רשב"ם

רבי שמואל בן מאיר (רשב"ם) (1080 לערך – 1160 לערך) היה פרשן המקרא, פרשן התלמוד ומבעלי התוספות, נכדו של רש"י ותלמידו. חי במחצית הראשונה של המאה ה-12. נודע במיוחד בנטייתו להיצמד לפשט הכתוב בעת פירוש המקראות.

ביוגרפיה

הרשב"ם נולד בעיר רמרו[1] (Ramerupt) שבצפון צרפת. אחת משלוש בנותיו של רש"י, יוכבד, נישאה לרבי מאיר בן שמואל מהעיר רמרו. לרבי מאיר ויוכבד נולדו שלושה או ארבעה ילדים: יצחק, שמואל ויעקב (וייתכן שגם שלמה). בנים אלו היו לראשוני בעלי התוספות: יצחק – ריב"ם, נפטר בחיי אביו בגיל צעיר; הבן יעקב היה למנהיג יהדות צרפת וידוע יותר כרבנו תם; הבן שמואל הוא הרשב"ם.

תאריכי לידתו ופטירתו

תאריכי לידתו ופטירתו של רשב"ם אינם ידועים בוודאות. סבו רש"י נולד ב-1040 ונפטר ב-1105; בבראשית, ל"ז, ב' מעיר רשב"ם: "ואף אני, שמואל בן רבי מאיר חתנו זצ"ל, נתווכחתי עמו ולפניו, והודה לי." לא סביר כי רשב"ם התווכח עם סבו בטרם הגיעו לגיל 20–25. לכן סביר להניח שהוא נולד בין השנים 10801085.

גם שנת מותו היא בגדר השערה, ומתארכים אותה סביב 1160. תאריך מותו נקבע על פי 'איגרת השבת' של ראב"ע. באגרת זו, שכתב ראב"ע כששהה בלונדון, סיפר על הופעת השבת בחלומו. בחלום התלוננה השבת מרה על הסוברים שאין היא מתחילה עם שקיעת החמה של יום שישי, אלא בבוקר שלמחרת. ראב"ע הזדעזע וקרא לשרוף כל חיבור שדעה זו מופיעה בו. החוקרים מניחים שכוונתו לפרוש הנועז של רשב"ם על בראשית, א', ה':

ויהי ערב ויהי בקר – אין כתיב כאן 'ויהי לילה ויהי יום', אלא ויהי ערב, שהעריב יום ראשון ושיקע האור, ויהי בקר – בוקרו של לילה, שעלה עמוד השחר הרי הושלם יום אחד מן הששה ימים שאמר הקדוש ברוך הוא בעשר הדברות, ואחר כך התחיל יום שני: ויאמר אלהים יהי רקיע (להלן, ו). ולא בא הכתוב לומר שהערב והבקר יום אחד הם, כי לא הצרכנו לפרש אלא היאך היו ששה ימים: שהבקיר יום ונגמרה הלילה, הרי נגמר יום אחד והתחיל יום שני.

רבותיו של רשב"ם

  • אביו של רשב"ם, ר' מאיר מרמרו, מראשוני בעלי התוספות, היה מורהו הראשון.
    בבבא בתרא עג ע"א כותב רשב"ם: "כך שמעתי מאבא מרי"; בבראשית, כ"ה, ל"ב: "כך פירש אבי הרב רבי מאיר מנוחתו כבוד"; ובבמדבר, ל"א, מ"ט: "מאבא מרי הרב רבי מאיר שמעתי שיטה זו ועיקר."
  • רש"י סבו היה מורהו השני. בישיבתו הוא למד את התנ"ך ואת התלמוד למד מפיו. בפירושו לבראשית, ל"ז, ב' כותב הרשב"ם: "וגם רבינו שלמה אבי אמי, מאיר עיני גולה, שפירש תורה נביאים וכתובים, נתן לב לפרש פשוטו של מקרא. ואף אני שמואל ב"ר מאיר חתנו זצ"ל נתווכחתי עמו ולפניו והודה לי שאילו היה לו פנאי, היה צריך לעשות פירושים אחרים לפי הפשטות המתחדשים בכל יום. ועתה יראו המשכילים מה שפירשו הראשונים." בשו"ת 'אבן העזר' של ר' אליעזר בן נתן, שחי ופעל באותה תקופה ובאותו מקום (הוא אחיו של ר' יהודה בן נתן וסבו של הרא"ש), מצוטט רשב"ם כאומר: "אני כך פרשתי לפני רבינו זקני זצ"ל."
  • חכמי שו"ם, הם חכמי הערים שפירא, ורמיזה ומגנצה באלזס לוריין. בישיבות אלו, שייסדן רבנו גרשום 'מאור הגולה', גדל והתחנך רש"י. לרשב"ם היה קשר ישיר ועקיף לחכמי אותן ישיבות.

משפחתו של רשב"ם

רשב"ם עסק בגידול צאן לפרנסתו, הוא ירש מסבו כרמים, יקבים וצאן (רש"י היה אדם אמיד). ככל הנראה היה חתנו של רבי שמעיה, תלמידו המובהק של רש"י. לרשב"ם הייתה רק בת אחת ושמה מרונה, שעבדה, כמו אביה, כרועת צאן. לבת זו נולד בן ושמו יוסף שחי בעיר קן בנורמנדי. רשב"ם ביקר בעיר זו כדי לפגוש את נכדו.

רשב"ם היה אדם עניו מאוד, במכתב לר' אליעזר בר נתן כתב: "הלא אתה מורי... ואני הצעיר שמואל בר' מאיר, לא בן חכמתו... כי קטנו עבה ממתני." בספר הישר (סימן מו), כותב רבנו תם על אחיו: "אך ראיתי ענוונותו של רבנו שמואל."
בהגהות על ספר 'מרדכי', שנכתב על ידי ר' מרדכי בר הלל במאה ה-13, במסכת ערובין סימן תקכח, מסופר כי מרוב חסידותו היה רשב"ם הולך תמיד עם עיניים מושפלות לרצפה, ופעם אחת נזדמן לו לנסוע ממקום למקום וכמעט עלה לעגלה הרתומה לסוס ופרד (איסור כלאיים) ובדיוק הגיע למקום אחיו הצעיר, רבנו תם, ואמר לו: "אל תהא צדיק הרבה, שא למרום עיניך, הנה סוס ופרד לקראתך" וכך נמנע מהעבירה. אולם למרות ענוונותו וחסידותו הרבה היה רשב"ם תקיף בדעתו, ולא נשא פניו לאיש כשסבר שהוא צודק בדינו.

השכלתו

רשב"ם היה בקי במקרא ובתלמוד, אך לא פירש את המקרא לפי התלמוד וההלכה, אלא יצר פירוש מקורי משלו; מתוך פירושיו ניכר כי התעניין במדעים שונים. בפרשנותו היה החלטי בהיצמדותו לדרך הפשט; למסקנותיו העצמאיות תרמה ידיעתו בלשון. כמו רש"י, גם הוא הכיר את חיבורי מנחם בן סרוק ודונש בן לברט.

בשני מקומות בפירושו לתורה הוא מתייחס לתרגום הלטיני הנוצרי לתורה (הוולגטה) ומתפלמס עמו,[2] וניתן ללמוד מכך כי הוא הכיר לפחות פסוקים מסוימים מהוולגטה, ואפשר שהוא ידע את השפה הלטינית שבה היא נכתבה (אך אפשר גם שהוא ידע את התרגום מכלי שני ובמקומות פולמוסיים בלבד, ובכל מקרה אין ללמוד מכאן בהכרח ידיעה נרחבת בשפה זו). בהתפלמסותו עם תרגום זה, היה הרשב"ם הפרשן היהודי הראשון בצרפת ששילב בפירושו התפלמסות עם פירושים נוצריים[3].

רשב"ם כתב בסגנון סבו רש"י, אך לעיתים הגה מונחים ייחודיים משל עצמו.

ביבליוגרפיה

פירושיו לתלמוד

רשב"ם היה מראשוני בעלי התוספות, אמנם בעצמו כתב פירושים לתלמוד כסבו רש"י, ולא קובצי תוספות, אבל חידושיו מצוטטים לרוב בקובצי התוספות כנראה על ידי תלמידיו.

ב'ערבי פסחים', הפרק האחרון של מסכת פסחים, מופיעים זה לצד זה פירוש רש"י ופירוש רשב"ם. ככל הנראה, פירוש רש"י לא היה מעובד אלא טיוטה בלבד, ורשב"ם חפץ שעל המסכת יהיה פירוש מושלם. כשהתוספות מזכירים את ה'קונטרס' ב'ערבי פסחים' הם מתכוונים לרשב"ם.

במסכת בבא בתרא, פרק שלישי (דף כט ע"א) מסתיים פירוש רש"י שלפנינו, ומשם מתחיל פירושו של רשב"ם וזהו הפירוש העיקרי למסכת זו. יש דפוסים שנכתב בהם: "כאן מת רש"י". אך גם לפני כן פעמים שמוזכר בדרך אגב דברי הרשב"ם בתוך דברי רש"י כאשר בסוף כל קטע כזה כתוב תומ"ש (ראשי תבות: תוספת מורנו שמואל).

רשב"ם כתב גם פירושים למסכתות אחרות כגון עבודה זרה, נידה ופרקי אבות, אך הם לא הגיעו לידינו אלא ידועים מתוך ציטטות של אחרים.

פירוש רשב"ם לתלמוד מתאפיין באריכות יתר מזה של רש"י. הוא מתייחס לסוגיה בהרחבה ולעיתים מציין פסק הלכה.

במחצית הראשונה של המאה ה-11 עמד ר' יצחק אלפסי בראש הישיבה בלוסינה שבמערב ספרד. הוא אסף את ההלכות בתלמוד – במסכתות ברכות, מועד, נזיקין, ונשים – על-פי הדיונים בגמרא, וערך את 'ספר הרי"ף'. רשב"ם היה הראשון מחכמי צרפת שהשתמש בספרו של הרי"ף ואף כתב עליו 'תוספות' כמו לגמרא.

פירושיו למקרא

רשב"ם כתב, ככל הנראה, פירושים לכל ספרי המקרא. בימינו שרדו:

  • פירושו לתורה שנשמר כמעט בשלמותו באוניקון (כתב-יד יחיד) שנמצא בבית המדרש לרבנים בברסלוי (ורוצלב) שבפולין. כתב יד זה חסר בתחילתו את פרשיות בראשית, נח, לך-לך, והמתחיל רק בפרק י"ח של ספר בראשית. באמצע הפירוש חסרה פרשת פנחס, ובסופו חסר חלק מפרשת וזאת הברכה מפרק ל"ג, יג עד הסוף. כתב היד כולל שני העתקים שונים של הפירוש לפרשיות ואתחנן, עקב וראה[4]. בסוף כתב יד אחר נמצא העתקה של פירושו של רשב"ם לבראשית א', א-לא. ב-1882 (ה'תרמ"ב), הוציא דוד ראזין מהדורה מדעית, על-פי הדיפלומה של כתב היד. ראזין ערך תיקונים בטקסט, הוסיף הערות וציין במספר מקומות קטעים שככל הנראה הוספו לפירוש שלא על ידי רשב"ם.
  • ב-1885 יצא לאור פירוש רשב"ם לקהלת ולשיר השירים. הפירוש יצא במהדורה מדעית עברית ואנגלית. החוקרים נחלקו האם הפירוש לשיר השירים הוא לרשב"ם,[5] ומכל מקום הוא בעל זיקה אליו. הפירוש לקהלת יצא לאור מחדש על ידי שרה יפת בשנת 2000[6].
  • קיימים פירושים על רות, איכה ואסתר המיוחסים לרשב"ם, אך הדעה המקובלת היא כי רק גרעין מפירושו המקורי של הרשב"ם נכנס לפירושים אלו.
  • פירוש רשב"ם למשלי יצא לאור על ידי דוד פרנקל בכתב העת "עלים".
  • פירוש לספר איוב שנחשב כאבוד ונמצא בשנת 1931 בבית המדרש לרבנים באמריקה. שרה יפת הוציאה לאור את הפירוש במהדורה מדעית בשנת תש"ס[7].

קיימות עדויות לקיומם של פירושים של רשב"ם על ספרים אחרים. מעט מפירושיו לנביאים שרדו בציטוטים של פרשנים אחרים שהזכירו אותו, כגון ב'ערוגת הבושם' של ר' אברהם בר' עזריאל שחי בבוהמיה (אזור צ'כיה של היום) במאה ה-13. ב'ערוגת הבושם' יש גם מובאות מפירושיו של רשב"ם לתהילים ולאיוב. הפירוש המיוחס לרש"י על ספר עזרא וספר נחמיה שייך לתלמידיו, ביניהם רשב"ם.

תפוצה

פירושיו של רשב"ם לתורה ולשאר התנ"ך לא זכו לתפוצה רבה. פירושו לתורה היה נפוץ בין חכמי צרפת, ומוזכר בפירושו של יוסף בכור שור, אך ככל הנראה, הרמב"ן, שחי בספרד ובארץ ישראל לא ראה את פירוש הרשב"ם, ומכך ניתן להסיק שהפירוש לא הגיע לספרד וארץ ישראל[8].

הסברים שונים נתנו לתפוצה המוגבלת של פירושו של רשב"ם על התורה. שמואל אברהם פוזננסקי ציין את פירוש רש"י לתורה כגורם שהאפיל על פירושים אחרים שנכתבו בצרפת בימי הביניים. אחרים ציינו את הפופולריות של פירוש רד"ק כגורם שמנע את התפשטות פירושו של רשב"ם. היו שציינו את דרך הפשט של רשב"ם, שהרשה לעצמו לפרש בניגוד לדעת חז"ל, כגורם שהרתיע את הלומדים משימוש בו. כמו כן, המעבר להתמקדות ללימוד תלמוד בבלי, במיוחד בין יהודי צרפת, פגע ככל הנראה בתפוצה של פירוש רשב"ם[9].

שיטתו הפרשנית

בשונה מפרשני ספרד, הצרפתים לא כתבו הקדמה שתסייע לקורא בתחילת קריאת הפירוש. אולם הצהרות על שיטתם נמצאות בתוך פירושיהם. רשב"ם מצהיר על עקרונות מתודולוגיים במקומות שונים, למשל:

  • בראשית, א', א'בראשית ברא אלהים"יבינו המשכילים, כי כל דברי רבותינו ודרשותיהם כנים ואמתים, וזהו האמור במסכת שבת (סג, א): הוינא בר תמני סרי שנין, ולא ידענא דאין מקרא יוצא מידי פשוטו. ועיקר ההלכות והדרשות יוצאין מיתור המקראות או משינוי הלשון, שנכתב פשוטו של מקרא בלשון שיכולין ללמוד הימנו עיקר הדרשה, כמו "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם" (בראשית, ב', ד'), ודרשו חכמים (ב"ר י"ב, ט): 'באברהם', מאריכות הלשון, שלא היה צריך לכתוב בהבראם."
בניגוד לדרשן שמתייחס לכל אות ולכל מילה, אצל פרשן הפשט הצורה הכללית של הפרשה וניתוחה הספרותי הם החשובים, ולכן רשב"ם עצמו אינו מפרש לפי דרש חז"ל (גם לא במקום שאותו הוא מזכיר בדבריו שבו הפכו חז"ל את המילה "בהבראם" ל"באברהם"). דבריו לפיהם דברי חז"ל בדרשותיהם הם "כנים ואמיתיים" הם מעין התנצלות על סירובו ללכת בעקבותיהם ואזהרה ל"משכילים" שאין להסיק מתוך היצמדותו לפשט שהוא בא להמעיט בערך הדרש.
  • התחלת התורה בבריאת העולם עוררה בעיה אצל פרשנים רבים, משום שתפקידה של התורה, לדעתם, להורות מצוות ולא לספר סיפורים או ללמד פיזיקה ופילוסופיה, על כן שואלים הפרשנים מדוע מכילה התורה את סיפור הבריאה. רש"י ענה תשובה 'לאומית' – "כח מעשיו הגיד לעמו" – אם הגויים יטענו באוזני ישראל על היותם גנבים, בשל נטילתם את הארץ בכוח, ישיבו להם בני ישראל שלה' הארץ – הוא בראה וימסרנה למי שירצה. רמב"ן עונה תשובה 'תאולוגית': כדי לקיים מצוות צריך להכיר את הבורא וזוהי מטרת סיפור הבריאה. תשובתו של רשב"ם שונה – סיפור הבריאה משמש בסיס למצוות השבת הכתובה בספר שמות "כִּי שֵׁשֶׁת-יָמִים עָשָׂה ה' אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ אֶת-הַיָּם וְאֶת-כָּל-אֲשֶׁר-בָּם וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עַל-כֵּן בֵּרַךְ ה' אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ" (שמות, כ', י"א). כלומר – סיפור הבריאה מהווה הקדמה. ברעיון זה מרבה הרשב"ם להשתמש. כאשר פסוק מופיע במקום שלכאורה אינו נחוץ בו, מסביר רשב"ם שהוא משמש הקדמה לנושאים שיוזכרו בעתיד.
  • בראשית, ל"ז, ב':
"ישכילו ויבינו אוהבי שכל מה שלימדונו רבותינו, כי אין מקרא יוצא מידי פשוטו. אף כי עיקרה של תורה באה ללמדנו ולהודיענו ברמיזת הפשט וההגדות וההלכות והדינין ועל ידי אריכות הלשון ועל ידי שלושים ושתים מידות של ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי וע"י שלש עשרה מידות של ר' ישמעאל והראשונים מתוך חסידותם נתעסקו לנטות אחרי הדרשות שהן עיקר ומתוך כך לא הורגלו בעומק פשוטו של מקרא.
ולפי שאמרו חכמים: אל תרבו בניכם בהגיון. וגם אמרו: העוסק במקרא מדה ואינה מדה, העוסק בתלמוד אין לך מדה גדולה מזו ומתוך כך לא הורגלו כל כך בפשוטן של מקראות וכדאמרינן במסכת שבת: הוינא בר תמני סרי שנין וגרסינן כולה תלמודא ולא הוה ידענא דאין מקרא יוצא מידי פשוטו."

ספרים שונים

רשב"ם כתב חיבור בנושא הדקדוק שנקרא 'דייקות מרבינו שמואל', אשר יצא לאור במהדורה מדעית על ידי רונאלה מרדלר בשנת ה'תש"ס. בתחילה יוחס הספר לר' שלמה, אחיו[10].

על-פי ציטוטים מחכמים שונים מייחסים לרשב"ם גם ספר הלכות הכולל דיני יום-טוב, שחיטה ועוד.

מייחסים לרשב"ם חיבור העוסק בעיבור השנה. בימי הביניים טענו היהודים הקראים שבזמן התורה בני ישראל נהגו לקדש ראשי חדשים על-פי רְאִיָת הירח, אך דעת הרבניים הייתה שקידוש ראשי חדשים נקבע לפי לוח, ואילו הראיה הייתה רק לחיזוק. הוכחה מצאו בפסוק "וַיֹּאמֶר-לוֹ יְהוֹנָתָן מָחָר חֹדֶשׁ" (שמואל א', כ', י"ח), כלומר – היה ידוע קודם הראיה שיהיה חודש. החיבור שרשב"ם כתב על העיבור לא שרד. כן כתב מאמר קצר בחשבון.

מייחסים לרשב"ם גם ספר העוסק בגימטריה.

משפחת רש"י

יצחק הצרפתי
 
 
שמואלרש"י
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
רבי מאיר
 
יוכבדרחלשמחהמרים
 
ריב"ן
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
רשב"םר"ת
 
מרים
 
שמשון מפלייזארבי יצחק בן רבי מאירשלמהמרים
 
רבינו שמואל מוויטרירבינו יום טוב מפלייזאאליעזר
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
יצחקיוסף
 
שלמהאברהם משאנץ
 
 
 
 
רבי יהודה בן יום טוביוסף
 
 
 
 
 
 
 
 
 
ר"י הזקן
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
ריצב"א
 
רבינו שמשון משאנץ
 
 
יצחק
 
 
רבנו אלחנן
 
 
רבי יעקב
 
 
יהודה שירליאון
 
 
שמואל
רבי שמואל מעכו

מקרא

      - גיס

לקריאה נוספת

  • שרה יפת, פירוש ר' שמואל בן מאיר (רשב"ם) לשיר השירים, הוצאת מאגנס, 2008
  • מרדלר, רונאלה, דייקות מרבנו שמואל, האוניברסיטה העברית, תש"ס
  • David Rosin, R. Samuel b. Mëir als Schrifterklärer, Breslau : ‪ F. W. Jungfer, ‪ 1880. (גרמנית)

קישורים חיצוניים

חיבוריו

הערות שוליים

  1. ^ מכונה בעיקר 'רמרוג'.
  2. ^ * "לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו עַד כִּי יָבֹא שִׁילֹה וְלוֹ יִקְּהַת עַמִּים. (בראשית, מ"ט, י') [...] ופשט זה תשובה למינין, שאין כתוב כי אם "שילה" שם העיר. שאין לעז במקרא, לא "שלו" כתוב כאן כדברי העברים (=פרשני המקרא היהודיים: תרגום אנקלוס ורש"י), ולא שליח כדברי הנוצרים (=הירונימוס בוולגטה, תרגם: donec veniat qui mittendus est; מילולית: עד שיבוא זה שעליו להישלח)." (רשב"ם בפירושו לספר בראשית מט, י) במהדורה המתוקנת של הוולגטה שהוציא הוותיקן בשלהי המאה ה-20, ה"נאו וולגטה", תוקן התרגום של פסוק זה וכעת הוא משקף את "דברי העברים"; "שלו": donec veniat ille, cuius est; מילולית: עד שיבוא זה שהוא שלו. (Bibliorum Sacrorum nova vulgata editio‏, בראשית מט,10).
    • "לֹא תִרְצָח: כל רציחה הריגה בחינם היא [...] אבל "הריגה" ו"מיתה" יש בחינם [...] ויש בדין [...] תשובה למינים והודו לי. ואף על פי שיש בספריהם (=בוולגטה) "אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה" (ספר דברים לב, לט) (Ego occidam) בלשון לטי"ן של "לא תרצח" (Non occides), הם לא דיקדקו." (רשב"ם בפירושו לספר שמות כ, יג)
  3. ^ אברהם גרוסמן (אב. גר.) "(ר') שמואל בן מאיר", האנציקלופדיה העברית (כרך ל"ב עמ' 43–44), חברה להוצאת אנציקלופדיות, ירושלים - תל אביב.
  4. ^ דוד ראזין, ‏פירוש רשב"ם על התורה - הקדמה, תרמ"ב, עמ' XXXVI, באתר HebrewBooks
  5. ^ יאיר האס, ‏פירוש שיר השירים המיוחס לר' שמואל בן מאיר (רשב"ם) : עיון מחודש בשאלת זהות המחבר, JSIJ‏ 7, 2008;
    שרה יפת, "פירוש ר' שמואל בן מאיר (רשב"ם) לשיר השירים", תרביץ ע"ה, תשרי-אדר תשס"ו. (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR דרך אתר הספרייה הלאומית, לאחר הזדהות ולאחריה כניסה לכתב עת כלשהו דרך המסך המוצג. הרישום לאתר הספרייה הוא חינם)
  6. ^ שרה יפת, רוברט ב. סולטרס, פירוש רשב"ם לקהלת, ירושלים, מאגנס, 2007
  7. ^ פירוש רבי שמואל בן מאיר (רשב``ם) לספר איוב, הוצאת מאגנס
  8. ^ יהונתן יעקבס, האם הכיר רמב"ן את פירוש רשב"ם לתורה?, מדעי היהדות 46, תשס"ט, עמ' 85-108
  9. ^ יהונתן יעקבס, האם הכיר רמב"ן את פירוש רשב"ם לתורה?, מדעי היהדות 46, תשס"ט, עמ' 107-108
  10. ^ ראו במאמרו של יוסף עופר, מתי נכתב 'דייקות' ספר הדקדוק לרשב"ם
אפוד

אֵפוֹד (רבים: אֲפוֹדִים) הוא פריט לבוש שהיה אחד משמונת בגדי הכהונה של הכהן הגדול. אפודים היוו חלק חשוב בפולחן הדתי בתקופת התנ"ך.

בבא בתרא

בָּבָא בָּתְרָא הוא החלק השלישי במסכת נזיקין, שהיא המסכת הראשונה בסדר נזיקין שבמשנה.

בארמית "בבא בתרא" פירושו "השער האחרון", ולפניו במסכת נזיקין קיימות בבא קמא - השער הראשון, ובבא מציעא - השער האמצעי. החלוקה הזו היא בבלית, ואילו בארץ ישראל המסכת נחשבה תמיד כמסכת אחת. החלוקה לשלושה חלקים נעשתה באופן טכני - עשרה פרקים בכל מסכת - כאשר מבחינה תוכנית ניתן היה לחלק אחרת את המסכת; כך לדוגמה הפרק האחרון של בבא מציעא עוסק באותו נושא כמו הפרק הראשון של בבא בתרא. התוספתא של המסכת מחולקת גם היא לפנינו ל"בבות", עם אחד עשר פרקים בכל "בבא", כאשר המקבילה לפרק א' של בבא בתרא נמצאת (יחד עם המקבילה לפרק י' של בבא מציעא) בפרק י"א של "בבא מציעא".

בסידור הדפים עם פירושי רשב"ם ותוספות, בדפוס וילנה, יש במסכת 176 דפים, והיא המסכת הארוכה ביותר בש"ס בכמות הדפים (אך לא בכמות המילים, שכן בחלק גדול מדפיה, פירושי הרשב"ם והתוספות ממלאים שטח גדול מהרגיל בש"ס. המסכת הגדולה ביותר בכמות המילים היא מסכת שבת).

בעלי התוספות

בעלי התוספות הוא הכינוי למספר רב של תלמידי חכמים שלקחו חלק בכתיבת פירושים, המכונים תוספות, על 30 ממסכתות התלמוד הבבלי, ועל פירוש רש"י לתלמוד. הם יצרו ופעלו במשך כמאתיים שנה, במאות השתים עשרה והשלוש עשרה. מרביתם מחוג תלמידי רש"י באשכנז ובצרפת ומיעוטם באנגליה ובאיטליה. ראשונים היו תלמידי רש"י, שכתבו הערות וחידושים לפירושו. במשך הזמן התרחבו וגדלו תוספות אלה, עד שהיו לתוספות לתלמוד.

המאה ה-12

המאה ה-12 היא התקופה שהחלה בשנת 1101 והסתיימה בשנת 1200 (בין התאריכים 1 בינואר 1101 ל-31 בדצמבר 1200).

במהלך מאה זו התעצמו מלחמות הדת באירופה והמזרח התיכון. המדינות הצלבניות התבססו בארץ הקודש מתוך מאבק מתמיד במעצמות המוסלמיות העולות בסוריה ומצרים, ומסעי צלב חדשים יצאו מאירופה הנוצרית כדי לסייע להן. בחצי האי האיברי התקדמה בהתמדה הרקונקיסטה הנוצרית, ולעומתה קמו בצפון אפריקה אימפריות אסלאמיות משושלות המוראביטון והמוואחידון. באירופה גופה נמשך מאבק האינווסטיטורה, בין הכנסייה הקתולית למלכים החילונים.

בתרבות האירופית שלטו ערכי האבירות והאהבה הרומנטית, והחלה להתפתח האדריכלות הגותית. מסדרי נזירים ואבירים נוסדו באירופה ובארץ הקודש.

בעולם הערבי הגיעה לשיאה ההגות הפילוסופית והמדעית האריסטוטלית, והיהודים השתלבו בה בהצלחה רבה. ביהדות אשכנז התבסס בית מדרשם של בעלי התוספות ושיטת הפלפול שפיתח, ותורת הקבלה החלה לקבל את עיקר גיבושה ופרסומה.

הסבה

הֲסִבָּה (בכתיב מלא: הֲסִיבָּה) היא תנוחת הישענות בישיבה או חצי-שכיבה, על פי רוב על רהיט רך כמו מיטה או כורסה. ההסבה נעשית בדרך כלל לכיוון שמאל, כדי לאפשר במקביל תנועה ביד ימין.

תנוחת ההסבה מבטאת נינוחות וחופש ואינה מקובלת בפני מקור סמכות. היהדות הרבנית אימצה את ההסבה כאחת ממצוות ליל הסדר מכיוון שהיא מסמלת חירות.

חזקיה בן מנוח

רבי חזקיה בן מנוח (המכונה: ה"חזקוני"; נולד ב-ה'י' 1250 - ה'ע' 1310 בערך, בצרפת. פרטים מדויקים על שנת לידתו ופטירתו ומיקומם אינם ידועים).

נודע על שם ספרו "החזקוני" על חמשה חומשי תורה. החיבור נדפס לראשונה בוונציה בשנת ה'רפ"ד בתוך חמשה חומשי תורה עם רש"י וחזקוני, ולאחר מכן בקרמונה (Cremona) בשנת ה'שי"ט (1559). בהקדמתו הוא מספר ששוטט במדינות רבות כדי למצוא פירושים ישרים לתורה, וחיבורו מלוקט מעשרים חיבורים אחרים, שמהם הוציא את המיטב. מאז והלאה נדפס חיבור זה בהוצאות רבות של חמשה חומשי תורה מקראות גדולות.

את חיבורו קרא בשם "חזקוני" על שמו חזקיה, ועל-פי בקשתו בהקדמה לחיבורו מאת קוראיו שיזכרו אותו ויחזקוהו.

בפירושו נמצאים עקבות של פירושיהם של: רש"י, רשב"ם, רבי יוסף בכור שור, ועוד. אך אינו מזכיר את שמות הספרים מהם ליקט, למעט רש"י. השפעה מרובה יש לחיבורו של רבי יוסף בכור שור על פירושו, כאשר דרך הפרשנות הפרשנית-מציאותית של בכור שור מאפיינת גם את חזקוני, והוא מרבה להביא ממנו פירושים המנסים לחשוף את הגרעין הריאלי שמאחורי הסיפור המקראי, וכך גם קטעי הגות בטעמי המצוות שנראה שמקורם בחיבורו של בכור שור.

החיד"א בספרו "שם הגדולים" הוכיח שחיבור זה קדום הוא, והביא מספר מנחת יהודה כתב יד לר' יהודה בר' אליעזר על החומש ועל רש"י, שהוא ספר ישן נושן, וכתוב בהקדמתו: "אני יהודה ברבי אליעזר יסדתיו שנת ע"ג לפרט האלף הששי לפני מורי רבי הרב רבי אליקים בן הרב רבי מנחם וכתבתי בו דבריו ודברי חזקוני ופשטי רבינו משה מקוצי וכו'". מנוסח הדברים וכן מכך שבעל חיבור זה מצטט את דברי החזקוני בכבוד רב, הוכיח החיד"א שהחזקוני הוא אחד הראשונים.

יוסף בכור שור

רבי יוסף בכור שור (נקרא גם ריב"ש או ר"י מאורליאנס), מבעלי התוספות, פרשן מקרא מקורי ופשטן, פרשן התלמוד ופייטן צרפתי בן המאה ה-12.

פעל באורליאן שבצרפת. היה מתלמידיו של רבנו תם והושפע בפירושיו למקרא גם מר' יוסף קרא ורשב"ם. עיקר יצירתו ופרסומו הוא בפירושיו לתורה, שבהם דבק בדרך הפשט (אך לא משך ידו מדרשות חז"ל ומרמזים) והכניס גם ממד פסיכולוגי בפרשנויותיו וחקר את מניעי הדמויות ואת הלוך-רוחן. לריב"ש גם פירושים המאירים את המקראות באור מציאותי, תוך ניסיון להבין את הריאליה שמאחרי התיאורים, ותוך עיון בחוקי הטבע ובדרכי התנהגותם של אנשים ובעלי חיים. כן נטל חלק מרכזי בפולמוס היהודי-נוצרי, והשפעתו של פולמוס זה ניכרת בפירושיו.פירושיו נודעו לתהילה בימי הביניים, בעיקר באזור צרפת-אשכנז, וזכו לציטוטים רבים גם בספרות הפוסקים. עם זאת, מחוץ למקום מושבו לא נודע, ובמאות השנים האחרונות נשתכח מעט בקרב לומדי המקרא, וכיום הוא מפרשני המקרא הנודעים פחות בקרב הלומדים מן השורה. אולם בשנים האחרונות נודעה לו עדנה, בפרט בקרב אנשי אקדמיה, החשופים יותר לפירושו.

כן פעל גם בשדה התלמוד, וחידש בו חידושים, המובאים לא מעט אצל בעלי התוספות. גם לתחום הפיוט שלח יד, וחיבר כמה קינות וסליחות.

על פי מסורות המצוטטות בספרי ייחוס מן המאות האחרונות, רבי יוסף בכור שור היה ראש שושלת משפחת שור שנדדה מאורליאן למרכז ולמזרח אירופה. שושלת זו הצמיחה מקרבה רבנים ידועים.

יוסף קרא

רבי יוסף קָרָא בן שמעון בן חלבו, מחכמיה הבולטים של צפון צרפת בסוף המאה ה-11 ותחילת המאה ה-12. פרשן מקרא מקורי, פרשן פיוטים, ועסק גם לא מעט בפולמוס היהודי-נוצרי. נחשב לתלמיד חבר של רש"י. התואר 'קרא' ניתן לו ככל הנראה על שם עיסוקו העיקרי, בתחום המקרא, שאותו גם הורה לאחרים.

שנות חייו המדויקות אינן ידועות, אך נראה שנולד סביב 1050-1055, ונפטר בסביבות 1120-1130. כן לא ידוע מהו מקום מגוריו המדויק, אך ברור כי שהה שנים רבות בישיבות גרמניה (בפרט בישיבת ורמיזא), וכן שהה זמן ממושך בבית מדרשו של רש"י בטרואה, צרפת.

כך כותב עליו פרופ' אברהם גרוסמן (חכמי צרפת הראשונים, עמ' 261):

"יצירתו של ר"י קרא מתאפיינת במקוריות ובחדשנות, והיא כתובה בביטחון עצמי רב... ר"י קרא הוא, כאמור, אחד מראשי המדברים באסכולה של פרשנות המקרא על דרך הפשט, שהתפתחה בצרפת הצפונית במחצית השנייה של המאה הי"א, והוא ממייסדיה וממעצבי דרכה. אמנם, בספרות המחקר נזכר רשב"ם כדמות המרכזית בעיצובה של אסכולה זו, ... ואולם אין לשכוח, כי פעולתו של ר"י קרא קדמה ברובה לזו של רשב"ם."ר"י קרא קיבל מסורות רבות מדודו, ר' מנחם בן חלבו מפרובנס, וכן הושפע מרש"י, אך יצירתו העצמית בתחום פרשנות המקרא היא רבה ביותר. מקום מרכזי תופס אצלו עניין הפולמוס היהודי-נוצרי, אשר השפיע על רבים מפירושיו, בפרט על פרשות שלהן היה פירוש כריסטולוגי מובהק, אך גם בגישות פרשניות כלליות, כגון לימוד הזכות על האבות, רציונליזציה של נסים, ועוד. בכך קדם ר"י קרא לר' יוסף בכור שור, אשר הושפע ממנו לא מעט.

ר"י קרא כתב את פירושו לתנ"ך לספרי נביאים (בספר יהושע התחלת הפירוש בפרק ח'), לספר איוב ולחמש מגילות. למגילות רות, איכה ואסתר ישנם שני נוסחים של הפירוש.

ב'מקראות גדולות הכתר' יצא לאור פירושו המלא של ר' יוסף קרא בהגהה מוקפדת לפי כתבי יד.

יעקב בן אשר

רבנו יעקב בן אשר (ה'כ"ט, 1269 בערך - ה'ק"ג, 1343), פוסק הלכה, מכונה על פי רוב "בעל הטורים" על שם ספר ההלכה שכתב, "ארבעה טורים".

מאיר בן שמואל

רבי מאיר בן שמואל מרמרו היה מראשוני בעלי התוספות, תלמידו וחתנו של רש"י.

נולד בשנת ד'תת"ך (1060) בערך. למד בבית מדרשם של "גאוני לותיר", של רבי יצחק בן אשר הלוי ושל רבי אליעזר בן יצחק ממיינץ. כן קיבל תורה מרש"י שאף השיא לו את בתו השנייה, יוכבד. מנישואים אלו נולדו: שמואל (רשב"ם), יעקב (רבנו תם), יצחק (ריב"ם), ושלמה.

בתו נישאה לבנו של רבי שמחה בן שמואל, עורך "מחזור ויטרי" ובנם הוא ר"י הזקן, אף הוא מחשובי בעלי התוספות. רבי מאיר חי בעיר רמרו (Ramerupt) שבצפון צרפת.

רבי מאיר כתב פירושים לתלמוד בדומה לפירושם של חותנו רש"י ובנו הרשב"ם. קטע מפירוש שנכתב על ידי רבי מאיר ובנו הרשב"ם נדפס במסכת מנחות. שמו הוזכר בכמה מקומות על ידי בניו וכן במקומות נוספים בתוספות שלפנינו. פרופ' יעקב נחום אפשטיין סבור כי הפירוש למסכת נזיר שהודפס בש"ס וילנא ויוחס לרש"י או לריב"ן, חתנו השני של רש"י, חובר למעשה על ידי רבי מאיר בן שמואל. רבנו תם מביא בספר הישר את הצעת אביו לתיקון נוסח תפילת "כל נדרי" כדי להתאימה להלכה.כיוון שהיו לו בנים רבים תלמידי חכמים הוא כונה "אבי הרבנים".רבינו מאיר ואשתו יוכבד האריכו ימים, ככל הנראה, ונפטרו בשיבה טובה ברמרו בשנת ד'תתצ"ה (1135), כשיוכבד מקדימה את בעלה בחודשים מספר.

מסכת מועד קטן

מַסֶּכֶת מוֹעֵד קָטָן היא מסכת במשנה ובתלמוד העוסקת בדיני חול המועד ובדיני אבלות. דיני האבלות שבה הם מהדברים הבודדים המותרים ללימוד בתשעה באב.

על מנת להבדיל את המסכת מכלל סדר מועד, נקראה המסכת "מועד קטן", כיוון שרובה עוסק בחולו של מועד. רוב הראשונים והגאונים קוראים לה מסכת משקין על פי המילה הראשונה של המסכת.

בתלמוד בבלי יש למסכת זו 29 דפים.

מסכת פסחים

מַסֶּכֶת פְּסָחִים היא המסכת השלישית בסדר מועד, במשנה ובתלמוד. במסכת זו עשרה פרקים העוסקים בפרטי ההלכות של חג הפסח. בתלמוד בבלי יש למסכת זו 120 דפים.

שלושת הפרקים הראשונים עוסקים בפרטי הדינים של איסור החמץ בפסח, הפרק הרביעי עוסק באיסור מלאכה בערב פסח, הפרקים ה' עד ט' עוסקים בענייני קרבן הפסח והפרק העשירי עוסק בפרטי הדינים של ה"סדר" בליל הפסח.

פירוש רש"י לתלמוד

פירוש רש"י לתלמוד הוא הפירוש הידוע ביותר לתלמוד הבבלי, משמש כפירוש לכל לומד, וכנדבך חשוב ובעל משקל נכבד בקרב פוסקי ההלכה.

פירושי רש"י היו פופולריים ביותר עוד בימי חייו ופירושיו התפרסמו בחוברות שהופצו בעותקים רבים ונקראו "קונטרסים" ("מחברת" בלטינית, commentarius), ולכן יש פרשנים (למשל התוספות) אשר קוראים לפירושו "פירוש הקונטרס". פירוש התוספות על התלמוד מנתח ומדייק בכל מילה המובאת ברש"י, פעמים שמסכים עם דבריו ופעמים שחולק עליהם. בשיטת דיוקם בדבריו הלכו רבים מפרשני התלמוד עד ימינו.

פרשנות הפשט למקרא

פרשנות הפשט במקרא היא פרשנות השואפת לברר את המובן הטקסטואלי האותנטי של המופיע במקרא, הן בהקשר הנקודתי והן במכלול הטקסטואלי. הפרשנות נעזרת בכלים בלשניים וספרותיים, תוך ניתוח עומק של ההקשר ושל פרשיות מקבילות, כמו גם השוואה בלשנית לשפות אחרות, ועוד.

למעשה, קיימת בעיה קשה בהגדרת ההבדל בין פשט לפרשנויות אחרות שאינן פשטניות, ונראה שניתן להגדיר זאת כניתוח מדוקדק של הטקסט כשלעצמו, על מרכיביו והקשרו, וניסיון לעמוד על כוונת הכותב המקורית - מאפיינים שלא כולם קיימים בפרשנויות אחרות, כגון הפרשנות המדרשית או הפרשנות הכריסטולוגית למקרא.

פרשני המקרא

פרשנות המקרא שלאחר חז"ל נחלקת לשתי תקופות עיקריות - פרשנות ימי הביניים, שראשיתה אצל רס"ג, מנחם ודונש בסוף האלף הראשון לספירת הנוצרים וסיומה אצל רלב"ג בתחילת המאה ה-14. מאז, במשך תקופה של כמעט 400 שנה לא נכתבו כמעט ספרי פרשנות, ומה שנכתב היה ברובו פרשנות על רש"י או על הערות המסורה.

יצירת הפרשנות לתנ"ך התחדשה בתחילת המאה ה-17 עם פירוש אור החיים, והתגברה בעקבות תנועת ההשכלה והתגובות השונות לה. מאז הקמת מדינת ישראל התגבר מאוד העיסוק בתנ"ך, יצאו לאור מספר כתבי עת על התנ"ך (למשל, מגדים) ונכתבו פירושים רבים על התנ"ך ועיונים בו ובפרשניו, כדוגמת עיוניה של נחמה ליבוביץ והמפעל הגדול של "דעת מקרא".

ר"י הזקן

רבי יצחק בן שמואל הזקן מדַמְפִּיֶיר (או דַנְפִּיֶיר; בכתיבה הרבנית המקובלת: דנפירא. בצרפתית מודרנית: Dampierre-Sur-Aube (צר')), ובכינויו הנפוץ ר"י הזקן או רבינו יצחק בעל התוספות, היה מראשוני בעלי התוספות במאה ה-12 וממייסדי המפעל אדיר-ההיקף של התוספות. מראשות ישיבתו בדמפייר ניצח ר"י הזקן, אחיינו של רבנו תם, על כל יצירתם המוקדמת של התוספות. מלבד יצירתו התלמודית-תאורטית, היה ר"י גם גדול הדור, ופסקי ההלכה שכתב שוגרו לכל רחבי אירופה; בנוסף לכך עסק בכתיבת פירושים למקרא.

רש"י

רבי שלמה בן רבי יצחק ירחי הצרפתי (רש"י: רבי שלמה יצחקי; 1040 בקירוב – 13 ביולי

1105, כ"ט בתמוז ד'תתס"ה) היה תלמיד חכם צרפתי נודע. נחשב לגדול מפרשי התנ"ך והתלמוד, וכונה בשם "פרשנדתא" (פרשן דתא - פרשן הדת).

תקופת חייו של הרב רשב"ם על ציר הזמן
תקופת הזוגותתנאיםאמוראיםסבוראיםגאוניםראשוניםאחרוניםציר הזמן
פרשני המקרא בימי הביניים
פרשני המזרח שמואל בן חפני הכהן גאוןרס"גאברהם בן הרמב"ם
פרשנים פילולוגיים ספרדים מנחםדונשחיוג'אבן ג'נאחמשה הכהן אבן ג'יקטילהיהודה אבן בלעםתנחום הירושלמי
פרשני ספרד יצחק אבן גיאתראב"ערמב"ןרבנו בחייבעל הטוריםבעל העקידהאברבנאל
פרשני צרפת מנחם בן חלבורש"ייוסף קרא • רשב"ם • אהרן בן יוסי הכהןבכור שוראליעזר מבלגנציחזקוני
פרשני פרובנס יוסף קמחימשה קמחירד"קמנחם בן שמעוןיוסף אבן כספירלב"ג
פרשני אשכנז יהודה החסיד
פרשני איטליה הרי"דעובדיה המוןרקנאטיספורנו
פרשני תימן נתנאל בן ישעיהאברהם בן שלמהזכריה הרופאסעדיה עדנידוד הלוי חמדי
פרשני אלג'יר יהודה אבן קריש
ראשונים
אשכנז רבי משולם בן קלונימוסרבנו גרשום מאור הגולה • רבי שמעון הגדול • רבי יצחק הלוי • רבי יעקב בן יקרריב"אראב"ן • רבי אליעזר ממיץראבי"ה • רבי יהודה החסיד • רבי אלעזר מגרמייזא (הרקח) • רבי יצחק אור זרועמהר"ם מרוטנבורגרא"שהמרדכיהגהות מיימוניותתשב"ץ קטן • רבי יצחק מדוראהאגודהמהרא"קמהר"י טירנאמהרי"למהר"י ויילתרומת הדשן
צרפת רש"יבעלי התוספות (רשב"ם • רבנו תםר"י הזקןריצב"א • רבי שמשון משאנץ) • בעל התרומה • רבי משה מקוצי • רבי יחיאל מפריזיצחק מקורביל (הסמ"ק) • רבנו פרץחכמי איוורא • רבי אליעזר מטוך
אנגליה תוספות חכמי אנגליהרבנו תם מאורליינש • רבי יוסף מניקול • רבי יצחק בן פרץ מנורהטון • רבי משה בן יום טוב • רבי ברכיה מניקולא • רבי אליהו מנחם מלונדריש • רבי יעקב חזן מלונדון
פרובנס בעל האשכולבעל העיטורבעל המאורהראב"ד • רבי יהונתן מלונילהמנהיגבעל שיטת ריב"בבעל ההשלמה • רבי שלמה מן ההר • רבי אברהם מן ההרהמאירי • רבי אהרן הכהן מלונילרבנו ירוחם
ספרד ארבעת השבויים • רבי חנוך בן משה • רבי שמואל הנגידרי"ץ גיאתר"י מיגאש • רבי יהודה הברצלונירמ"ה • רבי שמואל הסרדירמב"ן • רבי יונה גירונדירא"הרשב"אריטב"א • רבי יהודה בן הרא"שמהר"ם חלאווהאבודרהםרבי יעקב בעל הטוריםר"ן • רבי יוסף חביבא • רבי שמואל ירונדי (אוהל מועד)
איטליה רבי משולם בן קלונימוס • רבי נתן מרומי (הערוך) • רבי ישעיה די טראני • רבי אליעזר בן שמואלריבב"ןשבלי הלקטריא"זמהרי"ק
צפון אפריקה ארבעת השבוייםרבנו חננאלרב ניסים גאוןרי"ףרבנו אפריםרמב"םריב"שרשב"ץ
קטגוריה:רבנים: ראשונים

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.