שאול אביגור

שאול אֲביגוּר (מאירוֹב) (22 באוקטובר 189929 באוגוסט 1978) היה ממגיני תל חי, מראשי "ההגנה", מפקד המוסד לעלייה ב' ברוב שנות קיומו, סגן שר הביטחון במלחמת העצמאות וראש ארגון "נתיב" (העוסק בקשר עם קהילות יהודיות בברית המועצות) בשנות החמישים והשישים. בין היתר הקים את הש"י (שירות הידיעות של "ההגנה"), שעל בסיסו קמו שירותי הביטחון והמודיעין של מדינת ישראל, ועסק בארגון רכש נשק להגנה ולצה"ל בראשית דרכו.

שאול אביגור
Shaul Avigur
לידה 22 באוקטובר 1899
דווינסק, לטביה, האימפריה הרוסית האימפריה הרוסית
פטירה 29 באוגוסט 1978 (בגיל 78)
ישראל ישראל
תאריך עלייה 1912
השתייכות Hahaganah.png  ההגנה
משרד הביטחון
Nativlogo.jpg  נתיב
תקופת שירות 19201970
תפקידים בשירות מייסד ש"י ותע"ש, ראש המוסד לעלייה ב', ממייסדי משרד הביטחון, ראש נתיב
הנצחה נקראו רחובות במספר ערים בישראל; בית ספר ברמת גן
שרה ושאול מאירוב עם בנם גור-1711.jpeg
שאול ושרה מאירוב ובנם גור

ביוגרפיה

מאירוב נולד בשנת 1899 ליהודה מאירוב ופרידה (לבית מאירוביץ) בדווינסק שבפלך ויטבסק של האימפריה הרוסית (כיום דאוגבפילס, בלטביה) – עיר שבאותה תקופה כמעט חצי מתושביה היו יהודים. אביו נמנה עם "חובבי ציון" ובילדותו זכה לחינוך עברי וציוני. מאירוב עלה לארץ ישראל בגיל 12 ולמד בגימנסיה "הרצליה". בשנת 1917 גורש על ידי השלטונות העות'מאניים ובתום מלחמת העולם הראשונה שב ארצה. בתחילת שנת 1918 הצטרף לקבוצת כנרת, בה היה חבר כל חייו.

אחותו של אביגור, צפורה, נישאה למשה שרת, ואחיותיו של שרת נישאו לדב הוז ולאליהו גולומב. בצעירותם התחנכו ארבעת הנערים יחד בגימנסיה הרצליה, ולימים הפכו לחלק מההנהגה הפוליטית והצבאית של היישוב וכונו "ארבעת הגיסים".

בתחילת 1920 עלה לגליל והצטרף למגיני תל חי. לאחר מכן הוא הצטרף לאחדות העבודה ומטעמה מונה בשנת 1922 למרכז "ההגנה". בשנת 1924 נשא לאשה את שרה לבית סילצנסקי, שאותה הכיר בכנרת. באותה שנה התבקש על ידי ברל כצנלסון לערוך את "ילקוט אחדות העבודה", בטאונה של התנועה ועבר לשם כך לתל אביב. בשנים הללו טיפל בהקמת יישובים, ארגן רכישת נשק מחו"ל, ואף עסק בארגון נוער חלוצי בפולין.

בשנת 1934 הקים את הש"י. בנוסף הקים את הר"ן ותע"ש. בעקבות פרסום הספר הלבן של מקדונלד בשנת 1939, ריכז את המאבק נגדו. לאחר מכן הצטרף למוסד לעלייה ב' (בלתי חוקית) ועמד בראשו. בהנהגתו פעל המוסד ביבשת אירופה, במזרח התיכון וצפון אפריקה ושלוחותיו הגיעו גם לארצות הברית.

במלחמת העצמאות, ריכז את הרכש באירופה ולאחר מכן שימש כסגנו של דוד בן-גוריון במשרד הביטחון. הקים את הגוף שנודע לימים בשם "נתיב" אשר ריכז את הטיפול ביהדות מזרח אירופה ובמיוחד ביהדות ברית המועצות. היה חבר בוועדות חשאיות חשובות. יזם את "ספר תולדות ההגנה" והיה מעורכיו.

היה אב לבן ובת. בנו אברהם (גור) נפל בקרבות סג'רה במלחמת העצמאות, והוא החליף את שם משפחתו לאביגור להנצחת זכר בנו.

בשנת תשל"ג קיבל אביגור מידי הנשיא זלמן שזר ושר החינוך וסגן ראש הממשלה יגאל אלון את פרס ישראל על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה. אביגור זכה באותה שנה לתואר דוקטור לשם כבוד מהאוניברסיטה העברית בירושלים, ובשנת תשל"ז קיבל גם מאוניברסיטת תל אביב תואר זה.

אביגור שב להתגורר בקבוצת כנרת בתחילת שנות ה-70, ושם גם נפטר ונקבר בבית הקברות כנרת.

בערים ירושלים, תל אביב ובאר שבע נקראו רחובות על שמו. ברמת גן נקרא על שמו בית ספר יסודי.

ספריו

Shaul Avigur grave (1)
קברם של שאול אביגור ואשתו שרה בבית הקברות כנרת

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

22 באוקטובר

22 באוקטובר הוא היום ה-295 בשנה (296 בשנה מעוברת). עד לסיום השנה, נשארו עוד 70 ימים.

אליהו סחרוב

אליהו סחרוב (1914 - 30 באוקטובר 2018) היה תעשיין ישראלי ואיש מערכת הביטחון. לפני קום המדינה היה ממניחי התשתית של התעשייה הצבאית ואיש רכש של "ההגנה", ולאחריה פעל בשליחויות חשאיות מטעם משרד הביטחון בתחום הרכש הצבאי.

אקסודוס (אוניית מעפילים)

אקסודוס או יציאת אירופה תש"ז היא של אוניית מעפילים שיצאה מחופי דרום צרפת ב-11 ביולי 1947, כשעל סיפונה 4,515 נוסעים ניצולי שואה, במטרה להגיע לארץ ישראל. בין הנוסעים היו 1,282 נשים, 1,561 גברים, 1,017 נערים ו-655 ילדים. הנוסעים לא הורשו להיכנס לתחומי הארץ, והוחזרו בכוח למחנות העקורים בגרמניה, לאחר מאבק מר.

ארבעת הגיסים

ארבעת הגיסים או הגיסים היה כינוים של משה שרת, דב הוז, אליהו גולומב ושאול אביגור, מראשי ההגנה ומובילי כוח המגן העברי משנות העשרים ועד שנות הארבעים. ביישוב נפוצה האימרה שהיישוב הגיע להיכן שהגיע בזכות "הניסים והגיסים".

משה שרת, דב הוז ואליהו גולומב למדו יחדיו במחזור הראשון של הגימנסיה הרצליה בתל אביב, היו חבורה מלוכדת ופעילה בטיולים ובאימוני ספורט והגנה עצמית. הם היו מארגני השמירה העברית על העיר תל אביב ונודעו כ"נסיכי תל אביב". ערב מלחמת העולם הראשונה נסעו הוז וגולומב לעבוד בדגניה, ושרת נסע לטורקיה ללימודים. עם פרוץ המלחמה חבר הוז לשרת והשניים שירתו כקצינים בצבא האימפריה העות'מאנית. מלבד הקשר האידאולוגי והרעות שנוצרה במיזמים השונים שמרכזם כינון כושר עמידה עברי, נקשרו בקרבם גם קשרים משפחתיים ענפים. משה שרת הכיר את ציפורה, אחותו של שאול אביגור, ונשא אותה לאישה. דב הוז נשא לאישה את רבקה שרתוק, אחותו של משה שרת, ואליהו גולומב נשא לאישה את עדה שרתוק, אחותה הצעירה.

משפחת שרתוק התגוררה בשדרות רוטשילד 23 בתל אביב. הבית הוקם על ידי יעקב שרתוק (אביהם של משה שרת, יהודה, רבקה ועדה) ואחיו זאב שרתוק, והוא תוכנן על ידי האדריכל יוסף ברלין. במשך שנתיים התגוררו בבית רבקה ודב הוז, ולאחר מכן התגוררו בו עדה ואליהו גולומב. הבית נקרא "בית גולומב" או "בית הגיסים", ושימש כמטה "ההגנה" בו נערכו ישיבות הנהגת "ההגנה" בראשות "הגיסים" הוז, גולומב ואביגור, בהן התקבלו כמה מן ההחלטות החשובות ביותר בתקופות היישוב בנושאי התיישבות וביטחון בהן מבצע חומה ומגדל, מבצעי העפלה, הקמת הפלמ"ח ועוד. אגף אחורי תוכנן על ידי יוחנן רטנר, שהיה גם הוא מבכירי ההגנה. כיום שוכן בבית המשוקם מוזיאון ההגנה.

ב-29 בדצמבר 1940 נספו דב ורבקה הוז ובתם תרצה, צביה שרת (אשתו של המלחין יהודה שרת, אחיו של משה שרת) ויצחק בן יעקב בתאונת דרכים ליד פרדסיה, עת חזרו מביקור אסירים בכלא עכו.

פרט לשאול אביגור, הקבור בבית הקברות כנרת, קבורים שלושת הגיסים האחרים בבית הקברות טרומפלדור.

דאוגבפילס

דַאוּגַּבְפִּילְס (בלטבית: Daugavpils, בליטאית: Daugpilis, שמה ההיסטורי בגרמנית: Dünaburg) היא העיר השנייה בגודלה בלטביה, בירת חבל לטגלֶה. העיר נמצאת 230 ק"מ דרומית-מזרחית לריגה על גדות הנהר דאוגבה. אוכלוסיית העיר מונה 105,000 נפשות (2009) - זאת לעומת 129 אלף תושבים בשנת 1989. הרוסים מהווים כ-52% מאוכלוסיית העיר, הלטבים - 18%, והפולנים - 15%. בנוסף מתגוררים בעיר גם בלארוסים, אסטונים וקיימת בעיר קהילה יהודית קטנה (כ-492 אנשים).

ה'תשל"ג

ה'תשל"ג (5733) או בקיצור תשל"ג היא שנה עברית אשר החלה ביום א' בתשרי, אור ל-9 בספטמבר 1972, והסתיימה ביום כ"ט באלול, 26 בספטמבר 1973. שנה מסוג זחג, היא מעוברת, ואורכה 383 ימים. זו שנת שמיטה.

מדינת ישראל חגגה ביום העצמאות ה'תשל"ג 25 שנות עצמאות.

ההעפלה

ההעפלה (המכונה גם "עלייה בלתי-לגאלית" ו"עלייה ב'") הייתה התנועה לכניסה בלתי חוקית של יהודים לארץ ישראל בדרכי הים והיבשה וב-1947 גם בדרך האוויר, אשר אורגנה על ידי היישוב העברי בתקופת המנדט הבריטי משנת 1934 ועד הקמת מדינת ישראל ב-1948 (כניסתם של יהודים לתחומי הארץ באופן בלתי מאורגן החלה מאז מלחמת העולם הראשונה, כאשר הונהג ממשל צבאי בריטי ואף קודם לכן, אך ההעפלה המאורגנת החלה ב-1934). היא כונתה גם עלייה ב', משום שנעשתה בד בבד עם העלייה החוקית שנמשכה באותה עת על פי תקנות ההגירה החמורות שנקבעו על ידי ממשלת המנדט הבריטית.

בהיסטוריוגרפיה מקובלת חלוקת תנועת ההעפלה מ-1934, לשלוש תקופות עיקריות:

תקופה ראשונה – בין השנים 1934–1939. ההעפלה התגברה בעקבות החמרת מצבם של יהודי גרמניה לאחר עליית המפלגה הנאצית לשלטון והתגברות האנטישמיות באירופה. הבריטים הגבילו את מספר רישיונות העלייה (סרטיפיקטים) שניתנו, בעקבות כך החלה העלייה הבלתי-לגאלית. ההעפלה הייתה מצומצמת וחסרת ארגון מרכזי, והתנהלה בעיקר בשלושה נתיבים: תנועות הנוער היהודיות הציוניות, כגון "החלוץ" במזרח אירופה ואנשי ארגון "ההגנה" בארץ; "עליית אף על פי" בניהול אנשי התנועה הרוויזיוניסטית וגורמים פרטיים.

תקופה שנייה - בין השנים 1939–1945. עקב התנערות הבריטים מהבטחותיהם למפעל הציוני, שינה דוד בן-גוריון את דעתו, מהתנגדות לעלייה בלתי-לגאלית לתמיכה בה והחליט, כחלק ממרד העלייה אותו יזם, לאמץ את "המוסד לעלייה ב'" שהוקם על ידי חברי קיבוצים מהקיבוץ המאוחד ולהעמיד בראשו את שאול אביגור. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה נהפכה ההעפלה למבצע הצלה. בתחילת המלחמה ההעפלה גאתה, אך לאחר מכן צומצמה מאוד עקב הקשיים הרבים שהציבה המלחמה. היא התמקדה בארצות הבלקן ובעלייה יבשתית ממדינות המזרח.

תקופה שלישית – בין השנים 1945–1948. לאחר מלחמת העולם השנייה גאתה ההעפלה בניהול "המוסד לעלייה ב" וכ-84,000 מעפילים, מהם מעל ל-70,000 באוניות בפיקוד ימאי הפלי"ם, הגיעו לחופי ארץ ישראל. הבריטים תפסו את רובם המוחלט של המעפילים, התירו את כניסת חלקם על חשבון הסרטיפיקטים שהוקצו על פי הספר הלבן, גירשו למעלה מ-52,000 מעפילים למחנות המעצר בקפריסין וגירשו את מעפילי "אקסודוס", חזרה למחנות העקורים בגרמניה. רבים מניצולי השואה רצו לעזוב את ארצותיהם, והבריחו את הגבולות למערב אירופה בעזרת ארגון "הבריחה" ושוכנו במחנות עקורים. בקיץ 1947 הוחל גם בהברחת מעפילים מארצות המגרב בצפון אפריקה. בנוסף הגיעו לארץ כ-150 מעפילים במטוסים (מבצע כנף).כיום מקובל להתייחס במונח "העפלה" גם לעליה למדינת ישראל לאחר הקמתה, אשר מקורה ביציאת יהודים בניגוד לחוק המקומי במדינות שאסרו על יהודיהן לעלות לארץ. הדוגמה הבולטת לכך היא העלייה ממרוקו. כבר בסוף התקופה העות'מאנית בארץ ישראל נכנסו עולים יהודים לארץ ישראל באופן בלתי לגאלי, בעקבות מגבלות שהטיל השלטון העות'מאני החל משנת 1881.

המוסד לעלייה ב'

המוסד לעלייה ב' היה זרוע של ארגון ההגנה ששימש כגוף המארגן מטעם הנהגת היישוב של ההעפלה - העלייה לארץ ישראל (שהייתה בלתי חוקית על-פי חוקי המנדט הבריטי). כמו כן שימש המוסד לשם רכש נשק עבור "ההגנה" וצה"ל, כולל עסקת הנשק הצ'כוסלובקית-ישראלית..

העלייה לביריה

העלייה לביריה היא פרשה מתקופת היישוב, שהחלה בסוף חודש פברואר 1946 והגיעה לשיאה בין 14 במרץ ל-17 במרץ 1946. תחילת הפרשה בהחלטתם של שלטונות המנדט הבריטי להכריז על היישוב היהודי ביריה, הסמוך לצפת, כ"שטח צבאי מוחזק", וזאת לאחר שתושביו, בני המחלקה הדתית של הפלמ"ח, נתפסו בהחזקה בלתי חוקית של נשק. כתוצאה מההכרזה הורד היישוב מן הקרקע, חל איסור על מגורי יהודים במקום, והשטח נתפס והוחזק על ידי החיילים הבריטיים.

הורדתה מהקרקע של נקודת היישוב הגלילית המבודדת, נתפסה על ידי הנהגת היישוב כתקדים מסוכן, וכפגיעה ישירה בזכות להתיישבות חופשית, בהמשך לגזירות "הספר הלבן" וחוק הקרקעות המפלה שבא בעקבותיהן.

היישוב הגיב בעלייה המונית של אלפים אל ביריה, אל מול התנגדותו של הצבא הבריטי. העלייה נערכה על ידי חניכי תנועות הנוער, פועלים וחיילים משוחררים, בליל י"א באדר ה'תש"ו (1946). תאריך זה נבחר, אם במטרה להצמיד את האירוע ליום הזיכרון למאורעות תל חי ואם במטרה להסוות את האירוע כעלייה השנתית של בני נוער לתל חי. בתחילה גילו הבריטים התנגדות עיקשת ופיזרו את המתיישבים בטנקים ובשריוניות. לאחר הפעם השנייה שעלו המונים לביריה הסכימו שלטונות המנדט לקיומו של יישוב קבע במקום.

ההתנגדות ההמונית להסרת נקודת היישוב היהודית וכניעת השלטונות הבריטים, נתפסה כהצלחה של אנשי היישוב במאבק על ההתיישבות. ביריה נתפסה כסמל להתיישבות ולעמידה איתנה וכציון דרך חשוב לקראת התיישבות חופשית, עלייה חופשית ומדינה עברית עצמאית.

באותה העת נתפס האירוע כאירוע היסטורי חשוב בתודעת הציבור כולו, ובמיוחד בקרב הציבור הדתי, שלקח חלק פעיל בנעשה. העובדה כי האירוע אירע בפורים הביאה לכינויו כ"פורים דְבִּיריה". זכרו של האירוע צוין בשירים, בספרים, ובקריאת ספינת מעפילים בשם "ביריה". תנועת הנוער "בני עקיבא" ממשיכה בפעילות חינוכית הקשורה לאירוע וחניכיה מציינים את העלייה לביריה מדי שנה בי"א באדר, אך בקרב הציבור הרחב נדחק מעט זכר הפרשה.

העלייה מברית המועצות בשנות ה-70

בשנות ה-70 של המאה ה-20 התרחש גל עלייה גדול של יהודים מברית המועצות לישראל.

הפאנים

הפָּאנים הוא כינוין של שתי אוניות מעפילים גדולות: "פָּאן יוֹרק" (Pan York; ובשמה העברי: "קיבוץ גלויות") ו"פָּאן קרֶסֶנט" (Pan Crescent; בשמה העברי: "עצמאות"), שיצאו יחדיו מבולגריה בדצמבר 1947 כשעליהן מעל 15,000 נפש מקהילת יהודי רומניה ו-420 מיהודי בולגריה, ונאלצו לבסוף לשוט לקפריסין. שתי הספינות שטו יחדיו לאורך כל הדרך ולכן הן כונו בשם אחד- "הפאנים". גודלן של האוניות, הארגון המדוקדק והמאבק הדיפלומטי סביב הפלגתן על רקע החלטת האו"ם בכ"ט בנובמבר, הקנו לפרשת ה"פאנים" חשיבות רבה בתולדות ההעפלה.

שתי הספינות, "פאן יורק" ו"פאן קרסנט", היו שתי אוניות משא בנפח 4,750 טון האחת,אשר נרכשו בארצות הברית על ידי שליח "המוסד לעלייה ב'", זאב שינד. צוותים מיוחדים הכשירו אותן והטעינו אותן בסחורות, על מנת לממן חלקית את רכישתן. הן פרקו את הסחורות בנמלים באירופה, ובנמל ונציה התפוצץ מוקש באונייה "פאן קרסנט", כנראה על ידי אנשי המודיעין הבריטי או שליחי "הליגה הערבית" מטעמם. לאחר מספר עיכובים, שתי הספינות הגיעו עד אוקטובר 1947 לנמל קונסטנצה שברומניה, והוכנו לאכלוס נוסעים. הותקנו בהן דרגשים, מערכות אוורור ומרפאות גדולות. התכנון היה להביאן לנמל בורגאס שבבולגריה ולשם, במבצע מורכב ומסובך, הובאו מכל רחבי רומניה 15,000 מעפילים באמצעות רכבות נוסעים מיוחדות. מרבית המלווים והקברניטים של שתי הספינות היו ארצישראליים - קברניט "פאן יורק" היה גד הילב ואסטבן הרננדורנה (המכונה קפטן סטיב) היה הקצין הראשון, קברניט "פאן קרסנט" היה יצחק (אייק) אהרונוביץ', ומפקדם היה יוסי הראל.

הבריטים, שעקבו אחר תנועת הספינות מתחילת מסען, החלו בפקודת שר החוץ ארנסט בווין, להפעיל לחץ דיפלומטי כבד על ממשלות פנמה, טורקיה ורומניה על מנת לעצור את הספינות כשאלה הגיעו אל חופיהן, ואף שתלו דיסאינפורמציה בתקשורת העולמית בנוגע לספינות. כשזה לא עזר, החלו הבריטים להפעיל את השפעתם על הממשל האמריקאי, בטענה שקרית שהספינות מאורגנות בסיוע ברית המועצות על מנת להגביר השפעתה של זו במזרח התיכון. ממשלת ארצות הברית השתכנעה ודרשה מהסוכנות היהודית לעצור את הספינות. בדיוק באותו זמן החל האו"ם לדון בתוכנית החלוקה להקמת מדינה יהודית בשטחי ארץ ישראל, וההנהגה הציונית הייתה זקוקה בעניין זה לממשל האמריקאי ואף לא רצתה להרגיז את הבריטים. משה שרת, ראש המחלקה המדינית של הסוכנות, הורה לעצור את הפלגת הספינות. אולם, ראש "המוסד לעלייה ב'" שאול אביגור ואחרים ביישוב התעקשו לבצע את ההפלגה, בגלל הצורך לא לעכב את העולים שכבר היו מאורגנים ולחצו לעלות, והסכנה המוחשית שארבה לדברם ליהדות רומניה.

למרות הלחצים שהפעילה הנהגת הסוכנות, הפליגו לבסוף שתי הספינות לבולגריה, לשם הגיעו המעפילים מכל רחבי רומניה באמצעות רכבות נוסעים מיוחדות שאורגנו מראש, כשהן מלוות באנשי "ההגנה". הספינות הפליגו לכיוון ארץ ישראל בדצמבר 1947 כשעליהן מעל 15,000 מעפילים, ובהיותן בלב ים קבע להן דוד בן-גוריון שמות עבריים: "קיבוץ גלויות" ו"עצמאות". כשעברו הספינות מהים השחור לים התיכון הן נתקלו במשחתות בריטיות. בהוראת בן-גוריון, שחשש לגורל הנוסעים הרבים, החל משא ומתן בין הבריטים לבין מפקדי הספינות ולאחר שהושג הסכם, עלו חיילים לא חמושים על הספינות וכיוונו אותן לקפריסין. שלושה ימים ארכה הורדת המעפילים למחנות בקפריסין. לאחר הקמת מדינת ישראל, שימשו ה"פאנים" להבאת עולים רבים מהמחנות בקפריסין ומאירופה, כ-30,000 במספר. בשלב זה שונה שמה של ה'פאן יורק' ל'קוממיות'.

למרות שעד הקמת מדינת ישראל הגיעו ארצה מספר אוניות מעפילים נוספות, סימלה פרשת ה"פאנים" את סופה של ההעפלה. מבצע זה הצריך תכנון וביצוע מסובכים ומורכבים, בהיותן אוניות המעפילים העבריות הגדולות ביותר שהפליגו אי פעם.

יהודה סלוצקי

פרופ' יהודה סְלוּצְקי (10 בנובמבר 1915 – 22 במאי 1978) היה היסטוריון וסופר ישראלי.

נתיב (לשכת הקשר)

"נתיב – לשכת הקשר" הוא שמו של גוף הפועל כיחידת סמך במשרד ראש הממשלה שתפקידו להגיע אל היהודים בברית המועצות ולעודד את זיקתם ליהדות, לציונות ולישראל. עד שנת 1990 נחשב "נתיב" כגוף חשאי למחצה, עת פעל תוך סיכון רב מאחורי "מסך הברזל".

ספר תולדות ההגנה

ספר תולדות ההגנה הוא גוף ידע מקיף שראה אור בשלושה חלקים (ובשמונה כרכים), בהוצאת "מערכות" של צה"ל והוצאות נוספות כגון דבר, בשנות החמישים והשבעים של המאה ה-20. כתבו אותו, על סמך מחקריהם וידיעותיהם, היסטוריונים ישראלים בשנות ה-50 של המאה ה-20. עורכו הראשי היה ההיסטוריון בן ציון דינור.

פרשת הלינו

פרשת הלינו אירעה בשנת 1948, במהלכה טובעה ספינה בשם לינו, שנועדה להעביר נשק ותחמושת לערבים במלחמתם במדינת ישראל, והשתלטות על ספינה בשם ארג'ירו, בעלת מטרה זהה. ההשתלטות על הספינה זכתה לכינוי "מבצע גור" על שם חלל מלחמת העצמאות, בנו של שאול אביגור; הפרשה ידועה גם בכינויים "מבצע שודד" ו"מבצע שלל 3".

צבי רוזנבלט

צבי רוזנבלט (26 בספטמבר 1911 - 26 ביולי 1984) היה חשוד ברצח ארלוזורוב שהועמד לדין באשמת הרצח יחד עם אברהם סטבסקי וזוכה יחד עמו.

ד"ר חיים ארלוזורוב, ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, נרצח בירייה בחוף תל אביב ב-16 ביוני 1933. ברצח נטלו חלק שני צעירים, ולפי החשד היה רוזנבלט אחד מהם והאדם שירה בארלוזורוב. החשד התעורר לאחר הודעתה במשטרה של רבקה פייגין, צעירה פעילת בית"ר, שהייתה מקורבת ל"ברית הבריונים", תנועה קטנה שהייתה מסונפת לתנועה הרוויזיוניסטית, שנחשדה בהסתה ובאחריות לרצח.

לאחר חקירה מוקדמת שנוהלה על ידי השופט ראלף בודילי וזיהוי מהוסס במידת מה של רוזנבלט כמבצע הרצח בידי אלמנתו של חיים ארלוזורוב, סימה, שהייתה עדה לרצח, הובא רוזנבלט למשפט בבית המשפט המנדטורי, יחד עם אברהם סטבסקי, שנחשד כמעורב השני ברצח. רוזנבלט זוכה בפסק דין לאקוני, על פי דיני הראיות שנהגו בארץ ישראל, בהיעדר ראיה מהותית נוספת פרט לעדותה של סימה ארלוזורוב. חרף הזיכוי, המשיכה פרשת רצח ארלוזורוב להסעיר את הציבור בישראל שנים רבות לאחר הרצח. אנשי תנועת העבודה המשיכו להאשים את הרוויזיוניסטים ברצח פוליטי, ולעומתם האשימו אנשי המחנה הרוויזיוניסטי את אנשי תנועת העבודה בעלילת דם.

רוזנבלט נפטר חמישים שנה לאחר המשפט. במהלך שנותיו אלו עסק בפעילויות ציבוריות שונות.

קבוצת כנרת

קְבוּצַת כִּנֶּרֶת היא קיבוץ השוכן בחוף הדרום-מערבי של הכנרת, בין המושבה כנרת ובין דגניה המשתייך לתנועה הקיבוצית. הקבוצה הוקמה ב-ב' בחשוון תרע"ד, 2 בנובמבר 1913. שייכת למועצה אזורית עמק הירדן.

קהילת המודיעין הישראלית

קהילת המודיעין הישראלית כוללת ארגונים העוסקים באיסוף ומחקר מודיעין במדינת ישראל.

ש"י

ש"י (שירות ידיעות), שירות המודיעין של ארגון "ההגנה" שעל בסיסו קמו שירותי הביטחון והמודיעין של מדינת ישראל. הש"י נוסד בשנת 1940, אך שורשיו בתקופה מוקדמת יותר. בשנת 1942 הוא אוחד עם ה"ר"ן" (ריגול נגדי). הארגון פעל בשלושה מישורים של איסוף מודיעין - המישור הבריטי, המישור הערבי, והמישור הפנים-יהודי, כנגד גורמי פנים שלא קיבלו את מרות הנהגת היישוב המאורגנת, בעיקר קומוניסטים ואנשי אצ"ל ולח"י. לאחר קום המדינה שימש הש"י כבסיס להקמת ארגוני המודיעין של מדינת ישראל. רבים מאנשי הש"י, ביניהם איסר הראל, איסר בארי ובנימין גיבלי, התקדמו לתפקידים בכירים במסגרת שירותי המודיעין של המדינה, בשב"כ, במוסד, באמ"ן ובשאר זרועות המודיעין.

ראשי נתיב
שאול אביגור • נחמיה לבנוןיהודה לפידותדוד ברטוביעקב "יאשה" קדמיצבי מגןנעמי בן עמיאלכס קושניר • נטלי בריסקין-פלג

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.