שארל גונו

שארל גונוצרפתית: Charles Gounod‏; 17 ביוני 1818 - 18 באוקטובר 1893) היה מלחין ומחבר אופרות צרפתי.

שארל גונו
Charles-François Gounod
Charles Gounod (1890) by Nadar

קורות חייו

גונו נולד בפריז. את הקריירה המוזיקלית החל שארל גונו בקונסרבטואר של פריז, וב-1839 במסגרת למודיו זכה ב"פרס רומא" היוקרתי (בזכות הקנטאטאה "פרנאן"). בין מוריו בקונסרבטואר היה ז'אן פרנסואה לסואר.

לאחר שסיים את לימודיו החל לנגן בעוגב בכנסייה וחיבר במסגרת עיסוקו מוזיקה דתית. האופרה הראשונה שכתב ב-1851, "סאפו" - לבקשתה של הזמרת והדיווה פולין גארסיה-ויארדו, נכשלה כישלון חרוץ, אולם הוא לא התייאש והמשיך בכתיבת אופרות, עד שלאחר הרבה קשיים ושינויים זכתה "פאוסט" (על-פי היצירה הגדולה של גתה) להצלחה גדולה (הצגת הבכורה שלה הייתה במרץ 1859).

בסך הכול כתב גונו שלוש עשרה אופרות, מהן זכו להצלחה בעיקר "פאוסט" ו"רומיאו ויוליה", שהוצגה לראשונה ב-1867. בשנות חייו האחרונות התרכז גונו בכתיבת מוזיקה כנסייתית, והיצירה החשובה מתקופה זאת היא אווה מריה. זו נעימה שהליווי שלה הוא הפרלוד הראשון מתוך הפסנתר המושווה של יוהאן סבסטיאן באך. בסוף חייו זכה לכבוד רב, שימש מנצח ליצירותיו והשתתף ביסוד "האגודה המוזיקלית של אלברט הול" בלונדון.

גונו נפטר בפריז מדלקת קרום המוח; יצירתו האחרונה (בדומה למוצרט לפניו) הייתה "תפילת ההשכבה" והפכה לתפילת ההשכבה לו עצמו.

יצירתו

האופרה המפורסמת שכתב גונו, "פאוסט", מבוססת על ספרו המפורסם של גתה, והיא מתארת את קורותיו של פילוסוף זקן המוכר את נשמתו לשטן כדי לחזור לימי נעוריו וכדי להתאהב שנית. בגרמנית נקראת אופרה זו "מרגריטה" כדי להבדילה מ"פאוסט" של גתה ככל האפשר שכן הגרמנים רואים באופרה זו פרודיה עלובה ליצירת הענק של גתה. האופרה (לאחר השינויים שחלו בה בשנת 1859) כוללת אריות נהדרות וקטעי מקהלה מרשימים כמו "מקהלת החיילים" (אשר מקורה באופרה אחרת של שארל גונו - "איוון האיום") אך גם קטעים תזמורתיים כמו "כרוח חרישית".

מבין יצירותיו התזמורתיות של גונו:

  • סימפוניה מס' 1 ברה מז'ור
  • סימפוניה מס'2 במי במול מז'ור
  • סימפוניה קטנה ל-9 כלי נשיפה

מבין יצירותיו המקהלתיות של גונו:

  • "הגאולה"
  • "מוות וחיים"
  • רקוויאם

ביצועים של יצירותיו

  • ורדה קוטלר ביצעה בתקליטור Mélodies londoniennes מיצירותיו של שארל גונו, התקליטור זיכה את קוטלר בשנת 2002 בפרס השנתי הצרפתי "ויקטואר דה לה מיוזיק קלאסיק" (Victoires de la musique classique)‏[1].

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ http://www.charles-gounod.com/disco/melodies.htm
17 ביוני

17 ביוני הוא היום ה-168 בשנה (169 בשנה מעוברת) בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 195 ימים.

1818

שנת 1818 היא השנה ה-18 במאה ה-19. זוהי שנה רגילה, שאורכה 365 ימים. 1 בינואר 1818 לפי הלוח הגרגוריאני מקדים את 1 בינואר לפי הלוח היוליאני ב-12 ימים. כל התאריכים שלהלן הם לפי הלוח הגרגוריאני.

1893

שנת 1893 היא השנה ה-93 במאה ה-19. זוהי שנה רגילה, שאורכה 365 ימים. 1 בינואר 1893 לפי הלוח הגרגוריאני מקדים את 1 בינואר לפי הלוח היוליאני ב-12 ימים. כל התאריכים שלהלן הם לפי הלוח הגרגוריאני.

18 באוקטובר

18 באוקטובר הוא היום ה-291 בשנה (292 בשנה מעוברת). עד לסיום השנה, נשארו עוד 74 ימים.

אווה מריה

אָווה מריה (Ave Maria; "שלום לך, מרים") היא תפילה קתולית שפונה אל מרים, אם ישו בבקשה שתתפלל לאלוהים עבור המשמיע. מילות חלקה הראשון של התפילה שאובות מברכתו של המלאך גבריאל למרים כפי שמתוארת בספר הבשורה על-פי לוקאס, פרק א' פסוק כ"ח. מקורו של המשפט השני בתפילה בברכתה של אלישבע, אם יוחנן המטביל אל מרים בלוקאס א' מ"א-מ"ב. הגרסה הלטינית הקתולית של הטקסט מוכרת במיוחד, אך נוסחים מוקדמים התקיימו כבר במאה השישית בארמית. "שלום לך, מרים" היא העתירה הנפוצה והפופולרית ביותר אל הבתולה הקדושה.

אופרה צרפתית

אוֹפֵּרָה צָרְפָתִית הוא מונח המתאר את המסורת האופראית של צרפת, מן החשובות באירופה. המסורת כוללת יצירות משל מלחינים בשיעור קומתם של ז'אן-בטיסט לולי, ז'אן-פיליפ ראמו, הקטור ברליוז, ז'ורז' ביזה, קלוד דביסי ופרנסיס פולנק. גם למלחינים זרים היה מקום במסורת האופראית הצרפתית, בהם כריסטוף ויליבלד גלוק, לואיג'י כרוביני, ג'ואקינו רוסיני, ג'אקומו מאיירבר וג'וזפה ורדי.

לעומת הפקות מיובאות של אופרה איטלקית, יצר האיטלקי ז'אן-בטיסט לולי מסורת צרפתית נפרדת בחצר המלך לואי ה-14. על אף מוצאו הנוכרי, הקים לולי אקדמיה למוזיקה ופרש את שלטונו על האופרה הצרפתית משנת 1672. החל ב"קדמוס והרמיונה" יצר לולי, יחד עם הלבריתן שלו פיליפ קינו, את ה"טרגדיה במוזיקה" (tragédie en musique), צורה ששמה דגש מיוחד על מוזיקת מחול וכתיבה כוראלית. האופרות של לולי הקדישו גם תשומת לב לרצ'יטטיב עתיר הבעה, שעקב בנאמנות אחר מתארי השפה הצרפתית.במאה ה-18 היה ז'אן-פיליפ ראמו ממשיכו החשוב ביותר של לולי. ראמו חיבר חמש טרגדיות במוזיקה, ואינספור יצירות בסוגות אחרות, כגון "אופרה-בלט", המצטיינות כולן בתזמור עשיר ובהעזה הרמונית. האופרה הראשונה שלו, "איפוליט ואריסי", המבוססת על "פדרה" של ראסין, נכתבה בשיתוף פעולה עם הסופר ואב המנזר סימון ז'וזף פלגרן ובוצעה לראשונה בשנת 1733. ראמו נתן למרכיב המוזיקה באופרה משקל רב יותר מקודמו, לולי. כדבריו, "לולי זקוק לשחקנים אבל אני זקוק לזמרים". ההרמוניה הנועזת של ראמו, כפי שהתגלתה באופרות "ההודים האציליים" (1735) ו"הקטור ופולוקס" (1737) זיכתה אותן בהצלחה עצומה וביססה את מעמדו של ראמו כממשיכו של לולי. אחרי מותו של ראמו, שוכנע המלחין הגרמני גלוק להפיק שש אופרות לבימה הפריזאית בשנות ה-70 של המאה ה-18. באופרות אלה ניכרת השפעתו של ראמו, אך הן מפושטות יותר וממוקדות יותר בדרמה. באותו זמן, באמצע המאה ה-18, הייתה סוגה אחרת שצברה פופולריות בצרפת: "אופרה קומית". זו הייתה המקבילה הצרפתית לזינגשפיל הגרמני, וגם בה התחלפו לסירוגין אריות בדיאלוגים מדוברים.

בשנת 1803 הגיע לפריז מלחין איטלקי בשם גספרה ספונטיני, שניסה לחקות את סגנון האופרות של גלוק. האופרה שלו "הווסטלות" זכתה להכרה ולהוקרה כיצירת מופת בארצות אירופה. השילוב של הדר צבאי ומוזיקה הרואית עם דרמה אנושית של תשוקה אסורה שבה את לב הקהל. הייתה זו הופעתה הראשונה של הגראנד אופרה הצרפתית.

בשנות ה-20 של המאה ה-19 פינתה השפעתו של גלוק בצרפת את מקומה לאופרות של רוסיני. "סמירמיס" שלו, שנכתבה לוונציה לפי מחזה של וולטר, יחד עם "וילהלם טל", הצטרפו לסוגה החדשה של הגראנד אופרה שראשיתה בו"וסטלות" של ספונטיני. התומך הנלהב ביותר של סוגה זו היה ג'אקומו מאיירבר. גם האופרה הקומית, הקלילה יותר, נחלה הצלחה עצומה בידי פרנסואה-אדריאן בואלדייה, דניאל אובר ואחרים. באקלים זה נאבקו האופרות של המלחין הצרפתי הקטור ברליוז על זכותן להישמע. יצירת המופת האפית של ברליוז, "הטרויאנים", שיא הגשמתה של השפעת גלוק בצרפת, לא זכתה להפקה מלאה במשך קרוב למאה שנה לאחר השלמתה.

במחצית השנייה של המאה ה-19 משל בכיפה ז'אק אופנבך בסוגה החדשה, האופרטה, ביצירות שנונות וציניות כמו "אורפיאוס בשאול"; שארל גונו קצר הצלחה ראויה לשמה ב"פאוסט"; וביזה חיבר את "כרמן", מן הסתם האופרה המפורסמת בכולן. בו בזמן, השפעתו של ריכרד וגנר הייתה כקריאת תגר כלפי המסורת הצרפתית. התגובה המעניינת ביותר, אולי, להשפעה הווגנרית הייתה יצירת המופת האופראית היחידה במינה של דביסי, "פליאס ומליסנד" (1902). עוד שמות נודעים מן המאה ה-20 הם מוריס ראוול, פרנסיס פולנק ואוליבייה מסייאן.

אמיל אוז'ייה

אמיל אוז'ייה (בצרפתית: Émile Augier‏; 17 בספטמבר 1820 - 25 באוקטובר 1889), מחזאי צרפתי.

אמיל אוז'ייה, שהיה נכדו של הסופר גיום פיגו-לברון, נולד בעיר ואלאנס (כיום בחבל רון-אלפ בצרפת) למשפחה בורגנית. כאשר היה בן שמונה עברה משפחתו להתגורר בפריז. הוא קיבל חינוך מעולה בבית הספר אנרי הרביעי שבגדה השמאלית של העיר, התמחה כפרקליט וכתב מחזות בחרוזים.

מחזהו הראשון "כוס התרעלה" (1844) נדחה על ידי התיאטרון קומדי פראנסז, אך הוצג בהצלחה על ידי תיאטרון אודיאון בפריז. מכאן ואילך הקריירה שלו כמחזאי הוכתרה בהצלחה רבה, וב-31 במרץ 1851 נבחר כחבר האקדמיה הצרפתית. באותה שנה כתב את הליברטו לאופרה "סאפו" מאת שארל גונו.

ב-1862 כתב את המחזה "בניו של גיבייה" שבו תקף את חוגי הכנסייה הקתולית, ואשר הועלה על הבמה רק אחרי התערבותו האישית של הקיסר נפוליאון השלישי. הוא הוסיף וכתב מחזות רבים שהאחרון שבהם, "לה פורשאמבו", הוצג בפריז ב-1879.

כפי שהוא מעיד על עצמו, חייו היו חסרי מאורעות סוערים, וב-1889 הוא נפטר בביתו בפרבר של פריז קרואסי-סור-סן. ב-1897 הוצבה לזכרו בעיר מולדתו אנדרטה רחבת ממדים שנהרסה ב-1942 במלחמת העולם השנייה, והכובשים הגרמנים עשו שימוש לצורכיהם במתכת שנותרה ממנה.

האופרה הארצישראלית

האופרה הארצישראלית הייתה מוסד תרבות ישראלית הראשון מסוגו שפעל בארץ ישראל בתקופת המנדט, בשנים 1923-1940. ב-1917, עם היוודע דבר הצהרת בלפור, החליט המוזיקאי הרוסי מרדכי גולינקין, מנצח בבית האופרה בסנקט פטרבורג, להגשים חלום - הקמת בית אופרה עברי. הוא אסף כספים בקונצרט מיוחד שאירגן, שבו הושרה התקווה בעברית. ב-1923 עלה לארץ.

האופרה בניהולו נוסדה בתל אביב, למרות כוונתו המקורית להקימה בירושלים, ב-28 ביולי 1923, תחת השם אופרה ארץ-ישראלית. הצגת הבכורה הייתה האופרה לה טרוויאטה מאת ורדי, שהועלתה בקולנוע עדן, בניצוחו של גולינקין. בהופעות הראשונות הופיעה האופרה באולמות קולנוע, בהיעדר מתקן מתאים יותר. זמרי אופרה הובאו מחו"ל. האופרה העסיקה כ-50 עובדים. את להקת הבלט של האופרה ניהלה הרקדנית רינה ניקובה שעלתה לישראל ב-1924. אחד הסולנים בלהקת הבלט היה הרקדן דוד בריינין. בתו של גולינקין, שרה, שימשה כפסנתרנית החזרות. את התפאורות צייר הצייר הירושלמי שמואל מיכל מלניק.

על התמודדותו עם האיחורים הכרוניים של הצופים סיפר גולינקין:

ב-1924 הפיק בית האופרה את האופרה "היהודיה", והעלה אותה גם בירושלים. נציג הוותיקן טען כי תלבושתו של הקרדינל ותוכן הליברית מהווים פגיעה בנצרות. גולינקין נכנע לדרישות איש הדת ושינה בהתאם לדרישותיו. המשורר אורי צבי גרינברג יצא בהתקפה חריפה כנגד הכניעה וכינה אותה "סטירת לחי ליישוב העברי".[דרוש מקור]במשך 4 שנים עמד גולינקין בראש האופרה, ובשנים אלו העלה לא פחות מ-17 הפקות, כשהבולטות בהן: פאוסט מאת שארל גונו, כרמן, שמשון ודלילה, אאידה, רוסלקה וההוגנוטים, וזאת על רקע קשיי תקציב שהלכו והעמיקו, עד שבסוף 1927 אזלו המקורות הכספיים.

וכך כתב גולינקין ב-1926 לעיריית תל אביב:

בשנת 1927 נסע גולינקין למסע גיוס כספים בארצות הברית ובמערב אירופה. משחזר ארצה, לאחר קרוב לשנתיים, לא הצליחה האופרה שלו לחזור לימיה כקדם. עקב עזיבתם של רוב הזמרים לארצותיהם, בעקבות מאורעות תרפ"ט 1929, קיימה האופרה פעילות דלילה.

בשנות השלושים ארגן גולינקין את הלהקה האופראית מחדש והשיג אולם למופעיה - אולם קולנוע מוגרבי. באמצעים דלים הפיקה האופרה בעיקר את ההצגות "ברון הצוענים", "דמון" ו"הספר מסביליה".

שירת הברבור של האופרה הארץ ישראלית הייתה האופרה "היהודיה" מאת הלוי, שהועלתה ב-1940 באולם קולנוע מוגרבי.

האופרה והבלט הלאומיים בסופיה

האופרה והבלט הלאומיים בסופיה (בבולגרית: Национална опера и балет או

Софийска опера и балет) הם מוסד תרבות לאומי לאופרה ובלט בסופיה, בירת בולגריה. הוא ידוע גם כ"אופרה והבלט הלאומיים הבולגריים"

להקת האופרה הראשונה בבולגריה הוקמה בשנת 1890 בכחלק מהלהקה לאופרה ולדרמה של עיר הבירה (דרמטיצ'סקו-אופרנה טרופה). היו חברים בה, בין השאר, הבריטון דרגומיר קזקוב, הטנור איוואן סלבקוב והמנצח אנגל בוקורשלייב.

שני האגפים - לאופרה ולדרמה נפרדו ב-1891 ללהקת התיאטרון "סאלזה אי סמיאך" ולאופרה הבולגרית שהציגה את המופע הראשון שלה באולם החברה לתרבות "סלביאנסקה בסדה".

אמנם להקת האופרה התפרקה כעבור שנה בגלל קשיי כלכליים וחוסר מימון ממשלתי.

חברת האופרה הבולגרית ("בולגרסקה אופרנה דרוז'בה") נוסדה בשנים 1907- 1908 על ידי קבוצה של זמרים שחזרו מחו"ל ובראשם הטנור קונסטנטין מיכאילוב-סטויאן (בעבר סולן באופרה בולשוי),דרגומיר קזקוב, הבאס איוואן וולפה, ואשתו הסופרן בוגדנה גיוסלבה-וולפה. הלהקה הציגה את מופע הראשון שלה בתיאטרון הלאומי (נארודן תיאטר) ב-18 באוקטובר 1908, תחת שרביטו של הנריך ויזנר, עם קטעים מהאופרות "פאוסט" מאת שארל גונו ואיל טרובטורה מאת ורדי.

האופרה הראשונה שהוצגה במלואה במסגרת האופרה הבולגרית הייתה "פליאצ'י" מאת ליאונקוואלו בשנת 1909. בתקופה הזאת הוצגו בה גם אופרות מקוריות בולגריות, כמו "סירומחקיניה" מאת אמנואיל מנולוב, "קאמן אי צנה" מאת איוואן איוואנוב ווצלאב קאוצקי, "בוריסלב" מאת גאורגי אטנאסוב ו"טחיר בגוביצה" מאת דימיטר חג'יגאורגייב.

עם הזמן התגבש צוות קבוע של סולנים שכלל שמות כמו פאנאיוט דימיטרוב (טנור),גאורגי דונצ'ב (בס), כריסטינה מורפובה (סופרן) ,ליודמילה פרוקופובה (סופרן), אנה טודורובה (מצוסופרן), פטר ראיצ'ב (טנור), סטפאן מקדונסקי (טנור)

וכן מקהלה, תזמורת, להקת רקדנים וצוותים טכניים ושל הפקה שיצרו עד ל10 מופעי בכורה לאופרה ובלט בשנה, בנוסף לתוכניות קונצרטים.

הרפרטואר התבסס על אופרות מאת מלחיני האופרה בעולם (בעיקר מאיטליה ורוסיה) ומאת מלחינים בולגרים.

עם הזמרים שהתחילו את הקריירה שלהם על במת האופרה בסופיה נמנו מגדולי הסולנים של המאה ה-20 כמו ניקולאי גיאורוב, ניקולא גיוסלב,גנה דימיטרובה ואירנה פטקובה.

המוסד הוכרז כמוסד לאומי וקיבל לראשונה סבסוד מהמדינה בשנת 1922 ושינה אז את שמו ל"אופרה הלאומית הממלכתית" (דרז'אבנה נרודנה אופרה). הוקמה גם להקת בלט שהציגה את המופע הראשון שלה בשנת 1928. מאז המוסד נקרא בשמו הנוכחי - "האופרה והבלט הלאומיים בסופיה".

החל משנת 1929 מופעי האופרה התקיימו באולם התיאטרון הלאומי "איוואן ואזוב".

האופרה בסופיה הפסיקה את פעילותה זמן קצר אחרי הפצצת סופיה על ידי בעלות הברית בשנת 1944, אבל פתחה קוב את שעריה זמן קצר אחר כך במימון מוגבר מטעם הממשלה.

הבניין הנוכחי של התיאטרון לאופרה ולבלט תוכנן עוד בשנת 1921 על ידי האדריכל לזר פאראשקבאנוב, אך נבנה ברובו תחת המשטר הקומוניסטי בין שנת 1947 ושנת הפתיחה שלו 1953.

החל משנת 1966 איפשרו השלטונות הקומוניסטים סיורים של להקת האופרה במערב אירופה, מחוץ למסך הברזל. בעלת מוניטין ברחבי העולם, בשנת 1992 ערכו חברי להקת האופרה הלאומית הבולגרית סיור הופעות ראשון בישראל.

החל משנת 1961 האופרה של סופיה לקחה חלק בארגון התחרויות הבינלאומיות לזמרים צעירים, הנקראות כעת ע"ש בוריס כריסטוף. במסגרת תחרויות אלו פרצה הקריירה של זמרים חשובים כמו דימיטר פטקוב, סילביה שאש, רוזלינד פּלורייט ומרי סלוראק.

המנון הוותיקן

ההמנון הרשמי של קריית הוותיקן הוא "מזמור ומארש האפיפיורות" (באיטלקית: Inno e Marcia Pontificale; בצרפתית: Marche pontificale). ההמנון חובר על ידי שארל גונו ב-1896 לחגיגת החצי-יובל לכהונתו של האפיפיור פיוס התשיעי. יצירה זו הייתה לפופולרית בין יצירותיו הראשונות.

ב-16 באוקטובר 1949 החליט האפיפיור פיוס השנים עשר להחליף את "מארש הניצחון" של ויקטורין הלמייר, שהיה ההמנון הקיים, בהמנון החדש - "מרש האפיפיורות". יצירתו של גונו הוצגה לראשונה בערב חג המולד של שנת 1949. באותו זמן כתב נגן העוגב של בזיליקת פטרוס הקדוש, אנטוניו אלגרה, את מילותיו של ההמנון באיטלקית על לחנו של גונו.

הפסנתר המושווה

הפסנתר המושווה (Das wohltemperirte Clavier; גרמנית מודרנית: Das Wohltemperierte Klavier), מספרים 846–893 ברי"ב (רשימת יצירות באך, או BWV), היא אחת מיצירות המופת החשובות ביותר של יוהאן סבסטיאן באך.

הפסנתר המושווה

תרגום מדויק יותר של השם המקורי, הוא "(כלי) המקלדת המכוונת היטב". אלו שתי יצירות קוהרנטיות (בנויות ממספר יצירות קטנות) לכלי מקלדת; בשימוש הנפוץ כיום מתייחס השם לשני כרכים, שבכל אחד מהם 24 פרלודים ופוגות - פרלוד ופוגה בכל אחד מן הסולמות.

הכרך הראשון (מספרים 846–869 ברי"ב) הופיע לראשונה בשנת 1722, אך לפחות אחד-עשר קטעים מתוכו קיימים גם בגרסאות מוקדמות יותר. הספר השני נכתב ב-1742 (מספרים 870–893 ברי"ב) בשם "24 פרלודים ופוגות דרך כל הטונים וחצאי הטונים"; השם "הפסנתר המושווה II" הוא מודרני, ולפיכך לא מדויק להתייחס לשני הספרים כיצירה אחת, אף כי הם כתובים בפורמט זהה. אם כי קיימים העתקים רבים בכתב-יד מזמנו של באך, היצירה יצאה לאור בדפוס רק ב-1801, חצי מאה לאחר מות המלחין.

לא ידוע לאיזו מטרה נכתבו שני הספרים, אולם רוב היצירות האחרות של באך למקלדת הן דידקטיות ונכתבו עבור תלמידיו, ולכן יש יסוד להניח שגם לספרים אלו הייתה מטרה דומה. שמו של הספר הראשון מרמז, כמובן, על סוגיה בנושא כוונון (טמפרמנט), וייתכן מאוד שהוא נכתב כדי להדגים את יתרונותיו של כוונון כלשהו המאפשר נגינה בכל הסולמות. אין אנו יודעים בבירור באיזו שיטת כוונון השתמש באך, אך רוב המוזיקולוגים תמימי דעים שלא היה זה דווקא כוונון מושווה (ולכן השם העברי המקובל מטעה – ומטעה כפליים, משום שהיצירה אינה כתובה כלל לפסנתר). בסביבתו של באך השתמשו בכוונוני בארוק שונים, כולל כוונונים שנודעו בשם wohltemperirt. בכוונון כזה לכל סולם אופי שונה מעט, כיוון שבכל סולם קומבינציה שונה של מרווחים טהורים ומרווחים פחות טהורים. צ'מבליסטים המנגנים את היצירות בימינו מכוונים בדרך-כלל בכוונון לא מושווה.

שני הכרכים הללו מהווים דוגמה מאלפת לטכניקת הקונטרפונקט, המגיעה לשיאה בפוגות. היצירה המוכרת ביותר מתוך הספרים היא הפרלוד בדו מז'ור מהכרך הראשון (אולי בגלל השימוש שעשה הקומפוזיטור שארל גונו ביצירה, כשהשתמש בה כליווי למנגינה "אווה מריה"). פרלוד זה מתוך הפסנתר המושווה זכה לעיבודים רבים לכלי סולו: לצ'לו, כינור, ועוד כלים. הוא שימש גם את שלמה גרוניך בשירו "אל נא תלך". היצירות בכרך השני מודרניות יותר בסגנונן, ופרקים רבים כתובים בסגנון גאלאנט ובצורת הסונאטה הבארוקית הדו-חלקית.

היצירה זכתה לביצועים רבים המוכרים ביותר של גלן גולד, פרידריך גולדה, אנג'לה יואיט, סביאטוסלב ריכטר, אדווין פישר, ואנדרש שיף (פסנתר), וונדה לנדובסקה, כריסטוף רוסה, גוסטאב לאונהארדט, קנת' גילברט, בוב ון אספרן וטון קופמן (צ'מבלו).

ורדה קוטלר

ורדה קוטלר היא זמרת סופרן ישראלית.

ז'אק בואי

ז'אק ז'וזף אנדרה בואי (בצרפתית: Jacques-Joseph-André Bouhy;‏ 18 ביוני 1848 - פריז 24 בינואר 1929) היה זמר בריטון בלגי, שהתפרסם ביותר בהיותו הראשון ששר את שיר הטוריאדור בתפקיד אסקמיליו באופרה כרמן. אחרי שלמד מוזיקה בקונסרבטוריון של ליאז', הופיע לראשונה באופרה של פריז כמפיסטופלה ("פאוסט") בשנת 1871. הוא הופיע באופרה קומיק בתפקיד פיגארו (נישואי פיגארו) ואסקמיליו (כרמן) בשנת 1875. באופרה קומיק יצר גם את תפקיד דון סזאר באזאן באופרה של ז'יל מאסנה בשנת 1872. בשנת 1882 הופיע בבית האופרה המלכותית, קובנט גארדן, ב"פאוסט" של שארל גונו וב"כרמן". הוא שהה תקופת מה בארצות הברית לפני שובו לפריז, לשיר את הכוהן הגדול ב"שמשון ודלילה" של קמיל סן-סאנס ב-1890. בואי היה מקובל מאוד על קהל המאזינים ובין המתפעלים מכשרונו היה גם המלחין ז'יל מאסנה.

ז'ורז' ביזה

אלכסנדר-סזאר-לאופולד ז'ורז' ביזה (בצרפתית: Alexandre-César-Léopold Georges Bizet‏; 25 באוקטובר 1838 - 3 ביוני 1875), היה מלחין צרפתי.

ביזה נולד סמוך לפריז להורים בעלי רקע מוזיקלי - אביו היה מורה לפיתוח קול ואמו הייתה פסנתרנית. את יסודות המוזיקה רכש במהירות, ואביו עודד אותו לכיוון ההלחנה. בגיל עשר התקבל לקונסרבטואר של פריז ובין מוריו היו שארל גונו, אנטואן מרמונטל וז'אק הלוי, שלימים יהיה לחותנו.

במהלך קריירת לימודים מבריקה בקונסרבטואר, זכה ביזה בפרסים רבים, בתחומי הנגינה וההלחנה. החשוב בהם, בשנת 1857, היה "פרס רומא" היוקרתי, שאיפשר לו לימודים בלי דאגות פרנסה למשך חמש שנים. ביזה התבלט ביכולותיו הפסנתרניות, אך העדיף שלא לנצל את כישוריו אלה וכמעט לא הופיע בפומבי. עם שובו לפריז לאחר קרוב לשלוש שנים באיטליה, מצא שבתי האופרה העיקריים בעיר נוטים להעלות את הרפרטואר הקלאסי המקובל ולהתעלם מיצירות של מלחינים חדשים. גם יצירות שכתב לפסנתר ולתזמורת נדחו ברובן; כתוצאה מכך, קפאה הקריירה שלו על שמריה והוא התפרנס בעיקר מעיבוד והעתקה של מוזיקה מאת מלחינים אחרים. חסר-מנוחה ומשתוקק להצלחה, החל במספר רב של מיזמי תיאטרון בשנות ה-60 של המאה ה-19, שאת רובם נטש. ליצירה הראשונה הרצינית שלו נחשבת האופרה "דולי הפנינים" מ-1863. היצירה זכתה לשבחים מצד מבקרי המוזיקה, אך הקהל הדיר רגליו מן האופרה ואחרי שמונה-עשרה הצגות היא ירדה מן הבמה.

אחרי מלחמת צרפת-פרוסיה בשנים 1870–1871, שבה שירת במשמר הלאומי, כתב ביזה אופרה במערכה אחת, "ג'מילה", המתרחשת בקהיר. האופרה לא נחלה הצלחה, אך סוויטה תזמורתית מתוך המוזיקה למחזה "הנערה מארל" של אלפונס דודה זכתה לפופולריות מיידית. הפקת האופרה האחרונה של ביזה, "כרמן", שעלילתה מבוססת על סיפור של פרוספר מרימה על חייה הטראגיים של צוענייה, ורצופה מעשי בגידה, מעילה באמון ולבסוף רצח, נדחתה מחשש שנושאיה יפגעו בקהל הצופים. תגובת הקהל לבכורה של האופרה ב-3 במרץ 1875, שכללה קריאות בוז והשלכת חפצים, גרמה לביזה להשלים עם היותה כישלון חרוץ; הוא מת כתוצאה מהתקף לב כעבור שלושה חודשים ולא זכה לראות בהצלחתה יוצאת הדופן ומאריכת הימים של יצירתו, הנחשבת לאחת האופרות המצליחות ביותר בתולדות המוזיקה. עם חלוף הזמן נחשבת "כרמן" לאחת האופרות האהובות ביותר על קהל שוחרי האופרה, וקטעים רבים בה הפכו ללהיטים כמו "שיר הטוראדור", וה"הבנרה".

זריחה (סרט)

זריחה (באנגלית: Sunrise: A Song of Two Humans) הוא סרט אילם משנת 1927 מסוגת דרמה רומנטית, של הבמאי הגרמני פרידריך וילהלם מורנאו. הסרט מבוסס על ספרו הקצר של הרמן סודרמן, "The Excursion to Tilsit", מאוסף הסיפורים ששמו כשם סיפור זה.

הסרט שזכה בטקס האוסקר הראשון, בפרס האוסקר להפקה הייחודית והאמנותית הטובה ביותר.

בסרט משחקים ג'ורג אובריין, ג'נט גיינור ומרגרט ליווינגסטון.

הסרט כולל בתוכו חלק מיצירותו של המלחין שארל גונו, משנת 1872 "Funeral, March of a Marionette", יצירה שלאחר מכן שימשה כשיר הנושא של סדרת הטלוויזיה "אלפרד היצ'קוק מגיש" (1955-65).

זריחה זכה בפרס האוסקר לסרט הטוב ביותר, בטקס האוסקר הראשון בשנת 1929. בטקס זה לא היה קיים פרס לסרט הטוב ביותר, אלא היו קיימים שני פרסים נפרדים. אחד שנקרא פרס אוסקר להפקה היוצאת מן הכלל ביותר, שבו זכה הסרט "כנפיים", והשני שנקרא פרס אוסקר להפקה הייחודית והאמנותית הטובה ביותר שבו זכה "זריחה". ג'נט גיינור זכתה בפרס האוסקר הראשון לשחקנית הראשית הטובה ביותר, על תפקידה בסרט זה וגם על תפקידה בסרטים "הרקיע השביעי" ו"Street Angel"

כיום הסרט נחשב כיצירת אמנות וכאחד מהסרטים הטובים ביותר שנעשו מעולם. רבים מכנים אותו כסרט האילם הטוב ביותר שנעשה.

בשנת 1989 זריחה נבחר כיצירה שיש לשמר בארכיון הסרטים הלאומי של ארצות הברית של ספריית הקונגרס, והוגדר כסרט "תרבותי, היסטורי ומיוחד באיכותו". ברשימה המעודכנת "מאה שנים... מאה סרטים" של המכון הסרטים האמריקאי (AFI), נבחר זריחה במקום ה82. וברשימה של המגזין Sight & Sound של מכון הסרטים הבריטי נבחר זריחה על ידי המבקרים במקום החמישי ברשימה של הסרטים הטובים ביותר שנוצרו, ובמקום ה-22 ברשימה של הבמאים.

הגרסה האמריקאית הראשונה של הסרט נשמדה בשריפה, אבל גרסה חדשה נוצרה מהדפסה ששרדה.

כנסיית סן-רוק (פריז)

כנסיית סן-רוק בפריז (בצרפתית: Église Saint-Roch) היא כנסייה קתולית בפריז, הבנויה בסגנון הבארוק המאוחר. היא ממוקמת ברחוב סנט-אונורה 284 ברובע הראשון. הכנסייה נבנתה בשנים 1740-1653, לפי התוכניות המקוריות של ז'אק לה מרסייה. אורכה 126 מ' והיא אחת הכנסיות הגדולות ביותר בפריז. היא מוכרת החל מדצמבר 1914 כמונומנט היסטורי של צרפת. הכנסייה מורכבת משורת קפלות. אחת מהן מוקדשת לשושנה הקדושה לזכר כנסייה קודמת בשם זה שעמדה במקום הזה בעבר. מעל המזבח רואים בקפלה זו ציור קיר שבו מציגים את שושנה הקדושה נמלטת מפני תוקפיה ומרימה מבטה השמימה בציפיה לעזרה.

בכנסייה זו התחתן המרקיז דה סאד ב-17 במאי 1763. כאן לקח הצייר רנואר בילדותו שיעורי פיתוח קול, בתקופה שנגן העוגב של הכנסייה היה שארל גונו.

רחבת הכנסייה הייתה זירת קרבות בימי המרד המלוכני ב-5 באוקטובר 1795 (13 ונדמיאר, השנה ד). הכנסייה נשדדה בימי המהפכה הצרפתית אך חלק מחפצי הערך שלה חזרו אליה בנוסף ליצירות אמנות שמקורן בכנסיות פריזאיות אחרות.

המקום פעיל מבחינת השירות הדתי, ומכונה "פרוכיה של האמנים". זאת מכיוון שכאן נקברו אמנים אחדים או נוהלו טקסי הלווייה שלהם. סיבות נוספות לכינוי הן אוסף חפצי האמנות השמורים בתוכה ותפקודה כמקום צדקה לאמני במה.

כריסטופר מרלו

כריסטופר מרלו (באנגלית: Christopher Marlowe;‏ 26 בפברואר 1564 - 30 במאי 1593) היה מהמחזאים האנגלים החשובים של העידן האליזבתני.

פאוסט (פירושונים)

האם התכוונתם ל...

פארק מונסו

פארק מונסו (בצרפתית: Parc Monceau) הוא פארק ציבורי למחצה הממוקם ברובע השמיני וברובע ה-18 של העיר פריז בירת צרפת.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.