רשת שוקן

רשת שוקן בע"מ היא חברה העוסקת בהוצאה לאור של מקומונים ונמצאת בבעלות קבוצת הארץ.

רשת שוקן בע"מ
תאריך הקמה 1979 השקת עיתון כל העיר
חברת אם קבוצת הארץ
מיקום המטה תל אביב
ענפי תעשייה תקשורת
מוצרים עיקריים

מקומונים

אתרי אינטרנט מקומיים
אנשי מפתח אבי סולומון, למנכ"ל

היסטוריה

בשנת 1979 פנו יוסי קליין, ערן וולקובסקי ודני דור אל עמוס שוקן, מו"ל הארץ והציעו לו להיכנס לתחום המקומונים. קליין וולקובסקי ודור היו באותה עת סטודנטים בירושלים וערכו את המקומון "ירושלתון" שהיה בעיקרו עיתון מודעות עם כמה קטעי תוכן בין המודעות.

שוקן החליט לבדוק את הנושא והטיל על איש הארץ רוני ארן, לחקור את נושא המקומונים. ארן סייר ברחבי הארץ, נפגש עם כמה מולי"ם של עיתונים מקומיים והגיע למסקנה כי אכן יש מקום לעיתונים מקומיים שיביאו לקוראים מידע מקומי עדכני ויאפשרו למפרסמים המקומיים לפנות ישירות לקהל היעד הרלוונטי להם.

המקומון הראשון מרשת שוקן היה עיתון כל העיר בירושלים, אותו ערך יוסי קליין שיצא לאור לראשונה ב-10 באוגוסט 1979 וזכה להצלחה רבה. שנה אחר כך הושק עיתון העיר בתל אביב[1] אותו ערך חנוך מרמרי וב-1986 נרכשה השליטה בעיתון כלבו באזור חיפה.

רוני ארן התמנה בשנת 1979 למו"ל ומנכ"ל מקומוני רשת שוקן.

רשת שוקן נמנית עם מייסדי המקומונים בישראל בשנות ה-70 ותחילת שנות ה-80. המקומונים אפשרו פרסום מודעות מקומיות במחירים נמוכים. בכך, נועדו המקומונים לתת תשובה לבעיית המחיר הגואה של מודעות בעיתונות הארצית, שלא נתנו מענה הולם לבעל עסק שאינו בפריסה ארצית.

בשנת 1998, מוזג כלבו עם הוצאת המקומונים "הד הקריות", שמוציאה לאור מקומונים באזור הקריות, הגליל המערבי, נתניה וחדרה. "הד הקריות" הייתה בבעלות האחים שלמה ודורון לונדון והאחים עובד ניר ורוני נגרי, והחזיקה חמישה מקומונים: "צפון 1", "הד הקריות", "ידיעות הגליל", "חדשות נתניה" ו"חדשות חדרה".[2] ב-2005 החל מהלך של איחוד מערכות "כלבו" ו"הד הקריות" למערכת אחת. במסגרתה הם עדיין יופצו כשני עיתונים נפרדים, אולם הם יצאו מאותה מערכת.[3] אולם שנה אחר כך פורקה הקבוצה עקב חילוקי דעות בין השותפים השונים, וקבוצת "הד הקריות" חזרה להיות עצמאית.[4]

בשנת 2001, רכשה את רשת מקומוני השקמה, שנוסדה בשנת 1985 על ידי שאול הרשטט. רשת המקומונים השקמה מפרסמת עיתונים מקומיים בערים חולון, אזור, בת ים, ראשון לציון, נס ציונה ובאר יעקב[5].

בשנת 2005, נערך איחוד בין רשת שוקן לבין "הלוח הארצי" (לוח העיר, לוח כל העיר, הלוח הבטוח, לוח כאן דרום, השקמה).

בשנת 2007, מותגו רוב מקומוני הרשת תחת השם "העיר"[6]. לאחר מספר שנים המיתוג מחדש בוטל.

אתרי האינטרנט של הקבוצה פועלים במשולב עם העיתון ונועדו להביא לגולשים תוכן מעודכן בזמן אמיתי בכל תחומי החדשות – המערכות העירוניות, האזוריות והמקומיות, איכות הסביבה, החינוך, הבריאות, הנדל"ן, התשתיות, הפלילים, התחבורה, התרבות והספורט. כמו כן עוסקים אתרי הרשת ברכילות, בצרכנות ומספק לקוראיו מאמרי דעה, טורים אישיים והמלצות.

בשנת 2010, אבי סולומון מונה למנכ"ל רשת שוקן. סמנכ"ל הרשת הוא דורון פאר.[7]

מקומוני הרשת

שמותיהם של המקומונים ברשת:

מקומונים שהפקתם נפסקה:

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ חנוך מרמרי, המיתוג הורג, באתר העין השביעית, 20 במאי 2002
  2. ^ תדמור אישר את רכישת המקומון "הד הקריות" בידי "כלבו", באתר גלובס, 10 בפברואר 1998
  3. ^ גם ברשת שוקן מקצצים: מערכות המקומונים "כלבו" ו"הד הקריות" יאוחדו; צפויים פיטורים, באתר גלובס, 7 במרץ 2005
  4. ^ רשת שוקן תאלץ להיפרד מניהול 5 מקומונים מתוך 14, באתר גלובס, 28 בדצמבר 2006
  5. ^ רשת שוקן רכשה את מקומוני השקמה, באתר גלובס, 31 בדצמבר 2007
  6. ^ 14 מקומוני רשת שוקן ישנו את שמם ל"העיר", באתר גלובס, 26 בדצמבר 2006
  7. ^ "אבי סולומון מונה למו"ל רשת שוקן - וואלה! ברנז'ה". וואלה! ברנז'ה (בעברית). בדיקה אחרונה ב-20 ביוני 2017.
  8. ^ אתר האינטרנט הרשמי של כל העיר
  9. ^ אתר האינטרנט הרשמי של "כל העיר מודיעין"
  10. ^ אתר האינטרנט הרשמי של "צומת השרון כפר סבא"
  11. ^ אתר האינטרנט הרשמי של "צומת השרון הרצליה"
  12. ^ אתר האינטרנט הרשמי של "צומת השרון רעננה"
  13. ^ אתר האינטרנט הרשמי של "כאן דרום אשדוד"
  14. ^ אתר האינטרנט הרשמי של "כאן דרום אשקלון"
  15. ^ אתר האינטרנט הרשמי של "מלאבס"
  16. ^ אתר האינטרנט הרשמי של "ערים"
  17. ^ אתר האינטרנט הרשמי של רשת מקומוני "השקמה"
  18. ^ ב-16 בדצמבר 2010 מוזג "העיר" לתוך מוספו "עכבר העיר"
  19. ^ לי-אור אברבך, רועי גולדנברג, ‏"עכבר העיר ת"א" ייסגר; המהדורה הדיגיטלית תשתנה, באתר גלובס, 11 במרץ 2013
Time Out תל אביב

Time Out תל אביב הוא שבועון לענייני תרבות, בידור ופנאי היוצא לאור בתל אביב, על פי זיכיון מרשת המגזינים "Time Out". העורך הראשי הוא יובל סיגלר והעורך הוא ירון טן-ברינק. השבועון החל לצאת לאור בשנת 2002, והוא מופץ בגוש דן.

השבועון יוצא לאור על ידי חברת "טיים אאוט מגזין (ישראל) בע"מ" שנוסדה על ידי חברת "יובל סיגלר תקשורת בע"מ" שבבעלותו של יובל סיגלר. בשנת 2008 רכשה חברת סטימצקי חלק מהבעלות בחברת "טיים אאוט מגזין (ישראל) בע"מ".העורכת הראשונה של השבועון הייתה רונית הבר. בשנים 2008-2005 החליף אותה אמיר בן-דוד, ובשנת 2008 נכנס לתפקיד איתי ולדמן. בשנת 2014 החליפה אותו סגנית העורך, עדי עוז, אותה החליף אלכס פולונסקי לאחר שמונתה לעורכת המגזין "את" בידי חברת "יובל סיגלר תקשורת בע"מ". את פולונסקי החליפה בינואר 2017 נוף נתנזון.

בשבועון כתבות הסוקרות אירועים בתחומי התרבות, הבידור והפנאי בתל אביב, ביקורת מסעדות, מדורי אופנה, עיצוב, טור אישי שבועי של עוזי וייל, חדשות עירוניות, חדשות אוכל ועוד.

במחנה

במחנה היה השבועון של צה"ל, שהופץ לחיילי וקציני צה"ל בשירות חובה ובשירות קבע. במחנה שימש כעיתון הרשמי של צה"ל ונחשב לשבועון הוותיק בישראל. בדצמבר 2016 נסגרה מערכת העיתון המוכרת, והעיתון החל להיות מופץ לראשונה כירחון דגיטלי תחת מדור "במחנה" בדוברות אכ"א.

בשבע

בשבע הוא שבועון דתי-לאומי המופץ חינם, בעריכת עמנואל שילה, שיוצא לאור החל מ-19 ביולי 2002.

העיר

"העיר" היה מקומון תל אביבי של רשת שוקן, שיצא לאור אחת לשבוע. ביום חמישי צורף לעיתון "הארץ", המופץ למנויי העיתון באזור תל אביב, וביום שישי הופץ לחנויות. תפוצתו בשיאה הייתה 115,000 עותקים. ב-16 בדצמבר 2010 מוזג "העיר" לתוך מוספו "עכבר העיר". באוגוסט 2017 החליטה קבוצת "הארץ" להפסיק את הדפסת "עכבר העיר".

העיר בוורוד

העיר בוורוד הוא ירחון ישראלי בהוצאת רשת שוקן המיועד לקהילת הלהט"ב שיצא בישראל כחינמון בין השנים 2008 ל-2010.

העיר בוורוד היה גלגולו של העיתון "הזמן הוורוד" שנוסד בשנת 1996 ונסגר בפברואר 2008 לאחר שנקלע לקשיים כלכליים. לאחר סגירתו של הזמן הוורוד נרקם שיתוף פעולה בין רשת שוקן לאגודת הלהט"ב שנועד להמשיך את הוצאת העיתון, ועורר ביקורות בציבור. במסגרת המיתוג המחודש של מקומוני הרשת שונה שם העיתון ל"העיר בוורוד" והוא הופץ בפורמט זהה לשאר מקומוני "העיר" של רשת שוקן.

העיתון הציג סקירה חדשותית של אירועים ונושאים הקשורים ללהט"ב מישראל ומהעולם, כתבות פנאי ולייף סטייל, תיירות, אופנה, פנאי וכלכלה, וכן טורי דעה של דמויות בולטות מתוך הקהילה ומחוצה לה. כתבות המגזין של העיתון סיקרו נושאים חברתיים שונים, וגיליון מיוחד הוקדש לאירוע הרצח בברנוער.

במהלך השנתיים בהן יצא נערך העיתון על ידי מיה מנע. במאי 2010, חמישה חודשים לפני סגירתו, הושק העיתון מחדש במסגרת אירועי הגאווה 2010, ואף הפורמט שלו שונה לגודל קטן יותר ולדפי כרומו. לאחר השינויים יצאו ארבעה גיליונות והושק שירות להפצה חינמית של העיתון לבתי מנויים.

באוקטובר 2010 הודיעה רשת שוקן על סגירת העיתון.

הפועל הצעיר (עיתון)

הפועל הצעיר היה עיתון שנוסד על ידי מפלגת הפועל הצעיר בשנת 1907. עורכו הראשון של העיתון (עד שנת 1922) היה יוסף אהרונוביץ' ולאחר מכן יצחק לופבן. על-אף שיצא במסגרת מפלגתית, היה העיתון "רך" מבחינה אידאולוגית ולא דוגמטי וכופה את האידאולוגיה על התכנים. בראשיתו ראה "הפועל הצעיר" את טיפוח הספרות העברית כאחת ממטרותיו ובין הסופרים שפרסמו בו מפרי עטם נמנו ש"י עגנון, ר' בנימין, אז"ר, אברהם שמואל שטיין (א"ש שטיין), דוד שמעוני (שמעונוביץ'), יצחק וילקנסקי ומשה סמילנסקי, אשר ברש ויוסף חיים ברנר (שהיה, באופן יוצא דופן, גם חבר מערכת העיתון המתחרה, האחדות, של פועלי ציון).

עם האיחוד בין מפלגת אחדות העבודה ומפלגת הפועל הצעיר בשנת 1930 והקמת המפלגה המאוחדת מפא"י, הפך העיתון, שיצא במתכונת שבועית, להיות הבטאון הרשמי של מפא"י ביישוב ובשנות המדינה הראשונות. למרות היותו עיתון רשמי של המפלגה הובעו בו, בעידודו של עורכו לופבן, דעות אופוזיציוניות לקו המרכזי של המפלגה. בעיתון התפרסמו מאמרים מאת אנשי ברית שלום וכותבים אחרים שניגחו את הקו המרכזי האקטיביסטי של מפא"י ואת ראשיה.

בבואו לסכם 40 שנות הופעת "הפועל הצעיר" כתב לופבן, עורכו:

העיתון נסגר בשנת 1970.

יאיר רוה

יאיר רוה (נולד ב-21 באפריל 1968) הוא מבקר קולנוע, יוצר ותסריטאי ישראלי, לשעבר חבר המועצה הישראלית לקולנוע.

ידיעות תקשורת

ידיעות תקשורת הוא המו"ל של המקומונים של קבוצת "ידיעות אחרונות".

כל העיר

כל העיר הוא מקומון ירושלמי שראה אור לראשונה ב-1979. המקומון היה הראשון מרשת שוקן, שהייתה לרשת המקומונים הראשונה בישראל.

כלבו (מקומון)

כלבו (או בשמו המלא "כלבו – חיפה והצפון") הוא מקומון חיפאי, מקומון זה הוא הוותיק בישראל, ויוצא לאור מאז שנת 1974.

לאשה

לאִשה הוא שבועון ישראלי בהוצאת "קבוצת ידיעות אחרונות", הפונה לקהל נשי. הוא המגזין הנפוץ ביותר בישראל, ובשנת 2017 הגיע שיעור החשיפה שלו ל-5.4%.

בין השנים 1999–2014 הייתה אורנה ננר העורכת הראשית של המגזין. נכון לשנת 2014 העורכת הראשית שלו היא קרינה שטוטלנד, והעורכת האחראית שלו היא מרים נופך-מוזס.

מלאבס (מקומון)

מלאבס – פתח תקווה הוא מקומון שיוצא לאור בפתח תקווה.

עלית קרפ

עָלית קרפ (נולדה ב-1962) היא כותבת, עורכת, מתרגמת, בעלת טור דעה בעיתון "הארץ", ומבקרת ספרות במוסף הספרים שלו. הייתה עורכת כתב העת לספרות "מסמרים", יחד עם אמיר רותם.

עמוס שוקן

עמוס שוקן (נולד ב-6 בדצמבר 1944) הוא איש עסקים ישראלי, העומד בראש קבוצת הארץ, משמש כמוציא לאור של עיתון "הארץ", בנו של העורך והמו"ל הקודם של העיתון, גרשום שוקן. בבעלותה של "קבוצת הארץ" נמצאות "הוצאת עיתון הארץ בע"מ" ו"רשת שוקן", שמוציאה לאור מקומונים רבים.

פנאי פלוס

פנאי פלוס הוא שבועון ישראלי, הסוקר את עולם הבידור והטלוויזיה בישראל ובעולם.

צומת השרון (מקומון)

צומת השרון הוא מקומון שיוצא לאור באזור השרון, בשלוש מהדורות: "צומת השרון הרצליה", "צומת השרון כפר סבא" ו"צומת השרון רעננה".

קבוצת הארץ

קבוצת הארץ היא מפעלי הוצאה לאור בתחום העיתונות הנמצאים בשליטתה של משפחת שוקן. בקבוצה נכללים עיתון "הארץ", הוצאת שוקן, מקומוני "רשת שוקן", אתר TheMarker, המגזין לילדים "עיניים" ובית דפוס המדפיס את עיתוני הקבוצה.

שעה טובה

שעה טובה הוא שבועון חרדי המזוהה עם הימין.

שתיקת הברווז

"שתיקת הברווז" הוא ספרו האחרון של הקומיקסאי דודו גבע. הספר מקבץ את מבחר מדורי "שתיקת הברווז" שנכתבו ואויירו על ידי גבע במסגרת המקומונים "העיר" ו"כל העיר" של רשת שוקן בשנים 2002–2004. שם הספר, כמו שם המדור, הוא פרפראזה של שם הספר והסרט "שתיקת הכבשים".

הספר יצא לאור מספר חודשים לאחר מותו של גבע בפברואר 2005, ולטענת משפחתו, עבד גבע על הספר אף ביומו האחרון. הספר, שיצא לאור בהוצאת כתר בשנת 2005, הובא לדפוס על ידי משפחתו של גבע.

הספר מאגד את רוב מדורי "שתיקת הברווז" (למעט אלה המסכנים את גבע בתביעות זכויות יוצרים, לדבריו). במהלך העבודה על הספר החליט גבע לצבוע מחדש את המדורים המקוריים, שהיו צבעוניים, רק באדום ובשחור לשם הבלטת והקצנת ההומור החתרני שבו (כמו בפרויקט העצמאי של גבע - פרויקט ספרות זולה). המדורים השונים מאספים את קטעי הקומיקס שהופיעו בקביעות במדור המצליח, ביניהם: "נביא בעירו", "מעשיה לשבת", "יום בעיר", פינות "השאהידים", "חדשות לילדים" ו"קרקס הפרעושים". בשילוב הדמויות הפיקטיביות המוכרות מהמדור: הנביא, שרגא הטזל"מ (טייס זעיר ללא מטוס), רבי טרפון ורבי חלפון, הבלונדיניות וכמובן הברווז והדמויות הפחות פיקטיביות: "רון קדמון" (רון מיברג), "מן הפח" (ג'ודי ניר מוזס שלום) ובדיחות חוזרות ונשנות על אדם ברוך, לימור לבנת ומשפחתו של אריאל שרון. במדור, נימותיו של גבע מקצינות ונהיות חתרניות, כפי שהוא היה באותה תקופה (להרחבה ראו בערך דודו גבע). תפיסתו האמנותית והאידאולוגית של גבע השתנתה ונהייתה יותר עצמאית, חופשית מכל מגבלה.

המדור בנוי כסוג של מהדורת חדשות פיקטיבית ומטורפת הנוגעת למצבו ולחייו של הברווז. חלק מהידיעות קשורות ומשתייכות באופן ברור לאירועים אקטואליים שקורים בישראל ובעולם. באמצע הספר ניתן למצוא תפנית מוזרה, שבה אווז, הורג את הברווז (עורך המדור) ומשתלט על המדור, שלאחר מכן שמו משתנה ל"יחי האווז". האווזים, לדברי גבע, מייצגים את מנהליו לאורך השנים שניסו להגביל את חופש היצירה שלו. לאחר 10 מדורים הברווז קם לתחייה. בשנת 2004 קיבל גבע מכתב פיטורין מעבודתו בעיתון, מה שבישר על סופו של המדור. לקראת סיום תפקידו, החל גבע לתאר את מצבו הקשה של הברווז - את גסיסתו הנוראה ואת ההכנות למותו. בסוף הספר צרף גבע כפולה מיוחדת ("שטיפת הברוול") בה מתוארים חייו של הברווז לאחר המוות כמעין חוויה הזויה ופנטסטית. רבים רואים בעמודים אחרונים אלה כמזעזעים בהקשרם לכך שגבע נפטר בזמן עשייתם, וכאחת מיצירותיו החזקות והטובות ביותר. גבע נפטר ימים ספורים טרם כניסת מכתב הפיטורין לתוקף.

גבע מסכם את עבודתו בפתיחת הספר:

שתיקת הברווז מקבץ את זעקותיו וטרוניותיו של הברווז בשנים 2002–2004, בטרם נשחט. בעת הקריאה הבלתי אפשרית מתוודע הקורא הבלתי נלאה לעולמם הסבוך והמפותל של עופות המים בארצנו השחונה, ארץ אוכלת ציפוריה. זהו ספר קשה המתאר מציאות סכיזואידית-פרנואידית הן של גיבוריו והן של מחברו, ורק ההומור התפל הוא שמציל את שניהם משקיעה בשיממון הבינוניות. לא מומלץ על ידי משרד החינוך! האנתרופולוג דודו גבע, אשר הקדיש עשרים שנות עבודת נמלים לחקר הברווז הישראלי, הצליח לצייר פורטרט נאמן למקור של זן זה, העומד בפני סכנת הכחדה

יום לאחר מותו של גבע, פורסמה במדור הדעות של עיתון הארץ קריקטורה שמתארת את הברווז בתוך מסגרת של מודעת אבל, בוכה.

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.