רש"ר הירש

הרב שמשון בן רפאל הירש (רש"ר הירש, בגרמנית: Samson Raphael Hirsch; כ"ד בסיוון ה'תקס"ח, 20 ביוני 1808כ"ז בטבת ה'תרמ"ט, 31 בדצמבר 1888) היה רב גרמני, מאבות הנאו-אורתודוקסיה במאה ה-19. במקביל לעמידתו בראשות המאבק ברפורמים ובפוזיטיבים-היסטוריים ולקריאתו לדתיים השמרניים לפרוש מכלל הציבור היהודי שזנח את שמירת המצוות, דגל בעצמו במודרניזציה ואקולטורציה מקיפות ובהשתלבות לשונית, תרבותית ואזרחית באומה הגרמנית בגדרי שיטתו, "תורה עם דרך ארץ".

הרב שמשון בן רפאל הירש
Samson Raphael Hirsch
רש"ר הירש
לידה 20 ביוני 1808
כ"ד בסיוון ה'תקס"ח
הקונפדרציה של הריין המבורג, הקונפדרציה של הריין
פטירה 31 בדצמבר 1888 (בגיל 80)
כ"ז בטבת ה'תרמ"ט
האימפריה הגרמנית פרנקפורט, האימפריה הגרמנית
מקום פעילות גרמניה
השתייכות נאו-אורתודוקסיה
רבותיו הרב יצחק ברנייס, הרב יעקב עטלינגר
בני דורו עזריאל הילדסהיימר, זכריה פרנקל, אברהם גייגר
חיבוריו אגרות צפון, ספר חורב, פירוש לחמישה חומשי תורה, פירוש לספר תהילים, המצוות כסמלים, יסודות החינוך - שיחות פדגוגיות.

קורות חיים

נעוריו ותחילת דרכו

נולד בהמבורג לרפאל הירש וגלה (אימו) לבית הרץ, אותם תיאר כמשפחה "נאורה ודתית" (erleuchtet religiös). סבו, הרב מנחם מנדל פרנקפורטר (1742-1823), היה ראב"ד אלטונה ומתלמידי הרב יהונתן אייבשיץ, שהתפרנס כסוחר. במכתביו הזהיר את ילדיו מספרי המשכילים, למעט נפתלי הרץ וייזל שאת שיטתו החינוכית אימץ בבית-הספר המודרני שהקים בעיר ב-1812. רפאל (ששינה את שם משפחתו להירש) היה אדוק למדי אך מתקדם; בין היתר היה מגולח למשעי, דבר שהיה עוד חריג אז. דודו של הילד היה משה מנדלסון-פרנקפורטר, מאחרוני משכילי גרמניה, שקרא לעצמו על שם משה מנדלסון. בילדותו למד הירש מפי סבו ואביו, אך הוריו שלחוהו לגימנסיה נוצרית (גר') בהנהלת יוהאן גוטפריד גורליט (גר'), בה רכש שליטה בלטינית ובלימודים כלליים. בשל כך, נעדר בסיס מוצק בתלמוד אבל חש אהבה עמוקה לתנ"ך. רק לאחר בר המצווה החל ללמוד גמרא באופן משמעותי.[1]

מורו לתלמוד, ואחת הדמויות שהשפיעו עליו מאוד לצד סבו, היה חכם יצחק ברנייס. הוא הגיע לכהן כרבה של המבורג ב-1821, לאחר ריב ההיכל נגד הרפורמים המקומיים, אחריו עקב הירש בעניין כילד. חכם ברנייס היה בוגר אוניברסיטה אבל שמרן ואדוק. בשנות נעוריו שילב הירש בין לימודיו בגימנסיה, אליה נכנס ב-1826 ושהה בה שנתיים,[2] לבין לימודי מקצועות הקודש אצל הרב ברנייס. במקביל שימש עוזר בבית מסחר. ב-1828 נסע אל רבי יעקב עטלינגר במנהיים, מגדולי התורה של אותה תקופה, ולמד ב'קלויז למלה' שבעיר עם צעירים אחרים שהוכשרו לרבנות. חשיפתו הקצרה לחינוך הישיבתי, להערכת יעקב כ"ץ, הביאה אותו כבר אז להכרה שמוסדות כאלה לא יוכלו לשרת את מטרותיו. לאחר כשנה בישיבה הזו[3] קיבל ממנו היתר הוראה. ב-1829 פנה לרכוש השכלה כללית באוניברסיטת בון, שם למד תאולוגיה. אחד מידידיו באוניברסיטה היה אברהם גייגר, לימים מחשובי מנהיגיה של היהדות הרפורמית ואויבו הגדול. הם למדו בחברותא במשך קיץ 1830,[4] ונותרו מיודדים עד שגייגר פרסם ביקורת נוקבת על "אגרות צפון" ב-1836.[5] שהותו שם הייתה קצרה למדי, והוא אף לא סיים את חובותיו האקדמיות, ועל כן לא קיבל תואר אקדמי.

אולדנבורג ואמדן

Samson Raphael Hirsch (ZR002)
דיוקן רשמי של הירש באולדנבורג.

ב-1830, עם פרישת רבה של דוכסות אולדנבורג, נתמנה הרש"ר הירש בהמלצתו למחליפו והוא רק בן 22. הוא היה מופקד על שבע קהילות שהתגוררו בהן בסך הכל כאלף יהודים.[6] ב-5 באוקטובר 1831 התחתן עם הנה (יוהאנה) יידל, בתו של בנקאי שהייתה מבוגרת ממנו בשלוש שנים.[7]

ביום הכיפורים ת"ר (18 בספטמבר 1839) הורה להשמיט את כל נדרי מ"טעמים שבהלכה"; שנה לאחר מכן הורה להשיבה, ונימק בפני הקהל כי אף ששינוי כזה מותר, עדיף שלא יעשה בידי רב בודד.[8]

במהלך שהותו בעיר התפלמס בחריפות עם מנהיגים רפורמים, וכן עם שונאי תנ"ך נוכריים. מאבקו שם לא צלח; כשעזב ב-1841 מונה ברנרד וכסלר, רפורמי רדיקלי מתומכי שמואל הולדהיים, למחליפו. במהלך שהותו בעיר חיבר את ספרו "חורב" על הסברת טעמי המצוות ומיונן לסוגיהן. הוא התקשה להוציאו לאור ועל כן הקדים ליצירה הגדולה המיועדת פרסום של חוברת בשם "אגרות צפון". שתי היצירות נכתבו בגרמנית. את אגרות צפון פרסם תחת שם העט "בן עוזיאל".

ב-1841 מונה לרבם של שני המחוזות המערביים של ממלכת הנובר, אוריך ואוסנאבריק, ועבר להתגורר באמדן. הוא פיקח על 11 קהילות ובהן כ-2,000 נפש.[6] שם המשיך בפעילותו הפולמוסית נגד הרפורמים תחת הסיסמה "האמת מתקיימת. השקר לא מתקיים", וכן הרבה לעסוק בחינוך ובגמילות חסדים.

ניקלשבורג

Druck von Schier. Samson Raphael Hirsch.1847
דיוקן רשמי של הירש מ-1847 לרגל כניסתו למשרה במוראביה.

בדצמבר 1843 עלה לראשונה שמו של הירש כמועמד למשרת הרב הראשי למוראביה[9] – רשמית, "רב ואב"ד ניקאלסבורג ומדינות מאהרען ושלעזיען" – משרה שלא הייתה לה מקבילה באירופה בהיקף הסמכויות. ממקום מושבו בניקלשבורג היה נושאה אחראי על חמישים ושתיים קהילות שמנו כ-40,000 יהודים.[10] יהדות מוראביה הייתה מפולגת ומסוכסכת בריבים בין אדוקים לליברלים עוד בימי הרב הראשי הקודם נחום טרייביטש, אם כי החבל היה עדיין מסורתי יחסית. הראשונים לרצות ברש"ר היו פרנסיה של ניקלשבורג, הירש קוליש ואהרן קרפלס, שאחזו בעמדות פרוגרסיביות והצליחו לשכנע את הממשל לערב הדיוטות בהליך. הם ותומכיהם בוועד הקהילה סירבו לשקול את הרבנים המסורתיים במחוז אך גם אלו הליברלים לא היו לרוחם; הרש"ר, שהתפרסם באירופה כולה עקב ספריו הפופולריים והנגישים בנושאי אמונה, שנודע ככריזמטי ושהתגורר בגרמניה המודרנית, נראה כמועמד אידיאלי, גם משום שכזר היה מחוץ למחלוקות הפנימיות. באוקטובר 1844 נבחר על ידי הפרנסים לאב"ד ניקלשבורג, אך למינוי לרב החבל נדרשה כבר הסכמה מרבני הקהילות. מועמדותו עוררה מיד התנגדות עזה: הרב שלמה קוועטש מלייפניק, מגדולי המחנה האדוק, סירב לקבל שמי שהגדיר כעם הארץ – כינוי הגנאי השגור כלפיו, בפי מבקריו, היה "למדן של סידור"[11] – ייבחר. יחד עם רבנים מסורתיים אחרים זלזל בידיעותיו בתורה.[12] מן הצד המתקדם, הרב צבי הירש פאסל, שהיה יריב ותיק של הירש, מחה והציע את עצמו. לבסוף, חוסר היכולת לאתר מועמד מקומי מוסכם ולחץ הפרנסים הותיר את הרש"ר כאפשרות הריאלית היחידה. ב-30 בדצמבר 1846 נבחר פה אחד על ידי ועדת רבנים בת שישה חברים שהכילה את כל קצוות הקשת במוראביה, מהרב אברהם נוידא הליברל ועד לקוועטש עצמו.[13]

הרש"ר עבר את הגבול ב-22 ביוני 1847. לאחר סדרת אירועים בת שבוע, הוא נכנס לתפקיד ב-30 בחודש, ט"ז בתמוז, בטקס חגיגי שניצחו עליו יצחק נח מנהיימר ושלמה זולצר ושפרנסים ורבנים מכל החבל נכחו בו. כהונתו הייתה רצופה פולמוסים עם שני המחנות. השמרנים, שזכרו את מנהג קודמיו ללבוש קאפטן וכובע פרווה, ראו בעין רעה את סגנון הופעתו ואת התעקשותו על שימוש בגרמנית טהורה. כשהתיר לערוך חופה בבית כנסת ולא מתחת לשמים, דבר שנחשב בעיני רבים לחוקות הגויים, עורר את כעס החרדים. כך גם נטען כלפיו שביכר את לימוד התנ"ך על התלמוד; לצד הערכה שזכה לה מפוסקים במחוז ובמדינות סמוכות, ספג גם תמיהה וזלזול.[14] הוא אמנם עמד על השארת סדר התפילה כפי שהוא, אך הדבר כמעט ולא היה נושא לדיון בסביבה המסורתית-יחסית של מוראביה ולכן הקנה לו נקודות מעטות בקרב יריביו השמרנים. במקביל לעימותיו עמם, הותקף מהאגף הליברלי בעיקר על ידי פאסל, ששטם אותו עוד מאז פרסום "אגרות צפון" אם כי תמך ביוזמות כמו הסמינר הרבני.

את ההתנגדות העזה ביותר עוררה תוכניתו להקים בניקולשבורג סמינר מודרני להכשרת רבנים על פי הדגם של ה"קולג'יו רביניקו" בפדובה. המוסד המתוכנן נתפש כאיום חמור בידי החוגים המסורתיים, שחששו עוד קודם מהביקורת של הירש על מוסד הישיבה (הגם שזו הייתה ממילא בצניחה מהירה אפילו בחבל האדוק) ומקריאותיו לרפורמה עמוקה בסדרי החינוך המקובלים. הם הכשילו את היוזמה, שקריסתה הייתה מהגורמים העיקריים שגרמו לו להבין כי חזונו בלתי-ישים במוראביה ושעליו לעזוב.[15]

במהלך אביב העמים, היה הירש מראשי המאבק למען האמנציפציה ליהודים, שניתנה קצרות ב-1849 אך נשללה והוענקה לבסוף רק ב-1867. במאי 1848 אף נבחר כציר מטעם ניקלשבורג ללנדטאג המוראבי . הוא ארגן פעילות שתדלנות עניפה בחצר הגולה וברייכסטאג, ופנה לציבור הנוצרי הרחב להעניק ליהודים שוויון זכויות. הירש סירב לארגן כל משלחת יהודית נפרדת ואף לתייג כל פעילות פוליטית משלו כיהודית, אלא התעקש תמיד להכליל את העניין היהודי בתוך המאבק הרחב יותר למען חוקה ליברלית. כשביקשו כמה קהילות לשגר משלחת יהודית לקיסר, שלל זאת הירש נחרצות וכתב למציעים כי: "אנו רוצים להיטמע אל תוך כלל האזרחים החברים במדינה, וככאלו אין לנו צורך בייצוג נפרד. רק בתחומים שהקונפסיות האחרות במולדתנו נוהגות כקבוצות דתיות מובחנות, נוכל גם אנו להיראות כך."[16]

פרנקפורט

SamsonHirsch1
איור של הרב הירש. בכיתוב שבתחתית הציור (במקור), הוא מופיע כדוקטור

באותה שעה התרחשו אירועים הרי גורל בפרנקפורט דמיין. לאחר עשור בו הלכה וגברה יד הרפורמים בקהילה, גברה נחישות היסודות השמרניים להתנגד. הם היוו מיעוט מבוסס ובלתי-מבוטל – אפילו בעת מפלתם הכבדה בבחירות 1839, קיבלו הצירים האורתודוקסים שליש מן הקולות[17] – שנהנה גם מתמיכת משפחת רוטשילד העשירה. החיכוך הפנימי, על רקע תהפוכות אביב העמים, הניע את הפרנסים ב-1849 לנסח חוקה חדשה לעדה. קבוצה של מסורתיים שאפה להקים מוסדות משלה ולמסד את מנייני התפילה הפרטיים שלהם (תופעה שהייתה נפוצה בגרמניה בקרב הרפורמים והאורתודוקסים גם יחד בקהילות שנשלטו על ידי הזרם הנגדי) לכדי בית-כנסת נפרד.

ב-28 בינואר 1850 הוגשה בקשה לסנאט של פרנקפורט כשהיא חתומה על ידי אחד-עשר חברים המבקשים רישיון להתארגנות "קהל עדת ישורון". לפי ההיסטוריון מתיאס מורגנשטרן מספר זה של אחד-עשר חברים הפך ל"מיתוס מכונן" של הנאו-אורתודוקסיה בגרמניה, והונצח על ידי תועמלנים והיסטוריונים מטעמה.[18]

ב-18 ביוני 1850 הסכים הסנאט להכיר ב"קהל עדת ישורון" כישות משפטית, אך חבריה היו עדיין חברים בקהילה היהודית הכללית. החברים הציעו את משרת הרב למיכאל זקש מברלין, והלה קיבל אותה ב-9 בנובמבר אך שינה לבסוף את דעתו. אנשי עדת ישורון פנו בבהילות למצוא מחליף ולבסוף עלה שמו של רש"ר, שמונה על ידם לאחר משא ומתן מזורז ותפס את מקומו בעיר באוגוסט 1851. באותו הזמן היה מאוכזב מכישלונו לבסס בית מדרש לרבנים במורביה ומהמכשולים שהערימו על תוכניותיו ראשי הקהילה, והפתיע כשבחר לנטוש רבנות חשובה לטובת קהילה קטנה וחדשה.

שהותו בפרנקפורט, כפי שציין מורגנשטרן, הייתה לפרק המכונן של פעילותו. המאורעות מהגעתו ועד לפולמוס הפרישה ב-1876 הפכו למה שההיסטוריון כינה "נרטיב פרנקפורט"; גרסתם כפי שהוצגה על ידי ממשיכי דרכו הייתה ליסוד חשוב של הנאו-אורתודוקסיה הגרמנית כולה. הרשר"ה תואר כמי שהציל את אחרוני שומרי המצוות בעיר באמצעות סינתזה מוצלחת בין ערכי ההשכלה והתרבות הגרמנית ליהדות המסורתית, וגיבש קהילה משגשגת.[19]

בפרנקפורט הוסיף חידושים עדכניים לדרכים הישנות. בית הכנסת נבנה בהדר רב, זימרה בו מקהלת גברים. בשחיטה הקפידו על היגיינה, ובעיקר, בבית הספר התיכון שולבו לימודי חול ולימודי קודש. בבית ספר זה, שאותו ניהל הוא בעצמו, אמור היה לגדול אותו יהודי אידיאלי המשלב 'תורה עם דרך ארץ'. קהילתו גדלה והצלחתה סייעה לביסוס קהילות דומות בערים גרמניות נוספות, ביניהן ברלין שרבה היה רבי עזריאל הילדסהיימר. בפרנקפורט הוא כתב את פרשנותו לחומש ואת תרגומו לגרמנית. כן כתב פירושים לסידור התפילה ולתהילים.

מאידך, עורר מחאה דווקא מהיסודות המסורתיים ביותר. הוא סירב לנהוג כפי מנהגיה הישנים של פרנקפורט ואף הפר כמה מהם באופן בולט: בין היתר, התקין תפילה לשלום המלכות (שלא נאמרה מעולם בעיר החופשית, מחשש להעליב את הקיסר או את הרשויות) והקפות בשמחת תורה כמנהג פולין. כמה מניינים אורתודוקסיים עצמאיים, שהתקיימו בעיר כבר קודם, מעולם לא הצטרפו ל"עדת ישורון". הרב שלמה זלמן גייגר (אחיו הבכור של הרב אברהם), מהאישים הבולטים במחנה האדוק בפרנקפורט, סנט בהירש במילים: "חנווני מקיף, כל הישר הולך לא ילך אחריו להקיף".[20]

ב-1854, כשפתח זכריה פרנקל, אבי הקונסרבטיביות, את בית המדרש לרבנים בברסלאו שנראה בעיני רבים מהאורתודוקסים כמענה לצורכי השעה, דרש רשר"ה שיבהיר באיזו מתודה הוא עומד ללמד במקום. במהלך השנים הבאות גינה את המחקר של פרנקל בכתובים; ב-1859, כשפרסם את ספרו "דרכי המשנה" בו קבע כי הלכה למשה מסיני משמעותה מנהגים עתיקים שהתקבלו ככאלה, יצא נגדו הירש למערכה ציבורית ממושכת שהחלה מפרסום מאמר מאת הרב ההונגרי גוטליב פישר בכתב-העת "ישורון". הירש תבע מפרנקל להצהיר אם הוא מאמין בכך שהתורה מן השמים במלואה, גם בעל-פה, וכשהלה פרסם הודעה עמומה בתשובה הוא תקף אותו בפומבי והכריז עליו ככופר גמור. כשהרמן כהן הצעיר שיגר אליו מכתב בו תיאר את שמירת המצוות הקפדנית של מנהל מכון ברסלאו וכיצד היה, בעת שיעוריו, מעיר לגבי סוגיות מסוימות כי "ירא השמים חייב להחמיר בכך!", ניצל הרשר"ה את ההזדמנות להדגיש את עמדתו. הוא פרסם את האגרת ב"ישורון" וקבע כי כל אלה חסרי חשיבות אם אין בצדם אמונה נכונה.[21]

פולמוס הפרדת הקהילות

ישנם בינינו כאלה, אשר בראותם את מספר הנאמנים בבריתו של הקב"ה הולך ופוחת, ומספר הבוגדים בו הולך ומתרבה; בראותם כי הלבבות מתמעטים, ואין להם הכוח לעמוד בפני התאוות העזות והנסיונות הקשים - חושבים כי אנו מתדלדלים, כי קרב קצנו, אבדה תקותנו. על האנשים האלה להבין כי דוקא אלה שנתנסו בנסיונות קשים ונמצאו שלמים; שעברו עליהם סערות נוראות ונתקיימו; שלא הלכו בעצת רשעים, ולא נתעו אחרי תעתועי המתעים, - הם הם שיביאו לידי תחיה רוחנית, דוגמת התחיה הראשונה בצאת ישראל ממצרים

– רש"ר הירש

בפרנקפורט עמד הרב הירש בראש המערכה להפרדת הקהילה האורתודוקסית מהקהילה הכללית, שנטתה לרפורמיות. לבד מניסיונות ההתערבות של הוועד בעצמאותה של "עדת ישורון", הוא ראה בעצם השיתוף עניין אידאולוגי ומהותי של מתן לגיטימציה לכופרים. בחוק הגרמני נשמרה ההתייחסות לקהילות היהודיות ברוח העבר, כגופים שכל היהודים היושבים בשטחן משתייכים להן מעצם לידתם, אלא אם כן המירו דת. ב-1876 הצליח הירש, בעזרת חבר הפרלמנט היהודי יצחק אדוארד לסקר, לשכנע את הממשלה להרחיב את תחולת החוקים שאפשרו לנוצרים לפרוש מכנסייתם, ללא צורך לעבור לדת אחרת, גם על היהודים (בשינוי זה הייתה הרחבה נוספת של היחס לקהילה היהודית בעידן האמנציפציה, לא עוד גוף קורפורטיבי פוליטי, אלא עדה דתית שיש לדון בכלים של חופש דת).

משקמה האפשרות המעשית, קרא לכל האורתודוקסים לפרוש מקהילת פרנקפורט דמיין הוותיקה שנשלטה על ידי הרפורמים ולהצטרף לקהילה האורתודוקסית החדשה. רוב חברי קהילתו, בראשות הלמדן הקשיש ר' משה מיינץ, סירבו להתפלג מהקהילה הישנה, וטענו כי יש להשתמש בחוק לכל היותר כדי לכפות על הוועד לספק את כל צורכיהם הדתיים. מתנגדי הפרישה גייסו לעזרתם לבסוף את אחד מחשובי רבני גרמניה, הרב זליגמן בר (יצחק דב) במברגר מווירצבורג. במברגר הכריע כדעת סיעת מיינץ, כי כל עוד מסופקים צורכי הדת אין סיבה לפרוש ויש אולי אף חיוב להישאר. בין הירש לבמברגר פרץ פולמוס הלכתי ואישי שהיה מלווה השמצות קשות: במברגר, שהיה שמרן בשאלת הפתיחות לתרבות הגרמנית, סירב לראות ביריבו המודרני-מדי לטעמו סמכות הלכתית, והתקשה להבין מדוע אין הוא נכנע בפני מיינץ; הירש ראה בבמברגר סמל לקהילה הישנה, על החינוך הישיבתי והמעמד הרבני האליטיסטי שהשתרר על ההמון, שאבד עליה הכלח לשיטתו ושאותה ביקש להחליף במודל דמוקרטי ושוויוני יותר.[22] לבסוף, הרוב הגדול של חברי "עדת ישורון", כשהם מצוידים גם בלגיטימציה ההלכתית מצד הרב מווירצבורג, סירבו לפרוש: לכל היותר 80 משפחות מתוך בין 300 ל-350 הלכו בעקבות הירש. לקריאתו להתפלג הייתה השפעה מועטה אף ביתר גרמניה, וברחבי המדינה הוקמו רק מעט קהילות נפרדות. עד למלחמת העולם השנייה, התנהל בתוך הציבור האורתודוקסי – שמנה בין 15% ל-20% מיהודי גרמניה – ויכוח בין המיעוט הקטן שבחר בדרך הירש (Austrittorthodoxie, "אורתודוקסיה מתפלגת") לרוב שנותר בתוך הקהילות המאוחדות (Gemeindeorthodoxie, "אורתודוקסיה קהילתית").

שנותיו האחרונות

Samson Raphael Hirsch And Wife Grave Frankfurt.jpeg
מצבת קברו של הרב הירש ואשתו, בבית הקברות היהודי בפרנקפורט

ב-1880 בערך, התנגד הירש לפרסום הספר "דבר אזהרה לישראל" מאת הרב הילה וכסלר. הלה, מקובל פרנקוני, חלם חלומות אותם פירש כנבואה אודות חורבן גמור הצפוי להתחולל ליהודי אירופה, וקרא להם לעלות לארץ ישראל. התנגדותו של הירש נבעה בעיקר מיחסו השלילי הכללי לדברי אגדה ומיסטיקה; במכתב שהוצא ככל הנראה על ידו, קבע המחבר כי מי שטוען לחלומות נבואיים בימים אלו חייב להיות רמאי או מטורף.

בעקבות הפרעות והגזרות ברוסיה פנה הרב יצחק אלחנן ספקטור אל הרש"ר הירש ואישים נוספים בבקשה שיסייעו ליהדות רוסיה, על ידי הפעלת לחץ בדעת הקהל העולמית, וכן על ידי שימוש בקשרים דיפולמטיים. הרש"ר הירש נענה למשימה. ופנה לגורמים שונים, בהם קיסר גרמניה וילהלם הראשון, שהיה דודו של הצאר אלכסנדר השלישי, בבקשה להתערבות. כמו כן, פרסם מאמרים בעיתונות הגרמנית על המתרחש ברוסיה, מאמרים שתורגמו והועתקו לעיתונים נוספים, וגייס כספים לסיוע לפליטים היהודים שברחו מרוסיה. בנוסף, פנה לרבני הקהלות בגרמניה, וביקש מהם לקבוע ימי צום ותפילה בקהילותיהם.[23]

הרב הירש נפטר בגיל שמונים והותיר אחריו תשעה ילדים. בנו בכורו היה הרב מנדל הירש ניהל את מוסדות החינוך של קהל עדת ישורון. אחת מבנותיו היא ציפורה סופי שהתחתנה עם הרב שלמה זלמן ברויאר. בת אחרת היא הסופרת שרה הירש.

הגותו

טעמי המצוות במשנתו

רש"ר הירש סיווג את המצוות בשישה חלקים המבוססים על שלושה עקרונות יסוד: אמת, צדק ואהבה:

  1. תורות - עקרונות האמת והטוב כפי שנתגלו מפי הגבורה, שעלינו לקלוט אותם ברוח ובנפש למען יולידו את הכרת האמת והרצון לעשיית טוב.
  2. עדות - מעשים ודיבורים סמליים המייצגים את האמיתות היסודיות של עם ישראל (תורות) למען יהוו בסיס לחיי ישראל.
  3. משפטים - מעשי צדק המכוננים את היחסים בין בני אדם.
  4. חוקים - מעשי צדק המכוננים את היחסים בין האדם וכל מה שכפוף לו: בעלי חיים, צמחים והאדמה; ואפילו גופו, רוחו, מחשבתו ודבריו.
  5. מצוות - מעשים בהם מתגשמות המטרות האלוהיות: חסד, צדקה, משפט, אהבה ורחמים; צדק כלפי הבורא.
  6. עבודה - טיהור וקידוש כוחותינו הפנימיים על ידי מעשה או דיבור סמלי, כדי שנכיר את ייעודינו ביתר בירור ונהיה מזומנים יותר לעשותו.

רעיון זה הוצג לראשונה בספרו אגרות צפון, והורחב בספר חורב אותו סידר רש"ר הירש לפי שישה חלקים אלו.

רבים נוטים לראות את עיקר חידושו בפרשנותו הסמלית למצוות; כפי שהוצג לעיל נראה שזאת אמת חלקית. בחלקי ה"עדות" וה"עבודה" המעשים והדיבורים סמליים לגמרי, וה"משפטים", ה"חוקים" וה"מצוות" הם מעשיים על פי רוב, אם כי לפעמים משולב בהם האלמנט הסמלי[דרוש מקור]. פרשנותו למצוות סתרה את הגישה הרציונלית של הרמב"ם, שעליה לא היסס רש"ר הירש למתוח ביקורת.[24]

יחסו לתרבות הכללית

שנות ה-40 של המאה ה-19 עמדו בסימן בירור והצטללות עמדות ביהדות גרמניה לאחר דור של בוקה ומבולקה שהתלוותה למודרניזציה המואצת; בעוד שמורי ההלכה הקשישים המעטים שנותרו ראו בהיכחדות החברה הישנה אסון וחורבן, הירש, שמעולם לא היה רב מסורתי, ראה בכך התפתחות חיובית והזדמנות להשיב את היהדות לתפארתה מקדם ומעבר לעיוותים שדבקו בה – בין היתר בתחום החינוך, שהירש שאף להנחיל בו את העקרונות ההומניסטיים והרציונליים ברוח הנאורות. רק עלייתם של כוחות רדיקליים יותר משמאל, בעיקר עם הצטללותה של התנועה הרפורמית, מיקמה אותו בקוטב השמרני-ריאקציונרי, וגם זה רק באופן יחסי ובגרמניה בלבד.[25] הירש תמך ברעיונות ההשכלה המתונה[26]; הוא אף אימץ שינויים חיצוניים רבים בסדרי בית-הכנסת, כמו מקהלה וכובד ראש בתפילות. במקביל היה קיצוני לגבי כל סטייה מעיקרי הדת, ועל בסיס זה תקף את הרפורמים והקונסרבטיבים, שמייסדיהם בגרמניה נטו לזהירות והמעיטו בשינויים מעשיים. ממניע זהה פסל כל עיסוק במדעי היהדות, שפגעו לדעתו במעמד הבלתי-מעורער של כתבי הקודש והמסורת.

פרופ' יעקב יוסף פטוכובסקי כתב:[27]

"שמשון רפאל הירש לא היה רב אורתודוקסי מהדור הישן. בניקלשבורג כונה לעתים קרובות "רפורמטור" בגלל שלא רק שהאמין בסינתזה בין התורה למודרנה, אלא גם יישם זאת על עצמו... ההדר בתפילות בית-הכנסת האורתודוקסי בפרנקפורט יכל להתחרות בכל מוסד רפורמי... אך החשיבות בסינתזה שיצר נחה בדיוק בכך שמבחינתו חוקי התורה היו בלתי-ניתנים לשינוי כחוקי הטבע. התורה, מבחינתו, כיסתה כל פרט עד לאחרון הדקדוקים במנהג. ברור שלא האמין כלל בהתפתחות של הדת, וברור באותה המידה שבשל כך, היהדות הרפורמית והיהדות הקונסרבטיבית – זו האחרונה דגלה במחקר ביקורתי של מה שראה ככתובים שנמסרו מפי הגבורה – היו חייבות להיות שיקוץ בעיניו."

יחסו ללאומיות גרמנית ויהודית

הירש הטיף להזדהות עם הלאומיות והתרבות הגרמנית ולהשתלבות גמורה בחיים המודרניים, כל עוד אלה לא סתרו את חוקי הדת. הוא הדגים זאת באופן מעשי בדרכים רבות: בין היתר העריץ את פרידריך שילר ונשא דרשה חגיגית לילדי בית-הספר שלו לרגל יום הולדתו המאה של המשורר ב-1859. הירש, כתב סטיבן לוונשטיין, הטיף לקוֹנְפֶסְיוֹנַלִיזַצִיה (הגדרה כזרם דתי) של היהדות שהייתה קיצונית רק מעט פחות משל מתנגדיו הרפורמים.[28]

כתבו עליו דוד אלינסון ויצחק שורש:[29]

"הירש, ממש כמו הרפורמים, יצר פילוסופיה של היהדות שהותאמה למעמד בורגני להוט להשתתף בתרבות הגרמנית... (שורש ציין ש-) כמותם, הוא הסיר כל דרישה לאוטונומיה משפטית ושימור הדין האזרחי היהודי. הוא התעקש על היות היהדות בעלת אופי דתי בלעדי, הפחית בחשיבות הימים בהם הייתה ליהודים עצמאות, ועיקר את הרעיון המשיחי מהקשריו הפוליטיים. ברציונליות ובהגליאניות שחלק עם הרפורמים, אותם תיעב, אף הוא הדגיש את תכנה המוסרי ושליחותה האוניברסלית של היהדות. ללא ספק, מגננתו הנמרצת על מקורה האלוהי של התורה הרתיחה את הרפורמים, אך אין להתעלם משטחי החפיפה הנרחבים שנכפו על ידי אותם הלחצים החיצוניים."

באשר למעמדו של העם היהודי, הרש"ר הירש רואה את הבסיס להיותו של עם ישראל כעם בתורה, ואת הארץ כאמצעי לקיום דברי התורה[30]; הוא מתאר את ייעודו עם ישראל כעם דווקא, ולא רק כקהילה דתית.

בבשרו "ולקחתי אתכם לי לעם" (לעיל ו, ז). הכריז ה' על התכלית החיובית של גאולת מצרים. לא "קהילה כנסייתית", שתתפלל אליו - אם לדבר במושגים ובלשון של זמננו - ביקש ה' לכונן, כי אם "עם", "אומה", ציבור בעל צביון "חברתי", "מדינה", חייבת לצמוח מגאולה זו, מדינה אשר כל הווייתה "החברתית" תהיה נעוצה בה', בנוייה על ידו, מיוסדת עליו, מעוצבת על ידו ומוקדשת לו.

ביאור לתורה, שמות פרק יב

הוא כתב כי כשם שלקתולים ולפרוטסטנטים יש אגודות דתיות משלהם, כך זכאים לכך היהודים. בימי המאבק ברפורמים, בתגובה לטענותיהם על זיקה אתנית בין יהודים בנוסף לקשר הדתי, "הכין הירש טענה נגדית: היהדות היא קולקטיב דתי גרידא... מבחינתנו - אנו האורתודוקסים גרמנים בני דת משה, והם הרפורמים גרמנים בני דת אחרת."[31]

הוא ראה חובה דתית עבור היהודים בכל ארצות פזוריהם, לשמור את חוקי המדינה בה הם נמצאים, ולפעול לטובתה בלב ונפש חפצה, כפי שכתב בספרו "חורב".[32] בדרשתו בט' באב תרט"ו (1855) תקף רב רפורמי שטען כי המשך האבלות ביום הצום מהווה בגידה במולדת. הרש"ר אמר כי לו היו היהודים מייחלים לחידוש לאומי היה הלה צודק לחלוטין, אך הדבר היחיד שמתאבלים עליו הוא ריבונות התורה.[33]

באוקטובר 1850, במכתב תשובה ששלח לשי"ר מפראג בנוגע לילד שלא נימול ושהוריו תבעו לרשמו כחבר הקהילה, הביע רשר"ה את עמדתו כי ראשית כל, אסור לבקש את הרשויות להתערב. הפתרון לסחף ההמון מהדת לא היה בניסיון לכפותה עליו כמימים ימימה אלא בהיפרדות: "כי מי יודע אם לא הגיע ימי ליבון, הגיעו ימי הצירוף לראות בין עובד ה' לאשר לא עבדו".[34]

יחסו לפרשנות אגדות חז"ל

הרש"ר הירש כתב, שאגדות חז"ל מבטאות את רוח היהדות, אך לא באופן מפורש, כי אם ברמזים-

ואז העלו את רוח התנ"ך והגמרא בכתב בחלק ה"אגדות"; אבל גם כאן הסתפקו רק ברמזים, למען תתקיים החדירה העצמית לתוך האגדות ותסייע לגלות את הרוח הנמסר מדור לדור בלימוד שבעל־פה.

אגרות צפון, אגרת יח

ביחס לסמכות דברי חז"ל בחלקי האגדה שבתלמוד ובמדרש, נקט הרש"ר הירש גישה מבדלת בין דברי חז"ל ההלכתיים לאלו העוסקים בענייני אגדה:

גדר גדול גדרו חז"ל, וחומה נשגבה ובצורה הקימו בין דברי השמועה וההלכה. וכלל גדול מסרו לידינו: "אין למדין הלכה מן דברי האגדה, ואין משיבין מהם ועליהם". וכן בדין לעניות דעתי, דהא מלבד שכל דברי האגדה אינם מיוסדים על קבלה מסיני שעליה נכרת ברית הנעשה והנשמע, אלא רק סברת החכם המגיד הם, באומד דעתו. ואף שודאי מי שיש לו מוח בקדקדו, ולב אדם להבין ולהשכיל, בלב שמח ונפש חפצה יכוף ראשו לדעת כל חכם וחכם מחז"ל, אף שאינו מבאר הקבלה אלא מרוח בינתו הוציא מלין, אשר כל אחד ואחד מהם גדול ונשגב מכולנו יחדיו אשר כחגבים נדמינו בעינינו נגדם, מ"מ אינו מכלל חיוב הישראלי, וגם לא כמין וכופר יחשב מי שסברתו נוטה מסברת אחד מחכמינו ז"ל בענין מה השייך להאגדה, בפרט שגם בהרבה דברים גם דעתם שונה זו מזו ולא נאמר כלל "הלכה כדברי פלוני" באגדה כמו בשמעתתא

איגרת[35]

יחסו לארץ ישראל ולגלות ולשיבה לארץ ישראל

הרש"ר הירש רואה בארץ ישראל צורך ואמצעי לקיום המצוות, אך לא כמטרה בפני עצמה. עם ישראל התגבש כעם עוד בטרם היות לו אדמה משלו:

במדבר קיבל את התורה ובכך היה לעם במדבר. בלא ארץ ובלא אחוזת אדמה - היה לגוף אשר נשמתו תורתו... התורה, מילוי הרצון האלהי - הם לו אחוזת אדמתו ומטרתו... כי אין לנו אלא לקדש את עצמנו לעשיית רצונו, כדי שנקבל מידי ה' כשפע של אמצעים גם את הברכה היקרה לכל בני אדם... לכן ניתנו לו לאחוזה ארץ וברכותיה, ניתנה לו מערכת מדינה, אך לא כמטרה ניתנו אלה...

אגרות צפון אגרת ח'

המדינה בימי ממלכת ישראל לא הייתה לעם ישראל אלא אמצעי לקיום יעוד רוחני שמתגשם במצוות התלויות בארץ, ולשם כך הוא נזקק למסגרות לאומיות כארץ וממלכה. אך לאחר שחטא עם ישראל וגלה לבין העמים, נשתנתה דרכו והוא מקיים את ייעודו במעשיהם של יחידים בין האומות, עד אשר תגיע עת הגאולה:

אותה דחיקת הרגלים ואותה ההגבלה בדרך החיים אינן תנאי מהותי של הגלות, אלא חובה, עד כמה שאפשר, להתאזרח במדינה שקבלה אותנו לגור בה, לדרוש לשלום ענייננו אנו שלא במופרד מטובתה של המדינה. ואמנם ההתחברות הזאת אל המדינות שבכל מקום הרי היא אפשרית, בלא שתזיק לרוח היהדות; שכן אותם חיי המדינה העצמאיים של ישראל בימי קדם לא היו עצם ותכלית לעממות ישראל, אלא שימשו אמצעי לבצע בו את ייעודו הרוחני.

מעולם לא שימשו ארץ וקרקע קשר לאיחודו, אלא המשימה המשותפת של התורה היא שהטילה עליו את הקשר הזה ... עד אשר יבוא יום וה׳ יאחד את בני ישראל גם איחוד חיצוני בארץ והתורה תהיה להם שוב ליסוד מוסד של מדינתם, להיות להם לדוגמה ולמופת ולהתגלות ה׳ ותעודת האדם — עתיד, שנועד כתכלית וקץ לגלות, עתיד מקווה אך אין בכוחנו להגשימו למעשה בעצם ידינו

אגרות צפון, אגרת טז

הרש"ר התנגד נחרצות לראשוני חיבת ציון ולרעיון החדש של הלאומיות היהודית כמטרה לגאולת העם, אף בצביונה הדתי, וסבר שהגאולה תלויה בשיבת עם ישראל בתשובה, ולא בהשתדלות מעשית. בספרו חורב כתב:

הננו מחויבים: גם בארצות מושבנו בגולה להתאבל על חרבן ארצנו ולצפות ולקוות, כי ישיב ה׳ את שבות עמו ויקבץ את נדחי ישראל בעת רצון מלפניו, אבל בידיעה נכונה, כי כל אלה יבואו בעתם ובזמנם ורק באופן אם ישראל ימלא את מלואי חובותיו על פי התורה והמצוה, אף החובה ההיא תאסור עלינו ע"י איזה אמצעי חיצוני, להוציא בחזקה לפועל את ההתאחדות הכללית ע"י קנין הארץ.

חורב, מערכת המצוות, פרק כה - חובות המדינה והאזרח

במכתב לרב צבי הירש קלישר מראשוני חובבי ציון, הוא כותב:

להרב צבי הירש קלישר, אב"ד טהורן ... דעתי קצרה מהכיר את הטוב והאמת אשר יפרחו כפי דעתו הרמה מהשתדלותו בעניין ישוב א"י, ואת אשר לבבו למצוה וגם חובה גדולה יחשוב, לקט שכלי לא כן ידומה. ואני בעניי אשר אין לי עסק בנסתרות אין טוב לי כי אם להחזיק בדרך הכבושה מאבותינו קדמונינו נ"ע, אשר לא שמו לנגד עינינו כי אם להיות חרדים בכל מאמצי כחנו לתקן דרכנו בדרך התורה לפני אלוקינו ולהרים מכשול מקרבנו, ולצפות לגאולה בכל יום אם בקולו נשמע. ומעולם לא שמו על שכמנו דרך הגאולה על ידי חיזוק ותיקון אדמת קדש, כי אם על ידי חיזוק ותיקון לבבנו ומעשנו לתושיה.

שו"ת שמש מרפא, אגרות ומכתבים י"ב

אכן, הוא לא שלל עקרונית פעולות התיישבות של יחידים בארץ ישראל, והיה שותף בפעילות ארגון הפקוא"מ, שסייע ליישוב הישן בארץ, ואף פרסם מכתב קריאה לסיוע למושבה פתח תקווה[36].

ספריו

"איגרות צפון"

בשנת ה'תקצ"ו 1836 הוציא רש"ר הירש את ספרו הראשון, איגרות צפון, בשם העט "בן עוזיאל". הספר נכתב בשפה הגרמנית כחליפת מכתבים בין בנימין, הצעיר היהודי המתלבט, לבין חברו נפתלי, רב צעיר השומר אמונים למסורת. בנימין שוטח את טענותיו ותלונותיו על היהדות, ונפתלי מעורר אותו לשים לב לכך שכל היכרותו עם היהדות היא חלקית, חיצונית ושטחית, והוא לא בחן מעולם את השקפותיה של היהדות ביחס לשאלות היסוד, לתכלית האדם, ולתפקידו של עם ישראל. לאורך האיגרות נפתלי סוקר את משמעותה של היהדות ואת תפקידן של המצוות, ודרך כך משיב לתלונותיו של בנימין. הוא מסביר שבמהלך הדורות נשמר במסירות הקיום המעשי של המצוות, אך הרוח שעומדת בבסיסן נשכחה, ובשל כך בני הדור פוגשים יהדות בלתי מובנת ורבים מהם עוזבים אותה. הוא מציב כמשימה לדור את שאיבת רוח היהדות מתוך היהדות עצמה - התנ"ך ודברי חז"ל, ולא ממקורות חיצוניים, ובכך להפוך את היהדות למובנת. הוא מציג את תוכניתו לכתיבת ספר שיבאר את המצוות וטעמיהן; ספר זה יצא כתקדים לספר חורב, ע"פ דרישת המו"ל לבחינת ההתעניינות בנושאי הספר.

לימים תורגמו 'איגרות צפון' גם לעברית (מספר פעמים ועל ידי מתרגמים שונים). בהוצאה החרדית נצח הודפס החיבור עם צנזורה ועריכה של חלק קטן מן האיגרות, כך שיסתירו את ביקורתו של רש"ר הירש על החרדיות המזרח אירופית (לה הוא רומז בדבריו כנגד היצמדות טכנוקרטית לדקדוקי מצוות מעשיות מצוות אנשים מלומדה), את הבעת ריחוקו מעולמה הרעיוני והספרותי של הקבלה, ביקורתו על גישתו של הרמב"ם וכן על הנטייה הישיבתית להתעלם מלימוד התנ"ך במקורו.

"חורב"

לאחר הצלחתו של אגרות צפון, בשנת ה'תקצ"ז הודפס הספר 'חורב'. הספר מחולק למאמרים בנושאי המצוות ו"המידה המוטלת עלינו לקיימן". הספר כתוב בסגנון דיבור רטורי, כמו היה הרב הירש נואם אל הקורא דרך דפי הספר. חורב זכה לתפוצה רחבה ולביקוש רב, בגרמניה ומחוצה לה. לספר היה תפקיד מכריע בתהליך השיבה ליהדות המסורתית בגרמניה וגלילותיה. תקדים זה פתח שערים בפני רחוקים לשוב אל היהדות בשפתם, והביא בעקבותיו רבנים ואנשי חינוך לכתוב ספרים נוספים בהגות והשקפה יהודית בשפה המדוברת. תפוצת הספר 'חורב' הביאה למינויו של הרב הירש לתפקיד רב הקהילה החדשה האותודוקסית בפרנקפורט.

כאמור, ספרי הרב הירש נחלו הצלחה כבירה. צבי גרץ, לימים היסטוריון נודע, שהיה אז בחור צעיר, התרשם מהם כל כך עד שהגיע לביתו של הרש"ר הירש כדי ללמוד ממנו ועשה במחיצתו שלוש שנים מחייו. בהמשך חייו, אף על פי שפנה והפך לאחד ממבשרי היהדות הקונסרבטיבית ולאויבו המושבע, כינה גרץ את הרש"ר הירש "מורה בלתי נשכח" ו"ידיד אבהי".

כתבים נוספים

מעבר לספריו המפורסמים של הירש, חורב, אגרות צפון ופירושו הגדול לתורה (במסגרתו גם תרגם את התורה וההפטרות) כתב הירש עוד מגוון גדול של ספרים ומאמרים בתחומים שונים ביהדות. חלק ממאמריו של הירש התפרסמו לראשונה בכתב העת "ישורון" אותו יצר הירש ולימים נאספו ופורסמו באוספים ייעודיים. עד כה תורגמו רק חלק מכתביו הנוספים של הירש לעברית ולאנגלית, ואלו פורסמו בבמות שונות. כלל כתביו הוצאו לאור במקובץ בין 1902 ל-1910, בדפוס קאופמן שבפרנקפורט, בשישה כרכים.[37] אוסף זה תורגם ברובו לאנגלית על ידי הוצאת פלדהיים בשם Collected Writings of Rabbi Samson Raphael Hirsch. כמו הצנזורה של "אגרות צפון" בהוצאת נצח, אי-פרסום של כתבים אחרים נבע מהקושי של העולם האורתודוקסי עם דעותיו[דרוש מקור]: דרשתו הנלהבת לזכר פרידריך שילר, לדוגמה, עוררה מבוכה לאחר השואה ולא תורגמה.[38] בין כתבים וספרים נוספים אלו ניתן למנות:

  • שמש מרפא : שאלות ותשובות, חידושי הש"ס, אגרות ומכתבים.
  • המצוות כסמלים - על תפקידן ומשמעתון של המצוות ועל הרלוונטיות התמידית שלהן, נכתב כחלק מפולמוסו כנגד הרפורמה. פורסם על ידי מוסד הרב קוק.
  • פירוש על תהילים. פורסם על ידי מוסד הרב קוק.
  • סידור תפילות ישראל - פירושו של הירש על הסידור. תורגם על ידי מוסד הרב קוק.
  • נפתולי נפתלי - ספר הביקורת של הירש על הרפורמה של אברהם גייגר. בהמשך פרסם הירש חיבור דומה גם על גישתו של שמואל הולדהיים. כתבים אלו לא תורגמו לעברית ופורסמו בכרך ה-9 של לקט כתביו בהוצאת פלדהיים.
  • מחקרים על ספר ישעיה. לא תורגם.
  • עטרת צבי - פירוש על פרקי אבות. תורגם על ידי הוצאת נצח.
  • יסודות החינוך - לקט של 2 כרכים המרכזים את מאמריו על חינוך. תורגם על ידי הוצאת נצח.
  • במעגלי השנה- לקט של 4 כרכים המרכזים את כתביו של הירש על המועדים. תורגם על ידי הוצאת נצח.
  • מתנה טובה, הגיונות לשבת - לקט מאמריו של הירש על השבת. תורגם על ידי הוצאת נצח.
  • ביקורת מפורטת על ספרו של הנריך גרץ "דברי ימי ישראל" ועל ספרו של זכריה פרנקל - דרכי המשנה.

נוסף לכל אלו כתב הירש מאמרים נוספים בסוגיות כגון: מעמד האישה ביהדות (פורסם בלקט כתביו באנגלית ובגרמנית וכן בעברית בלקט "ישורון", הוצאת "תפוצה", 1983), ערכיו המוסריים-חברתיים של התלמוד, מעמדה של האגדה, מאמרים הקשורים לפולמוס הפרדת הקהילות, מאמרים שונים הקשורים לתפיסתו על תורה ודרך ארץ או אף נושאים אחרים כמו מאכלות אסורות.

ליקוט קטעים נוספים מכתבי הירש בנושאים שונים פורסמו במסגרת האנתולוגיה "באר השר" שיצא על ידי מוסד הרב קוק, ובמסגרת תרגומו להגדה של פסח "נחלת השר" אליה הוספו קטעים ודרשות מכתביו על ידי נכדו שמשון ברויאר.

מורשתו

בערוב ימיו פעל למען איחוד עולמי בין החרדים, שהיווה בסיס לאגודת ישראל. ככלל, היו מנהיגיה הראשונים של אגודת ישראל, אישים כמו הרב ד"ר יצחק ברויאר והרב יעקב רוזנהיים, תלמידיו ותלמידי שיטתו. תרמה לכך התנגדותו לשלילת הגלות. תפיסתו נתנה בסיס להתנגדות לציונות. זאת אף שנקט בחייו כמה פעולות סיוע ליישוב היהודי בארץ ישראל.

עוד בראשית המאה ה-20 החלו צעירים, דור שלישי ל"תורה עם דרך ארץ", להתרחק מרעיונותיו תחת השפעת מה שכונה אז "כת האוסטיודן". נכדו יצחק ברויאר ואחרים העריצו את יהודי מזרח אירופה, שנראו להם אותנטיים ושורשיים, בניגוד למה שתפשו כקיום המנוון ומלא-הסתירות של הוריהם שהיו שקועים בתרבות הגרמנית. רגשות אלה באו לידי ביטוי בין היתר בהקמת 'אגודת ישראל' ב-1912, ובעיקר בפנייה של רבים בגרמניה לקבל חינוך בישיבות בליטא ובפולין.[39] הבוגרים שיצאו משם, כמו הרב יחיאל מיכל שלזינגר, תוארו על ידי מרדכי ברויאר כנציגי מגמת "הלאה מהירש!"[40] התגברות האנטישמיות ועליית היטלר לשלטון ב-1933 נראו כאישור גורף לתחושות אלה. בעוד שרבים הגנו על הסינתזה ההירשיאנית וסירבו להסכין עם קביעת הנאצים שהם זרים לתרבות אירופה, אחרים אימצו במלואו את האתוס הלמדני והמסתגר של המזרח. ב-1934 חיבר שמעון שוואב הצעיר את "שיבה ליהדות" (Heimkehr ins Judentum), בו תיאר את "תורה עם דרך ארץ" כצורך השעה שנכפה על רשר"ה בתוקף הנסיבות; הייתה זו התנערות מפורשת ראשונה של חניך השיטה ממנה.[41]

בהוויה החרדית (שיוצאי מזרח אירופה נעשו בה דומיננטיים לגמרי) נדחקה דרכו הצידה, בכל מובניה של "תורה עם דרך ארץ": יורשיו באגודת ישראל נאלצו להתמודד עם מתן סמכויות גורפות ואף חוץ-הלכתיות למעמד ההנהגה הרבני, בניגוד להשקפה הדמוקרטית-קהילתית בענייני הלכה שהתחנכו עליה, ועם התנגדות חזקה לתרבות האירופאית. בהמשך המאה, נמוגה כמעט כליל השפעת הנאו-אורתודוקסיה.[42] בעולם החרדי מתורצת כיום "תורה עם דרך ארץ" כאמצעי חירום שהיה נכון לשעתו בלבד כדי למנוע נטישה המונית של הדת; עם זאת, בשל מעמדו המכריע כמייסד ארגונים ושיטות שהיה להם חלק מרכזי בהקמת אגודת ישראל, ובניגוד לרבנים חדשניים אחרים בני דורו, רש"ר כן נחשב כרב מקובל בקרב הציבור והגותו נלמדת, לעיתים תוך הסתייגות או התעלמות מקטעים שונים במשנתו. שוואב, שהיה לאידאולוג חרדי ליטאי, המליץ לצנזר שני מכתבים בשו"ת 'שמש מרפא' בהם דן הירש באי-תקפותן של התפישות המדעיות של חז"ל מפני ש"הם שנויים במחלוקת וודאי לא יובנו, ופרסום רק היה מביא צרות."[41]. בחוגים אחדים, בעיקר בקרב יוצאי גרמניה בארצות הברית, נשתמר העיון והעיסוק במורשת 'תורה עם דרך ארץ' כערך מרכזי. נכדו, הרב יוסף ברויאר, כתב "יום לפני פטירתו, אמר אלי אאמ"ו זצ"ל: 'אני מובטח בבטחון גמור – הדרך אשר הרב הירש זצ"ל הורה לנו תקרב את הגאולה'. הרי זו צוואה" (המעיין, תמוז תשכ"א), והסביר כי תורה עם דרך ארץ היא שיטה התקפה בכל מפגש חרדי עם המודרנה, ואיננה הוראת שעה.

לקריאה נוספת

אודותיו
  • Roland Tasch. Samson Raphael Hirsch: Jüdische Erfahrungswelten im historischen Kontext. ולטר דה גרויטר, 2011.
  • Eliyahu Meir Klugman .Rabbi Samson Raphael Hirsch: Architect of Judaism for the Modern World. Brooklyn, NY: Artscroll Mesorah, 1996. ISBN 0-89906-632-1.
אודות כתביו
  • מרדכי ברויאר, פירוש רבי שמשון רפאל הירש לתורה, מחניים, גיליון 4 (ב') תשנ"ג. ובאתר דעת.
  • הרב יחיאל יעקב וינברג, תורת החיים. בתוך: הרב שמשון רפאל הירש - משנתו ושיטתו. נערך על ידי מר יונה עמנואל, י"ל על ידי עזרא, ארגון הנוער החרדי בארץ ישראל – קרן הלימוד, ירושלים תשכ"ב, עמ' 185 – 199. הודפס שוב על ידי הוצאת פלדהיים תש"ע. כ"כ הובא בספרו "שרידי אש", חלק ד', וכן בספרו "לפרקים". כן הובא גם בסידור תפילות ישראל, הוצאת מוסד הרב קוק.
אודות שיטת תורה עם דרך ארץ
  • אליעזר שביד, תולדות פילוסופיית הדת היהודית בזמן החדש, חלק שני: חכמת ישראל והתפתחות התנועות המודרניות. הוצאת עם עובד ומכון שכטר למדעי היהדות, תל אביב תשס"ב2002, עמ' 108 - 119.
  • הרב שלמה וולבה, בעניין תורה עם דרך ארץ, המעין, תשרי תשנ"ב. ובאתר דעת.
  • פרופ' מיכאל רוזנק, להיות "תמים עם ה'" - חינוך ל"תורה עם דרך ארץ" בדורנו. ניב המדרשיה, ט"ז-י"ז (תשמ"ג-מ"ד) עמ' 226–245. ובאתר דעת.
  • אפרים חמיאל, הדרך הממוצעת - ראשית צמיחת הדתיות המודרנית: הוצאת כרמל, 2011, עמ' 68–81, 157-177, 182-208, 269-303, 375-408, 449-465, 508-532.
  • אליעזר שטרן, אישים וכיוונים, פרקים בתולדות האידיאל החינוכי של תורה עם דרך ארץ, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן תשמ"ז. פרקים א-ב.
  • עופר חן, "מ'קהילה פורשת' לאוונגרד ציוני חלוצי: יסודות הרעיון הממלכתי בפילוסופיית ההלכה הנאו-אורתודוקסית', דעת, 67 (תשע"ט), עמ' 609-589.
  • Matthias Morgenstern, ‏Rabbi S.R. Hirsch and his Perception of Germany and German Jewry‏, בתוך: The German-Jewish Experience Revisited. ולטר דה גרויטר, 2015. עמ' 207–229.

קישורים חיצוניים

חיבוריו ומאמריו
הגותו ומשנתו
מאמרים עליו ועל תורתו
ביוגרפיה

הערות שוליים

  1. ^ Roland Tasch, Samson Raphael Hirsch: Jüdische Erfahrungswelten im historischen Kontext, Walter de Gruyter, 2011. עמ' 37–40 (להלן: טאהש); Noah H. Rosenbloom, Tradition in an Age of Reform: The Religious Philosophy of Samson Raphael Hirsch, Jewish Publication Society of America, 1976. עמ' 53-55.
  2. ^ שמעון פדרבוש (עורך), חכמת ישראל במערב אירופה, הוצאת עוגן 1958. עמ' 115.
  3. ^ יעקב כ"ץ, רש"ר הירש המימין ומשמאיל בתוך: אשר וסרטיל (עורך), תורה עם דרך ארץ: התנועה, אישיה, רעיונותיה. הוצ' אוניברסיטת בר-אילן, 1987. עמ' 23, הער"ש 36.
  4. ^ Susannah Heschel, Abraham Geiger and the Jewish Jesus, University of Chicago Press, 1998. עמ' 28.
  5. ^ Moshe Aberbach, Jewish Education and History: Continuity, Crisis and Change, Routledge, 2009. עמ' 89.
  6. ^ 6.0 6.1 מילר, עמ' 143
  7. ^ Meir Hildesheimer, Matthias Morgenstern, Rabbiner Samson Raphael Hirsch in der deutschsprachigen jüdischen Presse, LIT Verlag Münster, 2013. עמ' 264.
  8. ^ מרדכי ברויאר, "פרקים בתולדות רשר"ה", עמ' 9.
  9. ^ מילר, עמ' 170-171.
  10. ^ מילר, עמ' 144.
  11. ^ מורגנשטרן, מפרנקפורט לירושלים, עמ' 110.
  12. ^ מילר, עמ' 173.
  13. ^ על הבחירות: מילר, עמ' 170-177.
  14. ^ עמנואל בלוך, הרב שמשון ב"ר רפאל הירש ושיטת 'תורה עם דרך ארץ' בעיני רבני מזרח אירופה, עמ' 4. ראו גם: יקותיאל יהודה גרינוולד, לתולדות הריפורמציאן הדתית בגרמניא ובאונגריא, האחים טברסקי תש"ח. עמ' 55-58. לאנקדוטה על כך: אלתר דרויאנוב, ספר הבדיחה והחידוד, גדולים ומפורסמים.
  15. ^ על הירש במוראביה, ראו: Michael Miller, Rabbis and Revolution: The Jews of Moravia in the Age of Emancipation, Stanford University Press, 2010. עמ' 153–155, 302-304, 177-229. למקור נגיש: סקירה של הרב ד"ר אלן בריל אודות הספר.
  16. ^ Michael L. Miller, Samson R. Hirsch and the Revolution of 1848.(בקש"ח)
  17. ^ Robert Liberles, Religious Conflict in Social Context: The Resurgence of Orthodox Judaism in Frankfurt Am Main, 1838-1877, 1985. עמ' 71.
  18. ^ Matthias Morgenstern, From Frankfurt to Jerusalem:, עמ' 136]
  19. ^ Matthias Morgenstern, From Frankfurt to Jerusalem: Isaac Breuer and the History of the Secession Dispute in Modern Jewish Orthodoxy, Brill 2002, עמ' 135–143 וכו'.‏Werner Eugen Mosse, Arnold Paucker, Reinhard Rürup (עורכים), Revolution and Evolution, 1848 in German-Jewish History, Mohr Siebeck, 1981. עמ' 271-272.
  20. ^ ליברלס, Religious Conflict in Social Context, עמ' 152, והער"ש שם; Karl Erich Grözinger (עורך), Jüdische Kultur in Frankfurt am Main von den Anfängen bis zur Gegenwart, Otto Harrassowitz Verlag, 1997. עמ' 98-99.
  21. ^ דוד אלינסון, Between Tradition and Culture: The Dialectics of Jewish Religion and Identity in the Modern World, Scholar's Press, 1994. עמ' 17.
  22. ^ על ההבדלים ביניהם ועל חזונו החינוכי-קהילתי של הירש ראו: מורגנשטרן, עמ' 175-179, 182-187; כ"ץ, המימין והמשמאיל, עמ' 15-22.
  23. ^ שו"ת שמש ומרפא עמ' רמט-רנח
  24. ^ אגרות צפון, אגרת י"ח, באתר HebrewBooks
  25. ^ Aryei Fishman, Judaism and Modernization on the Religious Kibbutz, Cambridge University Press, 1992. עמ' 33, 37.; Michael Meyer. Response to Modernity: A History of the Reform Movement in Judaism. Wayne State, 1995. עמ' 77-79.
  26. ^ Noah H. Rosenbloom, Tradition in an Age of Reform: The Religious Philosophy of Samson Raphael Hirsch, Jewish Publication Society of America, 1976, 1976. עמ' 50-52.
  27. ^ Jakob Josef Petuchowski ,Studies in Modern Theology and Prayer, Jewish Publication Society, 1998. עמ' 229.
  28. ^ Steven M. Lowenstein, The Mechanics of Change: Essays in the Social History of German Jewry, Scholars Press, 1992. עמ' 201.
  29. ^ דוד אלינסון, Rabbi Esriel Hildesheimer and the Creation of a Modern Jewish Orthodoxy. University of Alabama Press. עמ' 18-19.
  30. ^ אגרות צפון אגרת ח, ביאור לתורה דברים פרק לב
  31. ^ מיכאל סילבר, פעמי לב העבר"י בארץ הגר, יד בן-צבי.
  32. ^ חורב, חלק מצוות, פרק חובת המדינה והאזרח, באתר HebrewBooks
  33. ^ חורב, חלק עדות, פרק תעניות, באתר HebrewBooks‏Alan Mittelman, Some German Jewish Orthodox Attitudes toward the Land of Israel and the Zionist Movement.‏ טאהש, עמ' 204-205.‏
  34. ^ שו"ת שמש מרפא, עמ' ר'.
  35. ^ איגרת מועתקת מכתב ידו, ראו: מרדכי ברויאר, מאמר ר' שמשון רפאל הירש זצ"ל על אגדות חז"ל, בתוך: המעין, כרך ט"ז, גליון ב', ירושלים, טבת תשל"ו 1976, עמ' 4. משנתו זו של הרב הירש, נכתבה על ידו במהדורה הגרמנית של ספרו חורב, בהקדמה. ההקדמה לא מופיעה בתרגומו של משה זלמן אהרנזון, אבל כן מופיעה בתרגומו של יצחק פרידמן. הקטע המדובר מצוטט בעברית במאמרו של הרב שלמה וולבה, בן-ישיבה כרב, בתוך: המעין, תשרי תשכ"ו, עמ' 15.
  36. ^ E. R. Orskov, C. Fraser, The effects of processing of barley-based supplements on rumen pH, rate of digestion of voluntary intake of dried grass in sheep, The British Journal of Nutrition 34, 1975-11, עמ' 493–500 doi: 10.1017/s0007114575000530
  37. ^ Gesammelte Schriften / von Samson Raphael Hirsch. בארכיב היודאיקה של אוניברסיטת פרנקפורט.
  38. ^ מלך שפירא, Rabbi Samson Raphael Hirsch and Friedrich von Schiller, הער"ש 2 בעמ' 185-186.
  39. ^ מרדכי ברויאר (היסטוריון), Jüdische Orthodoxie im Deutschen Reich 1871–1918.‏ Athenäum, 1986. עמ' 285-287.
  40. ^ Christian Kraft, Aschkenas in Jerusalem, Vandenhoeck & Ruprecht, 2014. עמ' 157-162.
  41. ^ 41.0 41.1 מלך שפירא,Torah im Derekh Erez in the Shadow of Hitler (ראה שם עמ' 96, הער"ש 14). Torah u-Madda Journal,‏ 23 בדצמבר 2007.
  42. ^ מורגנשטרן, עמ' 184.
אונאת הגר

איסור אונאת הגר כולל שתי מצוות לא תעשה מהתורה על פגיעה מילולית או כספית בגר.

אליעזר שמשון רוזנטל

פרופ' אליעזר שמשון רוזנטל (כ"א באלול תרע"ה - ט"ז בטבת תש"ם), יליד גרמניה, חוקר תלמוד, מהוגי הדעות של הציונות הדתית מהתקופה של טרום הקמת המדינה. בשנת תרצ"ח 1937-38 מונה ליושב ראש ה"וועדה הדתית" של הקיבוץ הדתי בהשתתפות גדליהו אונא, משה אונא ויוסף לוטבק. תפקידה של הוועדה לטפל בשאלות הצפות ועולות, לעסוק בבירורי הלכה ולהשתדל להביא לפתרון אחיד במסגרת הקיבוצים. נמנה עם מייסדי מסגרת הוועדה לעליית הנוער הדתי . ניהל את הסמינריון למדריכים דתיים של עליית הנוער בשכונת בית וגן בירושלים.

במאמריו עמד על המתח הקיים בהלכה, כמו בשיטות משפט אחרות, בין מגמת ה'מסורת' השמרנית ובין מגמת ה'חידוש' היצירתית.

אליעזר שמשון רוזנטל נמנה עם הזרם הנאו-אורתודוקסי מייסודם של רש"ר הירש ור' עזריאל הילדסהיימר.

אמונה וביטחון (ספר)

אמונה וביטחון, הוא ספרו ההשקפתי של הרב אברהם ישעיהו קרליץ, המכונה "החזון איש". למרות היותו ספרון לא-גמור, מרכז החיבור את יסודות הגותו של המחבר בתחום מחשבת ישראל.

בהיותו אחד הרבנים הליטאים היחידים שערכו מניפסט סדור של השקפת העולם החרדית, התקבל ספרו זה של החזון איש כנכס צאן ברזל בספרות המחשבה האורתודוקסית, והוא נלמד בחוגים למחשבת ישראל, לצד כתביהם של הוגים חשובים אחרים.

התוכן נדפס על ידו כנספח לספרי הפרשנות שלו, כספר נפרד הוא נדפס לראשונה לאחר פטירת המחבר ב-1953, ומאז במהדורות רבות בפורמטים שונים, ובמספר שפות. בראשית המאה ה-21, נדפס הספר במהדורה חדשה, בסדרת "עם הספר", כאחד מ-27 ספרי יסוד של התרבות העברית. בתוך הכרך "אמונה בזמן משבר", המאגד גם מכּתביהם של הוגים נוספים כמו רש"ר הירש, הראי"ה קוק, והרב יוסף דוב סולובייצ'יק.

בית המדרש לרבנים בברלין

בית המדרש לרבנים בברלין (Rabbinerseminar zu Berlin; עד 1882: Rabbinerseminar für das Orthodoxe Judenthum – "בית המדרש לרבנים ליהדות אורתודוקסית") היה מוסד יהודי רבני אורתודוקסי, שהוקם בא' בחשוון תרל"ד (22 באוקטובר 1873) בברלין על ידי הרב ד"ר עזריאל הילדסהיימר (1820–1889), חוקר ומחנך, שעמד בראשו עד לפטירתו.

דיאלוג

דִּיאָלוֹג (בעברית: דּוּ שִׂיחַ) הוא שיחה הדדית בין שתי ישויות או יותר. מקורה של המילה ביוונית, והיא מורכבת משתי מילים: דיא (διά) = דרך, ולוגוס (λόγος) = מילה או דיבור. זאת בניגוד להנחה המוטעית כי דיאלוג מוגבל לשני אנשים בעקבות התחילית, המובנת בטעות כדי (δι), שפירושהּ "שתיים"(2), ובעקבות המונח העברי.

הירש

הירש (Hirsch, Hirsh) הוא שם משפחה שמקורו בגרמנית ופירושו אייל (בשמות מתורגם לרוב כ"צבי").

האם התכוונתם ל...

ו' באב

ו' באב הוא היום השישי בחודש האחד עשר

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והיום השישי בחודש החמישי

למניין החודשים מניסן. ו' באב לעולם לא יחול, בלוח העברי הקבוע, בימים ראשון,

שלישי

ושישי, ועל כן הוא משתייך לקבוצת הימים הנקראת "לא אגו".

על פי הלוח העברי הקבוע, פרשת בר המצוה של ילד שנולד בו' באב היא, ברב השנים, פרשת דברים. אולם אם בר המצוה חל בשנה בה פסח, וממילא תשעה באב, הוא ביום חמישי (שנים מקביעויות זשה, בחה, בשה וגכה), פרשת בר המצווה היא פרשת ואתחנן.

יהדות גרמניה

יהדות גרמניה היא אחת הקהילות היהודיות העתיקות והמשפיעות באירופה. קהילת יהודים זו התגוררה ומתגוררת באזורים הגאוגרפיים שזוהו עם גרמניה. בעבר נקראה גם יהדות אשכנז. שורשיה בהגירת יהודים מעטים באלף הראשון לספירה וסופה בחיסול כמעט מוחלט בתקופת השואה. כיום קיימת קהילה של יהודים וישראלים שחזרו לגרמניה לאחר מלחמת העולם השנייה ופתיחת השערים של ברית המועצות.

קהילה זו תרמה לחיי הדת, התרבות, האמנות, הרוח והמדע של העולם המערבי בכלל והיהדות בפרט. בשנות השלושים של המאה העשרים היו יהודי גרמניה (אשר כונו "יקים") מרכיב עיקרי בעלייה החמישית לארץ ישראל ותרמו לפריחת המעמד הבורגני בארץ ולהתפתחות התעשייה והמסחר. יהדות גרמניה של היום ידועה בתמיכתה הגדולה בציונות.

נכון ל-2015, יש בגרמניה כ-200 אלף יהודים, המהווים כ-0.2% מאוכלוסיית גרמניה.

יוסף ברויאר

הרב לוי יוסף ברויאר (ה'תרמ"ב, 1882 - ג' באייר ה'תש"ם, 19 באפריל 1980) היה רב וראש ישיבה גרמני-אמריקאי. נכדו של רש"ר הירש וממנהיגי היהדות האורתודוקסית בארצות הברית.

שימש כראש הישיבה של קהילת עדת ישורון בפרנקפורט. לאחר הגירתו לארצות הברית, כיהן כרב קהל עדת ישורון בניו יורק והקים מחדש את ישיבתו תחת השם "ישיבת רבי שמשון רפאל הירש" שכונתה "ישיבת הרב ברויאר", ובקצרה "ברויאר'ס", על שם מייסדה.

מאיר לרנר

רבי מאיר לרנר (אדר תרי"ז, 1857, צ'נסטוחובה - י"ג בתמוז תר"צ, 9 ביולי 1930, אלטונה) היה רב אשכנזי-בריטי ממוצא פולני, רב קהילות "חברת בני ישראל" בלונדון ורבה של אלטונה.

מנדל הירש

מנדל הירש (י"ב באדר ה'תקצ"ג, 3 במרץ 1833 – כ"ז באדר ב' ה'תר"ס, 28 במרץ 1900) איש חינוך יהודי-אורתודוקסי-גרמני. בנו הבכור של רש"ר הירש, מנהל מוסדות החינוך של קהילת עדת ישורון בפרנקפורט, ומחבר ספרים.

מרדכי ברויאר (היסטוריון)

פרופסור מרדכי בְּרוֹיֶאר (Breuer;‏ 1918 – 28 במאי 2007, אור לי"ב בסיוון תשס"ז) היה היסטוריון ישראלי, חוקר יהדות אירופה בימי הביניים ובעת החדשה. מורה, מרצה והוגה דעות.

משה מנדלסון (סופר)

משה מנדלסון (בגרמנית: Moses Mendelsohn;‏ 13 באוגוסט 1782 (לפי מקור אחר: ב-25 ביולי 1783) - 1861) היה סופר ומתרגם יהודי-גרמני.

משה מנדלסון נולד בהמבורג בן לצפורה (לבית לוין) ומנדל הירש. נישא לפוגלכן פיליפ נוישטטל. היה דודו של רש"ר הירש.

פרסם ספרים אחדים, וכן פרסם בכתבי עת של אנשי תנועת ההשכלה היהודית, בהם "המאסף", שבעריכת שלום הכהן, "Allgemeine Zeitung des Judentums" שבעריכת לודוויג פיליפסון ו"אוריינט" שבעריכת יוליוס פירסט.

נאו-אורתודוקסיה (יהדות)

נאו-אורתודוקסיה, או תורה עם דרך ארץ, היא זרם אידאולוגי ביהדות האורתודוקסית שהתפתח בתחילת המאה ה-19 בעיקר בקרב יהדות גרמניה, אך גם בכמה ממדינות מערב אירופה ובחלקים של הונגריה. בין מייסדי הזרם ניתן למנות את רש"ר הירש ורבי עזריאל הילדסהיימר.

תהליכי המודרניזציה במרכז ומערב אירופה במאות ה-18 וה-19, ובעיקר מתן אמנציפציה ליהודים, הציבו בפניהם מציאות חדשה עמה היו צריכים להתמודד. התהפוכה החברתית הובילה לשינוי עמוק בציבור היהודי, שעזב ברובו את אורח החיים המסורתי ואימץ את התרבות הסובבת. הצורך למענה דתי לכך הוליד מחד את היהדות הרפורמית ומאידך את היהדות האורתודוקסית, ששאפה לשמר את הקיים.

התגובה האורתודוקסית למצב החדש הייתה מגוונת וחוקרים מחלקים אותה לרוב לשלוש: האולטרה-אורתודוקסיה שיצאה מבית מדרשו של החת"ם סופר ובעיקר תלמידיו הקיצוניים בהונגריה רבתי וסביבותיה; התגובה האורתודוקסית המאוחרת והמתונה שרווחה ביהדות מזרח אירופה; והנאו-אורתודוקסיה.

את האחרונה גילם רש"ר הירש, הוגה הראשי, בכמה ססמאות שטבע: תורה עם דרך ארץ ו-Mensch-Jisroel ("אדם-ישראל"), משמע אין סתירה בין חיים על פי התורה וההלכה לבין מודרניות, השכלה ועבודה פרודוקטיבית. הרב הירש טען כי בניגוד לרפורמים, המבקשים לשנות את היהדות בהתאם לרוח המודרנית, הרי שלדעתו מראש אין סתירה בין החיים המודרניים לתורה וניתן לשלבם יחד. בכך עומדת גישתו גם מול גישת החת"ם סופר השוללת את הקידמה – "חדש אסור מן התורה".

מבחינה ההשקפה לגבי חינוך, הנאו-אורתודוקסיה הייתה נטועה בתוכנית של תנועת ההשכלה המוקדמת על שילוב של לימודי חול עם לימודי קודש, וראשי "תורה עם דרך ארץ" ייחסו כבוד רב לנפתלי הירץ וייזל ולמשה מנדלסון. כותבים מאוחרים מטעם האסכולה אף התקשו להסביר את ההתנגדות הרבנית החריפה לבתי-הספר המתוקנים הראשונים שהחליפו את תלמודי התורה.רש"ר הירש אימץ שינויים אסתטיים שונים, מהסוג שהונהג עוד על ידי רבו חכם יצחק ברנייס ודומים לו בהתאמת ארחות בית-הכנסת לתרבות הסביבה. אף כי אלה היו מקובלים מזה זמן רב כמעט בכל גרמניה, הם הובילו להתנגשויות בינו לגורמים שמרניים כשכיהן במורביה המסורתית יותר. בין היתר, לבושו הרבני היה מודרני ומעוצב בדומה ללבושם של הרפורמים. נשא את דרשותיו בגרמנית ולא בניב היהודי וליווה את התפילות בשירת מקהלת גברים. את החופה המשמשת בחתונות העמיד בתוך מבנה בית-הכנסת ולא מחוצה לו. השינוי הרדיקלי ביותר שערך, וממנו חזר במהירות, היה השמטת תפילת כל נדרי, שנתפשה על ידי הנוצרים כהיתר להפרת שבועות ועילה לשבועת היהודים, ביום הכיפורים של 1840.אחד ההבדלים המשמעותיים שבין הנאו-אורתודוקסיה לבין התגובות האורתודוקסיות האחרות נגעה לשאלת המטרה הבסיסית. בעוד האורתודוקסיה ביקשה שיניחו לה לנפשה, הנאו-אורתודוקסיה ביקשה בדיעבד, ובהמשך לכתחילה, לנצל את המודרניות עבור קידום החיים היהודיים והדת היהודית. עבור הירש, לתרבות אירופה לא היה ערך מכשירי אלא ערך של מהות. הנאו-אורתודוקסיה שמה משקל רב במחשבה ובפרקטיקה שהיה בהם משום עמדה חיובית כלפי המודרנה, ושמה דגש על טקסים, נימוסים ואסתטיקה של בית הכנסת.

מרדכי ברויאר מציין כי הנאו-אורתודוקסים "דקדקו לרוב עד מאוד בקיום דינים בתחום הריטואלי, כגון דיני הכשרות והצומות. החמרה זו בלטה על רקע ההקלות שנהגו בתחומים אחרים, שההלכה מחמירה בהם, כגון בעניין הפרדת המינים". ברויאר מטעים כי בכך השתקפה המגמה "לאזן ויתורים לדרישות העידן החדש בספירה החברתית על ידי הדגשת יתר של מנהגים בספירה הריטואלית". הדבקות המחמירה במסורת הייתה דווקא תוצאה של אופיו המודרני של הזרם הנאו-אורתודוקסי, ולא תוצר של שמרנותו ורצונו ביציבות. בניגוד לאורתודוקסיה ההונגרית שביצרה את המנהג הרווח, הדגישו הגרמנים את ההבדל בינו להלכה המפורשת.

בהמשך לכך, הייתה הנאו-אורתודוקסיה נוקשה מאוד בתחום עיקרי האמונה; ויכוחיו הגדולים של הירש נסובו לא על שאלות הלכתיות, אלא על סוגיית האמונה המוחלטת בתורה מן השמים והמחקר מדעי בכתבי הקודש, לו התנגד בכל תוקף. הוא הוקיע כל מי שראה כסוטה מאמות מידותיו, בעיקר בריב הגדול שניהל עם הרב זכריה פרנקל. המודרניות המובהקת שלו התבטאה גם בשלילת כל תפישה לא-דתית של היהדות: הוא כתב כי לא ניתן לתרגם "עם ישראל" ל-Volk ("עם") בגרמנית, ושהכמיהה לגאולה היא לא לחידוש הקיום כאומה אלא להשבת שלטון התורה. כך התנגד גם לניסיונות לכפות התנהלות דתית מסורתית במסגרת הקהילות המאוחדות, אלא הטיף לפרישה ולהקמה של קהילות סגורות של אורתודוקסים. את האחרים ראה כבני דת אחרת.

הסינתזה שהירש הוביל בין גרמניות לאדיקות דתית החלה להתערער עוד בטרם מלחמת העולם הראשונה, ובמיוחד אחריה. דור חדש של צעירים הוקסם ממה שתפשו כאותנטיות של יהדות מזרח אירופה המופלית שטרם עברה תירבות משמעותי. האורתודוקסים הגרמנים והגורמים המסורתיים במזרח התקשרו במסגרת אגודת ישראל החדשה. התגברות האנטישמיות חיזקה מגמה זו. יצחק ברויאר ודומיו העלו סוגיות שלא עלו על דעתם של הוריהם וסביהם: ביקורת על האמנציפציה, משיחיות, דחיית הפטריוטיות הגרמנית והאפשרות לקיומה של לאומיות יהודית, גם אם מסוג דתי לחלוטין.עליית הנאצים לשלטון חידדה נטיות אלה. ב-1934 פרסם שמעון שוואב ספר בשם "Heimkehr ins Judentum" (שיבה ליהדות), בו פירש את האימוץ הנלהב של תרבות כללית ולימודי חול כצורך שעה שנכפה על הרש"ר בשל המצב בימיו, וקבע שהאתוס הלמדני הוא הדרך. לאחר המלחמה, נטמעו חלק מהנאו-אורתודוקסים בציונות הדתית בישראל ובאורתודוקסיה המודרנית בארצות הברית. אחרים, כשוואב עצמו, הצטרפו למזרח-אירופאים וכמה מהם הפכו לאידאולוגים חרדים ליטאים.

עיקרי האמונה היהודית

עיקרי האמונה היהודית הם קבוצה של אמונות שפרשני היהדות והוגיה מתקופות שונות ייחסו להן מעמד מרכזי יותר מאשר לאחרות. בעיקר בימי הביניים חוברו כמה חיבורים בנושא זה. אף אחד מהם לא הפך לקאנוני כמעמדם של חיבורים דומים בנצרות ובאסלאם; אולם עיקרי האמונה נחשבים כמסגרת התוחמת ומגדירה את הדת היהודית.

בין מוני העיקרים: פילון האלכסנדרוני, רבי חננאל בן חושיאל, רב סעדיה גאון בפירושו לתורה (מונה 10 עיקרים), רמב"ם בפירושו למשנה (מונה 13 עיקרים), רבי חסדאי קרשקש (מונה 6 עיקרים), ורבי יוסף אלבו (מונה 3 עיקרים). גם החכם הקראי יהודה בן אליהו הדסי קבע עיקרים (מניינו כלל 10 עיקרים).

מניין העיקרים שמנה הרמב"ם הוא המוכר והמקובל ביותר. אף שמבחינה טכנית לא התקבע מעולם רשמית בספרי הלכה וכדומה, קיבל בפועל מעמד מחייב וכיום נחשב ככזה בעיני הרוב המוחלט של היהדות האורתודוקסית.

יש מעיקרי האמונה שנקבעו על ידי הרמב"ם אשר מוני עיקרים אחרים חלקו עליהם. כך, למשל, האמונה לפיה יש לאלוהים גוף נחשבת על ידי הרמב"ם כמנוגדת ליסוד האמונה היהודית, והוא אף פסק שהמאמין בזה אין לו חלק בעולם הבא; אבל הראב"ד סבר שהמאמין בכך, אף שהוא טועה, אינו מאבד בכך את זכותו לחיי העולם הבא.

פרשני המקרא

פרשנות המקרא שלאחר חז"ל נחלקת לשתי תקופות עיקריות - פרשנות ימי הביניים, שראשיתה אצל רס"ג, מנחם ודונש בסוף האלף הראשון לספירת הנוצרים וסיומה אצל רלב"ג בתחילת המאה ה-14. מאז, במשך תקופה של כמעט 400 שנה לא נכתבו כמעט ספרי פרשנות, ומה שנכתב היה ברובו פרשנות על רש"י או על הערות המסורה.

יצירת הפרשנות לתנ"ך התחדשה בתחילת המאה ה-17 עם פירוש אור החיים, והתגברה בעקבות תנועת ההשכלה והתגובות השונות לה. מאז הקמת מדינת ישראל התגבר מאוד העיסוק בתנ"ך, יצאו לאור מספר כתבי עת על התנ"ך (למשל, מגדים) ונכתבו פירושים רבים על התנ"ך ועיונים בו ובפרשניו, כדוגמת עיוניה של נחמה ליבוביץ והמפעל הגדול של "דעת מקרא".

שלמה זלמן ברויאר

הרב שלמה זלמן בּרוֹיֶאר (בכתיב יידי: ברייער; בכתב לטיני: Breuer; י"ז בתמוז ה'תר"י, 27 ביוני 1850, שנטו - ו' באב תרפ"ו, 17 ביולי 1926, פרנקפורט) היה רב גרמני ממוצא הונגרי, רבה של פאפא ושל קהל עדת ישורון בפרנקפורט.

ממנהיגי היהדות האורתודוקסית במערב אירופה, חתנו וממלא-מקומו של רש"ר הירש ואבי משפחת ברויאר. חבר מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל, בהרכבה הראשון.

שרה הירש

שרה הירש, בתו של רש"ר הירש, הייתה סופרת.

כתבה את הרומן "יאקובינה" ב-1897. תורגם על ידי בלומה ביינאשווייץ ונקרא בעברית "בת רוחמה"; תרגומו פורסם בכתב העת הגרמני "דר יזראליט".

תמורה (קורבנות)

מצוות היהדות שלא להמיר בהמה שהוקדשה לקורבן בבהמה אחרת. אם בהמת הקדש בכל זאת מומרת בבהמה אחרת, שתי הבהמות הן קודש. הבהמה המומרת נקראת תמורה.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.