים הריפוארים הוזכרו לראשונה במסמך היסטורי. הלקס ריפוריה מתוארך ל-630 והוא למעשה התפתחות מאוחרת יותר של החוקים הפרנקים בלקס סאליקה (חוקי הסאלים). לא הייתה חלוקה מאוחרת יותר בין סאלים וריפורים בממלכת הפרנקים.

אין לבלבל בין הסאלים לבין השושלת הסאלית שהופיעה כמה מאות שנים מאוחר יותר בימי הביניים בגרמניה.

קאטיבולקוס

קאטיבולקוס (בלטינית: Cativolcus; מת ב-53 לפנה"ס) היה מלך של שבט האבורונים שישב בין נהר הריין לנהר המז (בסביבת בלגיה המודרנית). קאטיבולוקוס מלך יחד עם אמביוריקס וניהל עמו מערכה נגד הכיבוש הרומאי בחורף 54 לפנה"ס. המרד היה מוצלח בתחילה עם ניצחון מוחץ לכוחות האבורונים בקרב אטואטוקה. אולם בשנה שלאחר מכן, 53 לפנה"ס, יוליוס קיסר אסף צבא גדול לדכא את המרד הבלגי ולהשמיד את שבט האבורונים. קאטיבולקוס, שהיה כבר איש זקן שלא היה בכשירות גופנית להילחם ולהוביל את אנשיו לבריחה מאנשיו של קיסר, בחר להתאבד על ידי לגימת רעל שהופק מטקסוס מעונב, לאחר שקילל את אמביוריקס על הרעה שהביא על שבט האבורונים.

קימברים

הקימברים היו שבט גרמאני עתיק שמוצאו היה כנראה מחצי האי יוטלנד בצפון אירופה.

בסוף המאה ה-2 לפנה"ס החלו להגר בני שבט זה דרומה. כבר בשנת 113 לפנה"ס החלו בני שבט זה לנוע לעבר מעברי האלפים, שהם סוחפים איתם, ככל הנראה, גם מספר שבטים קלטיים וגאליים.

הגירתם של הקימברים דרומה הובילה להתנגשותם עם הרפובליקה הרומית ולפריצתה של מלחמת הקימברים והטווטונים. הקימברים הנחילו לכוחות רומא מפלה אחר מפלה, בשנת 113 לפנה"ס בנוריקיום, בשנת 109 לפנה"ס בעמק הרון, ובשנת 105 לפנה"ס בקרב אוראוסי, ליד אורנז' של ימינו.

קרב אוראוסי היווה את התבוסה הגדולה של הרומאים מאז תבוסת קרב קאנאי בשנת 216 לפנה"ס, ומעריכים שכ-80 אלף חיילים רומאים נפלו בו חלל.

לאחר הקרב בחרו הקימברים להמשיך מערבה לעבר גאליה וחצי האי האיברי ולא להמשיך דרומה לאיטליה. בשנת 103 לפנה"ס החלו הקימברים לחזור מזרחה. צבאם תוגבר בשבטים הטווטוניים ולווה על ידי שבטים קלטיים וגאליים שנגררו אחריהם. לפני שהגיעו לאיטליה התפלגו הקימברים ומלוויהם, על מנת לחדור לאיטליה דרך שני מעברים שונים של האלפים. הקימברים הצליחו לחדור למישור האיטלקי מצפון, לאחר שחצו את האלפים דרך מעבר סן ברנאר הגדול. הקונסול הרומי של שנת 102 לפנה"ס, קווינטוס לוטאטיוס קאטולוס, שהיה מופקד על גזרה זו, לא הצליח לעצרם, נסוג אל מעבר לנהר הפו והשאיר את כל השטח שבין הפו לאלפים לשליטת הקימברים.

שליטתם של הקימברים על עמק הפו לא נמשכה זמן רב. באביב של שנת 101 לפנה"ס חצה הצבא הרומאי, שמנה על פי ההערכה כ-50 אלף איש, בראשות הקונסול גאיוס מריוס והפרוקונסול קטאלוס את נהר הפו והחל לנוע לעבר הכוח המרכזי של הקימברים.

ב-30 ביולי (לפי המסורת הרומית) נפגשו הצבאות הקימברי והרומי ליד ורקלה (Vercellae) בשדות הרודים. הצבא הרומי נחל ניצחון מוחץ: רוב הצבא הקימברי, כ-65,000 איש ומלכם בראשם, נפלו חלל, ועשרות אלפים נפלו בשבי.

השבט חוסל למעשה בידי מריוס, ורק שרידים מעטים שלו הוסיפו להתקיים במכורתם שביוטלנד.

שוודים

שוודים (svenskar, "סְווֵנְסְקַר") הם קבוצה אתנית שאיפיוניה המרכזיים הם השפה השוודית כשפת אם, תרבות משותפת, והיסטוריה של השתייכות נוצרית-פרוטסטנטית. חלקם המכריע של בני קבוצה זו חיים בשוודיה, שם הם מהווים רוב; כשמלבדם קהילות קטנות יותר של דוברי-שוודית מתקיימות באופן מסורתי כמיעוטים בפינלנד ובאסטוניה מאז ימי הביניים ומשתייכות גם הן לשוודים, וקרויות, בהתאמה, פינו-שוודים ואסטונים-שוודים. במפנה המאה ה-20 היגרו שוודים רבים משוודיה לאמריקה, בעיקר לארצות הברית – שם הם יצרו קבוצה שהיום מונים צאצאיה כ-4.5 מיליון נפש (קרוב ל-2% מאוכלוסיית ארצות הברית), מרביתם במערב התיכון; עם זאת, מרבית האמריקנים שמוצאם שוודי דוברים היום אנגלית כשפת-אם.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.