ש"י

ש"י (שירות ידיעות), שירות המודיעין של ארגון "ההגנה" שעל בסיסו קמו שירותי הביטחון והמודיעין של מדינת ישראל. הש"י נוסד בשנת 1940, אך שורשיו בתקופה מוקדמת יותר. בשנת 1942 הוא אוחד עם ה"ר"ן" (ריגול נגדי)[1]. הארגון פעל בשלושה מישורים של איסוף מודיעין - המישור הבריטי, המישור הערבי, והמישור הפנים-יהודי, כנגד גורמי פנים שלא קיבלו את מרות הנהגת היישוב המאורגנת, בעיקר קומוניסטים ואנשי אצ"ל ולח"י. לאחר קום המדינה שימש הש"י כבסיס להקמת ארגוני המודיעין של מדינת ישראל. רבים מאנשי הש"י, ביניהם איסר הראל, איסר בארי ובנימין גיבלי, התקדמו לתפקידים בכירים במסגרת שירותי המודיעין של המדינה, בשב"כ, במוסד, באמ"ן ובשאר זרועות המודיעין.

טרום הש"י

ש"י הוקם בשנת 1940 כשירות מודיעין ארצי של ההגנה, אולם יסודותיו נוצרו בראשית העלייה הציונית לארץ ישראל. כבר בימי השלטון העות'מאני שאפו מנהיגי "היישוב" (השם שבו כינו עצמם יהודי ארץ ישראל בתקופה שקדמה להקמת המדינה) להשיג מידע מודיעיני כדי שיוכלו לסכל את גזירות השלטון הטורקי נגד היישוב. אנשי ארגון "השומר" ידעו שהצלחתם לשמור ולהגן על הרכוש והנפש טמונה ביכולתם לגלות שודדים ורוצחים, וביצעו פעולות מודיעין, כשם שביצעו פעולות מגן, עוד לפני שנוסד ארגון ההגנה.

בשנת 1918 הוקם ביוזמתם של זאב ז'בוטינסקי ואחרים שירות ידיעות של ועד הצירים (משלחת ציונית בראשותו של ד"ר חיים ויצמן שהגיעה לארץ לאחר הכיבוש הבריטי), שנקרא בשם "משרד מודיעין" (Information Bureau), ותפקידו היה איסוף ידיעות על הנעשה בקרב הערבים ומעקב אחרי אגודותיהם הלאומיות. המשרד אסף חומר רב על הכנות הערבים לפרעות ביהודים ולמרידות בבריטים. כן ארגן המשרד את השמירה על מנהיגי הציונות. הקמת המשרד עוררה ביקורת מצד אחדים ממנהיגי היישוב ובראשם מנחם אוסישקין, אשר לאחר בואו של הנציב העליון הבריטי הראשון, היהודי הרברט סמואל, נדמה היה להם כי ביטחונו של היישוב נמצא בידיים נאמנות, והמשרד פורק ב-1920.

עם הקמת ארגון ההגנה בשנת 1920, היה איסוף מידע מודיעיני חלק מפעולותיו של הארגון. בימי הבראשית של הארגון עסקו אחדים ממפקדיו באיסוף ידיעות בין הערבים. איש ירושלים בשם אהרן חיים כהן חדר לאסיפות הערבים בערי וכפרי הארץ והגיע גם אל עבר הירדן, כשהוא לבוש ומתנהג כערבי.

בראשית שנות ה-30 החלו בארגון פעולות איסוף ידיעות מודיעין אליהו אילת (אז אפשטיין ולימים שגריר ישראל הראשון בארצות הברית ולאחר מכן שגריר ישראל בבריטניה ונשיא האוניברסיטה העברית) ולאחריו ראובן שילוח (אז זסלני ולימים ראש המוסד הראשון).

בשנת 1933 נוסד בסוכנות היהודית מדור ערבי שעסק במודיעין ופעולתו רוכזה בידי אליהו ששון (לימים ציר ישראל בטורקיה, שגריר ברומא ושר בממשלות ישראל).

לסניפי ההגנה בערים היו מחלקות לא מאורגנות לאיסוף ידיעות, אשר המידע שאספו הועבר למרכז ההגנה. בתל אביב הוקמה לראשונה מחלקת ידיעות קבועה בשנת 1933 ובראשה הועמד אפרים קרסנר (לימים דקל, מי שיכתוב את ספר הזיכרונות "עלילות ש"י"). בשנת 1940 עם הקמת הש"י הארצי השתלבה בו מחלקת הידיעות של תל אביב.

מקור מודיעיני חשוב היו השוטרים והקצינים היהודים ששירתו במשטרת המנדט, אשר מסרו מידע רב על הנעשה ביישוב היהודי ובקרב הבריטים והערבים, אותו שאבו מהידיעות הרבות שזרמו למשטרה. הם גם שימשו מקור התרעה על כוונות הבריטים לערוך חיפושי נשק ומאסרים. מידע רב נתקבל מפקידים יהודים בשירות המחלקות השונות של ממשלת המנדט.

הידיעות מן המקורות השונים הועברו למפקדת ההגנה ששכנה בבית הוועד הפועל של ההסתדרות בתל אביב, לידיהם של אליהו גולומב ודב הוז.

בשנת 1939, לאחר שלוש שנות המרד הערבי, שהיה ידוע ביישוב כמאורעות תרצ"ו, החליטו הבריטים לפתור את המצב על ידי הפיכת מדיניותם לפרו-ערבית שלמה. הם הוציאו את "הספר הלבן", שבו נקבעו הגבלות חמורות על העלייה היהודית ואיסור מכירת אדמות הערבים ליהודים.

הר"ן

ישראל עמיר זבלדובסקי 1948 ארכיון ההגנה
ישראל עמיר זבלדובסקי
Shai memorial plaque in Tel Aviv
לוחית זיכרון במפקדת ש"י בתל אביב

כשנתברר למרכז ההגנה כי הבריטים מתנכלים לעצם קיום ההגנה, הוחלט להקים מחלקת ריגול נגדי שכונתה ר"ן, שתסכל את כוונות הבריטים. המחלקה הוקמה על ידי שאול אביגור (אז מאירוב), אליו הצטרפו איש הרכש יהודה ארזי ודוד שאלתיאל, שהיה בעל ניסיון צבאי משירותו כקצין בלגיון הזרים הצרפתי. הר"ן עסק בבילוש אחר חשודים במסירת מידע לבריטים, נשים שקיימו יחסים עם שוטרים ופקידים בריטיים, אנשי העולם התחתון ואחרים.

הש"י

בקיץ 1940 הגיע שאול אביגור למסקנה כי הגיעה העת לייסד שירות ידיעות כלל ארצי. הוא הציע למפקדה הארצית של ההגנה ולמשה שרת (אז שרתוק), ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית להקים את הש"י. בספטמבר 1940 הוקם הש"י רשמית והר"ן שולב בשורותיו. כן שובצה בש"י המחלקה הערבית שנוסדה ביוני 1940 בראשותו של עזרא דנין.

אחת המשימות של הש"י עם היווסדו הייתה לברר את טענות הבריטים כי בין המעפילים שעלו ארצה ערב המלחמה הסתננו סוכנים נאצים. חקירת הש"י העלתה כי אין יסוד לחשדות.

תפקיד נוסף שהוטל על הש"י היה מעקב אחר ארגוני האצ"ל והלח"י שלא סרו למרות הנהגת היישוב. אנשים מהש"י השתתפו בסזון.

בכפיפות לראשותו של המייסד שאול אביגור, פיקדו על הש"י, עם היווסדו, דוד שאלתיאל שטיפל במודיעין הצבאי וזאב שרף שתחום טיפולו היה ארגוני האצ"ל והלח"י. ב-1942 החליף את שניהם כראש הש"י ישראל עמיר (אז זבלדובסקי). תחת פיקודו הושלם האיחוד המלא בין הר"ן לבין הש"י וכל מטה הש"י למחלקותיו השונות רוכז במשרד אחד בתל אביב תחת הכיסוי של "הוועד למען החייל".

אחת המחלקות החשובות בש"י הייתה המחלקה הבריטית, שמשימתה העיקרית הייתה לשאוב מידע ממשרדיה ומארכיונה של הבולשת הבריטית, שנקראה "מחלקת החקירות הפליליות של משטרת המנדט", ה-CID. לרשות המחלקה הבריטית עמדו מאות שוטרים ופקידי ממשל יהודים, שנאמנותם הראשונה הייתה לארגון ההגנה, והם השיגו עבור הש"י מידע רב ערך.

הש"י קיים שירות האזנה שיירט תשדורות סודיות של הבריטים ועסק בפענוח הצפנים הבריטיים. במשך תקופה מסוימת הצליח הש"י לשים ידו על "הצופן האימפריאלי" שבו נשלחו המברקים המדיניים החשובים ביותר ללונדון.

בשנת 1944 הצטרף למטה הש"י איסר הראל (אז הלפרין), איש משמר החופים ומשטרת היישובים העבריים, תחילה כמזכיר המחלקה היהודית ולאחר מכן כראש המחלקה, ומשנת 1947 ועד לקום המדינה היה מפקד מחוז תל אביב.

בשנות המאבק

בשנות המאבק בבריטים שלאחר סיום מלחמת העולם השנייה התרחב מאוד הש"י וכלל עשרות עובדים ומתנדבים רבים. לש"י היו באותה עת שלוש מחלקות: המחלקה הערבית בראשותו של שמואל דיבון (אז זלמן זליגסון) שהפעילה עשרות מודיעים ערביים בכל רחבי הארץ, המחלקה המדינית בראשותו של בוריס גוריאל שעסקה באיסוף מידע על השלטונות והצבא הבריטי והמחלקה הפנימית (שקודם לכן נקראה המחלקה היהודית), שעסקה בפיקוח על הארגונים היהודים מימין ומשמאל (האצ"ל והלח"י מחד, והקומוניסטים מאידך) שלא קיבלו על עצמם את מרות ההנהגה הנבחרת של היישוב.

Allenby Bridge
גשר אלנבי לאחר שפוצץ על ידי הפלמ"ח בליל הגשרים

ההישגים הגדולים של הש"י היו השגת התוכניות של הגשרים בין ארץ ישראל לשכנותיה לקראת ליל הגשרים ב-17 ביוני 1946, שבו פוצצו הגשרים על ידי כוחות ההגנה, וכן השגת תוכנית המתקפה הבריטית על הנהגת היישוב וארגון ההגנה בשבת השחורה, ה-29 ביוני 1946. התוכנית הוצאה מרשות הבריטים ונמסרה לש"י על ידי קצין בריטי אוהד. התוכנית על מאות עמודיה צולמה במשך לילה שלם באחד הקיבוצים, באמצעי הצילום הפשוטים של אותה תקופה, והושבה עם בוקר למקומה.

הש"י בפלמ"ח

יחידות הפלמ"ח שימשו ככוחות המיוחדים של ההגנה. הפלמ"ח הוקם בשנת 1941, כאשר סכנת פלישה מסוריה ולבנון איימה על היישוב. הקמתו הייתה בתיאום עם הבריטים שנזקקו לסיוע של היישוב היהודי בהגנת הארץ ולכוח גרילה מאומן שיופעל אם הארץ תיכבש.

הפלמ"ח ניהל פעילות מודיעין בכפיפות למטכ"ל ההגנה ולש"י ובהנחיית המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, שהייתה משרד החוץ של המדינה בדרך. המידע שנאסף רוכז במטה הפלמ"ח והוזרם לש"י ולמחלקה המדינית.

משנת 1943 ועד תחילת מלחמת העצמאות, עסקו צוותים של הפלמ"ח בסיורים ברחבי הארץ במטרה להכין תיקים לכפרים ולישובים הערביים ולאתר יעדים ערביים ובריטיים לתקיפה.

לפלמ"ח הייתה מחלקה ערבית, שהייתה מחלקת מסתערבים שחדרה למטרות מודיעין ליישובי הערבים בארץ ובמדינות ערב השכנות. בראשה עמד ירוחם כהן, ואחריו, בתקופת המאבק, שאול ביבר.

משנת 1946 הצטרפה לפעולת מודיעין זאת מחלקת הטייס של הפלמ"ח, שעסקה בצילומי אוויר של היעדים. במקביל הופעלה המחלקה הערבית של הפלמ"ח באיסוף מידע למטרות לחימה ומבצעים מיוחדים. בשלהי שנת 1946 מונה ירוחם כהן לתפקיד קצין המודיעין הראשון של הפלמ"ח.

Isser Beeri 1949
איסר בארי שהיה ראש הש"י בפועל, ונתמנה לראש המודיעין הצבאי

פעולות המודיעין של הפלמ"ח הביאו תועלת מבצעית רבה בימי תנועת המרי העברי ובקרבות מלחמת העצמאות.

באוגוסט 1948 הועברה המחלקה הערבית של הפלמ"ח בשלמותה לצה"ל כיחידה מיוחדת בחיל המודיעין, שנקרא באותה עת "שירות המודיעין".

לקראת הכרזת העצמאות

לקראת הכרזת העצמאות הייתה משימת הש"י לעמוד על כוונותיהם של ערביי ארץ ישראל ושל מדינות ערב השכנות. מחוז תל אביב של הש"י בראשות איסר הראל, שעמד בחזית המודיעינית החשובה ביותר, מול יפו הערבית שהייתה המרכז המדיני והצבאי החשוב ביותר של הערבים, הצליח להשיג מידע רב ערך. לקראת הכרזת המדינה הפעיל איסר הראל סוכן ערבי שיצא לעמאן כדי לעמוד על כוונות הירדנים ולבדוק האם הם עומדים לצאת למלחמה. הסוכן הביא את הידיעה כי בכוונת הירדנים לצאת למלחמה ואיסר נחפז להודיע על כך לדוד בן-גוריון.

עם הקמת המדינה

עם הקמת המדינה היה הש"י, על מנגנוניו ואנשיו, התשתית שעליה הוקמו המודיעין הצבאי ושירות הביטחון. איסר בארי, שהיה ראש הש"י בפועל, נתמנה לראש מחלקת המודיעין הצבאי (לימים אגף המודיעין) ואיסר הראל נתמנה לראש שירות הביטחון (לימים שירות הביטחון הכללי). לשניהם הוענקה דרגת סגן-אלוף, שהייתה בראשיתו של צה"ל דרגה בכירה ביותר, מיד מתחת לדרגת אלוף. קהילת המודיעין של ישראל לא קמה יש מאין, היא קמה על היסודות שנוצקו על ידי הש"י במשך שנות קיומו.

עיריית תל אביב הציבה לוחית זיכרון במקום שהייתה בו מפקדת ש"י בתל אביב ברחוב מלצ'ט 19.

מפקדים בש"י

שם פרטים
שאול אביגור (מאירוב) ממנהיגי היישוב. איש ביטחון, רכש, מודיעין, העפלה ועליה. ממקימי הש"י. במלחמת השחרור שימש כסגן שר הביטחון. לפני קום המדינה עמד בראש המוסד לעלייה ב' אשר אירגן את ההעפלה ובשנות המדינה המשיך לעסוק בעלייה מארצות המצוקה, בעיקר מברית המועצות, כראש "נתיב". בנו גור נפל במלחמת העצמאות והוא החליף את שם משפחתו לאביגור להנצחת זכר הבן.
יהודה ארזי חבר המטה הכללי של ההגנה. מראשי הרכש. ממקימי הר"ן והש"י. בשנים 19451947 עמד בראש השלוחה של המוסד לעליה ב' באיטליה.
ישראל עמיר (זבלדובסקי) עמד בראש הש"י בתקופה שלפני קום המדינה. לפני כן שימש בתפקידי פיקוד בהגנה ועמד בראש התעשייה הצבאית. לאחר קום המדינה היה לסגן-אלוף בצה"ל, שירת זמן קצר כמפקדו הראשון של חיל האוויר ולאחר מכן כראש אגף האפסנאות וראש אגף כוח אדם.
דוד שאלתיאל פיקד על הש"י עם היווסדו בשנת 1940, ביחד עם זאב שרף. היה בעל רקע פיקודי בהיותו סרן בלגיון הזרים הצרפתי בראשית שנות ה-30. נשלח על ידי ההגנה לאירופה למטרות רכש ונתפש על ידי הנאצים ונכלא למשך 8 חודשים במחנה הריכוז דכאו. חזר ארצה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה וחזר לפעילותו בהגנה ולאחר הווסד הש"י נמנה עם מפקדיו. לאחר קום המדינה היה לאלוף בצה"ל. פיקד על המערכה הצבאית בירושלים במהלך מלחמת העצמאות. על ביצועיו בתפקיד זה נמתחה ביקורת חריפה על ידי מושל ירושלים דב יוסף. פיקד על חיל הספר (גלגולו הראשון של משמר הגבול) ולאחר מכן שימש כנספח צה"ל בפריז ושגריר ישראל בברזיל, מקסיקו והולנד.
איסר הראל (הלפרין) עמד בראש המחלקה היהודית של הש"י ובראש מחוז תל אביב של הש"י עד לקום המדינה. בראשית ימי המדינה נתמנה לראש השב"כ (הש"ב כפי שנקרא אז) ומ-1952 עד 1963 כיהן כראש המוסד. בנוסף לתפקידו כראש המוסד היה גם האחראי כלפי ראש הממשלה על פעולותיו של השב"כ וזכה לתואר "הממונה על שירותי הביטחון", תואר שבוטל עם פרישתו.
איסר בארי (בירנצוויג) שירת במטה הש"י החל מ-1947. בראשית שנת 1948 היה לראש הש"י בפועל. עם קום המדינה נתמנה לראש המודיעין הצבאי בדרגת סגן-אלוף. תוך זמן קצרה הסתבך בפרשיות של שימוש לרעה בסמכויותיו, בניסיון להפליל בבגידה את אבא חושי ובאחריות למותו של מודיע ערבי. נשפט הורד לדרגת טוראי וסולק מן הצבא. עוד קודם לכן היה אב בית דין שדה שדן למוות את מאיר טוביאנסקי. בעקבות חקירה שנערכה בשנת 1949, שהעלתה כי טוביאנסקי היה חף מפשע, הועמד בארי למשפט ונדון למאסר של יום אחד אך זכה לחנינה מנשיא המדינה.
בנימין גיבלי שירת במשטרת היישובים העבריים והיה פעיל בשירות הש"י. עם קום המדינה מונה לקצין המודיעין של מחוז ירושלים. היה אחד השופטים בבית דין השדה שדן למוות את מאיר טוביאנסקי. משנת 1950 היה לראש המודיעין הצבאי, אג"ם ממ"ן (מ-1953 אמ"ן). היה מעורב בעסק הביש ובעקבות זאת הועבר מתפקידו ומונה לראש מטה פיקוד צפון ולאחר מכן למפקד חטיבת גולני ולממלא מקום אלוף פיקוד המרכז. דוד בן-גוריון סירב להעלותו לדרגת אלוף בגלל חלקו בעסק הביש. סיים שירותו כנספח צה"ל בבריטניה ובסקנדינביה.
אפרים דקל (קרסנר) היה מפקד מחוז תל אביב של הש"י. לאחר מלחמת העולם השנייה החלו הבריטים לחפשו, ואז עזב את תפקידו ויצא לאירופה לפעול במסגרת הבריחה, הארגון שעסק בהבאתם לארץ של ניצולי השואה במסגרת ההעפלה. בתקופת המדינה כתב את ספרו "עלילות ש"י", ובו זיכרונותיו כמפקד בש"י.
יהושע (ג'וש) פלמון איש המחלקה הערבית של הש"י. בשנת 1941, כאשר סוריה ולבנון היו תחת שלטון צרפת של וישי והבריטים התכוננו לפלוש אליהן מארץ ישראל, הוא פיקד על קבוצה של 12 מסתערבים שנשלחו לביירות ודמשק, לפעולות מודיעין וחבלה כהכנה לפלישה. בתום מלחמת העצמאות השתתף בשיחות עם הסורים להשגת שביתת נשק והוא אחד משלושת החותמים בשם מדינת ישראל על הסכם שביתת הנשק עם סוריה. בראשית תקופת המדינה שימש כיועץ לענייני מיעוטים של ראש הממשלה.
עזרא דנין בטרם ייסוד הש"י עמד בראש שירות הידיעות האזורי של ארגון ההגנה במרכז הארץ ("גליל תיכון"). מאז ייסוד הש"י ועד למלחמת העצמאות עמד בראש המחלקה הערבית של הש"י. היה ממקימי המחלקה הסורית של הפלמ"ח שכללה מסתערבים שחדרו לסוריה ולבנון שבשלטון וישי ב-1941, כהכנה לפלישה הבריטית. נתלווה לגולדה מאיר (אז מאירסון) בפגישתה עם המלך עבדאללה הראשון בנהריים ערב מלחמת העצמאות. לאחר קום המדינה היה יועץ למחלקת המזרח התיכון במשרד החוץ.
ירוחם כהן מראשוני המתנדבים לפלמ"ח. הקים את המחלקה הערבית בפלמ"ח ועמד בראשה. ב-1945 נשלח לארגן ולהבריח לארץ את הנוער היהודי בלבנון ובסוריה. ב-1946 נתמנה למפקד מחלקת המודיעין של הפלמ"ח. במלחמת העצמאות שירת כקצין מודיעין והיה קצין הקישור אל הכוחות המצריים הנצורים בכיס פלוג'ה, שם פגש בקולונל גמאל עבדול נאצר, לימים נשיא מצרים, שנמנה עם הנצורים. היה חבר בוועדת שביתת הנשק ישראל-מצרים. לאחר קום המדינה היה שגריר ישראל בליבריה ובניגריה, ועסק גם בעיתונאות, כתיבה ומחקר (מספריו: "לאור היום ובמחשך").
דוד קרון איש הש"י. ממייסדי קיבוץ כפר מנחם בדרום. הפעיל סוכנים ומודיעים בקרב שבטי הבדואים בדרום. במלחמת העצמאות שירת כקצין מודיעין. היה אחד משלושת חברי בית דין השדה שדנו למוות את מאיר טוביאנסקי. שירת כסגן-אלוף באמ"ן ולאחר מכן במוסד.
זאב שרף פיקד על הש"י עם היווסדו ב-1940, ביחד עם דוד שאלתיאל. בשנת 1945 נתמנה למזכיר המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית. בשנת 1947 נתמנה למזכיר ועדת המצב, הוועדה שהתכוננה לקראת הכרזת המדינה והכינה את מנגנון המדינה. לאחר קום המדינה כיהן כמזכיר הממשלה, הממונה על הכנסות המדינה, חבר הכנסת ושר בממשלות ישראל.
שמואל דיבון עמד בראש המחלקה הערבית של הש"י לאחר עזרא דנין. בימי המדינה שימש כראש מחלקת המזרח התיכון במשרד החוץ.
יוסף קריב (קרקובי) היה מנהל המחלקה היהודית של הש"י. משנת 1945 היה בין מפעילי תחנת הרדיו של ההגנה "קול ישראל". ב-1946 נכלא על ידי הבריטים בשבת השחורה ולאחר שחרורו נתמנה למפקד הש"י במחוז תל אביב. לאחר קום המדינה היה ממנהלי רשות השידור.
משה בר-אילן עמד בראש המחלקה המדינית עם הקמת הש"י. ב-1941 מונה למזכיר המטכ"ל של ההגנה, וב-1946 מונה לראש שירות ציוד והספקה, ומילא תפקיד זה בזמן מלחמת השחרור. עם קום המדינה, הפך להיות מפקדו הראשון של חיל ההספקה של צה"ל, לימים חיל התחזוקה.
ברוך (בוריס) גוריאל עמד בראש המחלקה המדינית של הש"י, לאחר משה בר-אילן. לאחר קום המדינה עמד בראש המחלקה המדינית של משרד החוץ. פרש בשנת 1951 לקראת הקמת המוסד במחאה על כך שהמוסד עתיד לקבל את רוב הסמכויות בתחום המודיעין של המחלקה המדינית.
שאול ביבר היה מפקד המחלקה הערבית, לאחר ירוחם כהן, בתקופת המאבק. בתקופת המדינה שירת כקצין חינוך בצה"ל, וכמארגן הלהקות הצבאיות.
לוי אברהמי היה מפקד השי"י בחיפה. בשנים 19431946 היה במצרים כשליח ההגנה והש"י, למטרת רכש ומודיעין. לאחר הקמת המדינה שימש עשר שנים כמפקד מחוז ירושלים של משטרת ישראל בדרגת ניצב.
מרדכי אלמוג הקים את יחידת ההאזנה של הש"י.

לקריאה נוספת

  • אפרים דקל, עלילות ש"י - מילקוטו של מפקד בשרות-הידיעות של ה"הגנה". הוצאת מערכות, 1953.
  • יואב גלבר, שורשי החבצלת - המודיעין ביישוב. משרד הביטחון - ההוצאה לאור, 1992.
  • יגאל עילם, ההגנה - הדרך הציונית אל הכוח. הוצאת זמורה ביתן מודן, 1979.
  • איסר הראל, ביטחון ודמוקרטיה. הוצאת עידנים, 1989.
  • מיכאל בר-זוהר, הממונה. הוצאת וידנפלד וניקולסון, 1970.
  • מרדכי נאור, ההגנה-ארגון המגן של היישוב היהודי בארץ ישראל. ההוצאה לאור של משרד הביטחון, 1986.
  • מרדכי נאור, לקסיקון כח המגן - ההגנה. ההוצאה לאור של משרד הביטחון, 1992.
  • אפרים תלמי, מה ומי בהגנה ובמאבק. ספרית דבר, 1975.
  • ירוחם כהן, לאור היום ובמחשך. הוצאת עמיקם, 1969.
  • יעל רוזמן, מלך התחבולות - סיפורו של יהודה ארזי. הוצאת יד בן צבי, 1995.
  • שמרי סלומון, "פרויקט תיקי הכפרים: פרק בהתפתחות המודיעין הצבאי ב'הגנה', חלק א: 1945-1943", ‫ההגנה: מחברות מחקר, גיליון 1, אביב תש"ע, עמ' 129-1.
  • שמרי סלומון, "פרויקט תיקי הכפרים: פרק בהתפתחות המודיעין הצבאי ב'הגנה', חלק ב: 1948-1945", ‫ההגנה: מחברות מחקר, גיליון 2, קיץ תשע"ח, עמ' 312-1.
  • יהודה סלוצקי, ספר תולדות ההגנה. הוצאת עם עובד, 1972.
  • ישראל עמיר, בדרך לא סלולה. משרד הביטחון-ההוצאה לאור, 1988.
  • אסא לפן, הש"י - שירות הידיעות : שורשיה של קהילת המודיעין הישראלית. הוצאת מרכז לתולדות כוח המגן ההגנה על-שם ישראל גלילי, 1997.

קישורים חיצוניים

לשער לנושאים, אישים ומאמרים בתולדות היישוב, ראו פורטל היישוב.

הערות שוליים

  1. ^ ישראל עמיר, בדרך לא סלולה, פרק הש"י
אורח נטה ללון

"אוֹרֵחַ נָטָה לָלוּן" הוא רומן מאת ש"י עגנון שפורסם ב-1939, שעלילתו מתרחשת ב"שבוש", שלימים הבהיר עגנון שהיא למעשה בוצ'אץ', עיירת הולדתו.

הגיבור, האורח שנטה ללון, בא מארץ ישראל לביקור בעיירה המתפוררת שלאחר מלחמת העולם הראשונה, ובסופו של הסיפור הוא חוזר לירושלים.

יש הרואים את הסיפור כמבוסס על ביקורו של עגנון בבוצ'אץ' בשנת 1930.

מקור השם הוא בפסוק בספר ירמיה: "מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל מוֹשִׁיעוֹ בְּעֵת צָרָה לָמָּה תִהְיֶה כְּגֵר בָּאָרֶץ וּכְאֹרֵחַ נָטָה לָלוּן" (יד, ח).

עגנון עסק בכתיבת הרומן באינטנסיביות במשך כשנה וחצי. ב-18 באוקטובר 1938 החל הרומן להתפרסם כסיפור בהמשכים בעיתון "הארץ". הסיפור פורסם על גבי 139 גיליונות של העיתון, ופרקו האחרון פורסם ב-7 באפריל 1939. לאחר מכן עמל עגנון על פרסום הרומן כספר, השביעי בסדרת כל סיפוריו, וכהרגלו תיקן ושינה את הסיפור, חרף מחאותיו של המו"ל, גרשום שוקן. הספר יצא לאור בספטמבר 1939, זמן קצר לאחר כיבוש פולין בתחילתה של מלחמת העולם השנייה.

בטקס הענקת פרס נובל לספרות לעגנון אמר יו"ר ועדת הפרס, אנדרס אסטרלינג, שהספר הוא אולי הישגו הגדול ביותר של עגנון. חוקר הספרות דן לאור הוסיף כי יצירה זו: "אינה רק מיטבו של עגנון, אלא, קרוב לוודאי, נקודת הגובה של הסיפורת העברית במאה העשרים בכללותה".

בלבב ימים

"בִּלְבַב יַמִּים" הוא סיפור מאת ש"י עגנון המתאר את מסעה של קבוצת חסידים מגליציה לארץ ישראל. הקבוצה, המכונה בסיפור "הנלבבים" או "אנשי שלומנו", מתארגנת בבוצץ (היא בוצ'אץ', מקום הולדתו של ש"י עגנון), עיירה יהודית בגליציה, לשם עלייה לארץ ישראל. אל הקבוצה מצטרף חנניה, שהגיע לבית מדרשם אחרי שעבר לשם כך דרך ארוכה ורבת תלאות. בקבוצה עשרה גברים ושבע נשים, מהן הנשואות לגברים שבקבוצה, ומהן שהצטרפו בגפן. לאחר שהגיע האביב ועבר הפסח, יצאו הנלבבים לדרך, בשני קרונות רתומים לסוסים; קרון אחד לגברים והאחר לנשים. מסעם בקרונות הסתיים בגאלאץ, שממנה הפליגו בספינה בנהר הדנובה אל וילקוף שלחוף הים השחור. את הים השחור הם חצו בעזרת ספינה גדולה יותר שהביאה אותם לקושטא רבתי, ממנה עלו לספינה גדולה, שהפליגה לארץ ישראל.

בדרכם נעלם חנניה, אולם בדרך נס הגיע גם הוא לארץ ישראל ופגש את הנלבבים בירושלים. לֶיְבּוּש הקצב חזר לבוצץ, ונימוקו: "ראיתם ארץ שאין מוצאים בה אלא בשר כבשים". שתיים מנשות החבורה מתו בטרם עת, ואילו חנניה ויתר הנלבבים חיו בירושלים.

הסיפור ראה אור לראשונה בשנת תרצ"ד–1934 ב"ספר ביאליק". בשנת תרצ"ה–1935 הופיע ככותר עצמאי בהוצאת שוקן, ובמהדורה החדשה של כל סיפוריו של עגנון (1953) הוא חותם את הכרך "אלו ואלו".

הסיפור זיכה את מחברו בפרס ביאליק לספרות יפה לשנת תרצ"ד.

במכתב ששלח עגנון לשלמה זלמן שוקן בשנת 1931 (טרם פרסום הסיפור), כתב: "סיפור זה הוא ממיטב סיפורי".

הכנסת כלה (ספר)

הכנסת כלה הוא רומן מאת ש"י עגנון, המתאר את מסעו של ר' יודיל חסיד העוזב את ביתו במטרה לאסוף כסף כדי למצוא שידוך לבתו. הרומן המתרחש בשנים 1821-1820, מלווה את ר' יודיל בנדודיו בין העיירות והקהילות היהודיות, תוך שהוא מבליט את תמימותו, ביטחונו ואמונתו.

הרופא וגרושתו

הרופא וגרושתו הוא סיפור קצר עברי בן 11 פרקים מאת ש"י עגנון, העוסק באהבתם של רופא ואחות יהודים. אהבה הנשלטת על ידי חוסר המסוגלות של הרופא, להשלים עם העובדה שלדינה היה קשר מיני עם אדם אחר לפני הכרותם.

הסיפור נדפס לראשונה בשנת 1941, והוא נכלל בכרך "על כפות המנעול", שכותרת המשנה שלו היא "סיפורי אהבים". הסיפור הוא האחרון במקבץ הקרוי "סיפורים קטנים", שבו נכללים גם הסיפורים "אחות", "עובדיה בעל מום", "חופת דודים" ו"פנים אחרות".

והיה העקוב למישור

והיה העקוב למישור היא נובלה שכתב ש"י עגנון במהלך שהותו הראשונה בארץ ישראל, תוך ארבעה ימים, לדבריו. עם פרסומה בשנת 1912 זכה לאהדה רבה מצד קוראים, מבקרים וסופרים עמיתים.

הסיפור עוקב אחר הזוג חשוך הבנים מנשה חיים וקריינדיל טשארני, ומשרטט טרגדיה יהודית, שבה בסופו של דבר אושרה של הרעיה תלוי באובדנו של בעלה.

בהקדמה לסיפור כתב עגנון "מעשה באדם אחד ושמו מנשה חיים מיושבי ק"ק בוצץ יע"א שירד מנכסיו והעניות ר"ל העבירתו על דעת קונו והטיל פגם בישראל והיה נזוף ורדוף ומטולטל ולא קיפח חיי אחרים וזכה לשם ולשארית כמבואר בפנים הספר באריכות ועליו ועל כיוצא בו הכתוב אומר ואז ירצו את עונם ופירש"י ז"ל וכפרו על עוונם ביסוריהם."

יצחק אהרונוביץ'

יצחק אהרונוביץ' (נולד ב-22 באוגוסט 1950), הוא יו"ר תעש מערכות בע"מ ויו"ר חברת הבת של החברה עשות אשקלון. בעבר כיהן, בין היתר, כחבר הכנסת מטעם סיעת ישראל ביתנו, השר לביטחון פנים וחבר הקבינט המדיני-ביטחוני בממשלת ישראל, כסגן מפכ"ל משטרת ישראל וכמפקד משמר הגבול.

מיקי לוי

מיכאל (מיקי) לוי (נולד ב-21 ביוני 1951) הוא חבר הכנסת מטעם מפלגת יש עתיד בסיעת כחול לבן; בעבר שימש סגן שר במשרד האוצר, ניצב במשטרת ישראל, מפקד מחוז ירושלים ונספח המשטרה בארצות הברית.

מנדלי מוכר ספרים

שלום יעקב אברמוביץ', הידוע בשם העט מנדלי מוכר ספרים (ביידיש: מענדעלע, קרי "מֶנְדֶלֶה מוֹיְכֶֿר סְפֿוֹרִים", ברוסית: Соломон Моисеевич Абрамович;‏ 2 בינואר 1836 יוליאני: 21 בדצמבר 1835‏‏ – 8 בדצמבר יוליאני: 25 בנובמבר‏ 1917), היה מחשובי סופרי היידיש והעברית בעת החדשה.

מנדלי, שנודע בכינוי "הסבא" של הספרות העברית והיידית המודרנית, היה בן הדור האחרון להשכלה, אולם בהמשך חייו חווה את תקופת חובבי ציון וראשית הציונות, שהשפיעו על יצירתו. מרבית ספריו וכתביו תורגמו לעברית ויצאו לאור בישראל.

נובלה

נוֹבֵלָה (מאיטלקית: novella) היא סוגה ספרותית מרכזית בספרות, החובקת סיפורים קצרים יחסית, שעלילתם מתרכזת במקום אחד, נמשכת לאורך תקופה קצרה וסובבת ציר רעיוני או עלילתי אחד. לעיתים מוגדרת נובלה גם על־פי אורכה: ארוכה מסיפור קצר וקצרה מרומן.התפתחות הנובלה כז'אנר ספרותי החלה בימיה הראשונים של תקופת הרנסאנס באירופה, בידי סופרים צרפתים ואיטלקים. הבולט מביניהם היה ג'ובאני בוקאצ'ו, שספרו הדקאמרון הכיל כ-100 יצירות ספרותיות שונות הנחשבות כאבות היסוד של הסוגה. בסוף המאה ה-18 ובראשית המאה ה-19 החלו להיווצר קווים וחוקים סגנונים קבועים לטיב הנובלה, בעיקר בספרות הגרמנית.

נובלות משמשות לעיתים כבסיס ליצירות ארוכות ומפותחות יותר, בעיקר בתחומי המדע הבדיוני והפנטזיה. לדוגמה אפשר למנות את יצירתה של ננסי קרס, "קבצנים בספרד", שפורסם בהתחלה כנובלה ולאחר מכן הורחב לרומן. דוגמאות נוספות לטכניקה זו אפשר למצוא אצל רוג'ר זילאזני, אורסולה לה-גווין, אן מק'קפרי ועוד. אחת הנובלות הטובות ביותר לדעת אנשים רבים, נכתבה על ידי טולסטוי ב-1889 בשם "סונאטת קרויצר" אשר הסעירה בזמנו את הרוחות ברוסיה ונחשבה בפי רבים לשערורייתית ממש.

הסופר רוברט סילברברג כתב:

בספרות העברית אחד מכותבי הנובלות המפורסמים ביותר הוא ש"י עגנון, שמספר רב מיצירותיו נחשבות לנובלות, ביניהן "והיה העקוב למישור" ו"תהילה".

סדרת ספרים

סדרת ספרים היא קבוצה של ספרים בעלי מכנה משותף, היוצאת לאור במשך תקופה על ידי הוצאת ספרים מסוימת, לעיתים במותג שנקבע לה. המכנה המשותף לסדרה נוצר בדרכים אחדות:

סדרת ספרי סיפורת העוסקת בעלילותיו של גיבור משותף. סדרת ספרים כזו שבה שלושה ספרים קרויה טרילוגיה. לרוב נכתבים הספרים על ידי סופר יחיד, אולם לעיתים, כמו במקרה של "בני הרדי", הספרים נכתבים על ידי סופרים שונים. דוגמאות:

"ג'ינג'י" - סדרת ספרים מאת גלילה רון־פדר-עמית העוסקת בעלילותיו של ילד המכונה "ג'ינג'י".

"הארי פוטר" - סדרת ספרים העוסקת בתולדותיו של הנער הארי פוטר, מאת ג'יי קיי רולינג. הספרים בסדרה יצאו לאור בסדר כרונולוגי של חייו של הארי פוטר.

"דברי ימי נרניה" - סדרת ספרים מאת קלייב סטייפלס לואיס, ובה קורותיהם של ילדים שנקלעים לעולם נרניה. הספרים יצאו לאור בסדר שאינו כרונולוגי: עלילתו של הספר השישי בסדרה, "אחיינו של הקוסם" מתרחשת לפני עלילתו של הספר הראשון.

מהדורת כל כתביו של סופר מסוים, המרכזת בפורמט אחיד את כל (או עיקר) כתביו שיצאו לאור במהלך השנים. דוגמה: כל כתבי ש"י עגנון בהוצאת שוקן.

סדרת ספרי עיון הנכתבת על ידי מחבר יחיד (או קבוצת מחברים הפועלת בצוותא) ועוסקת בנושא מסוים. דוגמאות:

סדרת ספרי הפיזיקה סירס-זימנסקי, מאת פרנסיס וסטון סירס ומארק וולדו זימנסקי.

סדרת ספרי המתמטיקה של ניקולא בורבאקי.

סדרת ספרי סיפורת היוצאת לאור על ידי הוצאת ספרים מסוימת, תוך שמירה על קו מערכתי מאפיין, כגון סוגה מסוימת, ולהם עיצוב משותף. דוגמה: סדרת "הספריה החדשה" בעריכתו של מנחם פרי. כל ספר בסדרה מסוג זה הוא ספר עצמאי, שניתן לקוראו ללא קשר ליתר ספרי הסדרה. מיתוגה של הסדרה מבטיח לה קהל קונים נאמן, ולעיתים הסדרה מוצעת גם למנויים, במחיר מוזל.

סדרת ספרי עיון היוצאת לאור על ידי הוצאת ספרים מסוימת, תוך שמירה על קו מערכתי מאפיין, ובפרט עיצוב משותף. דוגמה: סדרת "אפקים" של הוצאת "עם עובד".

סופר

סופר הוא אדם העוסק בכתיבת סיפורת - רומנים, נובלות, סיפורים קצרים ומסות (לעיתים נקרא כך גם מי שעוסק בכתיבת ספרי עיון).

סיפור פשוט

סיפור פשוט הוא רומן נודע מאת הסופר העברי ש"י עגנון, המתאר את מסכת לבטיו של בחור צעיר בקהילה יהודית בעיר קטנה במזרח אירופה על רקע שלל מנהגיה. הסיפור הוא רומן פסיכולוגי המתאר את הקונפליקט של היחיד בין רצונותיו לבין לחצי החברה סביבו. קונפליקט זה מוביל את הגיבור, באחד משלבי הסיפור, לאובדן שפיות. הספר מעביר ביקורת חברתית נוקבת על ערכים בורגניים בכלל, וערכי העיירה היהודית, בפרט, המתרכזים במאכל, משתה, רדיפה אחרי כבוד ותאוות ממון. הסופר גורס שערכים אלה יכולים לפגוע ביחיד ולמנוע ממנו להגשים את רצונותיו האמיתיים, כפי שקרה להירשל הורוביץ. הרומן ראה אור בשנת 1935, ונחשב לאחת מיצירות המופת של הספרות העברית. הרומן נכלל בספר סיפורים של עגנון בשם "על כפות המנעול" אך יצא בהוצאות שונות גם כספר נפרד.

עלילת הספר עוסקת בהירשל, שהתאהב בבת משפחה רחוקה בשם בלומה, שהתיתמה מאביה ומאמה, המשמשת כמשרתת בביתו. אמו מסתייגת מקשריו איתה, ומשדכת אותו למינה - נערה מפונקת ממשפחת איכרים אמידה. בלומה, המאוהבת בהירשל, עוברת לשרת בבית אחר. לאחר נישואי מינה והירשל, הוא לוקה בהדרגה בהפרעות מצב רוח ומחשבות כפיתיות עד כדי התמוטטות ונלקח לבית חולים פסיכיאטרי, שם הוא משתקם. בבית החולים נודע לו שנולד לו בן. הוא משלים עם נישואיו למינה ומוליד בן שני. עם זאת דמותה של בלומה האהובה האבודה ממשיכה לרחף בחייו בדמיונותיו ולאורך כל דפי הסיפור.

פרס ירושלים

פרס ירושלים ניתן על ידי עיריית ירושלים בנושאים שונים. קיימים פרסים בנושא: ספרות (הניתן החל משנת 1963), ספרות תורנית, ארכאולוגיה, מפעל חיים ועוד.

בשנת 1998 הוחלט על הרחבת התחומים בהם מחולק הפרס, ועל מתן פרס דו שנתי מיוחד בתחום הפרוזה ובתחום השירה, כמו גם פרסים נפרדים בתחומים נוספים כגון חינוך, אזרחות טובה, ציור, פיסול ואדריכלות. ועדת מתן הפרס ממונה מחדש מדי שנה.

רומן גרפי

רומן גרפי (באנגלית: graphic novel) הוא סוג של ספר קומיקס המכיל בדרך כלל עלילה ארוכה ומורכבת, בדומה לעלילת רומנים. להבדיל מרצועת הקומיקס המכילה תכנים מבדחים ומשעשעים, התכנים ברומן הגרפי לרוב אינם קומיים ומיועדים לרוב למבוגרים.

הרומנים הגרפיים מודפסים לרוב בכריכות קשות ועמידות יותר מאשר חוברות הקומיקס. הם לעיתים מודפסים בחלקים - כמו קומיקס בהמשכים, בשל שיקולים כגון בעיות כספיות או עקב החלטת חברת ההוצאה לאור.

רומנים גרפיים ידועים שפורסמו בהמשכים, לפני שאוגדו לכרך אחד, הם למשל "Watchmen" של אלן מור, ו"Box Office Poison" של אלכס רובינסון. קיימת מחלוקת לגבי מה נחשב רומן גרפי ומה לא - האם סדרה קצרה (לרוב פחות מעשר חוברות) בהמשכים שאחר-כך אוגדה יכולה להיחשב רומן גרפי.

דוגמאות לרומנים גרפיים מקוריים:

מאוס: סיפורו של ניצול

Watchmen

The Dark Knight Returns - סיפור עם הדמות באטמן, מאת פרנק מילר

הנכס מאת רותו מודן

עיר החטאים מאת פרנק מילרדוגמאות לרומנים גרפיים מעובדים:

"תמרה דרו", מאת פוזי סימונדס, היא רצועת קומיקס שבועית שיצאה לאור כרומן גרפי וגם כסרט קולנוע בשם זה, ונוצרה על פי ספרו של תומאס הרדי, "הרחק מהמון מתהולל".

"שי ועגנון" הוא עיבוד לקומיקס, בידי שי צ'רקה, של שלושה מסיפורי ש"י עגנון - "מאויב לאוהב", "מעשה העז" ו"האדריכל והקיסר".

הסיפור "יגון", מאת אנטון צ'כוב (בתרגומם של מ.ז. וולפובסקי ועמנואל ביחובסקי) עובד לרומן גרפי בידי אילנה זפרן.

שלמה יוסף זוין

הרב שלמה יוסף זוין (חנוכה ה'תרמ"ה, 1885 - כ"א באדר א' ה'תשל"ח, 28 בפברואר 1978) היה רב חסיד חב"ד עם זיקה לציונות דתית, כתב מספר ספרים תורניים והיה העורך הראשון של האנציקלופדיה התלמודית. חתן פרס ישראל לספרות תורנית, וכמו כן זכה פעמיים בפרס הרב קוק. מרבני הציונות הדתית ברוסיה ובארץ ישראל, חבר מועצת הרבנות הראשית לישראל והאב"ד הראשון של בית דין רבני חב"ד בישראל.

שמואל יוסף עגנון

שְׁמוּאֵל יוֹסֵף עַגְנוֹן (י"ח באב ה'תרמ"ז, 8 באוגוסט 1887 – י"א באדר א' ה'תש"ל, 17 בפברואר 1970), מוכר גם בשם המקוצר שַׁ"י עַגְנוֹן, מגדולי הסופרים העבריים בעת החדשה. חתן פרס נובל לספרות לשנת 1966 וחתן פרס ישראל לספרות.

עגנון נולד בעיירה בוצ'אץ' שבגליציה המזרחית (באוקראינה של היום). שמו שניתן לו בלידתו היה שמואל יוסף צַ'צְ'קֶס (או בכתיב היידי שהעדיף: טשאטשקיס ולפעמים טשאטשקעס). בשנת 1908 עלה לארץ ישראל, כשהוא כבר סופר צעיר, והמשיך בכתיבה בארץ. בשנת 1912 היגר לגרמניה למשך 12 שנים, שלאחריהן, ב-1924, עלה שוב לארץ ישראל והשתקע בה עד סוף ימיו.

הסיפור הראשון שפרסם בארץ ישראל, באוקטובר 1908, היה "עגונות", ובעקבותיו שינה את שמו לעגנון. עגנון פרסם ספרים רבים בימי חייו בהוצאת שוקן, שהוקמה בעיקר בשבילו, וספריו היו הראשונים שפורסמו בה. לאחר מותו פרסמה בתו, אמונה ירון, כתבי יד רבים שאותם לא פרסם בימי חייו. ספריו של עגנון תורגמו לשפות רבות, וזכו להצלחה ולהערכה ברחבי העולם. ספריו של עגנון עוסקים בשאלות הקשורות לעם היהודי, בארס פואטיקה, בפסיכולוגיה ובנושאים נוספים רבים. בין יצירותיו הבולטות: הרומנים "הכנסת כלה" "אורח נטה ללון", "תמול שלשום", הרומן הקצר "סיפור פשוט" והנובלות "והיה העקוב למישור", "בלבב ימים" ו"תהילה".

שמואל יוסף פין

שמואל יוסף פִין (מכונה רש"י פין או רשי"פ; פֿין; בכתב לטיני: Samuel Joseph Fuenn (Fünn)‎; ט"ו בתשרי ה'תקע"ט, ספטמבר 1818 - י"ב בטבת ה'תרנ"א, 23 בדצמבר 1890) היה סופר וחוקר עברי, איש תנועת ההשכלה ומראשי הקהילה היהודית בווילנה. עורך כתב העת "הכרמל" ומחבר "האוצר", "קריה נאמנה" ו"שפה לנאמנים". בשנותיו האחרונות מראשי "חובבי ציון" בליטא.

תלפיות

תַּלְפִּיּוֹת היא שכונה ירושלמית ותיקה, השוכנת בגבולה הדרום-מזרחי של העיר. השכונה התפתחה בתקופת המנדט, וכוללת אזור מגורים ירוק ופסטורלי. יחודה של תלפיות הוא בהיותה השכונה היחידה בירושלים שתוכננה כ"עיר מודרנית" בת כ-800 בתי אב עוד לפני תקופת המנדט (דבר שלא התגשם), וכן בעמידתה רבת-השנים כשכונת סְפר בגבול העיר. בנייתה של השכונה החלה ב-1921, בתכנונו של ריכרד קאופמן כיישום של תפיסה בתכנון ערים הקרויה "עיר גנים".

בין האנשים המפורסמים שהתגוררו בשכונה ניתן למנות את אבל פן, יוסף קלוזנר, אריה לייב יפה ושמואל יוסף עגנון, שאף תיאר את השכונה ואת ביתו בה בכמה מספריו.

לצד השכונה התפתחו שיכונים וכן אזור תעשייה תלפיות, ממתחמי התעסוקה והמסחר הגדולים בבירה. בשנות ה-70 הוקמה מזרחית לתלפיות שכונת תלפיות מזרח, שלרוב מכונה שכונת "ארמון הנציב".

תמול שלשום

תמול שלשום הוא רומן שכתב ש"י עגנון ופורסם בשנת 1945. הרומן מתרכז סביב חייו של גיבור הספר, יצחק קומר, החל מעלייתו לארץ ישראל בתקופת העלייה השנייה ועד למותו.

מן הרומן ניתן ללמוד רבות על חיי היישוב היהודי בארץ ישראל בתקופת העלייה השנייה, והוא כולל, כמו רבות מיצירותיו האחרות של עגנון התייחסויות לתנ"ך, לספרות החכמים על רבדיה השונים, ולספרות החסידית, והעממית היהודית לדורותיה. לאורך הרומן נגלים קשייו של יצחק קומר, הגיבור, למצוא פרנסה, למצוא אהבה, ולמצוא מקום מגורים. לאורך הרומן נד יצחק קומר בין יפו לירושלים מספר פעמים, כאשר באחת הפעמים מוזכרת בנייתה של העיר תל אביב.

דמויות היסטוריות רבות מופיעות ברומן בשמן ובהן יוסף חיים ברנר, אהרן דוד גורדון, עקיבא יוסף שלזינגר (בעמ' 486) ועגנון עצמו (בכינוי חמדת).

קהילת המודיעין הישראלית
יחידות מודיעין בצה"ל אגף המודיעיןחיל המודיעיןחיל האיסוף הקרבילהק המודיעיןמספן המודיעין • מחלקות המודיעין בפיקודים המרחביים
משרד ראש הממשלה המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדיםשירות הביטחון הכללי
משרד החוץ המרכז למחקר מדיני
משטרת ישראל אגף המודיעין במשטרת ישראל
ארגונים לשעבר נתיב (לשכת הקשר)הלשכה לקשרי מדע • ש"י
ארגונים נוספים המשרד לענייני מודיעיןועדת ראשי השירותיםהמרכז למורשת המודיעין

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.