רפואת שיניים

רפואת שיניים היא תחום רפואי-כירורגי העוסק במניעה, אבחון וטיפול של מחלות או פציעה בשיניים ובלסתות, ולעיתים גם בפנים, בחלל הפה ובבסיס הגולגולת. עוסקים בה רופאי שיניים, סייעות ושינניות.

Dentistry
רופא שיניים וסייעת בעת טיפול
Dental extraction, in the streets India
רופא שיניים עממי הודי, מבצע עקירה ברחובות העיירה פושקר, הודו

היסטוריה

בעת העתיקה

העדות הישירה המוקדמת ביותר לסתימת שיניים רפואית היא לסת אנושית בת כ-6,500 שנים שהתגלתה בחפירה ארכאולוגית בסלובניה, בה נמצאה סתימה מדונג דבורים בכותרת הניב השמאלי.

ככל הידוע כיום, הראשונים שעסקו ברפואת שיניים, היו הפיניקים. הם והיוונים, נחשבו[דרוש מקור] כחלוצי רפואת השן וכבעלי המקצוע הטובים[דרוש מקור] בתחום. ממצאים ארכאולוגיים מפיניקיה בעת ההיא מעידים כי הפיניקים השתמשו בשיניים מלאכותיות שגולפו משנהב וחוברו אל השיניים התומכות בחוטי זהב. כמו כן התגלה לוח הכתוב בכתב שומרי בו מתואר כי תולעי שיניים גורמים לכאבי שיניים.

גם במצרים העתיקה, פעלו בתחום רפואת השן וסימוכין לכך קיימים עוד מאמצע המאה ה-25 לפנה"ס. בלסת שנמצאה בחפירות בגיזה, ותועדה למאה ה-13 לפנה"ס, נראים שני חורים שנקדחו ככל הנראה על מנת לשחרר לחץ מוגלתי מהשורש האחורי של שן טוחנת. לחוקרים אין השערה כיצד נקדחו החורים, אולם למרות מורכבות הטיפול, לא נוקתה העששת סביב השן ולא נסתמו חורים שהיו קיימים בשאר השיניים.

בתקופת הברונזה, הייתה הדעה הרווחת, כי המקור לכאבי שיניים נובע כתוצאה מתולעים הנכנסות לשן. בהתאם להנחה זו התקדמה שיטת הטיפול היוונית, שבוצעה על ידי כוהני הדת במקדשי האלים או בכיכר השוק, באמצעות סמים היפנוטיים ומשחות חריפות. מקובל כי כוהניו של אסקלפיוס בעיר אפידאורוס, פיתחו באמצע המאה ה-13 לפנה"ס את אמצעי החיטוי והחבישה, ויש הטוענים[דרוש מקור] כי הצבת הדנטלית המשמשת לעקירת שיניים, היא פרי המצאתם.

בברכת יעקב אבינו לבניו מתייחס הוא להיגיינה ובריאות השן באומרו: "חַכְלִילִי עֵינַיִם מִיָּיִן וּלְבֶן שִׁנַּיִם מֵחָלָב" (ספר בראשית, פרק מ"ט, פסוק י"ב). וביארו על כך חז"ל ופרשני המקרא, כי החלב בריא לשיניים ומסייע בהלבנתם. למעשה מובאת פה לראשונה בהיסטוריה של רפואת השיניים, עצה של רפואה מונעת להרבות באכילת מוצרי חלב הרוויים בסידן על מנת לשמר את השיניים. במהלך זה ממשיך גם שלמה המלך המזהיר: "כַּחֹמֶץ לַשִּׁנַּיִם וְכֶעָשָׁן לָעֵינָיִם כֵּן הֶעָצֵל לְשֹׁלְחָיו" (ספר משלי, פרק י', פסוק כ"ו). שוב אנו מוצאים כאן אזהרה בריאותית, אמנם עקיפה, להישמר ממאכלים חומציים המזיקים לשיניים.

היפוקרטס על אף שנחשב לאחד מאבות הרפואה המונעת, והרפואה קלינית ככלל, לא התייחס במישרין לבריאות השן. על פי שיטתו, נעקרו שיניים רקובות או משוחררות מידי, ואילו שיניים כואבות שנותרו יציבות ושלמות עברו תהליך של ניקוי וצריבה. הצבתות הדנטליות של היפוקרטס ותלמידיו, כבר היו עשויות מברזל יצוק.

בתקופה הרומית

Medieval dentistry
עקירת שן בימי הביניים

הרומאים המשיכו במסורת היוונית וגייסו את הידע שלהם בעיבוד מתכות אצילות לרפואת השיניים. בשרידים רומיים המתועדים לשנת 309 לפנה"ס, נמצא כי רופאי השיניים בעת ההיא עשו שימוש בפיסות זהב רך דקיקות, עימן קשרו יחד כמה שיניים ויצרו גשר. הבסיסים יוצרו משיני אדם חתוכות, או משיני שור שעובדו לצורה הרצויה וקובעו לפיסת הזהב במסמרים זעירים. שיטה זו של שיקום הפה, הייתה מקובלת אף במאה ה-19. על מנת לאלחש את הכאב בעת הטיפול, ניתנו למטופלים מרקחות המורכבות מצמחים נרקוטיים, והטיפולים עצמם לוו בתפילות של כוהני דת.

שיקום הפה באמצעות תותבות זהב וכסף, מאוזכר אף בתלמוד במסכת שבת, בה נידונה השאלה לגבי היציאה לרחוב בו אין עירוב עם כתר זהב או כסף העלול, ליפול וקיים חשש שיטלטלוהו בשבת.

ימי הביניים

עם שקיעתה של האימפריה הרומית, נעלמו גם שיטות רפואת השיניים ושיקום הפה שהיו נהוגות בה. תקופת ימי הביניים לא הוסיפה תרומה בולטת לרפואת השיניים, אלא שתרומתה הסתכמה בעיקר בעקירת שיניים חולות באמצעים ומכשור פשוטים[1]. אמנם עד המאה ה-12 טיפלו בשיניים בעיקר נזירים וכמרים, אך בשנת 1163 הכריז האפיפיור אלכסנדר השלישי כי "אין זה מן הראוי לכמרים לעסוק בהקזת דם", קריאה שהוציאה למעשה את הטיפול הרפואי ורפואת השיניים מידי הכמורה, והיא הועברה לידי ספרים, נפחים, צורפים, בלנים ואחרים, אם כי חלק הארי של הטיפולים נעשו על ידי ספרים שכונו "ספרים-מנתחים" (Barber Surgeon).

רפואת השיניים המודרנית

GreeneVardimanBlack
גרין ורדימן בלק, מחלוצי רפואת השיניים המודרנית.

החל מהמאה ה-18 החלו רופאים כלליים לטפל בשיניים, והמקצוע הפך למכובד מעט יותר. אולם, רק בתחילת המאה ה-20 הפכה רפואת השיניים לתחום התמחות כירורגית נפרדת. גרין ורדימן בלאק (G.V. Black), רופא שיניים אמריקני שפעל בסוף המאה ה-19, היה מפורצי הדרך בתחום, והתווה את עקרונות הטיפול, המיושמים עד היום. תקופה קצרה קודם לכן, החל פיתוחם של חומרים דנטליים, כשימוש בחרסינה כתחליף לשיניים. חלוץ הייצור של שיני חרסינה כשיניים תותבות היה ד"ר ס. ס. וייט, אשר השתלט על השוק העולמי של ייצור שיניים תותבות אסתטיות[1] כבר ב-1844. עם הופעת מכשור מתקדם וחומרים דנטליים משופרים ושתלים דנטליים, ניתן במקרים רבים מבעבר לשמר את השיניים, או למצער לשחזר שיניים חסרות, ובכך להיטיב את איכות חיי המטופל.

בשנת 1900 הוקמה פדרציה עולמית לרפואת שיניים ובשנת 1951 הוקם ארגון הבינלאומי לסטודנטים לרפואת-שיניים.

רפואת השיניים במאה ה-21

בעבר נדרשו כל העוסקים ברפואת שיניים לעבור התמחות לאחר שסיימו לימודי רפואה כללית, על מנת להיקרא "רופא שיניים" (Stomatologist). במדינות מסוימות, בעיקר במזרח אירופה ובישראל, היה אפשרי גם מסלול מהיר, טכני, ללא צורך בלימודי רפואה מקיפים, ובוגריו נקראו "מרפא שיניים" או "Dentist", שהיה מוסמך לבצע טיפולים פשוטים בהנחיית רופא.

רפואת השיניים התפתחה לתחום רפואי-כירורגי רחב, עם התמחויות רבות, העוסק לא רק בשיניים ובלסתות אלא בפנים, בחלל הפה ובבסיס הגולגולת. אי-לכך, הכשרה רפואית היא תנאי לעיסוק ברפואת שיניים. בישראל, כל העוסקים ברפואת שיניים חייבים להיות בעלי תואר D.M.D (דוקטור לרפואת שיניים) או D.D.S (דוקטור לכירורגיה דנטלית). לימודי רפואת השיניים בישראל אורכים 6 שנים.

רפואת השיניים בישראל

מעבדת שיניים ניידת - שירותי בריאות כללית
מעבדת שיניים ניידת של "קופת חולים כללית" בתחילת שנות ה-50

תפוצה

בניגוד לתחומי הרפואה הכללית השונים, רוב תחומי רפואת השיניים בישראל אינם נכללים בחוק ביטוח בריאות ממלכתי. אמנם, ההוצאה הלאומית על רפואת שיניים בישראל היא מהגבוהות בעולם המערבי (כ-9% מההוצאה הלאומית הכוללת לבריאות, וכ-0.75% מהתל"ג)[דרוש מקור], אך כ-95% מהוצאה זו מגיעים[דרוש מקור] מכיס צרכני הקצה, בדומה למצב בארצות הברית ובשונה ממדינות האיחוד האירופי, בהן שירותי רפואת השיניים הבסיסיים מכוסים על ידי מערכת הרווחה. בהתייחס להוצאת משקי הבית על בריאות השן, ההוצאה על רפואת שיניים מהווה כ-34% מכלל ההוצאה המשפחתית על שירותי בריאות[דרוש מקור].

בשנת 2010 החליטה ממשלת ישראל, בהמלצת סגן שר הבריאות ח"כ יעקב ליצמן, להכניס את טיפולי השיניים לילדים לחוק ביטוח בריאות ממלכתי. תוך תשעה חודשים 190,000 ילדים עד גיל שמונה נהנו מטיפולים בחינם. בתאריך 26.6.2011 החליטה ממשלת ישראל על הרחבת הרפורמה למתן טיפולי שיניים, כך שיהנו ממנה ילדים עד גיל 10, כאשר בשנת 2012 החוק יורחב לילדים עד גיל 12, וב-2013 יורחב לילדים עד גיל 14. סגן שר הבריאות הכריז שהמטרה היא להרחיב את הטיפולים עד גיל 18.[2]

רק כ-8%[דרוש מקור] מתושבי ישראל מחזיקים בפוליסת ביטוח דנטלי כלשהי. פוליסות אלה טומנות בחובן שיעור נזקים גבוה לחברות הביטוח, ועל כן הן אינן מעוניינות לפתח את התחום הדנטלי ולהציע את הפוליסות לאנשים פרטיים. מרבית פוליסות הביטוח הדנטלי ניתנות כיום כחלק מביטוח משלים המוצע לעובדי חברות גדולות ומוסדות ציבור. ביטוחים אלה מכסים בעיקר טיפולים משמרים (סתימות, עקירות, טיפולי שורש), ונוטים שלא לכסות טיפולים שיקומיים דוגמת כתרים ושתלים.

קופות החולים השונות מעניקות הנחות בטיפולי השיניים, טיפולי מניעת החורים, טיפול בחורים ויישור. במידה וטיפול לא התרחש כראוי ניתן לפנות, עד שבוע לאחר המקרה, לקופה לתיקון הדבר ללא עלות נוספת.

רופאי שיניים מאוגדים בהסתדרות לרפואת שיניים.

לימודי רפואת שיניים בישראל

Phantomkopf 008
בובת פנטום ללימודי רפואת שיניים

לימודי רפואת שיניים בישראל[3][4] אורכים שש שנים, ונלמדים בשני בתי ספר לרפואת שיניים: בית הספר שבפקולטה לרפואת שיניים באוניברסיטה העברית ובית הספר שבפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל אביב. בדומה ללימודי רפואה בישראל, המסלול ללימודי רפואת שיניים מחולק לשני חלקים, החלק הקדם-קליני והחלק הקליני, כאשר כל אחד מהם בן 3 שנים:

חלק קדם-קליני
החלק הראשון של הלימודים - בו נלמדים מדעי היסוד ומדעי הרפואה, ואת רובם הסטודנטים לרפואת שיניים לומדים יחד עם הסטודנטים לרפואה. תחת תחומים אלו נכללים כימיה, פיזיקה, ביולוגיה, ביוכימיה, אנטומיה, פיזיולוגיה, פרמקולוגיה ועוד. במקביל ללימודים אלו, הסטודנטים לרפואת שיניים לומדים בנוסף גם קורסים תאורטיים ומעשיים ברפואת שיניים במסגרת בית הספר לרפואת שיניים, כגון: עקרונות הכנת חללים לסתימות, ביוכימיה של עששת, פתולוגיה אוראלית, חומרים דנטליים, רדיולוגיה אוראלית, וכן מתנסים ביישומו של החומר ובביצוע פעולות בסיסיות על בובות פנטום (ראש אדם מפלסטיק בו ניתן להרכיב לסתות ולהוסיף להן שיניים העשויות מאקריל לצורך תרגול פרוצדורות). בסיומו של חלק זה, מוענק לסטודנטים תואר בוגר במדעי הרפואה (B.Sc.Med.).
חלק קליני
החלק השני של הלימודים - בו לומדים הסטודנטים הן לימודים קליניים תאורטיים המתייחסים לכל אחד מתחומי המומחיות ברפואת שיניים, כגון אנדודונטיה (טיפולי שורש), פרוסתודונטיה (רפו"ש משמרת), פדודונטיה (רפו"ש לילדים) וכירורגיית פה ולסת ועוד, ומבצעים את הפרוצדורות הנלמדות על בובות הפנטום. בנוסף, עם ההתקדמות בלימודים, הסטודנטים מתחילים לבצע סבבים קצרים במרפאות המומחים המסונפות לבית הספר, וכן במחלקת כירורגיית פה ולסת בבתי החולים המסונפים. היבט נוסף המתקיים בחלק זה של הלימודים הוא קבלת מטופלים מקרב הציבור הרחב במסגרת קליניקת הסטודנטים השייכת לבית הספר, במחירים מוזלים ובפיקוח רופאי שיניים מומחים הבודקים ומאשרים את עבודתם. בכך, הם מתפקדים כרופאי שיניים לכל דבר ועניין, הן מבחינת שמירת הקשר עם המטופלים והן מבחינת אופי הטיפול עצמו. בסיומו של חלק זה ולאחר עמידה בכל הדרישות וכתיבת עבודת גמר כנדרש, הסטודנטים מקבלים תואר "דוקטור לרפואת שיניים" (DMD) ורשאים לגשת לבחינות הרישוי.

בניגוד לתחום הרפואה הכללית בו כל רופא שני ממשיך להתמחות[5], רוב רופאי השיניים במדינת ישראל עוסקים במקצועם כרופאי שיניים כלליים, ואינם ממשיכים להתמחויות השונות.

מספר המקומות בבתי הספר הקיימים והביקוש[דרוש מקור] למקומות אלו, תופעה שמתרחשת גם בקבלה ללימודי רפואה, דחקה בבתי הספר ליצור תנאי קבלה מסננים. בניגוד לתנאי הקבלה ללימודי רפואה, שם המכשול העיקרי הוא סכם הקבלה הגבוה במיוחד, ברפואת שיניים מדובר בסכם סביר[דרוש מקור], ואילו הסינון נעשה במהלך שלבי המבחנים האישיותיים. לאור זאת, ישראלים רבים הרוצים ללמוד את המקצוע נאלצים לצאת ללמוד בחו"ל, באוניברסיטאות בהן תנאי הקבלה מחמירים פחות, ובחלקן מסלולי הלימוד אף קצרים יותר. בין היעדים הנפוצים למטרה זו נכללים רומניה, אוקראינה, ואיטליה. כתוצאה מכך, רובם של רופאי השיניים בישראל[6], בדומה למרבית הרופאים בישראל[7], הם בוגרי מוסדות זרים.

אספקת השירותים הדנטליים

מרבית מרפאות השיניים בישראל (כ-4,000) נמצאות בבעלות פרטית. בנוסף להן, קיימות מרפאות בבעלות תאגידים דנטליים - קיבוצים, תאגידים פרטיים, קופות חולים, רשויות מקומיות ועמותות. בסך-הכל, בישראל קיימות כיום כ-4,700 מרפאות שיניים[דרוש מקור].

שירותי רפואת השיניים בצה"ל

כל חיילי צה"ל זכאים לטיפולי שיניים מרגע גיוסם ועד לשחרורם מן השירות. הטיפולים מתבצעים בחינם, במסגרת מרפאות השיניים הצבאיות הפועלות בבסיסים ברחבי הארץ, במרכזים הרפואיים האזורים, ובמרכז לרפואת שיניים בתל השומר, שם ישנן מחלקות מומחים בכל תחומי המומחיות ברפואת שיניים. הזכאות לטיפולי שיניים על סוגיהם השונים נקבעת על פי סוג השירות, הותק ותקופת השירות הנותרת של כל חייל:

  • חיילי חובה - זכאים לכל סוגי הטיפולים המשמרים (סילוק אבנית והדרכה בהגיינה של הפה, שחזורים, טיפולי שורש, מבנים, ועקירות), לטיפולי מומחים בתחומי החניכיים, השורש, רפואת הפה וכירורגיית פה ולסתות וליעוצים ביתר התמחויות רפואת השיניים. חייל חובה שנפגע בשיניו עקב שרותו הצבאי זכאי לטיפול שיקומי מלא בפציעתו.
  • חיילי חובה לוחמים - זכאים, בנוסף, לטיפול שיקומי (עד 3 כתרים לחייל) מעת קבלת תעודת לוחם.
  • חיילי קבע - זכאים לכל הטיפולים להם זכאים חיילי החובה, ובנוסף לכך גם לטיפול שיקומי (מספר הכתרים והשתלים להם זכאי החייל נקבעת על פי הותק בשירות).
  • חיילי מילואים - זכאים לטיפולי עזרה ראשונה בלבד.

בבסיסי הטירונות של חילות השדה נערך[דרוש מקור] מאז שנת 1976, טיפול יזום לטירונים, במהלכו נבדקים כל הטירונים ומטופלים לפי חומרת המצב הדנטלי, מתוך שאיפה[דרוש מקור] לסיים את הטיפולים הדחופים והקשים תוך כדי הטירונות, ובטרם ישובצו החיילים בפעילות הביטחון השוטף.

תחומי מומחיות ברפואת שיניים

רפואת השיניים נחלקת לרפואת שיניים משמרת, ולרפואת שיניים משקמת. ניתן לשייך כל אחד מהתחומים הבאים לאחד משני אלו, אך לא תמיד השיוך מלא.

רפואת שיניים ציבורית

תחום התמחות זה הוא היחיד שאינו התמחות קלינית. התמחות זו עוסקת בבריאות הציבור ומוגדרת כמדע והעיסוק במניעת מחלות חלל הפה, קידום בריאות הפה ושיפור איכות החיים הקשורה לבריאות הפה. תחום זה עוסק באבחון התחלואה באוכלוסייה, הבנת הגורמים והשפעתם ותכנון התערבויות מועילות ויעילות. יצירת הזדמנויות להטמעת פתרונות יעילים לפתרון בעיות ברמת האוכלוסייה. תחום התמחות זה עוסק באפידמיולוגיה, קידום בריאות, ביו-סטטיסטיקה, פסיכולוגיה, סוציולוגיה, כלכלת בריאות, שירותי בריאות, רפואת שיניים נתמכת ראיות ודמוגרפיה.

רפואת שיניים לילדים ("פדודונטיה" בעבר)

רפואת שיניים לילדים היא תחום המתמקד בבעיות הכרוכות במשנן מתחלף ומעורב, בבעיות ספציפיות שקיימות בשיניים נשירות (שיני חלב) ובהתחלפותן וכן בהתמודדות עם יכולת שיתוף הפעולה של ילדים בקבלת טיפול. התחום התפתח בעיקר בארצות הברית, ומשם הגיע לישראל, בעוד שהאסכולה האירופית האמינה עד סוף המאה העשרים שאין צורך ברופא מיוחד לטיפול בילדים. רופאים המתמחים ברפואת שיניים לילדים עוברים גם הכשרה בסדציה (הרגעה), שימוש בגז צחוק וטיפולים תחת הרדמה כללית.

אנדודונטיה

אנדודונטיה היא תחום העוסק במחלות שורש השן ובמחלות באזור סב חוד השורש בלסת. מומחה לאנדודונטיה מטפל במקרים מורכבים של טיפולי שורש, כגון טיפול בתעלות שורש מפותלות, הוצאת גופים זרים מתוך תעלות השורש וטיפולי שורש חוזרים. כמו כן, מומחה לאנדודונטיה הוא הסמכות המקצועית לריכוז הטיפול בנפגעי חבלה דנטלית ולמעקב אחריו, שכן הנפגעים נזקקים בדרך כלל לטיפול משולב של מומחים ממספר תחומים של רפואת השיניים. לדוגמה, שן שנדחפה פנימה לתוך הלסת בעקבות פציעה תטופל על ידי כירורג פה ולסת שיחשוף את השן מתוך הלסת, אורתודונט שיחזיר את השן למקומה, אנדודונט שיבצע טיפול שורש ולעיתים יש צורך אף בשיקומאי פה ולסתות להחזרת השן לתפקוד נורמלי וכן לתיקונים אסתטיים. בעבודתו, משתמש האנדודונט בציוד מיוחד, שאינו קיים במרפאת שיניים רגילה, כגון מיקרוסקופ טיפולי, ופוצרי ניקל-טיטניום ממונעים. התמחות באנדודונטיה אורכת כשלוש שנים.

פריודונטיה

תחום ניתוחי החניכיים ברפואת השיניים עוסק בכל הקשור לחניכיים - הרקמה הרכה והעצם האוחזת בשן. כמו כן עוסק תחום זה בשמירה על היגיינת הפה הבסיסית ובתחזוקת הרקמות.

רפואת הפה

רפואת הפה עוסקת בשני תחומים עיקריים: מחלות של חלל הפה וטיפול בחולים בסיכון גבוה. מחלות של חלל הפה - תופעות ופתולוגיות שאינן קשורות ישירות לשיניים, אלא מצויות בעיקר ברקמה הרכה והקשה של הפה. יכולים להיות אלה נגעים מסוגים שונים, סרטן (כגון קרצינומה, סרקומה ועוד), מחלות זיהומיות שונות (כגון הרפס, פטרת הפה ועוד), מחלות של הריריות (כגון ליכן פלנוס, זאבת, פמפיגוס ועוד), מחלות של בלוטות הרוק (אבן חוסמת, יובש פה ועוד), וכדומה.

ענף נוסף של רפואת הפה הוא טיפול דנטלי במטופל שהוא בקבוצת סיכון רפואי, דהיינו מצבו הדנטלי הסתבך בגלל מחלה כללית אחרת (למשל סוכרת וסרטן) או שטיפול שיניים עלול להזיק לבריאותו (למשל אנשים הסובלים ממחלות של הלב או של כלי הדם), וביצוע טיפול שיניים בהרדמה כללית או בסדציה.

אורתודונטיה

Orthobraces
גשר אורתודנטי המיועד ליישור שיניים

תחום האורתודונטיה, או יישור שיניים, עוסק בסגר הנורמלי של הלסתות, פתולוגיות הסגר והדרכים לתיקונן. המכשור המשמש לכך מתחלק למכשור קבוע (סמכים וטבעות המודבקים אל השיניים וקשת שעוברת ביניהם), או מכשירים ניידים, וזאת כתלות במקרה. קיימים סוגים שונים של סמכים, וההבדל ביניהם הוא במבנה הסמך או בחומר ממנו הוא עשוי (מתכת, חרסינה, חמרים מרוכבים). מכשירים אלה מאפשרים להפעיל כח מדוד בכיוון הרצוי על השן, וכך נגרמת תזוזת השיניים למקומן. במתרפאים שנמצאים בתקופת הגדילה ניתן להשפיע, אם כי בצורה מוגבלת, על כיוון וכמות הגדילה של הלסתות. לעיתים, כאשר קיימת אי התאמה חריגה(ליקוי סגר) בין גודל הלסתות או בכיוון הגדילה שלהן, יש צורך בתיקון מורכב יותר. התיקון במצב זה יהיה לא רק של מנח השיניים אלא גם של מנח וגודל הלסתות עצמן. לצורך כך מופנים המתרפאים, לאחר סיום הגדילה, לטיפול משולב אורתו-כירורגי.

כירורגיית פה ולסת

כירורגיה של הפה והלסתות (Maxillofacial Surgery) הוא ענף משולב ברפואת השיניים וברפואה כמו כן בכירורגיית ראש צוואר העוסק בתיקון ניתוחי ספקטרום רחב של מחלות, חבלות, ועיוותים באזור ראש צוואר, פנים ולסתות, ברקמה הרכה והקשה.

נושאי הטיפול הנפוצים:

  • כירורגיה דנטואלואולרית -מתרכזת בניתוחים בחלל הפה שעיקרן השתלות שיניים וניתוחים מסייעים להשתלות כדוגמת השתלות עצם וחניכיים, עקירות כירורגיות עקירת שן
  • אבחון וטיפול בפתולוגיה שפירה (ציסטות וגידולים) בראש צוואר.
  • אבחון וטיפול בפתולוגיה ממאירה (בעיקר גידולים ממאירים של חלל הפה) בראש צוואר.
  • אבחון וטיפול בעיוותים מולדים של רקמות הפנים כדוגמת חיך ושפה שסועים.
  • אבחון וטיפול במחלות המפרק הטמפורומנדיבולרי (מפרקי הלסת).
  • אבחון וטיפול בעיוותים בעיוותים בעצמות הפנים בעזרת ניתוחים אורטוגנטיים
  • אבחון וטיפול בחבלות בעצמות הפנים וברקמה הרכה (טראומה).
  • אבחון וטיפול בפתולוגיה של בלוטות הרוק.
  • אבחון וטיפול בזיהומים באזור הפנים והצוואר.

טיפולים בנושאים הדנטואלואולריים כדוגמת שתלים מבוצעים בעיקר במרפאות בקהילה שאר הנושאים מטופלים גם במסגרת מחלקות כירורגיית הפה והלסתות שבבתי החולים.

להשגת המומחיות בכירורגיית הפה והלסתות, על המתמחה לעבור תהליך התמחות שאורך חמש שנים של הכשרה במקצוע. בתוך תוכנית ההתמחות עליו לעבור גם הכשרה במקצועות כירורגיים נוספים כמו אף, אוזן, וגרון, פלסטיקה כירורגיה כללית, פנימית ועוד.

שיקום הפה

Cyst - wisdom tooth
צילום פנורמי של הפה, הוא אחד הכלים הראשוניים בשיקום הפה, ומאפשר מבט טוב על מצב השיניים.

"שיקום הפה" היא התמחות שמטרתה להחזיר לשיניים וללסתות את תפקודן התקין, החל מסתימות פשוטות, המשך בכתרים ובגשרים וכלה בשיניים תותבות, בשתלים וכולי. תחום השיקום כולל גם מחקר בנושאי אסתטיקה של הפנים והחיוך. באופן מסורתי, גם מחקר החומרים הדנטליים משתייך לתחום שיקום הפה. על-פי רוב, המומחה לשיקום הפה אינו משתיל בעצמו את השתל הדנטלי אלא בונה באמצעות חרסינה על גבי השתל, שאותו השתיל כירורג פה ולסת או פריודונט. שיקומאי פה נעזר בבעלי מקצועות ובמומחים נוספים לשם עבודתו, והוא מרכז ומתאם את פעילותם. לדוגמה, המומחה לשיקום הפה מסתייע בטכנאי דנטלי שהוא הבונה בפועל את כתרי החרסינה, וכן באורתודונט לשם יישור שן שיש ליישרה לפני שניתן יהיה לשקמה, ובכירורג פה ולסת או בפריודונט לשם ניתוח השתלה או "הארכת כותרת".

שיקום פנים ולסתות

שיקום פנים ולסתות היא תת-התמחות של שיקום הפה. תחום זה עוסק הן בשיקום פונקציונלי לאחר חבלה נרחבת או מחלה (לדוגמה, לסת שנכרתת בעקבות גידול מפושט) והן בשיקום אסתטי של הפנים. כיום, מסוגלת מחלקת שיקום הפנים לבנות אפים ואוזניים חדשים, וכן לשקם לסתות על ידי בניית עצם.

שיכוך כאב

כאב שיניים הוא לרוב התסמין הגורם למטופל להגיע אל רופא השיניים. בנוסף, חלק ניכר מטיפולי השיניים כרוכים בכאב, דבר שגורם לרבים פחד מוגזם מרופאי שיניים, הנקרא דנטופוביה. להתמודדות עם תופעות הפחד והכאב, יש צורך באמצעים לשיכוך כאב. בתקופה שקדמה לאמצעי האלחוש המקובלים בימינו, ניסו לגרום להפחתת תחושת הכאב על ידי השקיית המטופל בכמות גדולה של משקה חריף.

הפעם הראשונה בו הודגמה תכונתו של האתר כחומר המאפשר לחסום את תחושת הכאב, ולהביא את האדם לחוסר הכרה זמני, נעשה ב-13 באוקטובר 1846, בעיר בוסטון שבארצות הברית על ידי רופא שיניים בשם מורטון. האולם בו בוצעה ההדגמה בבית החולים מסצ'וסטס, נקרא עד היום "אולם האתר".

במאה ה-21 נעשית פעולת שיכוך הכאב בדרך כלל על ידי זריקת אלחוש. הרופא מורח משחת אלחוש כדי להפחית את תחושת כאב הדקירה ואז מזריק את חומר האלחוש, בדרך כלל לידוקאין. בילדים נעשה לעיתים שימוש בגז צחוק לפני מתן הזריקה או אף במקום זריקה.

ראו גם

לקריאה נוספת

  • מן יהונתן, פישר רפי, רפואת השיניים המערכתית, אופאל, 2008

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 Antique Dental Instruments
  2. ^ מיטל יסעור בית-אור, אושר: טיפולי שיניים חינם לילדים עד גיל 10, באתר ynet, 26 ביוני 2011
  3. ^ הוראה בפקולטה לרפואת שיניים, dental.ekmd.huji.ac.il (בhe-IL)
  4. ^ לימודי רפואת שיניים, go.tau.ac.il (בעברית)
  5. ^ שלי לוי, מחסור ברופאי שיניים מומחים - דו"ח לוועדת העבודה רווחה ובריאות, 2010
  6. ^ משרד הבריאות, משרד הבריאות - שירותי בריאות השן - דו"ח שנתי 65ג, 2015, עמ' 12
  7. ^ מבקר המדינה, [www.mevaker.gov.il/he/Reports/Report_627/6b6ff08e-ff7d.../206-hasdara.docx דוח שנתי 68ג' - הסדרת ההכשרה הקלינית של רופאים בין מערכת הבריאות ובין האקדמיה], דו"ח שנתי משרד הבריאות - 2018, 2018, עמ' 501
אבנית

אבנית היא שכבה מוצקה בצבע לבן-אפור המצויה בקומקומים חשמליים, בגופי חימום מים אחרים ובמערכות בהן זורמים מים חמים. האבנית נוצרת כשיונים המומסים במים שוקעים בעקבות תהליך החימום. מקורו של המשקע הוא בסלע גיר שהומס על ידי הגשמים ועשה דרכו למי התהום ומשם למי השתייה.

הסרת האבנית מתבצעת בדרך כלל באמצעות יצירת סביבה חומצית, שממיסה מחדש את הגיר שנוצר על גוף החימום. במכשירים ביתיים ניתן לעשות זאת באמצעות המסת חומצת לימון (מלח לימון) או חומץ ביתי.

מים בהם עשויה להיווצר אבנית נקראים "מים קשים", והם מכילים לרוב יוני סידן, מגנזיום, ויון מימן פחמתי (ביקרבונט).

אורתודונטיה

אורתודונטיה, או יישור שיניים (מיוונית "orthos" יישור ו"odon" שן), היא התמחות ברפואת שיניים. אורתודונטיה עוסקת במחקר וטיפול בפגמים בסגירת הפה, הנגרמים כתוצאה מאי-סדירות השיניים, חוסר התאמה בין הלסתות או שניהם יחד. טיפול אורתודונטי יכול לעזור לתקן את השיניים, ולהזיז אותם למקום הנכון. טיפול אורתודונטי יכול להתמקד בעקירת שיניים בלבד או בשליטה ושינויי מנח השיניים בתוך עצם הלסת.

החשיבות באורתודונטיה אינה אסתטית בלבד. ישנה חשיבות רפואית, שכן סגירה נכונה של השיניים היא תנאי לתפקוד תקין של מערכת הלעיסה כולה, וכן לבריאות השיניים, החניכיים ומפרקי הלסת.

אורתו-כירורגיה של הפנים הוא ניתוח לתיקון מבנה הפנים והלסת במקרים שבהם הפרעת הסגר איננה ניתנת לטיפול אורתודונטי בלבד. בחלק מהמקרים מסייע הטיפול האורתודונטי כשלב בהכנה לניתוח.

אדוארד אנגל היה האורתודונט הראשון, כלומר, רופא השניים הראשון שהגביל את התמחותו לאורתודונטיה. הוא נחשב ל״אבי האורתודונטיה המודרנית".

בית חולים שדה

בית חולים שדה הוא מתקן רפואי (בית חולים) הנפרש בשטח באופן מהיר בתנאי חירום כגון מלחמה או אסון פתע רב נפגעים כרעידת אדמה ומתמקד בטיפול בפגיעות טראומה גופנית ומניעת מגפות. בבית חולים שדה מודרני ניתן לבצע ניתוחים ולטפל במספר גדול של פצועים ונפגעים על ידי מיונם וסיווג הפגיעות שלהם בעת קליטתם למתקן או לפניו ("דרג ראשון" לפי סכמת ATLS, הפועל לעיתים מחוץ לאתר המרכזי של בית החולים בתחנות איסוף פצועים למשל) והפנייתם לטיפול מתאים.

סגל בית החולים כולל פרמדיקים, חובשים, רופאים, אחים ואחיות, טכנאים, לבורנטים ואנשי אספקה ותחזוקה ממקצועות שונים (לשם השגת עצמאות לוגיסטית, כלומר אי-תלות של בית החולים בשירותים ותשתיות חיצוניים) וכן שומרים וחיילי משטרה צבאית לשם שמירה על הסדר והגנה על המתקן והצוות. בתנאי קרב נמצא בית החולים בעורף, אך סמוך ככל האפשר לכוחות הלוחמים ולפי אמנת ז'נבה הראשונה, שהייתה הראשונה להסדיר את הנושא, אין לפגוע בו או בצוותו. בית החולים נפרש על בסיס אוהלים, מכולות, כלי רכב ייעודיים או במבנים קיימים שאותרו כמתאימים בשטח.

בית חולים שדה יכול להיות מופעל על ידי חיל רפואה של צבא, על ידי הצלב האדום או על ידי כוחות סיוע כגון כוחות או"ם או ארגוני מתנדבים כמו רופאים ללא גבולות.

אחת ההתמודדויות של בית חולים שדה היא עם תנאי היגיינה ירודים ועם התפשטות מגפות, העלולות להתפשט בין נפגעים בתנאי שטח, ללא מים נקיים וללא אפשרות לבידוד חולים.

בתי חולים שדה שנועדו לטיפול אזרחי (באסונות טבע) כוללים גם מחלקות לטיפול בילדים ונשים, בעוד שבית חולים שדה קרבי מוקדש במיוחד לנושא פציעות בקרב וטיפול בהלם קרב.

בית חולים שדה הומניטרי נפרש באתרים נחשלים על ידי גורמי סיוע לאורך זמן וכולל מרפאות לטיפולים רבים הניתנים במדינות מפותחות בשיגרה, כגון רפואת שיניים, רפואת עיניים וכדומה. בדרך כלל מופעל בית חולים כזה על ידי מתנדבים.

בית ספר לרפואה

בית ספר לרפואה הוא מוסד חינוכי שלישוני או חלק ממוסד שכזה המלמד רפואה ומכשיר אנשים לעסוק ברפואה כמקצוע. בית ספר לרפואה פועל בדרך כלל במסגרת פקולטה לרפואה, הכוללת גם פעילות מחקר ולימודים בתחומי בריאות נוספים, כגון רפואת שיניים, סיעוד ופיזיותרפיה.

מתקנים ייחודיים לבית ספר לרפואה הם מתקן לגידול חיות מעבדה לצרכים לימודיים ומחקריים, ומתקן לעריכת נתיחה שלאחר המוות, כחלק מלימודי האנטומיה.

אל בית ספר לרפואה מסונפים בתי חולים אוניברסיטאיים, המשמשים להוראה קלינית - פעילות שבה הסטודנטים לרפואה צופים בעבודה מעשית בבית החולים ומשתתפים בה, בהדרכת רופאים מסגל בית החולים.

טיפול שורש

טיפול שורש הוא טיפול שגרתי שנעשה בשן שהעששת שבה עברה את הזגוגית ואת שכבת הדנטין של השן והגיעה למוֹך השן – הרקמה הפנימית של השן שיש בה כלי דם ועצבים, או כאשר עקב חבלה נחשף מוך השן לזיהום.

לפני המצאת טיפול השורש היה הטיפול היחיד עקירת השן הנגועה, מכיוון שהתרבות חיידקים במוך העצם גורמת לכאבים עזים ולזיהום שעלול להגיע אל העצם שבה קבועה השן.

טיפול שורש הוא ביטוי בעברית המציין פתְרון יסודי ומעמיק לבעיה, טיפול מקיף וממצה. משמעות מושאלת זאת קיימת גם באנגלית ובגרמנית. הביטוי הושפע מהוראותיה המגוונות של המילה שורש – מילה זו משמשת כפשוטה לתיאור שורש השן, אך מובנה גם המקור הראשון (ירד לשורש הדבר, מסע שורשים וכו').

טקסונומיה

טַקְסוֹנוֹמְיָה (מיוונית – τάξις: סידור; νόμος: שיטה, חוק) היא סיווג שיטתי של עצמים מאותו תחום. הסיווג הנפוץ ביותר הוא מדרגי (הירארכי), אולם ייתכן גם סיווג שמרשה יחסים יותר מורכבים או פחות מורכבים בין הדברים הממוינים. למשל, סיווג מכונית גם כרכב קרקעי וגם כרכב ממונע; או סיווג של צמחים לפי צבע פרחיהם, המקובל במגדירי צמחים עממיים.

כירורגיית פה ולסת

כירורגיית פה ולסתות הוא מקצוע כירורגי העוסק באזור הראש, הפנים והצוואר. הוא נועד לטפל במחלות שונות, פציעות ופגמים גנטיים ברקמות הרכות והקשות של הפה, הלסתות והפנים. זוהי מומחיות כירורגית בעלת הכרה בינלאומית. ברוב המדינות ברחבי העולם, כולל ישראל, ארצות הברית, קנדה, ואוסטרליה, זוהי מומחיות מוכרת המהווה חלק ממקצוע רפואת השיניים, בעוד שבמדינות אחרות כמו בריטניה, היא מהווה מומחיות רפואית. לפיכך, בחלק ממדינות העולם מומחה לכירורגיית פה ולסתות הוא רופא שיניים, בחלקן (ספרד) הוא רופא כללי ובחלקן (רוב מדינות האיחוד האירופי) הוא בעל שני התארים – גם רופא וגם רופא שיניים.

כתר (רפואת שיניים)

כתר השן (או כותרת השן) הוא החלק בשן אשר אותו ניתן לראות. זהו החלק המכוסה אמייל והבולט מהחניכיים.

כתר הוא שמו של תחליף מלאכותי לכותרת הטבעית. כתר מותקן בדרך כלל במקרה של נזק חמור לשן. המושג כתר בשפת היום-יום מציין כמעט תמיד את הכתר המלאכותי.

כתרים מלאכותיים עשויים בדרך כלל מסגסוגת מתכתית שעליה מאוחה חרסינה בגוון מתאים לשיניים השכנות.

מברשת שיניים

מברשת השיניים היא כלי המשמש לניקוי שיניים, למניעת עששת השיניים ודלקות חניכיים ולהרגשת רעננות בחלל הפה. מברשת השיניים בנויה ממברשת קטנה הנמצאת בקצה של ידית. בדרך כלל מורחים על סיבי מברשת השיניים משחת שיניים, שלעיתים קרובות מכילה פלואוריד, ומטרתה לעזור בניקוי.

מברשות שיניים באות במבחר מרקמי זיפים, גדלים וצורות. רוב רופאי השיניים ממליצים להשתמש במברשת שיניים המתוייגת כ"רכה", בטענה שמברשות בעלות זיפים קשים עלולות לפגוע בזגוגית השן ולגרות את החניכיים.[דרוש מקור]

הסיבים במברשות שיניים מיוצרים בדרך כלל מחומרים סינתטיים, למרות שישנן גם מברשות שיניים "טבעיות". הידית של המברשת עשויה לרוב מפלסטיק.

משחת שיניים

משחת שיניים היא משחה או ג'ל המשמש לניקוי ולשיפור המראה האסתטי והבריאות של השיניים. השימוש בה נעשה לרוב באמצעות מברשת שיניים. השימוש במשחת שיניים מועיל להיגיינת הפה: היא מסייעת בהסרת פלאק ומזון מהשיניים, היא עוזרת בהפחתה ומיסוך של באשת הפה והיא משחררת מרכיבים פעילים כמו פלואוריד על מנת למנוע מחלות שיניים וחניכיים. רוב האנשים במדינות מפותחות מחשיבים את משחת השיניים כחיונית ומשתמשים בה לפחות פעם ביום.

ננו-רפואה

ננו-רפואה הוא תחום העוסק ביישום רפואי של ננוטכנולוגיה. פיתוחים של ננו-רפואה משמשים כיום בטיפול במחלת הסרטן, מחלות כליות, רפואת שיניים, טרשת עורקים, קרישי דם ועוד. ננו-רפואה משמשת לאבחון מחלות, טיפול ומניעה תוך שימוש בהתקנים המבוססים על חלקיקים זעירים בקנה מידה ננומטרי, המורכבים מחומרים סינתטיים וביולוגיים. המטרה היא כי בעתיד, התקנים אלו יהיו מסוגלים לזהות ולחדור ספציפית לתוך רקמות ותאים פגועים, לצלם אותם, לשחרר לתוכם תרופות או להשמיד אותם בעת הצורך.

סייעות ברפואת שיניים

סייעות ברפואת שיניים הוא מקצוע פרא-רפואי בתחום רפואת השיניים. מקצוע זה כולל סיוע לרופא בטיפולים האינטראורליים בענפי רפואת השן השונים, כגון: כירורגיה, פרותטיקה - שיקום הפה, אנדודונטיה - טיפולי שורש, אורתודונטיה - ישור שיניים.

במקצוע זה קיימת דומיננטיות כמעט מוחלטת של נשים, ולכן כמעט ולא מוּכּרת בישראל צורת הזכר של המקצוע - "סייע".

תוכנית הלימודים כוללת בין השאר היסטולוגיה, מורפולוגיה, אנטומיה, פדודונטיה (רפואת שיניים לילדים). כמו כן במסגרת הלימודים חייבת הסייעת לבצע תקופת התמחות ולעבור בחינה של משרד הבריאות. בתום תקופת ההתמחות מתקבלת תעודה זמנית (לשנה) המוכרת על ידי משרד הבריאות. לאחר הוכחת שנת עבודה בתחום, מקבלים תעודה קבועה עם מספר רישיון.

תחומי אחריות של הסייעות כוללים: הכנת המרפאה, הכנת המכשירים, עיקור, עזרה לרופא במהלך הטיפול, ערבוב חומרים (הכנת החומרים הדנטליים לצורך טיפולים), תחזוקת כלים, עזרה בצילומי רנטגן של המתרפא ופיתוחם, הזמנת חומרים, ניהול מלאי (ניהול וניקיון מרפאה, מחסן וכדומה), מענה טלפוני ורשימת הודעות, ניהול שוטף, טיפול בכספים.

הסיוע ברפואת שיניים שונה מתפקיד השיננות, ומדובר בשני מקצועות נפרדים. בדרך-כלל חל איסור על מסייעים לבוא במגע ישיר עם הפה של המטופל, למעט לשם פעולות פשוטות כגון שאיבת רוק. בתפקיד השיננות, לעומת זאת, מותר לבצע פעולות רפואיות בפה של המטופל (מקצוע השיננות דורש לימודים ארוכים יותר מאשר מקצוע הסיוע). תפקיד הסיוע לרופא שיניים הוא בהכרח בצמוד אליו, ואילו שיננות יכול להתבצע בנפרד, לפני או אחרי טיפול השיניים.

פלואוריד

פלואוריד (באנגלית: Fluoride) הוא יון חד-אטומי של אטום הפלואור, כלומר אטום פלואור שנוסף לו אלקטרון אחד: -F. מטענו של היון הוא 1-.

הייחודיות של יון הפלואור נובעת מהאלקטרושליליות הגבוהה שלו. בניגוד להלוגנים אחרים, HF הוא חומצה חלשה. חמצן דו-פלואורי למשל, מגיב עם מים ויוצר מימן פלואורי. תכונה ייחודית נוספת של יון הפלואור הוא יכולת ליצירת קשר קוולנטי עם ארגון, קסנון, או קריפטון למרות שהם גזים אצילים. רוב התרכובות הללו אינן יציבות ומשמשות ביצירת לייזר אקסיימר. קסנון דו-פלואורי, קסנון ארבע-פלואורי וקסנון שש-פלואורי הם תרכובות יציבות שיוצרות מבנים גבישיים.

האלקטרושליליות הגדולה של הפלואור הופכת אותו ליון המתאים לשימוש ביצירת ממסים טובים ולרעלים. פלואוריד משמש גם ביצירת פולימרים וחומרים בעלי פעילות ביולוגית, ובכמה מדינות הוא מוסף למי השתייה על-מנת להגן מפני עששת השן.

רופא שיניים

רופא שיניים הוא אדם העוסק ברפואת שיניים.

רפואת שיניים התפתחה כהתמחות נפרדת ברפואה רק החל מתחילת המאה ה-20 (קודם לכן, רופאים כלליים טיפלו גם בשיניים).

בעבר נדרשו כל העוסקים ברפואת שיניים לעבור התמחות לאחר שסיימו לימודי רפואה כללית, על מנת להיקרא "רופא שיניים" (Stomatologist). במדינות מסוימות, בעיקר במזרח אירופה, היה אפשרי גם מסלול מהיר, טכני, ללא צורך בלימודי רפואה מקיפים, ובוגריו נקראו "מרפא שיניים" או "Dentist", שהיה מוסמך לבצע טיפולים פשוטים בהנחיית רופא.

רפואת השיניים כיום התפתחה לתחום רפואי-כירורגי רחב, עם התמחויות רבות, העוסק לא רק בשיניים ובלסתות אלא בפנים, בחלל הפה ובבסיס הגולגולת. אי-לכך, הכשרה רפואית היא תנאי לעיסוק ברפואת שיניים. בישראל, כל העוסקים ברפואת שיניים חייבים להיות בעלי תואר D.M.D (דוקטור לרפואת שיניים) או D.D.S (דוקטור לכירורגיה דנטלית). מסלול ההכשרה לרפואת שיניים הוא נפרד כיום מההכשרה לרפואה, אך מספר מצומצם של רופאי שיניים הם גם רופאים כלליים בנוסף להתמחותם. בנוסף, מומחים רבים לכירורגיית פה ולסת (oral and maxillofacial surgery), שהיא התמחות של רפואת שיניים, הם גם בעלי תואר אקדמי של "דוקטור לרפואה" (M.D) בנוסף לתואר אקדמי ברפואת שיניים (D.M.D/D.D.S).

רפואה

רפואה (הנקראת לעיתים גם רפואה קונבנציונלית), היא ענף של המדע ומקצוע, העוסקים באבחון, מחקר, וטיפול במחלות, בשיפור הבריאות וברפואה מונעת. הרפואה מתבססת על הישגיהם של מדעי הטבע, החברה, והרוח ומתקדמת במקביל להם. במרוצת השנים התפתחו במקצוע התמחויות בענפים מרובים, לפי קריטריונים שונים: מבחינים בין רפואה פנימית, רפואת חירום, רפואה כירורגית, רפואת עיניים, אף אוזן וגרון וכו', ולפי התחומים החברתיים - רפואה צבאית, רפואה משפטית, רפואה תעשייתית, רפואת בית חולים וכו'.

השגיה של הרפואה המודרנית ניכרים, בפרט בגידול הדרמטי שחל בתוחלת החיים במאה השנים האחרונות, גידול שבעיקרו נובע מהישגיה של הרפואה, כגון אנטיביוטיקה וחיסונים, וגם משיפור הסניטציה והתזונה. לעיתים קצרה ידה של הרפואה, ובמחלות מסוימות היא יכולה להציע טיפול סימפטומטי ומסייע למחלה, אך אינה יודעת לרפא או לסייע בהחלמה. אדם שהוא בעל הכשרה והיתר לעסוק ברפואה נקרא רופא (או רופא קונבנציונלי), והוא מורשה לעסוק ברפואה בכלליות ולהתמחות באחת או יותר מההתמחויות הרפואיות השונות.

רפואה וטרינרית

רפואה וטרינרית עוסקת באבחון, בטיפול ובריפוי בעלי חיים. רפואה וטרינרית חיונית לגידול בעלי חיים בתחום החקלאות, לשמירה על בריאות בעלי חיים ומניעת תפוצת מחלות בבעלי חיים. רפואה וטרינרית ותיקה כמו רפואת האדם, אך נותרה מאחור בכל הקשור להתפתחות טכנולוגית. בזמן האחרון היא גדלה במהירות הודות לגילוי שיטות הטיפול לרוב המינים. כיום בעלי החיים מקבלים טיפול מתקדם, הכולל שירותי רפואת שיניים וכירורגיה לצד טיפול הורמונלי ואנטיביוטי.

יסודותיה של הרפואה הווטרינרית עתיקים מאד. ניתן למצוא רישומים מסין העתיקה העוסקים ברפואת סוסים ועדויות על קיומם של "מרפאי סוסים" כבר במאה ה-18 לפני הספירה. נתגלו כתבים סיניים עתיקים רבים העוסקים ברפואת סוסים החל משנת 221 לפני הספירה. בכתבי רפואת הסוסים הסינית הופיעו שרטוטים מדויקים של אנטומית סוסים וכן הוראות לאקופונקטורה לסוסים. יש הטוענים כי הסינים ביצעו אקופונקטורה לסוסים אף בטרם החלו לבצע טיפולים אלה על בני אדם, עובדה המדגישה את חשיבותו של הסוס בסין העתיקה.

בתקופת הרפובליקה הרומית המליץ קאטו על תרופה למחלת שחין הצאן. הסופר הרומי קולומלה אשר חי במאה ה-1 לספירה, טען כי מוטב לרפא פצעים מוגלתיים בחיות בניתוח ולא בתרופות ואז לרחוץ את הפצע בשתן שוורים ולחבוש אותו בתחבושת.

לימודי הרפואה הווטרינרית בישראל מתקיימים בבית החולים הווטרינרי האוניברסיטאי בראשון לציון, שהוא חלק מפקולטה לחקלאות של האוניברסיטה העברית של האוניברסיטה העברית בירושלים.

שיננות

שיננות הוא מקצוע פרא-רפואי בתחום רפואת שיניים העוסק בהיגיינת הפה ובטיפול מונע.

מקצוע השיננות שונה ונפרד מזה של אלו העוסקים בסיוע לרופא שיניים. בדרך-כלל חל איסור על הסייעים לבוא במגע של ממש עם הפה של המטופל, למעט לשם פעולות פשוטות, כגון שאיבת רוק. בסמכותם של השיננית או השינן, לעומת זאת, לבצע פעולות רפואיות בפה של המטופלים. סייעת או סייע לרופא שיניים עובדים בהכרח בצמוד אליו, ואילו שיננים מבצעים מטלתם בנפרד, לפני או אחרי טיפול השיניים.

באנגלית נקרא המקצוע Dental hygienist, בתרגום חופשי: "מטפל היגייני של השיניים".

העוסקים בשיננות מבצעים פעולות טיפול ראשוני ברפואת שיניים, ביניהם:

בחינת הנתונים הבריאותיים של המתרפא.

הסתכלות יסודית בשיניים, ולכל חלל הפה וסביבתו החיצונית.

בדיקת כיסים לחניכיים.

החדרת חומר לשחרור מושהה כטיפול משלים למחלות חניכיים.

ייעוץ ראשוני במניעה ובהפסקת עישון.

ביצוע צילומי רנטגן.

ייעוץ בנושא תזונה נכונה למניעת עששת.

הסרת אבנית, כתמים ומשקעים (קשים ורכים) מעל ומתחת לחניכיים.

סיוע במניעת עששת על ידי מתן פלואוריד ואיטום חריצים.

ליטוש שחזורים (סתימות)

הסרת תחבושות לאחר ניתוחי חניכיים והורדת תפרים.

תכנון וביצוע פרויקטים בקהילה בנושא רפואת שיניים מונעת, כגון בבתי ספר ובגנים, בבתי אבות ובקרב אוכלוסיות עם צרכים מיוחדים.

באמצעות הדרכה אישית, סיוע בהקניית הרגלים נכונים לשמירה יומיומית על בריאות הפה והשיניים.

שן זהב

שן זהב היא תחליף מלאכותי, שנקבע בפה תחת שן טבעית שנשרה או נעקרה. לעיתים, שיני זהב משמשים למטרות קוסמטיות.

שתל דנטלי

שתל דנטלי הוא התקן המשמש כנקודת עיגון ללסת ומשתמשים בו ברפואת השיניים כדי להשלים שיניים חסרות. השתל הוא מעין "דיבל" בעל הברגה כפולה. הראשונה היא חיצונית ומשמשת לעיגון השתל לעצם הלסת, והשנייה היא פנימית, ומשמשת לעיגון אביזרים חיצוניים לשתל. אביזרים אלו מכונים: חלקי שיקום. השתל עשוי בדרך-כלל מטיטניום כחלק מהתרכובת TiAl6V4 או מזירקוניום דו-חמצני, המכונה זירקוניה (ZrO2). המתכת ממנה עשוי השתל היא מתכת אצילה, כלומר מתכת שאיננה יוצרת תגובה כימית עם הגוף.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.