רצח אמנון

רצח אמנון הוא מאורע מקראי המהווה המשך למעשה אמנון ותמר, במהלכו אבשלום אחי תמר מאב ומאם, יוזם ומביא לידי ביצוע את רציחתו של אמנון אחיו מאב, כנקמה על שאנס את תמר אחותו. לאחר מעשה האונס בקש אבשלום מתמר שלא לעורר על כך מהומה בטענה שמדובר באחיה ולא באדם זר. אולם למעשה מטרתו של אבשלום בכך הייתה ליצור שקט תעשייתי, כדי לאפשר לו לתכנן את פעולת הנקמה באמנון.

שנתיים לאחר אונס תמר, הזמין אבשלום את דוד אביו לחגוג עימו את גז הצאן במשתה שהוא עורך, כפי שהיה נהוג בעבר. דוד סירב להשתתף. אבשלום ניסה לשכנעו שלפחות אמנון יבוא, ולאחר הפצרות מרובות מצד אבשלום, אישר דוד את הגעתו של אמנון ושאר בני המלך למשתה. אבשלום הורה לנעריו שבשעה שאמנון יהיה שתוי ביין, יקומו עליו ויהרגוהו, תוך שהוא מבטיח להם גיבוי מצידו למעשה, ודאגה לכך שלא ייענשו. הנערים ביצעו את ההוראה ורצחו את אמנון.

כשראו זאת שאר בני המלך, ברחו משם על פרדיהם, כי חששו שאבשלום מנסה לחסל את כל זרע המלוכה כדי להבטיח את מלכותו העתידית. עוד בטרם הגיעו בני המלך אל ארמון המלך, נפוצה שמועה שאבשלום אכן חיסל את כל בני המלך. דוד קרע את בגדיו ונשכב על הארץ כדרך אבלים. יונדב בן שמעה מיהר להרגיע את המלך, שרק אמנון מת מאחר שאבשלום שמר לו טינה על שאנס את אחותו. כעבור זמן מה שבו בני המלך והתברר שאכן רק אמנון מת.

אבשלום ברח לגשור על מנת לחסות בצילו של סבו תלמי מלך גשור עד יעבור זעם. דוד התאבל על אמנון במשך שלוש שנים, אז ניחם על אמנון ונכסף לשובו של אבשלום. יואב ראה זאת והורה לאשה תקועית לבקש מהמלך באמצעות משל מרומז להשיב את אבשלום לירושלים. דוד נאות לבקשה, והורה ליואב להביאו לירושלים, ואכן יואב השיבו לירושלים.

Traversi Ermordung Amnons
נערי אבשלום מתנפלים על אמנון ורוצחים אותו בעת המשתה שערך אבשלום. ציור מאת טרברסי משנת 1752.

הרקע למעשה

רקע אלוהי

לאחר מעשה דוד ובת שבע במהלכו זימן דוד את בת שבע אליו ושכב עימה בעת שהיה בעלה אוריה במלחמה, הגיע אליו נתן הנביא ובפיו שאלה אודות אדם עשיר שהגיע אליו אורח ומחמת שחמל על צאנו גנב את כבשתו היחידה של חברו העני, ושחטה עבור האורח. דוד חרץ את דינו של העשיר לשלם לעני על גנבת הכבשה פי ארבעה, כדין התורה ביחס לגונב צאן ושחטו. בשלב זה נתן גילה לו שסיפור זה אינו אלא משל למעשהו של דוד שלקח את אשתו היחידה של אוריה, בעוד שלדוד יש כמה נשים. דוד מיד הודה בחטאו וקיבל עליו את הדין, לשלם 'ארבעתיים' על מעשהו. עונשו הראשון של דוד היה מות הילד אותו הרתה לו בת שבע. העונש השני היה אונס ביתו תמר בידי בנו אמנון. ומעשה זה של רצח אמנון היווה את העונש השלישי.

רקע אנושי

אמנון, בנו של דוד מאחינעם היזרעאלית, התאהב באחותו-מאב תמר, שהייתה אחותו של אבשלום מאב ומאם (אימם הייתה מעכה בת תלמי מלך גשור). הוא נעשה חולה מאהבתו אותה, ויונדב בן שמעה בן דודו, יעץ לו להעמיד פני חולה ולבקש שתמר תכין לביבות בפניו כדי לעורר את תאבונו שלא יחלש מחוליו, ובכך ליצור סיטואציה אינטימית ביניהם שתביא לבקשתו את ידה. אמנון עשה כעצתו, אך משבאה תמר לפניו הוא לא ביקש את ידה אלא אחז אותה ובקש ממנה לשכב איתו. תמר סרבה וביקשה ממנו להסדיר את נישואיהם עם אביהם דוד, אך אמנון סרב, תפסה ואנס אותה.

לאחר פורקן תאוותו, התמלא אמנון בשנאה כלפיה על שלא שיתפה עימו פעולה ברצונו למשכב עימה, והוא גרש אותה מחדרו על אף תחנוניה לו שישאנה, כי הדבר יהיה לה לחרפה עם היוודע הדבר שהיא אינה בתולה.

תמר קרעה את כתונת הפסים שעליה וצעקה בכאב כדי לפרסם שהיא נאנסה ולא זנתה מרצון. אבשלום שמע את שאירע וביקש ממנה שתחריש ולא תצעק, בטענה שמדובר באחיה מאב ולא אדם זר, אולם הסיבה האמיתית להשתקה הייתה רצונו להשתיק את הפרשה כדי שהוא יוכל לתכנן פעולת נקם באמנון מבלי שהדבר יתגלה.

תיאור הרצח

הכשרת הקרקע לרצח

כעבור שנתיים מהאונס, כשרושם המעשה כבר החל להישכח מלב, הזמין אבשלום את דוד אביו להשתתף עימו במשתה שהיה נוהג לערוך בעת גז צאנו שבבעל חצור. על אף הפצרותיו של אבשלום, דוד סירב בטענה שאינו מעוניין להכביד על אבשלום בעריכת משתה לכל פמליית המלך, וברך אותו על רצונו הטוב[1]. אבשלום בקש מדוד שלפחות אמנון, שהוא בנו הבכור של דוד, יבוא כנציג המלך במקומו[2]. בתחילה סירב דוד גם לכך, אך משהרבה אבשלום להפציר בו על כך, נאות דוד לשלוח את אמנון למשתה יחד עם שאר בני המלך:

וַיְהִי לִשְׁנָתַיִם יָמִים וַיִּהְיוּ גֹזְזִים לְאַבְשָׁלוֹם בְּבַעַל חָצוֹר אֲשֶׁר עִם אֶפְרָיִם וַיִּקְרָא אַבְשָׁלוֹם לְכָל בְּנֵי הַמֶּלֶךְ: וַיָּבֹא אַבְשָׁלוֹם אֶל הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר הִנֵּה נָא גֹזְזִים לְעַבְדֶּךָ יֵלֶךְ נָא הַמֶּלֶךְ וַעֲבָדָיו עִם עַבְדֶּךָ: וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל אַבְשָׁלוֹם אַל בְּנִי אַל נָא נֵלֵךְ כֻּלָּנוּ וְלֹא נִכְבַּד עָלֶיךָ וַיִּפְרָץ בּוֹ וְלֹא אָבָה לָלֶכֶת וַיְבָרֲכֵהוּ: וַיֹּאמֶר אַבְשָׁלוֹם וָלֹא יֵלֶךְ נָא אִתָּנוּ אַמְנוֹן אָחִי וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ לָמָּה יֵלֵךְ עִמָּךְ: וַיִּפְרָץ בּוֹ אַבְשָׁלוֹם וַיִּשְׁלַח אִתּוֹ אֶת אַמְנוֹן וְאֵת כָּל בְּנֵי הַמֶּלֶךְ

ביצוע הרצח

אבשלום הורה לעבדיו שכאשר אמנון יהיה מבושם בעת המשתה ולא יישמר בנפשו, יכו אותו וימיתוהו. אבשלום חיזק את ידיהם והבטיח להם שלא ייענשו על כך מאת המלך, כי הדבר היה בהוראתו. עבדי אבשלום ביצעו את המשימה, ו'כטוב לב אמנון ביין' התנקשו בו והרגוהו.

כאשר ראו שאר בני המלך שעבדי אבשלום חסלו את אמנון, חששו שאבשלום מנסה להשמיד את כל בני המלך כדי להבטיח את מלכותו אחר מות דוד[3], ולכן מיהרו לרכוב על פרדיהם ולהימלט בחזרה אל ארמון המלך. עוד בטרם הגיעו לירושלים, פשטה שמועה בעיר שאבשלום חיסל את כל זרע המלוכה. כששמע זאת דוד, קרע את בגדיו ונשכב ארצה כדרך אבלים, וגם עבדיו קרעו את בגדיהם.

יונדב בן שמעה בן דודו של דוד, שהיה מצוי בנבכי היחסים בין אמנון לאבשלום כמי שנתן לאמנון את העצה להציע נישואין לתמר, וכמי שהכתוב מעיד עליו שהיה אדם חכם מאד, הבין שרצח אמנון לא היה ניסיון חיסול כללי של אבשלום את כל זרע המלוכה אלא נקמה באמנון על התעללותו בתמר, אחותו מאב ואם של אבשלום. על כן יונדב הרגיע את דוד ואמר שהשמועה אינה נכונה, ואמנון לבדו מת, שכן טינה ישנה הייתה בליבו של אבשלום על אמנון מן היום בו אנס את תמר:

וַיְצַו אַבְשָׁלוֹם אֶת נְעָרָיו לֵאמֹר רְאוּ נָא כְּטוֹב לֵב אַמְנוֹן בַּיַּיִן וְאָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם הַכּוּ אֶת אַמְנוֹן וַהֲמִתֶּם אֹתוֹ אַל תִּירָאוּ הֲלוֹא כִּי אָנֹכִי צִוִּיתִי אֶתְכֶם חִזְקוּ וִהְיוּ לִבְנֵי חָיִל: וַיַּעֲשׂוּ נַעֲרֵי אַבְשָׁלוֹם לְאַמְנוֹן כַּאֲשֶׁר צִוָּה אַבְשָׁלוֹם וַיָּקֻמוּ כָּל בְּנֵי הַמֶּלֶךְ וַיִּרְכְּבוּ אִישׁ עַל פִּרְדּוֹ וַיָּנֻסוּ: וַיְהִי הֵמָּה בַדֶּרֶךְ וְהַשְּׁמֻעָה בָאָה אֶל דָּוִד לֵאמֹר הִכָּה אַבְשָׁלוֹם אֶת כָּל בְּנֵי הַמֶּלֶךְ וְלֹא נוֹתַר מֵהֶם אֶחָד: וַיָּקָם הַמֶּלֶךְ וַיִּקְרַע אֶת בְּגָדָיו וַיִּשְׁכַּב אָרְצָה וְכָל עֲבָדָיו נִצָּבִים קְרֻעֵי בְגָדִים: וַיַּעַן יוֹנָדָב בֶּן שִׁמְעָה אֲחִי דָוִד וַיֹּאמֶר אַל יֹאמַר אֲדֹנִי אֵת כָּל הַנְּעָרִים בְּנֵי הַמֶּלֶךְ הֵמִיתוּ כִּי אַמְנוֹן לְבַדּוֹ מֵת כִּי עַל פִּי אַבְשָׁלוֹם הָיְתָה שׂוּמָה מִיּוֹם עַנֹּתוֹ אֵת תָּמָר אֲחֹתוֹ: וְעַתָּה אַל יָשֵׂם אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אֶל לִבּוֹ דָּבָר לֵאמֹר כָּל בְּנֵי הַמֶּלֶךְ מֵתוּ כִּי אם אַמְנוֹן לְבַדּוֹ מֵת

חזרת בני המלך לירושלים

כעבור זמן מה לאחר שפשטה בעיר השמועה שבני המלך נהרגו, ראה הצופה של ארמון דוד קבוצת אנשים מגיעה מצד ההר אל העיר. יונדב הבין שאלו פמליית בני המלך שברחה אל העיר, ואמר לדוד: 'הנה בני המלך באו, כדבר עבדך כן היה'. כשהגיעו אל ארמון המלך, בכה המלך, בניו ועבדיו בכי רב על מות אמנון:

וַיִּבְרַח אַבְשָׁלוֹם וַיִּשָּׂא הַנַּעַר הַצֹּפֶה אֶת עינו עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה עַם רַב הֹלְכִים מִדֶּרֶךְ אַחֲרָיו מִצַּד הָהָר: וַיֹּאמֶר יוֹנָדָב אֶל הַמֶּלֶךְ הִנֵּה בְנֵי הַמֶּלֶךְ בָּאוּ כִּדְבַר עַבְדְּךָ כֵּן הָיָה: וַיְהִי כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר וְהִנֵּה בְנֵי הַמֶּלֶךְ בָּאוּ וַיִּשְׂאוּ קוֹלָם וַיִּבְכּוּ וְגַם הַמֶּלֶךְ וְכָל עֲבָדָיו בָּכוּ בְּכִי גָּדוֹל מְאֹד

השלכות הרצח

Wise woman of Tekoah
האישה התקועית שוטחת את דבריה בפני המלך דוד.

לאחר הרצח ברח אבשלום אל סבו, תלמי מלך גשור, אביה של מעכה אשת דוד, על מנת לחסות בצילו של סבו עד יעבור זעם. אבשלום שהה שם במשך שלוש שנים עד שיואב נוכח לראות שדוד ניחם על מות אמנון, ונכסף לשובו של אבשלום לירושלים: "וְאַבְשָׁלוֹם בָּרַח וַיֵּלֶךְ אֶל תַּלְמַי בֶּן עַמִּיהוּד מֶלֶךְ גְּשׁוּר וַיִּתְאַבֵּל עַל בְּנוֹ כָּל הַיָּמִים: וְאַבְשָׁלוֹם בָּרַח וַיֵּלֶךְ גְּשׁוּר וַיְהִי שָׁם שָׁלֹשׁ שָׁנִים: וַתְּכַל דָּוִד הַמֶּלֶךְ לָצֵאת אֶל אַבְשָׁלוֹם כִּי נִחַם עַל אַמְנוֹן כִּי מֵת" (ספר שמואל ב', פרק י"ג, פסוקים ל"ז-ל"ט).

יואב קורא לאשה חכמה מתקוע ומורה לה להתחזות לאלמנה המתארת בפני המלך את מצבה העגום, באשר אחד מבניה קם על אחיו והרגו, ובני המשפחה דורשים ממנה להסגיר את האח כדי להורגו ובכך לנקום את דמי אחיו ששפך. האלמנה מבקשת מהמלך שיפרוס חסותו על בנה ויגן עליו, ובכך ימנע את הכרתת זרעה וכילויו. דוד מבטיח לה זאת, ואז האשה אומרת לדוד שסיפור זה אינו אלא משל שנועד להמחיש לו את מצבו של אבשלום שנאלץ לברוח מחשש לנקמה מצד בני המלך, ובקשתה שדוד ישיב את אבשלום לירושלים, ויפרוס את חסותו עליו.

דוד מבין שיואב הוא ששלח את האשה למשול לו את המשל, הוא שואל אותה על כך והיא מאשרת. דוד קורא ליואב ושולח אותו להשיב את אבשלום לירושלים, והוא אכן עושה כן.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ מצודות דוד על ספר שמואל ב', פרק י"ג, פסוק כ"ה
  2. ^ מצודות דוד ומלבי"ם על ספר שמואל ב', פרק י"ג, פסוק כ"ו.
  3. ^ כשם שאבימלך בן גדעון בשעתו חיסל את כל 70 אחיו (מלבד יותם שברח) כדי להבטיח את מלכותו על ישראל.
אבשלום

במקרא, אַבְשָׁלוֹם היה בנו השלישי של דוד המלך. סיפורו מסופר בספר שמואל ב' פרקים י"ג-י"ט. אמו הייתה מעכה בת תלמי מלך גשור, ממלכה קטנה בגולן. אבשלום נולד בחברון עם תחילת מלכות דוד ביהודה והוא מתואר כגבר יפה תואר במיוחד, חכם וערמומי. חייו היו קצרים וסוערים. הוא הרג את אחיו למחצה אמנון לאחר שאנס את אחותו תמר. לאחר חזרתו מגשור, ומשהוסרו שאר המתחרים על הכתר מדרכו, מרד בדוד והצליח לתפוס את השלטון. בקרב מכריע שנערך בין צבאות שני הצדדים הובס צבא המורדים ואבשלום הוצא להורג במצוות יואב בן צרויה.

סיפור חייו ומותו של אבשלום עורר עניין ומחלוקת בקרב חוקרי המקרא. מערכת היחסים המורכבת והאינטנסיבית של אבשלום עם אביו דוד, שסופם במרד ובגידה, הפכה את אבשלום לסמל לבן סורר שבא על עונשו. כפי שמסכם מדרש רבה: "כיוצא בו דוד שלא ייסר לאבשלום בנו ולא רידהו יצא לתרבות רעה ושכב עם נשי אביו וגרם לו לילך יחף והוא בוכה, והפיל כמה אלפים מישראל, וגרם לו דברים רעים שאין להם סוף". מאידך, הסיפור המקראי התמציתי מתאפיין בעמימות ואף ברב-משמעות, שבה נשמעים קולות אחדים בתיאור מעשיו של אבשלום. רב המשמעות פתחה פתח לפרשנותו של הסיפור על ידי פרשנים רבים במספר רבדים: פשט (המובן הראשוני של הכתוב), רמז (פרשנות), דרש (פרשנות מרחיבה) וסוד (מיסטיקה).

אמנון (דמות מקראית)

בתנ"ך, אַמְנוֹן היה בנו הבכור של דוד המלך, מאחינועם היזרעאלית. ידוע במיוחד בשל אונס אחותו תמר.

גשור (ממלכה)

גְּשׁוּר הייתה ממלכה קטנה ששכנה באזור הגולן הדרומי, לאורך חופהּ המזרחי של הכנרת והגדה הצפונית של נחל הירמוך. ייסוד הממלכה התאפשר, ככל הנראה, בעקבות כינון ברית של ערים קטנות באזור בתקופת הברונזה התיכונה והמאוחרת שעל יסודות ברית זאת קמה, בראשית תקופת הברזל, ממלכת גשור. המידע ההיסטורי המצומצם אודות ממלכת גשור מקורו במקרא.

דוד

דָּוִד, דָּוִד בֶּן יִשַׁי או דָּוִד הַמֶּלֶךְ (1040 לפני הספירה (ב' תר"ס) – 970 לפני הספירה (ב' תש"ל), לערך) הוא דמות מקראית, שהיה, לפי המתואר בתנ"ך, מלכהּ של ממלכת ישראל המאוחדת (אחרי שאול המלך ואיש בושת), ומייסדה של שושלת בית דוד ששלטה בממלכת יהודה במשך כ-420 שנה עד חורבן הבית הראשון. התיאורים התנ"כיים השונים, מייחסים לדוד כיבוש חבלי ארץ נרחבים בצפון ארץ ישראל ובמערבה. התנ"ך אומר כי נמנע מדוד לבנות את בית המקדש הראשון כי היה מעורב במלחמות שהיו כרוכות בשפיכות דמים רבה.דמותו ופועלו של דוד תפסה מקום חשוב במסורת היהודית ובפולקלור, והוא נחשב לדמות מופת ולאחד מגדולי האומה. בקבלה נמנה דוד עם אחד מ"ארבעת רגלי המרכבה לשכינה", שעליהם מתבססת השראת השכינה בעולם לאורך ההיסטוריה (השלושה הנוספים הם אבות האומה אברהם יצחק ויעקב). דוד המלך מכונה במקרא "נְעִים זְמִרוֹת יִשְׂרָאֵל" (שמואל ב', כ"ג, א'), המסורת היהודית רואה בו את מחבר ספר תהילים. על פי המסורת המשיח יהיה אדם מזרע דוד. מסורת זו אומצה גם בברית החדשה, בה נאמר כי ישו הנוצרי היה נצר לבית דוד.התיאור התנ"כי של חיי דוד משקף מסורות רבות, ולאורך השנים חוקרי מקרא, ארכאולוגים והיסטוריונים, היו חלוקים בדעתם ביחס לדוד ולתיאור מלכותו; אסכולות מסוימות מקבלות את הסיפור התנ"כי כנכון בעיקרו, גם אם מוגזם לעיתים, ואחרות דוחות אותו לחלוטין ורואות בו סיפור שנארג מאות שנים מאוחר יותר. טיעון זה הסתמך בין השאר על הטענה כי אין ממצאים ארכאולוגיים או כתובים המתייחסים לבית המלוכה המפואר שהיה אז, לכאורה, בארץ ישראל. גילוי מצבה ארמית בשנת 1993, בה יש אזכור מפורש ל"בית דוד" שם קץ, בעיני רוב החוקרים, למחלוקת על קיומו ההיסטורי של בית דוד, אך הותיר בעינו את הוויכוח האם מפעלי הכיבוש של דוד ומפעלי הבנייה של שלמה אחריו אכן בוצעו על־ידם, שכן תיארוך מפעלי הבנייה העיקריים בארץ ישראל בראשית האלף הראשון לפנה"ס עדיין שנוי במחלוקת. יש המקדימים אותו לימי שלמה ויש המאחרים אותו לימי עמרי.

דוד ובת שבע

מעשה דוד ובת שבע הוא סיפור תנ"כי, המתואר בספר שמואל ב', פרק י"א ובפרק י"ב. התנ"ך מתאר כיצד דוד המלך רואה מגג ארמונו את בת שבע מתרחצת על גג ביתה. דוד מזמין אותה אליו, שוכב עימה, והיא הרה לו. כל זאת בשעה שבעלה, אוריה החתי, נמצא הרחק, במלחמה מול בני עמון. למרות שיש אלו שטוענים שדוד שלח את אוריה לקרב כדי להסתיר את המעשה, חז"ל מסבירים שאוריה היה חייב מיתה בעבור מרידה במלכות כאשר סירב לחזור לאשתו. אחד משיאי המעשה הוא תוכחתו הקשה של נתן הנביא אל דוד, חרטתו של דוד והעונש הכבד שנגזר עליו.

חטאו של דוד במעשה זה, אשר מטיל צל כבד על דמותו הרוחנית, משך את תשומת לבם של פרשנים רבים במשך הדורות. לפי חז"ל שאמרו; כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה, לא ייתכן שדוד חטא באופן חמור כל כך, והם מציעים פירוש המנקה את דוד הן מאיסור הניאוף והן מאיסור שפיכת הדמים, ומציג את המעשה ככישלון מוסרי בלבד. פירושם התקבל על ידי חלק מהפרשנים בימי הביניים ובימינו, בעוד אחרים חולקים עליו ומציעים הסברים שונים. הדיון בהסבר המעשה ובהבנת דברי חז"ל מהווה דוגמה לדיון במשמעות הפשט, דיון שהתעורר מחדש גם בתחילת המאה ה-21 וכונה "תנ"ך בגובה העיניים", ובו היווה מעשה דוד ובת שבע סוגיה מרכזית.

האישה החכמה מתקוע

האישה החכמה מתקוע היא דמות מקראית שאינה מזוהה בשמה המפורש, אלא רק לפי מקום מושבה. היא מוזכרת בספר שמואל ב', פרק י"ד, פסוקים א'-כ"ד.

מעכה בת תלמי

מַעֲכָה בַּת תַּלְמַי מֶלֶךְ גְּשׁוּר היא אשתו הרביעית של דוד המלך, אם ילדיו תמר ואבשלום.

על הולדת אבשלום מסופר בספר שמואל ב: "...וְהַשְּׁלִשִׁי אַבְשָׁלוֹם בֶּן-מַעֲכָה בַּת-תַּלְמַי מֶלֶךְ גְּשׁוּר" (ספר שמואל ב', פרק ג', פסוק ג'). בהמשך מסופר: "וּלְאַבְשָׁלוֹם בֶּן דָּוִד אָחוֹת יָפָה וּשְׁמָהּ תָּמָר" (ספר שמואל ב', פרק י"ג, פסוק א'). לפי הפרשנים נולדה תמר לפני אבשלום.

מעשה אמנון ותמר

מעשה אמנון ותמר הוא סיפור מקראי (בספר שמואל ב', פרק י"ג, פסוקים א'-ל"ז) המהווה סיפור המשך למעשה דוד ובת שבע, ומוצג במקרא כעונש הראשון שקבל דוד על חטאו. אמנון, בנו של דוד מאחינועם היזרעאלית, התאהב באחותו תמר (בת מעכה בת תלמי מלך גשור), שהייתה אשה יפה. בעצת יונדב בן שמעה, בן דודו, עשה עצמו כחולה, וכשבא דוד לבקרו, בקש שאחותו תמר תבוא לחדרו ותכין לו לביבות בפניו כדי לעורר תאבונו. כאשר הגיעה תמר לחדרו והכינה לפניו את הלביבות, סירב אמנון לאכול עד שכל עבדי המלך הנוכחים בחדר יצאו, והוא יאכל מידיה.

לאחר שיצאו, ביקש אמנון מתמר שתיכנס אל חדרו ותאכיל אותו שם. כשנכנסה לחדרו, ניסה אמנון לפתות את תמר לשכב עימו, משסירבה, בטענה שאל לו לשכב עימה בדרך זנות אלא להסדיר זאת בנישואים רשמיים המאושרים על ידי אביהם, תפס אמנון באחותו ואנס אותה. לאחר מעשה האונס שנא אמנון את אחותו על שסירבה לשתף עימו פעולה ועל שחרפה את מעשהו, ודרש ממנה לצאת מחדרו, על אף בקשתה שיישאנה לאשה כדי להסתיר קלונה, וכמצוות התורה. משסירבה, הורה לאחד ממשרתיו להוציאה מחדרו ולנעול הדלת לבל תנסה להיכנס.

תמר, שהייתה לבושה כתונת פסים, קרעה את כותנתה, שמה אפר על ראשה (סימני אבלות), וזעקה על העוול שנעשה לה. כאשר שמע זאת אבשלום, אחיה מאב ומאם, הורה לה להשתיק את העניין בתואנה שאמנון הוא אחיה; אולם בלבו זמם לנקום באמנון ולכן היה מעוניין שהנושא יושתק כדי ליצור "שקט תעשייתי" לשם הצלחת פעולת הנקם.

משה גרשוני

משה גרשוּני (11 בספטמבר 1936 – 22 בינואר 2017) היה צייר ופסל ישראלי. בעבודותיו, בעיקר בציוריו משנות ה-80 של המאה ה-20, ביטא עמדה שונה מן המקובל לזיכרון השואה באמנות הישראלית. בנוסף נוצר ביצירותיו חיבור חדשני בין שכול לבין מיניות הומוארוטית, באופן שביקר את החברה ואת הלאומיות הישראלית-ציונית. על יצירתו הוכרז כזוכה בפרס ישראל לציור לשנת 2003, אולם לבסוף נשללה ממנו קבלת הפרס.

תמר (בת דוד)

תָּמָר, דמות מקראית, מתוארת בספר שמואל (ב' יג) כבתו של דוד המלך מנישואיו למעכה בת תלמי מלך גשור וכאחות אבשלום. הייתה ידועה בשל יופיה הרב ובשל סיפור האונס, המתואר במקרא, שעברה על ידי אמנון, אחיה מאב.

תקוע (יישוב מקראי)

תְּקוֹעַ היה יישוב קדום ששכן בגבול שבין מדבר יהודה והר יהודה, כ-10 ק"מ דרומית-מזרחית לבית לחם, ואשר נזכר מספר פעמים במקורות. אף שהיישוב נמצא בנחלת שבט יהודה, הוא לא מוזכר ברשימת הערים שבנחלת השבט בנוסח המסורה של ספר יהושע. יחד עם זאת היישוב מוזכר בנחלת השבט בתרגום השבעים.

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.