רצח

רצח הוא מעשה של המתת אדם בידי הזולת בכוונה תחילה, המוגדר בחוק כל המדינות ובחוק הבינלאומי כפשע[דרוש מקור]. בכל התרבויות והדתות הדבר נחשב למעשה פשע חמור ביותר, אך חברות נבדלות זו מזו בהגדרה אילו מעשי קטל נחשבים לרצח ממש, ואילו מקרים יוצאים מהכלל. ככלל שיעור ההחרגות (כלומר מקרי הרג אדם מכוון שאינו נחשב לרצח) נמצא בסימן ירידה מתמשכת, אך קיימים יוצאי דופן רבים.

במרבית המדינות נחשב הרצח לעבירה פלילית שעונשה מאסר עולם ובאחרות (כגון ארצות ערב, סין, מדינות שונות באסיה וחלק ממדינות ארצות הברית) הדין קובע עונש מוות למורשעים ברצח והם מוצאים להורג.

רצח ביהדות

האיסור "לא תרצח" מופיע בעשרת הדיברות, נמנה עם שבע מצוות בני נח ובהלכה נקבע שמצוות לא תעשה זו היא אחת משלוש מצוות שהן בגדר "ייהרג ובל יעבור", כלומר מי שאנוס לרצוח כדי להציל את חייו, מוטב שימות ולא יִרצח. בתורה האיסור על רצח נובע מכך שהאדם נברא בצלם אלוהים ולכן אין לשום אדם אחר זכות לבטל את חייו, בשל המימד האלוהי שקיים בו, בשום מצב אף לא בהמתת חסד, למעט התגוננות שבו האדם מציל את חייו שלו. על פי המקרא הרוצח הראשון בהיסטוריה היה קין, והפך לסמל לאדם מקולל. בלשון התלמוד נאמר שדמו של אדם אחד אינו סמוק מדמו של אדם אחר. במקרים מסוימים הריגה מותרת כמו במקרה של ענישת בית דין ומלחמה. במקרא עונשו של רוצח הוא בכך שהוא יהרג, מידה כנגד מידה, "שופך דם האדם - באדם דמו ישפך", עם זאת חלק מחכמי המשנה הסתייגו מכך עד שאמרו במשנה[1]: "סנהדרין ההורגת אחד בשבוע (הכוונה לשבע שנים) נקראת חובלנית, רבי אליעזר בן עזריה אומר אחד לשבעים שנה רבי טרפון ורבי עקיבא אומרים אילו היינו בסנהדרין לא נהרג אדם מעולם". לעומתם טען רבן שמעון בן גמליאל שגישה זו תוביל לריבוי מקרי הרצח. כמו כן מפרידים במקרא בין דינו של רוצח בשגגה לבין דינו של רוצח בזדון.

בתרבויות אחרות

1280px-Map of world by intentional homicide rate Hebrew

רוב התרבויות והדתות בעולם קיבלו עיקרון זה של איסור רצח ככלל מוסרי בסיסי, עם זאת ישומו לעיתים רבות הוגבל רק לבני אותו המעמד או לבני אותו העם. כך בחלק מהמשטרים הקדומים למעמד של האדונים הייתה סמכות לרצוח בני המעמד של העבדים על פי שיקול דעתם, גם היחס של הסמוראים לאיכרים בתרבות היפנית הקדומה, שבה האיכרים היו נתונים בידי הלוחמים לשבט או לחסד, היה דומה. בתרבויות מסורתיות רבות נשים (ובמידה פחותה בהרבה גם גברים, בעיקר כאלה ששכבו עם נשים נשואות) שקיימו יחסי מין מחוץ לנישואין או נחשדו בכך נרצחו.

היו מספר תרבויות בהם בוצע רצח אף כלפי בני אותו המעמד, כמו העיר ספרטה שבה היו הורגים ילדים נכים וחלשים שלא מילאו את ציפיות החברה וכמו המשטר הנאצי שבשל האידאולוגיה של "טיהור הגזע", רצח ביחד עם מיליוני היהודים גם צוענים והומוסקסואלים ובעלי גזעים "נחותים" נוספים, גם מאות אלפי גרמנים שהיו נכים, חולים קשים, בעלי מומים וחריגים.

ביפן בתקופת אדו (1603-1868), האיכרים נקטו בשיטות לצמצום הריבוי הטבעי, בעיקר "דילול" של תינוקות ממין נקבה. כאשר נולדה ילדה, הייתה לאב את הזכות לצוות על המיילדת לחנוק את התינוקת באמצעות נייר רטוב שקוף אשר הוכן למטרה זאת.

דתות רבות רצחו אנשים שלא הסכימו לבצע המרת דת, לעיתים בצידוק שהרצח נועד להציל את נשמתם של הכופרים, ושקיומו הרוחני של האדם חשוב יותר מקיומו הגשמי.

שיעור מקרי הרצח בעולם נמצא בסימן ירידה מתמשכת, מעשרות ואף למעלה ממאה נרצחים לשנה ל-100,000 נפש באוכלוסייה בימי הביניים, ועד נרצח אחד בלבד לשנה ל-100,000 נפש במרבית מדינות אירופה בראשית המאה ה-21[2]. ניתן להבחין (ראה מפה) שרצח נפוץ יותר במדינות בהן שלטון החוק חלוש, ונדיר יותר בשני סדרי גודל בארצות המערב ובמזרח אסיה.

רצח בדין הפלילי בישראל

הדין בישראל כפי שבא לידי ביטוי בסעיף 300(א) לחוק העונשין מגדיר ארבעה סוגי "רוצחים", תוך שהוא מבדיל בין רצח המבוצע ב"כוונה תחילה", שהוא מונח סגור ומוגדר היטב בסעיף 301 לחוק, לבין "מזיד" שהוא יסוד נפשי לביצוע הדורש גם מודעות לטיב המעשה וגם אדישות או קלות דעת באשר לתוצאותיו. ואלו הם בכלליות ארבעת סוגי ה"רוצחים":

  1. מי שגורם במזיד למותו של אביו, אמו, סבו או סבתו.
  2. מי שגורם בכוונה תחילה למותו של אדם (מוכר כ"רצח בכוונה תחילה").
  3. מי שגורם במזיד למותו של אדם תוך ביצועה של עבירה או בהכנות לביצועה או תוך ניסיון להקל על ביצועה (מוכר כ"רצח במזיד").
  4. מי שגורם למותו של אדם תוך ביצוע עברה אחרת על מנת להבטיח לעצמו או לשותפו הימלטות מעונש.

רצח בכוונה תחילה

בחלק ניכר ממקרי הרצח מורשעים או מואשמים העומדים לדין על האמור סעיף (2). הרשעה לפי סעיף הזה היא הקשה ביותר לתביעה שכן על מנת להוכיח "כוונה תחילה", היא נדרשת להוכיח שלושה יסודות עובדתיים, כבסיס ליסוד הנפשי. ואלו הם:

  • החלטה להמית
  • הכנה
  • העדר קינטור

בפסיקות בית המשפט בישראל פורשו יסודות העבירה בדרך כלל באופן המחמיר עם הנאשמים. כך, "כוונה תחילה" נתפרשה ככוונה המלווה את מעשה הרצח ולאו דווקא ככוונה שקדמה לו בזמן. יסוד ההחלטה נלמד מתוך נסיבות המקרה, אם מתוך הנסיבות ניכר שהייתה החלטה להמית - היסוד מתקיים ואין צורך בהכרזה מפורשת מצד הרוצח על החלטתו להמית את הקרבן. יסוד ההכנה פורש כהכנה פיזית מצומצמת. לדוגמה, במקרה של שתי דקירות בסכין ניתן לראות את הדקירה הראשונה כהכנה לדקירה השניה[3]. לגבי יסוד הקנטור נקבע בפסיקה שהקנטור צריך להיות מעשה ולא רק התגרות מילולית וכן שהקנטור צריך להיות בחומרה כזו שגם "האדם הסביר" היה מתרגז ויוצא מכליו בעקבותיה. בעקבות הצמדת הקינטור לאדם הסביר נוצר מצב בו אף נאשם לא הצליח להתגונן באמצעות טענה שהוא קונטר שכן בית המשפט קבע שוב ושוב שאדם סביר לא היה מקונטר בנסיבות המעשה[4]. שני המקרים היחידים בהם הצליחו נאשמים להתגונן באמצעות טענת הקנטור היו מקרים בהם בעל הרג את אשתו בגלל בגידה[5]. מקרים אלו גררו ביקורת על בית המשפט שהניח שאדם סביר איננו מקונטר בשום מצב למעט מצב של בגידה מצד אשתו. לטענת הביקורת הנחה זו של בית המשפט שיקפה עולם ערכים שובניסטי ומיושן[6]. בכל המקרים האחרים של בגידה שקדמה לרצח בית המשפט לא קיבל את טענת הקינטור[7]. ברוב המקרים, כאשר יסודות עבירת הרצח אינם מוכחים ירשיע בית המשפט בעבירה של הריגה שעונשה המרבי הוא עשרים שנות מאסר.

רצח במזיד

הסעיף השני שגם בו נעשה שימוש רב הוא סעיף (3) הדן ב"רצח במזיד" תוך ביצועה של עבירה אחרת, לדוגמה שוד מזוין שהסתבך, מבלי שהייתה קיימת כוונה תחילה להמית אדם מסוים. הדרישה הפלילית להוכיח זדון פחותה מזו הדרושה להוכיח כוונה תחילה, וככזו אינה רחוקה מאשר הוכחת כוונה פלילית רגילה. על אף ניסוחו של סעיף זה, אין זה מן ההכרח קיומו של שוני מהותי בין העבירה האחרת הנלווית לבין מעשה הרצח עצמו, כפי שגם בא לידי ביטוי בהרשעתו של יגאל עמיר ברצח ראש הממשלה יצחק רבין[8].

במשפטו, אחד ממשפטי הרצח המפורסמים בתולדות המדינה, כתב השופט אדמונד לוי כי די היה בהודאתו של עמיר כי הוא ירה במנוח על מנת לשתקו, תוך שהוא הכחיש כוונה תחילה להמיתו כדי להרשיעו ב"רצח במזיד" כאמור בסעיף (2). משכך, שגם גרימת חבלה חמורה במזיד (ירי באדם על מנת לשתקו) המביאה למותו של אדם, יכולה לבוא לידי הרשעה ברצח, גם מבלי להוכיח יסוד של כוונה תחילה להמית. לבסוף הורשע עמיר ברצח בכוונה תחילה, ברם ההלכה המשפטית שנקבעה שם - ניתן להשתמש בה במקרה שיקשה על התביעה להוכיח רצח בכוונה תחילה.

אסכולה משפטית אחרת טוענת כי שתי העבירות, ההמתה והעבירה הנלווית, חייבות להיות בלתי תלויות ונפרדות. טרם גובשה פסיקה חד משמעית בעניין זה, והוא עומד לפתחו של בית המשפט בכל תיק מחדש.

סעיפי רצח נוספים

סעיף (4) דן לחומרה אדם ההורג אדם אחר בניסיון לחמוק מעונש, ולכן להבדיל מסעיפים אחרים אינו דורש הוכחת פורמלית של כוונת זדון. עם זאת, הרי נקבע במספר פסקי דין שעל התביעה להוכיח כוונה בדרגה כזו גם לגבי חלופה זו. אחד ההבדלים המהותיים בינו לבין סעיף (3) הדומה לו בניסוחו הוא כי סעיף (4) מתייחס לשלב שבו הושלמה העבירה[9].

סעיף (1) העוסק בהמתת הוריו או סביו של אדם, זהה בניסוחו לסעיף 298 לחוק העונשין הדן בעבירת ההריגה, למעט הדרישה הנוספת להוכיח כוונת זדון, שאין התביעה נדרשת פורמלית בהוכחת עבירת ההריגה. משמעות הדבר היא כי הרשעה של אדם בהריגת הוריו או סביו גוררת כמעט אוטומטית את הרשעתו ברצח, מבלי מתן שיקול דעת לבית המשפט. הדרישה הנוספת להוכחת זדון אינה משנה הרבה, שכן גם בהרשעת אדם בעבירת הריגה ממילא נדרשת להוכיח כוונה פלילית.

כמו בכל אישום פלילי, כנגד אישום ברצח בכל אחד מארבעת הסעיפים, ניתן להעלות את ההגנות הפליליות (כורח, צידוק וכיוצא בזה).

ענישה

החוק בישראל מחייב עונש מאסר עולם על עבירת רצח פרט למקרה של "ענישה מופחתת" מחמת הפרעה נפשית חמורה, התעללות נמשכת או מצב הקרוב להגנה בפלילים. שופטי בית המשפט העליון נחלקו לגבי היקף השימוש בסעיף המאפשר ענישה מופחתת. כתב על כך השופט יוסף אלרון[10]:

"בפסיקה נקבע, כי ענישה מופחתת מכוח סעיף 300א שמורה לאותם מקרים גבוליים ונדירים שבהם עמד נאשם על ספו של סייג אי-שפיות הדעת שעשוי היה לפטור אותו מאחריות פלילית למעשיו, ותחושת הצדק מחייבת שלא לגזור עליו מאסר עולם ... לאחרונה נשמעה בפסיקת בית משפט זה הדעה, כי בתי המשפט מציבים משוכה גבוהה מן הרצוי בבואם להכריע בשאלת תחולתו של סעיף 300א לחוק העונשין. כך למשל, סבר השופט נ' הנדל בעניין אלוני, כי: "ההתפתחות הפסיקתית מצמצמת את פרשנות הסעיף יתר על המידה, כך שיישומו, הלכה למעשה, מוגבל מדי. [...] במצב המשפטי הנוכחי אין בחקיקה דרגות שונות של רצח, כפי שיש בשיטות משפטיות אחרות. יש בכך כדי להבליט את החשיבות של סעיף 300א. אין להגבילו כאילו התיקון, על החידוש שבו, נועד לפתוח פתח כחודה של מחט". גם השופט מ' מזוז סבר באותו עניין כי לסעיף 300א לחוק העונשין ניתנה פרשנות מצמצמת יתר על המידה. לעמדה זו הצטרף השופט י' עמית אשר סבר, בעניין זועבי, כי בשלה העת "לרכך" את עצמת התסמינים הדרושים לפי סעיף 300א לחוק ... איני שותף לעמדה זו. אמנם, הפעלתו של סעיף 300א מסורה לשיקול דעתו הרחב של בית המשפט, אשר יכריע בשאלת הענישה המופחתת בהתאם לנסיבות העניין ... ואולם, בבוא בית המשפט להכריע אם התקיימו התנאים האמורים באופן המצדיק הטלת עונש מופחת על נאשם, עליו לשוות לנגד עיניו את הערך של קדושת חיי אדם, שהופר ונרמס במעשה הרצח, ולנהוג במידה כפולה ומכופלת של זהירות בטרם ישית עונש מופחת על נאשם. לטעמי, קביעתו של עונש מופחת צריכה להישמר אפוא לאותם מצבים חריגים ביותר ..."

כל עבירת המתה שבה הוכח יסוד נפשי פחות מכוונה תחילה - כגון אדישות, פזיזות, רשלנות ואף רשלנות פושעת, ובלבד שלא הוכחה חלופה אחת משלוש החלופות האחרות כגון "רצח במזיד" - הרי היא עבירת "הריגה" שעונשה המרבי עשרים שנות מאסר, או "גרימת מוות ברשלנות" שעונשה שלוש שנות מאסר.

רפורמה בעבירות ההמתה בישראל

בשנת 2007 מינה שר המשפטים ועדה לבחינה מחודשת של עבירות ההמתה בישראל (גרימת מוות ברשלנות, הריגה ורצח). בראש הצוות עמד פרופ' מרדכי קרמניצר מהמכון הישראלי לדמוקרטיה והשתתפו בו אפרת ברזילי, מנהלת המחלקה הפלילית בפרקליטות המדינה, רחל גוטליב ועמית מררי ממחלקת ייעוץ וחקיקה במשרד המשפטים וד"ר יואב ספיר, סגן הסניגורית הציבורית הארצית[11][12]. הוועדה המליצה לערוך רפורמה מקיפה בתחום, ובין היתר, לבטל את עבירת ההריגה, להרחיב את תחולת עבירת הרצח, ולהגדיר מספר עבירות המתה חדשות כגון המתה באחריות מופחתת, המתה בקלות דעת, גרימת מוות בהתרשלות רבתי והמתה בעקבות בקשת הקרבן[13][14].

המלצות הוועדה מומשו בתיקון לחוק העונשין[15] שאושר בכנסת ב-1 בינואר 2019 ונכנס לתוקף ב-1 ביולי 2019. במסגרת התיקון נוספו לחוק עבירות רצח בנסיבות מחמירות, המתה בנסיבות של אחריות מופחתת והמתה בקלות דעת, ובוטלה עבירת ההריגה.

קטגוריות מיוחדות של רצח

המתת חסד

בסוגיית "הרצח מתוך רחמים", המכונה גם המתת חסד, קיים פולמוס, מכיוון שהיא נעשית מתוך רצון למנוע חיים של יסורים, לעיתים לפי בקשתו של החולה, אם ביכולתו לתקשר עם הסביבה או אם הצהיר על כך מבעוד מועד. ברוב מדינות העולם קיים איסור על המתת חסד, בהולנד, בלגיה ולוקסמבורג הדבר אפשרי[16]. בסין מתירים המתת חסד רק בשלב האחרון של המחלה בתנאי שהחולה ביקש זאת באופן רשמי. בקולומביה מתירים המתת חסד של חולים סופניים בהסכמתו המוקדמת של החולה לכך. במדינות יפן, שוודיה, צרפת, ספרד וגרמניה מתאפשרת המתת חסד פסיבית. בשווייץ קיימת חובה לפעילות פעילה של החולה בתהליך ההמתה/התאבדות. החוק השווייצרי אינו מאפשר להזריק חומר ממית לאדם ללא מעורבותו, ידיעתו או אישורו[17].

בשנת 2016 הכנסת דחתה את הבקשה לקיום אפשרות להמתת חסד בישראל[18].

רצח פוליטי

רצח פוליטי - התנקשות - הוא רצח של דמות מדינית או פוליטית בכירה: נשיא, ראש ממשלה, שר, מועמד לתפקידים אלה, מנהיג של מפלגה יריבה לשלטון, או דמות פופולרית עם שאיפות שלטוניות. מבחינת החוק הפלילי עבירת הרצח הפוליטי היא עבירת רצח גרידא, אך מבחינה לאומית והיסטורית יש לה משמעות כבדה והיא יכולה לשנות גורל עמים ומדינות. מעשי רצח פוליטי שזורים לאורך ההיסטוריה, ועם הנרצחים מסיבה זו נמנים גדליהו בן אחיקם, יוליוס קיסר, אברהם לינקולן, הארכידוכס פרנץ פרדיננד, מהטמה גנדי, ג'ון פיצג'רלד קנדי, מרטין לותר קינג, אנואר סאדאת, אינדירה גנדי, אולוף פלמה, יצחק רבין, בנזיר בהוטו, רחבעם זאבי, הרב כהנא ועוד.

רצח נשים על–ידי בני משפחותיהן

רצח נשים על–ידי בני משפחותיהן הוא מעשה רצח של נשים שביצעו מעשה המערער על שליטת אב המשפחה או גברי המשפחה באותן נשים אשר נעשה לרוב בדת המוסלמית. לרוב, מתורץ מעשה רצח כזה בטענה שהאישה קיימה קשר רומנטי או מיני שלא על דעתם או בהסכמתם של בני משפחתה, או שאורחות חייה אינם נושאים חן בעיניהם. רוצחי נשים מסוג זה מגדירים מעשים כאלו כ"חילול כבוד המשפחה" ואינם רואים במעשה רצח אלא "שמירה על כבוד המשפחה." להלכה, מתייחס הדין הפלילי בישראל למעשים כאלו כמעשי רצח לכל דבר. בפועל, נוהגים לעיתים בתי המשפט להקל בעונשם של רוצחים אלו.

גאולת הדם

נקמת דם הוא רצח הנעשה על ידי קרוביו של נרצח, כפעולת גמול על רציחתו של קרובם. קרוביו של הנרצח רוצחים את רוצח קרובים או מישהו ממשפחתו. נקמת דם עלולה להתפתח לשרשרת דמים של מעשי רצח, ורוב הפעמים דבר זה אכן קורה[דרוש מקור].

כבוד המשפחה

סוג רצח נוסף כתוצאה מנקמת דם הוא רצח על כבוד המשפחה, סוג רצח זה כבר נזכר במקרא במעשה שמעון ולוי אחי דינה שרצחו את שכם בן חמור ובני עירו לאחר שטימא את דינה אחותם, כך גם אבשלום בן דוד אחי תמר רצח את אמנון לאחר שאנס את תמר אחותו.

עיר מקלט

על פי המקרא, הורג בשוגג ניתנה לו האפשרות להימלט לעיר מקלט. השהייה בעיר המקלט נתנה להורג הגנה מפני גאולת דם.

קטל תינוקות

קטל תינוקות (infanticide) נהוג בחברות רבות כפתרון בלית-ברירה להולדת צאצא שלא ניתן לקיימו או שעצם קיומו פוגע קשות בהוריו. בחברות ציידים לקטים רבות קטל תינוקות אינו מן הנמנע, מאחר שחיי הנדודים שהם הכרח קיומי לציידים/לקטנים אינם אפשריים עם יותר מתינוק אחד למשפחה בכל זמן נתון. מנגד, חברות פטריארכליות מסוימות נוקטות בהחבא, קטל תינוקות ממין נקבה, שכן בעוד שצאצא זכר נחשב ליורש ראוי, הבנות נתפשות כנטל וכפחיתות כבוד. בחברות רבות קטל תינוקות הוא גורלם של תינוקות לא רצויים שהולדתם מקורה באונס או בקשר פסול חברתית. יש הרואים גם בהפלה מלאכותית של עוברים רצח, בתלות במידת התפתחותם.

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ מסכת מכות א י
  2. ^ להמחשה גרפית ומקורות, ראו דף ההיסטוריה של שיעורי הרצח באתר של מקס רוזר Our World in Data
  3. ^ אהרן אנקר, "רצח בכוונה תחילה", משפטים ו (התשל"ו), עמ' 478
  4. ^ להרחבה: מרדכי קרמניצר וליאת לבנון, "על היסוד של העדר קינטור בהגדרת הכוונה תחילה", בתוך ספר דייוויד וינר על משפט פלילי ואתיקה, 2009
  5. ^ ע"פ 3071/92 אזואלוס נ' מ"י, וע"פ 30/73 שמואלוביץ' נ' מ"י
  6. ^ אורית קמיר, "איך הרגה הסבירות את האשה: חום דמם של האדם הסביר והישראלית המצויה בדורטורינת הקנטור בהלכת אזולאס", פלילים ו', אוקטובר 1997
  7. ^ ראו לדוגמה: ע"פ 1159/13 ויטלי מיכאלוב נ' מ"י. ע"פ 392/91 גדעון בן אורי שץ נ' מ"י
  8. ^ תפ"ח (תל אביב-יפו) 498/95
  9. ^ תפ"ח (באר-שבע) 952/03
  10. ^ ע"פ 1828/14 אשר דאהן נ' מדינת ישראל, ניתן ב-27 ביוני 2019
  11. ^ יובל יועז ושחר אילן, שר המשפטים הקים ועדה שתגבש הצעה למדרוג רחב יותר בעבירות המתה, באתר הארץ, 16 במאי 2007
  12. ^ תומר זרחין, צוות בראשות הפרופסור קרמניצר מציע לנאמן לקבוע שתי דרגות רצח, באתר הארץ, 29 באפריל 2011
  13. ^ הפצת תזכיר עבירות המתה, כתבות
  14. ^ פורטל תקדין, www.takdin.co.il
  15. ^ חוק העונשין (תיקון מס' 137), התשע"ט-2019
  16. ^ המתת חסד: שלוש מדינות מתירות, אחרות מעלימות עין - וואלה! חדשות
  17. ^ מה יהיה בסופנו ? על הזכות למות בכבוד. הטרקלין.
  18. ^ איתי גל, הכנסת דחתה - לא תהיה המתת חסד בישראל
6 בדצמבר

6 בדצמבר הוא היום ה־340 בשנה (341 בשנה מעוברת), בשבוע ה־49 בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 25 ימים.

ארמנים

ארמנים (בארמנית: Հայեր) הם אומה וקבוצה אתנית עתיקה ממוצא הודו-אירופי, שמקורה בשטח שמדרום לים השחור (הקווקז והרמה הארמנית). מספרם בעולם נאמד ב-8 מיליון, כאשר פרט לארמניה חיים ריכוזים גדולים ברוסיה, ארצות הברית, צרפת, גאורגיה, ובערים שונות במזרח התיכון.

בור הריגה

בור הריגה (בגרמנית: Tötung Grube) הוא שיטת רצח המונים, שבוצעה על ידי כוחות גרמניה הנאצית, והייתה שכיחה בעיקר בשלב הראשון של מלחמת העולם השנייה ובשטחי מזרח אירופה, באזורים שנכבשו על ידי הנאצים בשטחי ברית המועצות (שכללו את מזרחה של פולין, המדינות הבלטיות וחלקים מרומניה). בין שאר אתרי בורות הירי ידועים באבי יאר, שבו נרצחו יהודי קייב והסביבה; פונאר, שבו נרצחו יהודי וילנה; והפורט התשיעי בקובנה. בתקופת השואה נרצחו כמיליון וחצי יהודים בשיטה זו.

הוצאה להורג

הוצאה להורג היא הפעולה של הריגת אדם המתבצעת לאחר החלטה (עונש מוות) של סמכות משפטית ולא כהחלטה של אדם בודד (פעולה הקרויה הריגה או רצח), אלא כהחלטה של קבוצה, היונקת את כוחה מתמיכה רחבה יותר. זוהי למעשה הסנקציה החריפה ביותר שמדינה יכולה להפעיל כנגד אזרחיה. כיום מקובל בעולם הרחב שלמדינה יש זכות חוקית (אם כי לא בהכרח מוסרית) לבצע הליך זה כלפי אזרחיה או כלפי נתינים זרים הנשפטים במסגרת מערכת המשפט שלה, ושלא מדובר בפשע.

פעמים רבות נעשית ההוצאה להורג בעקבות גזר דין אשר ניתן בהתאם לחוק המאפשר הטלת עונש מוות. במקרים אחרים, בעיקר בזמן מלחמה או בשלטון עריץ, נעשית הוצאה להורג ללא משפט, על-פי החלטה מקומית, לרוב מתוך תחושה שהחלטה זו משקפת את רצון השלטון, ולעיתים אף בהנחיה ברורה (אך חסרת בסיס חוקי) של השלטון. הוצאה להורג בלא משפט, בידי המון זועם, קרויה לינץ'.

השואה

השואה הייתה שורת מעשי רצח עם ורדיפות אתניות, שבוצעו החל מעליית הנאצים לשלטון בגרמניה בתחילת 1933, ובמהלך מלחמת העולם השנייה עד כניעת גרמניה הנאצית במאי 1945. פשעים אלו בוצעו על ידי שלטונות גרמניה הנאצית בהנהגתו של אדולף היטלר, עוזריהם, משתפי פעולה ושלטונות בעלי בריתה, כשתכליתם היו בהתחלה פגיעה במעמד היהודים וגזילת נכסיהם, ובהמשך, בעיצומה של המלחמה, השמדתם השיטתית של כל בני העם היהודי (הפתרון הסופי). מספר הנרצחים היהודים בשואה וכתוצאה ישירה ממנה נאמד בכשישה מיליון.

הנאצים רצחו גם מיליוני לא-יהודים במלחמת העולם השנייה, בהם צוענים, הומוסקסואלים, גרמנים בעלי מוגבלויות ופגועי נפש, אזרחים פולנים ושבויי מלחמה מברית המועצות, אך המושג "שואה" מתייחס להשמדת היהודים. בדברי הימים של העת החדשה מוכרת השואה כגדול הפשעים נגד האנושות.

התאבדות

התאבדות היא פעולה שבה אדם שם קץ לחייו ומביא למותו בכוונה תחילה.

הערכות מדברות על כמיליון בני אדם המתים כל שנה כתוצאה מהתאבדות בקרב אוכלוסיית העולם כולו, יותר מאשר במלחמות ומקרי רצח. אחוז המתאבדים גבוה משמעותית (פי 3 ויותר) בקרב גברים לעומת נשים על אף שבקרב נשים מתבצעים יותר ניסיונות התאבדות. השיעור גבוה במיוחד בקרב מתבגרים וצעירים עד גיל 35. נהוג למדוד את המתאבדים בכמות לכל 100,000 אנשים. בעולם כולו הממוצע עומד על כ-16, כאשר הראשונה בטבלה העולמית היא גרינלנד עם כ-83. בפער ניכר במקום השני, ליטא עם כ-36, ואילו בכמה מדינות כמו אנטיגואה וברבודה, נפאל והאיטי השיעור הוא אפסי (פחות מ-0.1).

ההתאבדות נתפסת כמעשה קיצוני ביותר ברוב רובן של החברות האנושיות, ואסורה באיסור חמור מאוד ולעיתים גם החמור ביותר בדתות המונותיאיסטיות וכן בבודהיזם וההינדואיזם.

התנקשות

התנקשות היא ניסיון מתוכנן לרצח אדם מסוים למען אינטרס מסוים, אשר בדרך כלל הוא אישיות ידועה או בעל תפקיד ציבורי.

במישור הפלילי, התנקשות שהצליחה היא פשע של רצח בכוונה תחילה, ועונשה ברוב המדינות הוא מאסר עולם או עונש מוות. התנקשות שנכשלה מוגדרת בדרך כלל כ"ניסיון לרצח".

המילה האנגלית להתנקשות היא assassin, נגזרת מחשישיון (בערבית: حشّاشين), מסדר של ניזארים, שנתפס באירופה של ימי הביניים כקבוצה רדיקלית של מתנקשים המאומנים לחיסול ממוקד של יריביהם.

טבח

טבח הוא רצח המוני ישיר ומכוון, בייחוד של אזרחים לא לוחמים, או אלו שאין ביכולתם להתגונן כראוי. מעשי טבח בעבר הוגדרו כפרעות (במיוחד כשבוצעו נגד יהודים) וכיום מוגדרים לעיתים קרובות כפשעי מלחמה או "זוועות". לפיכך, לא נוהגים להשתמש במילה לתיאור הריגת לוחמים, אלא אם כן התיאור הוא מטאפורי (לעיתים קרבות קשים מכונים כ"טבח" בגלל כמות המתים בהם, למרות ששני הצדדים היו חמושים). עם זאת, רצח המוני ומכוון של שבויים מוגדר לעיתים קרובות כטבח.

כמו כן, השתמשו במילה "טבח" כדי לתאר רצח של אזרחים או חיילי צבא בהיקפים קטנים יותר, אם לאירוע הייתה השפעה פוליטית על אירועים עתידיים אחרים, דוגמת טבח בוסטון. רציחות המתבצעות על ידי קבוצה קטנה של אנשים או אפילו אדם אחד, כונו לעיתים "טבח" (ראו למשל הטבח בווירג'יניה טק).

בגואטמלה היו נפוצים בעבר מעשי טבח באינדיאנים משבט המאיה, ובעקבות זאת, הגיעה מועצת זכויות האדם במדינה להסכמה אודות ניסוח מדויק לתיאור טבח: "טבח ייוחס להוצאה להורג של חמישה אנשים או יותר, באותו מקום, כחלק ממבצע שקורבנותיו במצב בו אינם יכולים להגן על עצמם". בקולומביה, המילה "טבח" שימשה על פי הגדרתה הרשמית, לתיאור רצח של שישה אנשים או יותר באותה העת.

מעשי טבח נפוצים בתקופות מלחמה ובייחוד בזמן מלחמת אזרחים. כמו כן, מעשי טבח רבים נערכים בעת ניסיונות לביצוע טיהור אתני או רצח עם (דוגמת השואה - אשר היקף מעשי הטבח השיטתי והמוסדר של 10 מיליון נפש במהלכה היו מקרה שלא היה כדוגמתו במאות השנים האחרונות), בעת ניסיונות של משטרים דיקטטוריים לדכא את האופוזיציה או את הקבוצה האתנית שאיננה משתייכת לקבוצה השלטת, וכן בעת ביצוע פעולות טרור (דוגמת הפיגוע במלון פארק). מעשי טבח מבוצעים לעיתים גם ללא מניע פוליטי או אחר (כדוגמת הטבח בתיכון קולומביין).

השימוש במילה זו לעיתים שנוי במחלוקת, במיוחד כאשר הוא נועד לגייס את דעת הקהל הבינלאומית נגד מבצעי הפשע כביכול. דוגמה לכך הוא השימוש במילה "טבח" לתיאור הקרב בג'נין על ידי סאיב עריקאת (ולאחר מכן על ידי אחרים ברשות הפלסטינית או במסגרת הסרט ג'נין ג'נין). דוגמה נוספת היא כינוי הקרבות ב-13 באוקטובר 1990 בשלהי מלחמת האזרחים בלבנון בין תומכי מישל עון למיליציות הנוצריות האחרות וצבא סוריה כ"טבח", למרות שהתנהלו קרבות די שקולים בין הכוחות.

מלכי יהודה וישראל

על פי המתואר בספר שמואל, שבטי ישראל שבארץ-ישראל התגבשו לממלכה אחת שעליה מלך תחילה שאול המלך ולאחריו דוד המלך. בספר מלכים ובדברי הימים מתואר כיצד לאחר מות שלמה, בנו של דוד, מתפצלת ממלכת ישראל המאוחדת לשתי ממלכות: ממלכת ישראל וממלכת יהודה.

ממלכת ישראל כללה את עשרת השבטים ומלכה הראשון היה ירבעם. ממלכת יהודה כללה את השבטים יהודה ובנימין ומלכה היה רחבעם בן שלמה. ממלכת ישראל כללה כמה שושלות, בעוד שושלת בית דוד לא פסקה עד לאובדן העצמאות והיציאה לגלות בבל.

ספרות בלשית

ספרות בלשית היא ענף ספרותי שהתפתח מאמצע המאה ה-19 והגיע לשיא שגשוגו בעשורים הראשונים של המאה העשרים. בענף ספרותי זה מתוארים סיפורי פשעים - בעיקר רצח - בצורת תעלומה, שבלש (בלש משטרה, חוקר פרטי או בלש מטעם עצמו), גיבור הספר, פותר לקראת סיום הספר באמצעות הגיונו החריף ועל פי רמזים ועקבות השזורים לכל אורך הספר. חלק מספרי הבלשים הם סדרתיים ובהם דמות קבועה של בלש הפותר בכל ספר תעלומה אחרת.

הספרות הבלשית צמחה במקביל לאורבניזציה המואצת של החברה האנושית ולעליית תנועת הנאורות, שגרסה כי האדם יכול בכוח שכלו בלבד לפענח את העולם סביבו ולפתור את מצוקותיו.

סוגה ספרותית זו קרובה לספרי ריגול, סיפורי פעולה ובמידת מה לספרות אימה. חלק מספרים אלה הוסרטו כסרטי קולנוע.

בתרבות המערבית ישנם מופעים מוקדמים של סיפורים עם מאפייני בילוש, כגון המחזה "אדיפוס המלך" לסופוקלס, משפט שלמה, סיפור שושנה שבתוספות לספר דניאל, וסיפור שלושת התפוחים במחרוזת אלף לילה ולילה. בניגוד למופעים נדירים אלה במערב, סוגה בלשית עשירה התפתחה בסין, החל מהמאה ה-14.

צום גדליה

צוֹם גְּדַלְיָה (גם צוֹם גְּדַלְיָהוּ) הוא יום תענית ביהדות החל בג' בתשרי, יום לאחר ראש השנה (אם יום זה חל ביום שבת, הצום נדחה ליום המחרת). צום גדליה הוא אחד מארבעת הצומות הקשורים לחורבן בית המקדש הראשון.

תענית זו נקבעה לציון רצח גדליהו בן אחיקם, שהיה נציב על יהודה בימים שלאחר חורבן בית המקדש הראשון, בתחילת המאה ה-6 לפנה"ס, ומותו סימל את סופו המוחלט של היישוב היהודי בתקופת בית ראשון.

רואנדה

רפובליקת רואנדה (להאזנה (מידע • עזרה) המכונה "ארץ אלף הגבעות" - בקיניַרואנדה: Igihugu cy'Imisozi Igihumbi להאזנה (מידע • עזרה), בצרפתית: Pays des Mille Collines) היא מדינה במרכז אפריקה הגובלת באוגנדה, בורונדי, הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו וטנזניה. האוכלוסייה המקומית מורכבת משלוש קבוצות אתניות. ההוטו, המהווים את רוב האוכלוסייה, הם איכרים מקבוצת עמי הבנטו. הטוטסי, הרועים אשר הגיעו לאזור במאה ה-15, היו עד 1959 הכת השולטת תחת מערכת פיאודלית המבוססת על נכסי בקר. הטווה נחשבים לשרידי המתיישבים הראשונים באזור והם בני הגזע הפיגמי.

רצח ארלוזורוב

רצח חיים ארלוזורוב, ממנהיגי היישוב וראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, אירע ב-16 ביוני 1933, בחוף תל אביב. הרצח, שנותר בלתי מפוענח, עורר סערה רבה ביישוב העברי והאשמות כבדות כנגד התנועה הרוויזיוניסטית. הפולמוס על זהות הרוצח והשלכותיו המשיך להתנהל ביישוב בתקופת המנדט הבריטי ובמידה מסוימת אף לאחר הקמת מדינת ישראל.

רצח העם הארמני

רצח העם הארמני (בארמנית: Հայոց Ցեղասպանութիւն), המכונה גם שואת הארמנים ובמסורת הארמנית "הפשע הגדול" (בארמנית: Մեծ Եղեռն, בתעתיק עברי: מֶץ יגֶרְן), היה רצח עם מכוון ושיטתי שביצעה האימפריה העות'מאנית במהלך מלחמת העולם הראשונה באוכלוסייה הארמנית שבשטחה.

רצח העם הארמני התאפיין במעשי טבח המוניים, גירוש המוני וצעדות מוות, בתנאים שתוכננו להביא למותם של המגורשים. לאחר סופה של מלחמת העולם הראשונה המשיכו טורקים, כורדים ואזרים לטבוח בארמנים עד שנת 1923. ההערכה הרווחת היא שכמחצית מהאוכלוסייה הארמנית בטורקיה, בין מיליון למיליון וחצי ארמנים, נספתה. קבוצות אתניות נוצריות אחרות, כמו האשורים והיוונים, נטבחו אף הן באותה תקופה בשטחי האימפריה העות'מאנית, ויש הרואים בכך חלק ממדיניות ואידאולוגיה מכוונת ומתוכננת של העות'מאנים לטהר את אסיה הקטנה מנוצרים.

רצח יצחק רבין

רצח ראש ממשלת ישראל יצחק רבין הוא רצח פוליטי שאירע ב-4 בנובמבר 1995 (י"ב בחשוון ה'תשנ"ו) בכיכר מלכי ישראל בתל אביב. הרצח בוצע בתום עצרת תמיכה בהסכמי אוסלו, על ידי יגאל עמיר, שהתנגד לדרכו המדינית של רבין, ובמיוחד לחתימתו על הסכמי אוסלו.

הרצח גרם לזעזוע בישראל, היו לו השלכות רבות גם על המצב הפוליטי בישראל, והוא אף תואר כנקודת שבר ביחסים בין ימין ושמאל במדינת ישראל. בעקבות הרצח נקבע יום הזיכרון ליצחק רבין החל מדי שנה בתאריך י"ב בחשוון.

רצח עם

רֶצַח עַם (או במינוח המדויק יותר: הַשְׁמָדַת עַם), בלועזית גֵ'נוֹסַיְיד (Genocide), הוא ניסיון מכוון של שלטון להשמיד קבוצה חברתית מסוימת – עם, קבוצה לאומית, אתנית או קבוצה דתית – באמצעות רצח המוני.

את המונח טבע רפאל לֶמְקין, משפטן יהודי-אמריקני. בהשפעתו נחתמה בדצמבר 1948 אמנת האו"ם בדבר מניעתו וענישתו של הפשע השמדת עם, שאושררה בינואר 1951 על ידי כלל חברות האו"ם.מעשי טבח מוכרים מתרבויות שונות בדברי ימיה של האנושות. בעת העתיקה התבצעו רציחות המוניות שניתן להגדירן כרצח עם: כך למשל בסופה של המלחמה הפונית השלישית טבחו הרומאים כמעט בכל תושבי קרתגו ורצחו מאות אלפים מתושביה; יוליוס קיסר השמיד רבע מאוכלוסיית גאליה ומכר רבע נוסף לעבדות. ההיסטוריה של האימפריה הרומית ומסעותיו של ג'ינגיס חאן מספקות עוד דוגמאות רבות להשמדה שיטתית של אוכלוסייה.

במאה ה-19 נרצחו מיליוני בני אדם בכל היבשות המיושבות ושבטים ועמים נוספים הוכחדו; כך למשל ברצח העם הצ'רקסי בשנת 1864 בקווקז, רדיפת האינדיאנים באמריקה והאבוריג'ינים באוסטרליה ועוד.

במאה העשרים הגיעה תופעת הרצח ההמוני לשיא, בהשמדה המאורגנת ביותר, השיטתית ביותר ובממדים הגדולים ביותר שיצר האדם. מעשי הרג המוני של אזרחים לא חמושים הובילו למותם של למעלה מ-150 מיליון בני אדם במאה העשרים. הדוגמה הקיצונית ביותר לרצח-עם היא שואת העם היהודי שבה נרדף כל מי שהוגדר כיהודי על ידי הרוצחים, שביקשו לשים את ידם על כל היהודים בעולם. אלא שקצב השמדת היהודים בשואה (שהתגבר עם יישום הפתרון הסופי והקמת מחנות השמדה ייעודיים) לא עלה על קצב השמדת הטוטסי ברצח העם ברואנדה, שהתבצע ברובו באמצעות נשק קר.

ביטוי נוסף לטכנולוגיה המאפשרת רצח המוני "בלחיצת כפתור" מהווה החימוש בנשק גרעיני, אשר בשימוש היחיד שנעשה בו בהירושימה ונגסקי אבדו חייהם של רבע מיליון בני אדם. פיתוחו של הנשק הגרעיני וייצורו בכמויות גדולות על ידי המעצמות הביא לכדי אפשרות ממשית את השמדת האנושות כולה.

רצח פוליטי

רצח פוליטי הוא רצח של אדם על שום דעותיו או פעילותו האידאולוגית או הפוליטית.

רצח קנדי

רצח נשיא ארצות הברית, ג'ון פ. קנדי, אירע בדאלאס שבטקסס, ב-22 בנובמבר 1963. הרצח אירע במהלך נסיעתו של הנשיא קנדי במכונית פתוחה ברחובות דאלאס לאחר ביקור בעיר פורט וורת', בדרכו לפגישה במרכז המסחרי של דאלאס. במכונית נסעו גם ג'ון קונלי, מושל טקסס, שנפגע אף הוא בהתנקשות, והגברת הראשונה, ג'קלין קנדי.

ארבע חקירות ממשלתיות ואחת מוניציפלית קבעו כי הרצח בוצע על ידי לי הארווי אוסוואלד. לאחר הרצח עלו תאוריות קשר שונות באשר לזהות המתנקש או המתנקשים. הרצח מהווה אירוע מכונן בתודעה ובתרבות האמריקנית, ועד היום נחשב בידי רבים לנושא בלתי פתור, שיוצרים וחוקרים שבים ודשים בו שוב ושוב.

רצח שלושת הנערים

רצח שלושת הנערים היה אירוע טרור, שבו נחטפו שלושה נערים ישראלים בגוש עציון ונרצחו באותו הלילה, ב-12 ביוני 2014 (ט"ו בסיוון ה'תשע"ד) בידי מחבלים פלסטינים מתנועת החמאס. בפיגוע נרצחו: גיל-עד מיכאל שַׁעֶר, בן 16, תושב טלמון, תלמיד ישיבת מקור חיים בכפר עציון; יעקב נפתלי פרנקל, בן 16, תושב נוף איילון, גם הוא תלמיד ישיבת מקור חיים (בעל אזרחות כפולה- ישראלית ואמריקנית); ואיל יפרח, בן 19, תושב אלעד, תלמיד ישיבת שבי חברון.

החוטפים והרוצחים זוהו כמרואן קוואסמה ועאמר אבו עישה. יוזם ומפקד החטיפה הוא מחמוד קוואסמה, מחבל חבר חמאס ממשוחררי עסקת שליט. ב-20 באוגוסט אישר בכיר חמאס סאלח אל-עארורי כי אירוע החטיפה והרצח בוצע על ידי הזרוע הצבאית של חמאס, גדודי עז א-דין אל-קסאם.עד למציאת גופותיהם נחשבו הנערים כחטופים, ונלקחה בחשבון אפשרות כי מדובר בפיגוע מיקוח. במשך כשבועיים וחצי, במסגרת מבצע "שובו אחים", השקיעה ישראל מאמצים ניכרים בניסיון לאתרם. ב-30 ביוני, 18 ימים לאחר החטיפה, נמצאו גופותיהם של שלושת הנערים. ב-23 בספטמבר, כשלושה חודשים לאחר החטיפה, אותרו שני הרוצחים בבית בחברון, ונהרגו בפעילות משותפת של צה"ל, הימ"מ והשב"כ.

במהלך 18 ימי חיפושים התבלטו בתקשורת דמויותיהן של שלוש האמהות שהעבירו מסר של אמון בדרג המדיני ובכוחות הביטחון. הן הוזמנו לדבר במועצת האומות המאוחדות לזכויות אדם בז'נבה.

משפחות הנערים ייסדו את "יום האחדות", שבו עוסקים בישראל ובתפוצות בנושא האחדות בחברה הישראלית. שיאו של היום הוא טקס חלוקת פרס ירושלים לאחדות ישראל, לאישים, ארגונים או מיזמים בעלי השפעה בתחום זה.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.