רעמסס השני

רַעְמְסֵס הַשֵׁנִי (1303 לפנה"ס - 1213 לפנה"ס, לפי הכרונולוגיה הנמוכה; 1337 לפנה"ס - 1247 לפנה"ס לפי הכרונולוגיה הגבוהה) היה פרעה ומלך במצרים בשנים 1213-1279 לפנה"ס, במשך כ-66 שנה. הוא היה המלך השלישי בשושלת ה-19, בנו של הפרעה סתי הראשון. היה נשוי ל-7 נשים מלכותיות והחזיק 200 פילגשים, מהם נולדו לו 96 בנים ו-60 בנות.[1] הוא ידוע גם כאוזימנדיאס (Οσυμανδύας), שם הנובע מתעתיק יווני של שמו המלכותי.[2]

פירוש שמו של רעמסס הוא: "האל רע ילד אותו", שמו המלכותי הרשמי היה: ״אוסרמע'תרע סטפנרע״ (במצרית: ״הצדק של האל רע חזק, נבחר האל רע״).[3] כיום מכונה בספרות המחקר ההיסטורי-ארכאולוגי: "רעמסס הגדול"אנגלית: "Ramses the Great") כדי להבדילו מפרעונים אחרים בעלי השם רעמסס שכוחם הצבאי, אורך שלטונם וגודל ממלכתם היו קטנים בהרבה משלו. הוא נחשב לאחד הפרעונים החזקים והמשפיעים ביותר בהיסטוריה של מצרים. רעמסס השני בנה את פר-רעמסס, עיר בירה חדשה בדלתא של הנילוס שבשיא גדולתה הגיעה ל-300,000 תושבים. הוא בנה מבנים ומונומנטים מפוארים רבים ברחבי הממלכה. בין החשובים שבהן ניתן למנות את מקדש הזיכרון המכונה ה"רעמסאום" במערב תבאי, מקדש האבן באבו סימבל, וקבר אחת מנשותיו הרבות, המלכה נפרטרי בעמק המלכות. לפי עדויות מסוימות, היו לו מעל מאתיים ילדים.

רעמסס השני
RamsesIIEgypt
לידה 1303 לפנה"ס
מדינה הממלכה החדשה של מצרים
מקום קבורה מצרים עמק המלכים
שושלת Nineteenth Dynasty of Egypt

היסטוריה

P1200394 Louvre Ramses II enfant N522 rwk
תבליט שמתאר את רעמסס השני כילד

רעמסס השני נולד כבן הזקונים לאחר בת בכורה לסתי הראשון ואשתו, טויה והיה ממעמד "פשוטי העם" (Commoners) עוד בטרם מונה סביו, רעמסס הראשון, שהיה קצין צבא מוערך של פרעה חורמחב מהשושלת ה-18 ליורשו של המלך הנ"ל שככל הנראה סבל מעקרות כיוון שלא העמיד צאצאים שירשו אותו - כפי הנראה חורמחב ראה שלרעמסס הראשון יש צאצאים ולכן יהיה קל למשפחתו להמשיך את דרכו אחריו כנהוג בשושלות מצרים העתיקה ויימנע מאבק על השלטון כפי שקרה בין חורמחב לאיי לאחר מות תות ענח' אמון. משפחתו כנראה הייתה מאזור הדלתא של הנילוס. סבו, שהיה בעצמו בן לאיש צבא בשם סתי, מלך כשנתיים בטרם נפטר ואז עלה לכס אביו של רעמסס, סתי הראשון, ורעמסס הילד הרך בשנים נהפך לנסיך מצרים. מכתביו עולה כי למד קרוא וכתוב בגיל 9 מסופרי אביו וכהני המקדשים. רעיה, סביו מצד אמו היה קצין צבאי שנשא בתואר "האחראי על המרכבות"[4] והיה נשוי לאישה ששמה R]uia]. יש טענה שלהוריו היה בן בכור שנפטר בגיל צעיר, מה שהופך את רעמסס לילד השלישי במשפחתו של סתי.[5]

הוא נחשב לאחד הפרעונים החזקים והמשפיעים ביותר בהיסטוריה של מצרים. רעמסס השני בנה את פר-רעמסס, עיר בירה חדשה בדלתא של הנילוס שבשיא גדולתה הגיעה ל-300,000 תושבים. הוא בנה מבנים ומונומנטים מפוארים רבים ברחבי הממלכה. בין החשובים שבהן ניתן למנות את מקדש הזיכרון המכונה ה"רעמסאום" במערב תבאי, מקדש האבן באבו סימבל, וקבר אחת מנשותיו הרבות, המלכה נפרטרי בעמק המלכות. לפי עדויות מסוימות, היו לו מעל מאתיים ילדים.

בגיל 14 רעמסס השני מונה על ידי אביו, סתי הראשון, לנסיך עוצר האזור. שמשמעו שליט בפועל (במלוכה, עוצר מקבל בדרך כלל את השלטון בשל היעדרו של המלך, או אי-יכולתו למלוך עקב נסיבות שונות). סבורים כי קיבל את כס המלוכה בסוף שנות העשרה לחייו. מנתוני הרשומות ההיסטוריים והעכשווים במצרים, נאמר בעבר כי הוא חי עד גיל 99, אולם סביר יותר כי מת בשנתו ה-90 או ה-91. זאת לפי החישוב כי הפך לפרעה ב-1279 לפנה"ס. רוב האגיפטולוגים מאמינים כי הוא עלה לשלטון ב-31 במאי 1279 לפנה"ס. נראה שנשא לאישה את נפרטרי, אשתו ומלכתו הבכירה, בסוף שנות גיל ההתבגרות שלו או בראשית שנות העשרים שלו. אישה חשובה נוספת הייתה איסטנופרט שבנה מרנפתח ירש את רעמסס השני.אישה חשובה נוספת הייתה בתו בינתענת שהייתה בתה של איסטנופרט, לה נישא בשנה ה-25 למלכותו. היא האריכה חיים אחריו.

Ramses II charging Nubians
ציור קיר המתאר את רעמסס השני רוכב על מרכבתו בעודו אוחז בחץ וקשת (במציאות היה נהג שמאחוריו עמד הקשת) ומכה בנובים שמרדו בשלטונו

בשנתו השנייה למלכות הותקפה מצרים בידי שודדי ים שרדנים שפלשו דרך הדלתא של הנילוס ושהוכנעו על ידי צבאו של רעמסס, ששילב את אלו מבין השבויים שלקח כחיילים בצבאו, מימיו נותרו שתי אסטלות המנציחות את האירוע: אסטלת טאניס ואסטלת אסואן.[6] רעמסס השני נודע במסעות הכיבוש הרבים שניהל שהציבו אותו בשיא הגודל של האימפריה המצרית מאז ימי תחותימס השלישי ובמיוחד במאבקו עם ממלכת החיתים (ששכנה באזור טורקיה של ימינו) על השליטה בכנען ובממלכת אמורו.

בשלב כלשהו בשלטונו חלה התפרעות של השסו מהר שעיר ומצד מואב שבזזו ערים אחרות וסירבו להכיר בשלטון המצרי בפרובינציה המצרית "כנען", רעמסס שלח כוחות למגר את המרידות באזורים הללו.[7] במהלך היריבות עם החיתים צצו בעיות עם המואבים שרצו לפי הכרוניקות המצריות לכרות ברית עם החתים ולצאת מעול המצרים, את המשבר ניהל רעמסס בצורה דיפלומטית ועל הדרך גם לימד את בנו הבכור, אמונהרחופשף, את רזי ההתנהלות מול הזרים בכתובות קיר בת שבע שורות שהכין במקדש בלוקסור: "דבר אל מנהיג הזרים, ואמור: אתה רע, אף אחד לא יודע את מעשייך הטובים, ולכן אומרים בארמון, חיים-כוח-בריאות, אתה כרתת ברית עם החיתי, עוד אדם רע, כמו כל אחד מהסוג שלך".[8]

מאבק זה הגיע לסיומו בקרב קדש, קרב שנערך בעיר קדש אשר בסוריה של ימינו. הקרב הסתיים ללא הכרעה ברורה, אך הוא מצידו טען במקדשים וכתובות שהקים עם חזרתו למצרים כי ניצח במלחמה את אויביו - האימפריה החתית (שטענו טענות דומות ברישומיהם על קרב זה). לאחר הקרב עברה ממלכת אמורו לחסות האימפריה החתית, והתרופף השלטון המצרי בכנען, החלה תסיסה בקרב התושבים המקומיים ורעמסס נאלץ להתמודד עם מרידות שצצו במרחב הכנעני עד תום מלכותו.[9] לפי פפירוס אנאסטאזי א[10] הוא גם חתם על או יזם חוזה הסגרת מורדים מכנען עם קדג'רדי, ראש קבוצה שנקראה "איסר" שחיה בגליל המערבי והוצע לזהותה עם שבט אשר הפרוטו-ישראלי.[11][12]

בנוביה הכניע רעמסס השני במספר מסעות שעשה את השבטים הסוררים ודיכא מרידות, הוא נתפש שם כשליט כה חזק שהתפתחה כת שסגדה לו כאל ונתקיימה עד עליית הנצרות במדינה.[13] עם חתימת הסכם השלום עם מלך החתים ונישואיו הפוליטיים לנסיכה חיתית,[14] בשנתו ה-21 של רעמסס השני, ובעקבותיו הוא התפנה למפעלי הבנייה הגדולים שלו. אשר כללו גם את בניית הערים פֶּר-אַתוּם (פיתם) ופֶּר-רעמסס, שלפי המקרא נבנו על ידי בני ישראל. לאחר חתימת חוזה השלום בין מצרים העתיקה לבין האימפריה החיתית היגרו למצרים חיילים חיתיים שהתמקמו במצודה שהוקמה בעיר פר-רעמסס שהייתה בירת הממלכה המצרית ובממפיס מאוזכר "שדה של חתים".[15]

בצבאו של רעמסס השני שרתו חיילים שרדנים שהיו כפי הנראה שכירי חרב שהעסיק בחיל המשמר האישי שלו (הפעם הבאה שמקורות מצריים מספרים עליהם זה כאויבים בימי בנו של רעמסס: גויי הים) לצד לובים נאמנים למרותו (לוב הייתה אזור סורר עם שבטים שלא רצו לחיות בכפוף למצרים) וכנענים שכאלה. גם בחצרו של רעמסס השני היו עדויות לקשרים דיפלומטיים ענפים: נשים זרות מנישואין פוליטיים ופילגשים, סחורות ומזון רב שיובא מהארצות הכבושות. למרות היותם בעלי מוצא זר שלכאורה היה צריך להסליל אותם לעבודות בזויות, בימי רעמסס השני ויורשו היו לבנטינים רבים מבין ה"משרתים" (כינוי שמסמן פקידים ממוצא זר) בחצרו המלכותית ובמוסדות כמו מקדשים, דוגמה בולטת היא שר משקים בשם בן אזן שנולד בירדן ושירת גם אותו וגם תחת בנו ויורשו, מרנפתח.[15]

Ramses II audience
רעמסס השני בחצרו המלכותית אל מול אחד מבניו ומשרתיו

לאחר חגיגות 30 השנים למלכותו ערך חגיגת סד (פסטיבל שנועד לציין שנת מלכות שלושים במספר במצרים העתיקה) בכל שנה שנייה או שלישית למלכותו עד תום חייו. בשלב בו היה כבר מבוגר וחלש, מכדי לרוץ בטקס הסד מתחנה לתחנה (בערך כ-30 מ'), היה כפי הנראה נציג (שמונה מטעמו) מבצע את הטקס בעבורו.

רעמסס השני בנה מקדש עשוי לבנים ובוץ באבוסיר שבקרבת קהיר, שגודלו 32 מטר על 51 מטר. גילוי המקדש פורסם בשלהי 2017.[16]

מבחינה דתית בימיו אומצו אלים כנעניים כמו ענת, בעל ורשף לתוך הפולחן המצרי, יש עדויות קלושות לאימוץ של אלים מלוב ושום עדות לאימוץ אלים מכוש.[15]

בירתו, פי-רעמסס, אכלסה ככל הנראה כ-100,000 תושבים[17] (מקביל לכמחצית מאוכלוסיית הכנענים דאז שחיו בתיחום שטחי מדינת ישראל המודרניים) והייתה מטרופולין שאין כדוגמתו במצרים העתיקה של ימיו.

למרות שרעמסס הקים כתובות ותבליטים ברחבי מצרים שמתארים ניצחונות צבאיים בלוב כנגד השבטים המקומיים שם, כיום ישנם חוקרים שטוענים כי הממצא הארכאולוגי בלוב שולל אפשרות שבימי רעמסס השני התקיימו שם מלחמות וכי המצרים למעשה חיו בשלום עם הלובים שהיו חברה חקלאית שתרמה להתפתחות החקלאות במצרים.[18][19]

זיהוי עם פרעה של יציאת מצרים

לפי אחת הדעות, רעמסס השני עשוי להיות הפרעה המדובר בסיפור יציאת מצרים - שכן לפי המקרא בני ישראל הועבדו בבניית 'עיר מסכנות' ששמה רעמסס, וייתכן שהיא נקראה על שם רעמסס הראשון או השני.[20][21] חלק מהחוקרים מזהים אותו כפרעה המשעבד המוזכר בספר שמות בסיפור יציאת מצרים וחלק כפרעה שהומלך לאחר מות המשעבד ושלכאורה רדף אחר משה ושבטי ישראל לים סוף, ולכן לדעתם השעבוד הוא מימי סתי הראשון. הראשון לזהותו כך היה ההיסטוריון אוסביוס מקיסריה במאה ה-3 לספירה. לעומת זאת, חוקרים אחרים והמסורת המוסלמית מזהים את פרעה המקראי, בדמות בנו ויורשו של רעמסס ה-2, מרנפתח. ישנן גם דעות שונות מאוד בנושא תיארוך יציאת מצרים.

גופתו וקברו של רעמסס השני

Ramesses II mummy in profile (colored picture)
פרצוף המומיה של רעמסס השני בפרופיל, מוצג כיום במוזיאון המצרי בקהיר

במהלך החיפושים הגדולים בשנות ה-20 של המאה ה-20 בעמק המלכים, נמצא קברו במבנה גדול וריק. ההשערה היא שכל אוצרותיו שנקברו עמו נגנבו בידי שודדי קברים, ופאר הקבר הושחת בעקבות הצפות של נהר הנילוס. לאחר מציאת גופתו החנוטה (שמוצגת כיום במוזיאון המצרי בקהיר), ניתן לדעת שראשו היה גדול ואפו נשרי (לצד לסת בולטת), תיאורים שאינם מתוארים בשום כתב עתיק. הוא נפטר בסביבות גיל 90. ירש אותו בנו ה-13, פרעה מרנפתח. גופתו היא בגובה 1.73 מטר (גבוה מהמצרי הממוצע לזמנו) במשקל 78 ק"ג[22] ובדיקת שערו העלתה כי היה אדמוני, דבר נדיר במצרים העתיקה שכן אדומי שיער נחשבו למקושרים לאל סת, אויבו של אוסיריס. הוצע כי למומיה של רעמסס השני כמו גם לאביו, סתי הראשון, ולבנו של רעמסס, מרנפתח, יש מאפיינים מזרח תיכוניים ברורים: גובה, אף נשרי, ופרצוף בעל מתאר אובלי צר ולסת בולטת.[15] שערות המומיה שלו הכילו עדויות לצביעת השיער בחינה לחקות את הגוון המקורי של השיער. אבחון של המומיה העיד על דלקת מפרקים וטרשת עורקים.[23] מחקר אחר הראה כי גבו היה עם דלקת חוליות מקשחת שגרמה לו ללכת כפוף בעשורים האחרונים של חייו.[24] כפי הנראה סיבת מותו הייתה דלקת חריפה ביותר שהתפתחה בחניכיו בשל חוסר בהיגיינת פה בזמנו והותירה אותו עם מעט שיניים ועם חור בולט בסנטר אולם זה לא מאושש דיו.[25]

בתוך נחירי המומיה שלו נמצאו שרידי פלפל שחור[26] ועצמות בעלי חיים קטנים[27] שכנראה הוטמנו בעת החניטה כדי לשמר את צורת האף המקורית, כפי שהייתה בחייו.

ב-2 באפריל 2007 הוחזרה למצרים קווצת שיער של רעמסס השני שנגנבה בשנות ה-70 על ידי בנו של אחד מעוזרי המעבדה שהיו אחראים על ניתוח הממצאים ובדיקתם.[28] לאחר מותו נקבר בעמק המלכים ומאוחר יותר הועבר לקבר מלוכה בו הוא התגלה בשנת 1881 והיום הוא מוצג במוזיאון המצרי בקהיר.

מוצאו של רעמסס

יש חוקרים מסוימים, לדוגמה פרופ' דייוויד רול הבריטי וד"ר רחלי שלומי-חן מהאוניברסיטה העברית, שמציעים כי אף על פי שהיוחסין של רעמסס השני בדורות שלפני סביו לא ברורים דיו, ייתכן כי עצם ההכרה שלו במלכי החיקסוס ברשימת המלכים מטורינו, חגיגת 400 השנה לקבלת האל סת בידיהם בדלתא של הנילוס (אסטלת 400 השנים שלו), קביעת בירת ממלכתו בפר-רעמסס בה התקיימה בירתם אווריס, העובדה כי אביו וסבא-רבא שלו נקראו "סתי" כמו שמו של האל הראשי של החיקסוס (שבשל כך לא היה אהוד על מצרים מקומיים) וחיבתו של רעמסס לאלים כנעניים (קרא לסוסתו האהובה ולבתו הבכורה בינתענת על שם אלת המלחמה הכנענית ענת) לצד מאפייניו הפיזיים שנראים לא שגרתיים לאדם מצרי (אף מעוקל ושיער חלק) כי ייתכן שמוצאו של רעמסס הוא בחלקו חיקסוסי, כלומר אבותיו הם משרידי החיקסוס שנשארו משועבדים בדלתא (בה נולד הוא ואף שני הדורות שלפניו) לאחר הכיבוש של יעחמס הראשון והתבוללו עם השנים בחברה המצרית הכללית, אף על פי שמורשתם נשתמרה בדרך כלשהי עד ימיו שלו, כ-300 שנה לאחר גירוש החיקסוס בחזרה לכנען, ושהיה מודע למוצאו הזה.[29][30][31] מנגד לדעה זו יש גם הטוענים כי האסטלה מתייחסת לפרעה קדום יותר ששמו המלכותי הכיל את ההירוגליף של סת לצד קנה סוף וצרעה שלכאורה מביעים "העליון ביותר" אך זה היה רק חלק משמו שהשתבש עד כדי שרעמסס חשב שהוא צאצא של האל עצמו - ובאמצעות ספירת 400 שנים אחורה מייסוד האסטלה מניחים שמוצא משפחתו של רעמסס השני היה למעשה מפכטינוברע (שהוצע גם ששמו היה "פכנוברע"), פרעה ששלט לכאורה ב-1640 לפנה"ס בזמן השושלת ה-17 שנלחמה בחיקסוסים ולבסוף גירשה אותם, ולדעת חלקם ציון 400 השנה באסטלה מתייחס ליום חג לאל סת בזמן שלטונו של אב קדמון זה.[32]

דרכון דיפלומטי

בשנת 1974 מצרים הנפיקה לרעמסס השני דרכון רשמי (עם תאריך פקיעה ב-9 במרץ 1981) על מנת להוציאו בצורה חוקית לבדיקה וטיפול אצל מדענים בפריז, לאור העובדה שפטריה החלה לפגוע בהשתמרות המומיה שלו. בדרכון צוין כי תפקידו של רעמסס השני הוא "מלך (מנוח)".

לקריאה נוספת

  • Rice, Michael (1999). Who's Who in Ancient Egypt. Routledge. ISBN 0415154480.

הערות שוליים

  1. ^ XIXth Dynasty 1293 - 1188 ( Thebes, Pe-Ramesses )
  2. ^ [http://www.perseus.tufts.edu/hopper/text?doc=Perseus:text:2008.01.0540:book=1:chapter=47:section=4 Diodorus Siculus, Bibliotheca Historica, Books I-V, book 1, chapter 47, section 4], www.perseus.tufts.edu
  3. ^ Clayton 1994, p. 146.
  4. ^ Joyce Tyldesley, Ramesses: Egypt's Greatest Pharaohs, Penguin Books, 2000. p.116
  5. ^ Seti I by Jimmy Dunn
  6. ^ Kenneth Kitchen, Pharaoh Triumphant: The Life and Times of Ramesses II, King of Egypt, Aris & Phillips, 1982. pp.40–41
  7. ^ Did Ramesses II Wage Campaign against the Land of Moab? Nadav Na'aman in Göttinger Miszellen 209 (2006), pp. 63-69
  8. ^ "On the Moabite Inscriptions of Ramesses II at Luxor Temple"/ John Coleman Darnell and Richard Jasnow, University of Chicago, 1993.
  9. ^ רעמסס השני, עמוד 1396, "אנציקלופדיה כללית כרטא" - הוצאת משרד הביטחון וכרטא (1990)
  10. ^ Papyrus Anastasi I: A Satirical Letter(הקישור אינו פעיל, 27.5.2019)
  11. ^ The Asiatic Campaigning of Ramses II(הקישור אינו פעיל, 27.5.2019)
  12. ^ Ramses II: The reconquest of Canaan(הקישור אינו פעיל, 27.5.2019)
  13. ^ Ramesses II: Anatomy of a Pharaoh: An Introduction
  14. ^ גליה דורון, אוניברסיטת ת"א, מקראנט.
  15. ^ 15.0 15.1 15.2 15.3 Marc Van De Mieroop, A History of Ancient Egypt
  16. ^ התגלו שרידי מקדש של המלך רעמסס השני, ynet, ‏2017-10-18 (בעברית)
  17. ^ עבודת הדוקטורט של חוקר מאוניברסיטת דרום אפריקה בשם טיטוס מייקל קנדי מ-2013 על הדמוגרפיה של "ארץ ישראל שממערב לירדן" לאורך ההיסטוריה
  18. ^ New evidence shows might of Pharaoh Ramses is fake news, phys.org (בAmerican English)
  19. ^ New evidence shows might of Pharaoh Ramses is fake news, New evidence shows might of Pharaoh Ramses is fake news (באנגלית)
  20. ^ ישראל פינקלשטיין וניל אשר סילברמן, "ראשית ישראל".
  21. ^ אילן שרון, "קריסת תקופת הברונזה ועליית תקופת הברזל", 2014.
  22. ^ Dem Frieden einen Vertrag geben
  23. ^ "La momie de Ramsès II. Contribution scientifique à l'égyptologie.". Retrieved 27 February 2015.(הקישור אינו פעיל, 27.5.2019)
  24. ^ Did Ramesses II really have ankylosing spondylitis? A reappraisal.
  25. ^ Scanning the Pharaohs: CT Imaging of the New Kingdom Royal Mummies
  26. ^ ^ Plu, A. (1985) Bois et graines. In La momie de ramses II. Contribution scientifique à l’égyptologie, L. Balout and C. Roubet (eds.). Éֹditions Recherches sur les Civilisations, Paris, pp. 166-174.
  27. ^ III - The Physical Evidence of Ramesses II's family(הקישור אינו פעיל, 27.5.2019)
  28. ^ כניסת מצרים: הוחזר שיער שנגנב לרעמסס ה-2
  29. ^ The Lords Of Avaris" by David Rohl"
  30. ^ אתר הדן בתקופת הביניים השנייה של מצרים והחיקסוס
  31. ^ HSC Ancient History
  32. ^ A History of the Pharaohs
הקודם:
סתי הראשון
פרעוני מצרים הבא:
מרנפתח
אורונטס

אורונטס או ארנת (בלטינית Orontes), בערבית: עאסי (نهر العاصي, תעתיק מדויק: נהר אלעאצי) הוא נהר הזורם בלבנון, בסוריה ובטורקיה. את שמו הערבי, "עאצי" ("מוֹרֵד", בערבית) מייחסים הערבים למספר גורמים שונים: הזרימה השוצפת של הנהר, הערוץ הבלתי פורה שלו, או כיוון זרימתו - צפונה - בניגוד ליתר נהרות הסהר הפורה, שזרימתם דרומה.

הנהר מתחיל במזרח הבקאע (בקעת הלבנון), קרוב מאוד למקורותיו של נהר הליטני, ומתקדם צפונה, במקביל לקו החוף של לבנון. הוא מתרחב לתוך אגם חומס, ששם הוקם עליו סכר בתקופה העתיקה. עתה מתרחב העמק אל תוך המחוז העשיר של חמאת, לאחר מכן פונה הנהר מערבה ואחר כך צפונה לעמק הע'ב (בו היו ביצות עד אמצע המאה העשרים), משם פונה הנהר דרום-מערבה וזורם דרך עמק אמוק, שבו מצטרף אליו יובלו הגדול עפרין, ונשפך לים התיכון ליד עיר הנמל הקטנה אנטקיה (היא אנטיוכיה העתיקה, שהייתה בירת הממלכה הסלאוקית) בטורקיה. אורכו של הנהר כ־620 קילומטרים (35 ק"מ בלבנון, 495 ק"מ בסוריה, 50 ק"מ בטורקיה ו־40 ק"מ כגבול סוריה-טורקיה), ושטח אגן הנהר כ־23,000 קילומטרים רבועים. מימיו של הנהר מתקבלים מהר הלבנון/הרי מול הלבנון בלבנון (כ־380 מיליון מטרים מעוקבים בשנה), באזור חמאת (כ־80 מיליון מ"ק בשנה), מהרי אנסריה/הרי זיווה באזור הע'ב (כ־700 מיליון מ"ק בשנה), ובטורקיה הוא מקבל מים מהעפרין ומקרה סור והאופור הזורמים בקצה השבר הסורי אפריקאי (עוד כ־260 מיליון מ"ק בשנה).

נהר האורונטס הוא ברובו בלתי עביר ובעבר כמעט שלא השתמשו במימיו להשקיה (למעט אזור חומס־חמאת). חשיבותו ההיסטורית היא בעמק שבו הוא זורם, ששימש באופן נוח לתנועה מצפון לדרום. דרכים מן הצפון לצפון־מזרח, אשר נפגשות באנטיוכיה, מתנהלות לאורך הנהר עד חומס, שם הן מתפצלות לדמשק ולסוריה, ולדרום.

כיום משתמשת סוריה ברוב המוחלט של מימי הנהר, כשהיא מסתייעת במערכת סכרים ענפה (סכר קטינה, סכר כרמיש, סכר מחרדה, סכר עשרנה וסכרים קטנים נוספים) תוך שהיא משאירה רק מעט מים מזוהמים לטורקיה. טורקיה לעומת זאת משתמשת ביובלי הנהר (ובעיקר בעפרין) למטרות השקיה. לבנון כמעט ואיננה משתמשת במימיו שרובם אינם מגיעים ממנה, בין השאר בשל השליטה הסורית בה עד לאחרונה. בעוד שטורקיה ולבנון אינן מייחסות חשיבות רבה למי הנהר מכיוון שהן מדינות עשירות במים, הרי סוריה מייחסת לו חשיבות רבה - הנהר היווה את אחד הנימוקים לשליטתה בצפון בקעת הלבנון ועד 2004 דרשה סוריה את נפת האטיי סביב אנטיוכיה.

בכל התקופות נעו צבאות בעמק הנהר בדרכם אל מצרים וממנה. על האורונטס התנהל קרב קדש בתקופת שלטונו של רעמסס השני (1279 - 1213 לפנה"ס). האורונטס שימש גם כזירת קרב קרקר בשנת 853 לפנה"ס, קרב שבו צבא אשור, בפיקודו של המלך שלמנאסר השלישי, פגש בצבאם של 12 מלכים, שאותם הוביל הדדעזר מדמשק. הקרב התקיים ליד העיר קרקר, ועיכב בכמאה שנים את התקדמות האימפריה האשורית לכיוון סוריה וארץ ישראל.

נהר האורונטס שימש מאז ומתמיד כסמן גבול. עבור המצרים הקדמונים הוא סימן את הקצה הצפוני של ממלכת אמורו, מזרחית לפניקיה. עבור הצלבנים במאה ה-12 הפך האורונטס לגבול הקבע שבין נסיכות אנטיוכיה לנסיכות חלב.

הסופר הצרפתי מוריס בארס (Maurice Barrès) כתב על הנהר בספרו Un jardin sur l'Oronte ("גינה על האורונטס").

בית הסראייה הישן (יפו)

בית הסארייה הישן ביפו העתיקה הוא מבנה הניצב ברחוב מפרץ שלמה, אשר שימש בעבר כמקום מושבו של המושל העות'מאני בעיר.

הבניין הוקם בראשית המאה ה-18 על שרידיה של מצודה צלבנית, והוא שימש בתחילה כחאן.

בשנת 1811 קבע מושל יפו, מחמוד אגא א-שאמי, את משרדי הממשל בעיר בבניין וזה שימש גם כבית דואר וכבית מעצר. עוד היו בו באר, מסגד וחמאם.

המבנה חדל מלשמש כבית מעצר בשנות ה-70 של המאה ה-19, ובית הממשל הועבר ממנו ב-1897, כאשר נחנך בית הסראייה החדש בכיכר השעון הסמוכה. חלק מהבניין נרכש על ידי משפחת דמיאני הנוצרית, ובמקום החל פועל בית חרושת לסבון משמן זית. בית החרושת נסגר במלחמת העצמאות והמבנה ננטש. הוא הוכרז כרכוש המדינה וכמבנה לשימור.

בשנות ה-70 של המאה ה-20 נפתח במקום "המוזיאון לעתיקות יפו". המוזיאון שבו ממצאים מהחפירות הארכאולוגיות ביפו, פעל במשך מספר שנים ונסגר, אך האוסף נותר בבניין וניתן לבקר בו על פי תיאום מראש. על המוצגים במקום נמנים מזוזות שער העיר יפו המצרית שעליהן שמו של רעמסס השני, צלמיות, כלי עבודה, מכלי אגירה, כלי בית, מנורות שמן ועוד. חלק מהפריטים יוצרו במקום ואחרים הובאו מערים אחרות לחופי הים התיכון. כן שמורות במוזיאון מצבות מבית העלמין היהודי ביפו. בשנת 1998 החל לפעול התיאטרון הערבי-עברי ביפו בחלק אחר של המבנה.

מאפיין ייחודי של המבנה הוא מושבת העטלפים המתגוררים באחד מאולמותיו, והניתנת לצפייה דרך פתחים מסורגים.

האלף ה-2 לפנה"ס

האלף ה-2 לפנה"ס הוא פרק הזמן שבין שנת 2,000 לפנה"ס עד סוף שנת 1,001 לפנה"ס (תחילת המאה ה-20 לפנה"ס עד סוף המאה ה-11 לפנה"ס).

המאה ה-13 לפנה"ס

המאה ה-13 לפנה"ס היא התקופה שהחלה בשנת 1300 לפני הספירה והסתיימה בשנת 1201 לפני הספירה. זוהי המאה ה-13 לפני תחילת הספירה הנוצרית.

הסכם השלום החתי-מצרי

הסכם השלום החתי-מצרי נחתם על פי ההשערה בשנת 1259 לפנה"ס, בין פרעה מצרים רעמסס השני, לבין מלך החיתים חתושיליש השלישי. הוא למעשה הסכם השלום הכתוב העתיק ביותר ששרד עד ימינו. העתק מההסכם נמצא באוסף המוזיאונים לארכאולוגיה של איסטנבול.

מואב

מוֹאָב הוא שמו של חבל ארץ בעבר הירדן המזרחי, בתקופה הישראלית, המקבילה ברובה לתקופת הברזל, בשלהי האלף השני לפנה"ס - המאה ה-6 לפנה"ס. על פי המקורות, מואב נמצאה ממזרח לים המלח, בין המתלול של ים המלח לבין המדבר הערבי, נמצא בתחום ממלכת ירדן.

האזור נקרא במקורות הקדומים מהעת העתיקה, כגון המקרא והממצאים הארכאולוגיים, על שם יושביו המואבים. השם מואב בא במקרא בכמה וכמה צירופים בשמות גאוגרפיים, כגון מצפה מואב, מדבר מואב ועוד.

4 כתובות מימי רעמסס השני מזכירות את Mw-i-bw כמקום מרדני שמסרב להכיר בשליטת מצרים בכנען ויחד עם השסו מהר שעיר יצאו למעשי ביזה והתגרות במצרים, הפרעה שולח כוחות לאזור ומדכא את המרד - בכתובות של רעמסס השני מוצגים המואבים כבעלי תסרוקות זהות לאלה של הכנענים יושבי הקבע (שיער ארוך אסוף ומסודר) ולא תסרוקת פרועה "דמוית-ראסטות" כמו של השסו מתבליטים מאוחרים יותר שהכילו את השם מואב, החוקרים מתלבטים האם חל שינוי דמוגרפי במואב או שינוי באורחות חייהם של המואבים שגרם לשינוי בתיאורם האמנותי המצרי. כתובת אחרת מלוקסור מזכירות כי רעמסס ובנו הבכור קראו למצרים את "מנהיג מואב" ונזפו בו על כך שניסה לכרות ברית עם האימפריה החתית כדי שיסייעו לו לצאת מעולה של מצרים.

בכתובת מישע מופיע השם מאב, ובכתובות אשוריות מופיעים השמות: Muaba, Maab, Maaba.

בירת הממלכה המואבית הייתה "קיר מואב" (הידועה גם בשמה: "כֶּרַךְּ"). דת המואבים הייתה דת כנענית. האל הראשי היה כמוש, אשר נזכר בכתובת מישע ובספר ירמיהו; כמו כן סגדו המואבים לבעל פעור ולאלה ענת.

כלכלת המואבים התבססה על חקלאות, ועדויות לכך גם במקרא. בספר מלכים ב, אנו למדים כי גידלו בה אלפי כבשים. במגילת רות שם מתואר כי בעת רעב בארץ יהודה הלכו גיבורי הסיפור; נעמי, אלימלך ושני בניהם לארץ מואב, שם נותר עדיין מזון.

המואבים היו נתונים במלחמה עם הממלכות והשבטים השכנים, כמו שבטי ישראל, והעמונים.

הממצא הארכיאולגי החשוב ביותר של ממלכת מואב היא מצבת מישע שהתגלתה בדיבון ומתוארכת לאמצע המאה ה-9 לפנה"ס. בשנים האחרונות (הכתובת לא התגלתה בחפירה מסודרת. על כן מקורה וזמן המצאה אינו ברור לחלוטין) התגלתה כתובת מלכותית מואבית נוספת ובה מתפאר מלך מואב בכיבוש בני עמון, לקיחת אסירים רבים, ובניית ארמון, שער ומכרה.

מוותליש השני

מוּוַתַלִיש השני היה מלך האימפריה החתית בין השנים 1295 - 1272. הוא היה בנו הבכור של מורשיליש השני וזכור בעיקר הודות לקרב המפורסם שאותו ניהל יחד עם אחיו חתושיליש השלישי נגד פרעה מצרים רעמסס השני על השליטה בסוריה בסמוך לעיר קדש אשר נודע בשם קרב קדש, בסביבות 1274 לפנה"ס.

כשהתמנה למלך העביר את בירתו לתַרְחוּנְתַשַש (העיר טרם נחשפה) עקב פלישת שבטי הכַּשכַּש . במקביל מינה את אחיו למושל העיר חתושש.

חוקרי מצרים מאמינים שמוותליש השני הגיע בסופו של הדבר להסכם הבנה עם רעמסס השני על אזור המחלוקת מסביב לקדש כדי להימנע מעימות אפשרי נוסף. הסכם זה גרם להדלדלות ההשפעה המצרית באזור למשך השנים הקרובות עקב מרידות פנים-מצריות ובעיות מבית, דבר שאפשר לחתים להשתלט על אזור קדש וסוריה ללא מאמץ רב.

למוותליש השני היו לפחות שני בנים, ושניהם נקראו על שם אל הסערה החוּרִי תֶשוּב. אחד מבניו, אורחי-תשוב, ירש את אביו, ושינה את שמו למורשיליש השלישי.

ממפיס (מצרים)

ממפיס הייתה עיר במצרים העתיקה, ושרידיה שוכנים על הגדה המערבית של הנילוס, בקצה הדרומי של דלתת הנילוס, כ-20 ק"מ דרומית לקהיר, ליד העיר המצרית המודרנית מית-רחינה. השטח האדמיניסטרטיבי העתיק של ממפיס כולל בתוכו את האתרים העתיקים דחשור, סקארה, אבוסיר, אבו גורב וזאוויט אל-אריאן.

ממפיס שימשה כבירת מצרים התחתונה ובירת מצרים המאוחדת לפני נא אמון, מימי יסוד המדינה ועד סוף תקופת הממלכה הקדומה בשנת 2200 לפנה"ס לערך. היא הייתה בירת מצרים לתקופה קצרה גם בתקופת הממלכה החדשה, ושימשה כמרכז אדמיניסטרטיבי בכל תקופת ההיסטוריה של מצרים העתיקה.

מצבת ישראל

מצבת ישראל או אסטלת ישראל (גם: מצבת מרנפתח או אסטלת מרנפתח) הוא כינוי שנתנו ארכאולוגים לאסטלת ניצחון מצרית של פרעה מרנפתח, בנו של רעמסס השני, בשובו מאחד ממסעות הכיבוש שלו בשנת 1208–1209 לפנה"ס. המצבה מתארת בעיקר את מערכות מרנפתח בלוב, אך את שמה "מצבת ישראל" קיבלה המצבה בשל הממצא החשוב שבה, אזכור השם אִי-סִי-רִי-אַר, שזוהה על ידי החוקרים כ"ישראל", שכן בכתב המצרי אין הבחנה בין ר ל-ל. זהו האזכור הארכאולוגי הקדום ביותר לשם זה; האזכורים הבאים הם במונולית מכורח ובמצבת מישע, המתוארכים 300 שנים מאוחר יותר, תקופתו של אחאב ובית עמרי, מהמאה ה-9 לפנה"ס.

המצבה התגלתה בשנת 1896 על ידי משלחת ארכאולוגית בראשותו של הארכאולוג האנגלי פלינדרס פיטרי, בקבר פרעה מרנפתח שבמקדש תבאי. גובהה עומד על כ-318 ס"מ ורוחבה 163 ס"מ. היא מוצגת כיום במוזיאון המצרי הלאומי שבקהיר, והעתק ממנה מוצב בכּרנךּ.

מקדש לוקסור

מקדש לוקסור (בערבית: معبد الاقصر) הוא מקדש מצרי קדום הממוקם בגדה המזרחית של נהר הנילוס, בעיר לוקסור (תבאי העתיקה) שהוקמה בשנת 1400 לפנה"ס וידועה בשפה המצרית כ"המקלט הדרומי". המקדש נבנה עבור שלישיית האלים הנערצת, אמון, אשתו מות ובנם ח'ונסו. ונבנה בתקופת הממלכה החדשה במצרים. בשנת 1979 הוכרז המקום כאתר מורשת עולמית.

מקדשי אבו סימבל

אבו סימבל (בערבית: أبو سمبل או أبو سنبل) הוא אתר ארכאולוגי ביישוב אבו סימבל בקרבת הגבול מצרים-סודאן, הכולל שני מקדשים מתקופת השושלת ה-19 במצרים העתיקה, אשר נחצבו בסלע בנוביה. המקדשים נבנו במאה ה-13 לפנה"ס על ידי רעמסס השני. האתר כולל מקדש גדול המוקדש לרעמסס השני ומקדש קטן יותר צפון מזרחית לגדול המוקדש לאשתו החשובה של רעמסס, נפרטרי ולאלה חתחור. אבו סימבל הוכר בשנת 1979 כאתר מורשת עולמית.

מרנפתח

מרנפתח (1274 לפנה"ס לערך- 1203 לפנה"ס) היה הפרעה הרביעי בשושלת ה-19 שבמצרים העתיקה. הוא שלט בין השנים 1203-1213 לפנה"ס.

אביו, רעמסס השני, מלך במשך 66 שנים כך שמרנפתח, שהיה בנו ה-13 מאשתו איסטנופרט, עלה לשלטון בגיל מאוחר מאוד- בסביבות גיל 60 ואף יותר. מרנפתח נלחם כנגד מרידות בכנען, אך פועלו החשוב ביותר היה מסע המלחמה לאזור לוב. גויי הים שהשתלטו על לוב פלשו ממנה למצרים וניסו לכובשה, אך מרנפתח הדף אותם, חדר ללוב והביס אותם גם שם.

מרנפתח העביר את המרכז השלטוני מפר-רעמסס בחזרה לממפיס, בה הוא בנה מקדש מלכותי. יורשו של מרנפתח היה סתי השני.

הארכאולוג גרפטון אליוט סמית שהסיר את הכיסוי מעל פני המומיה של מרנפתח ב-7 ביולי 1907, טען כי המומיה (שגובהה 1.714 מ') מעידה כי פניו של מרנפתח היו דומים במבניהם לאלה של סבו, סתי הראשון, יותר מאשר לאלה של אביו, רעמסס השני.הסרקופג של מרנפתח נמצא בשנת 1940 על ידי הארכאולוג הצרפתי פיר מונטה (Pierre Montet) בעת שחפר את קברו השלם של המלך פסוסנס הראשון בטאניס שהייתה בירת השושלת ה-21. באותה עת בתקופת הביניים השלישית במצרים העתיקה, היה מקובל לעשות שימשו נוסף בפסלים, מונומנטים, וגם סרקופגים מתקופות קדומות. קרטוש על צידו החיצוני האדום של הסרקופג הראה שבמקור זה היה סרקופג של מרנפתח.

נפרטרי

נֵפֵרְטָרי הייתה מלכה מצרית שחיה במאה ה-13 לפנה"ס. ידועה גם בשם נפרטרי מריאטמות, הייתה אשתו של המלך רעמסס השני מהשושלת ה-19, ונחשבה לאשתו החשובה ביותר. משמעות השם נפרטרי היא "בת לוויה יפהפייה", ומשמעות השם מרימות היא "אהובה של [האלה] מות". נפרטרי היא אחת המלכות המצריות הידועות ביותר, יחד עם נפרטיטי, חתשפסות וקלאופטרה.

קברה המפואר של נפרטרי, שמספרו QV66 שוכן בעמק המלכות בנקרופוליס של תבאי, והוא הגדול והמפואר מבין הקברים שנמצאו בעמק. רעמסס השני גם בנה לכבודה מקדש בצמוד למקדשו באבו סימבל.

סתי הראשון

סֶתִי הָרִאשׁוֹן היה פרעה במצרים העתיקה מהשושלת ה-19 בתקופת הממלכה החדשה. היה בנו של רעמסס הראשון והמלכה סיתרע, תקופת שלטונו מתוארכת לשנים 1304-1318 לפנה"ס לפי הכרונולוגיה הגבוהה או 1290-1279 לפנה"ס לפי הכרונולוגיה הנמוכה. בגלל בעיית התיארוך הבאה לידי ביטוי בכרונולוגיה המצרית יש המתארכים את שלטונו לתחילת המאה ה-13 לפנה"ס. השם סתי פירושו "שֶׁל סֶת", כלומר המקודש לאל סת. חלק מהחוקרים משערים שסתי הראשון צרף את בנו רעמסס השני לשלטון שש שנים לפני מותו.

עמק המלכות

עמק המלכות (בערבית: وادي الملكات - ואדי אל מליכּאת) הוא האתר בו נקברו בימי קדם נשותיהם של פרעוני מצרים. הוא ידוע גם כטא-סט-נפארו (המקום של בני פרעה), כיוון שביחד עם המלכות של שושלות מצרים (1070-1550 לפנה"ס) נקברו נסיכים ונסיכות רבים, וחברי אצולה שונים. הקברים של אנשים אלו תוחזקו על ידי כהני המתים שהיו ממונים על הבאת המנחות ועל התפילות מדי יום.

העמק ממוקם בסמוך לעמק המלכים המפורסם ממנו, בנקרופוליס של תבאי על הגדה המערבית של הנילוס מול תבי (לוקסור המודרנית). אזור עקר זה על הגבעות המערביות נבחר בשל בידודו היחסי וקרבתו לבירה. מלכי השושלת ה-18 החליטו להיקבר בקברים החצובים בסלע, בניגוד לפירמידות המסורתיות או חדרי הקבורה. ייתכן שהדבר נעשה כדי למנוע פגיעה בקבר ובזיזתו בידי שודדי קברים.

הנקרופוליס מכיל למעלה משבעים קברים. רבים מהם מסוגננים ומעוטרים בפאר רב. דוגמה לכך היא מקום מנוחתה החצוב בסלע של המלכה נפרטרי (1290-1224 לפנה"ס) מהשושלת ה-19. בקברה תבליטים צבעוניים שנותרו שלמים, והוא נחשב לאחד הקברים היפים במצרים.

הקברים בעמק נבנו בתקופת הממלכה החדשה (1070-1570 לפנה"ס) עבור השושלות ה-20-18 של מצרים בתקופה של 500 שנה. הקברים החפורים בעמק שימשו לקבורה גם בתקופה בית תלמי והתקופה היוונית-רומית במצרים העתיקה.

פר-רעמסס

פר-רעמסס או פי-רעמסס (במצרית עתיקה: Per-Ra-mes(i)-su, "הבית של רעמסס") הייתה עיר בירה חדשה שנבנתה על ידי המלך רעמסס השני מהשושלת ה-19 (מלך בין השנים 1213-1279 לפנה"ס). העיר נבנתה מצפון ובצמוד לשרידי העיר החיקסוסית שנחרבה אווריס, באזור היישוב קאנטיר של היום, כ-100 ק"מ צפונית-מזרחית לקהיר ו-80 ק"מ מערבית לאיסמעיליה. המקום שימש בתקופתו של סתי הראשון, אביו של רעמסס השני, כארמון קיץ.

קרב קדש

קרב קדש היה קרב גדול בין צבאות מצרים והאימפריה החיתית, שהתחולל בסוף מאי או סוף יוני סביב 1274 לפנה"ס לפי הכרונולוגיה הנמוכה של המזרח הקרוב הקדום (תאריכים אפשריים נוספים הם שנת 1300 או 1286 לפנה"ס), בסמוך לעיר קדש. הקרב היה שיאו של מסע מלחמה מצרי, שנועד להכריע מחלוקת ארוכת שנים בין מצרים לבין האימפריה החתית סביב השליטה בלבנון ובסוריה הדרומית ובדרכי המסחר שעברו בהן. הקרב הסתיים, אמנם, ללא הכרעה טקטית, אך הניצחון האסטרטגי במלחמה היה של החתים, ורעמסס נאלץ לחזור למצרים. בסופו של דבר, הצדדים חתמו על הסכם שלום כ-16 שנה אחרי פרוץ מעשי האיבה.

הקרב, שהתרחש באזור שנמצא כיום בדרום-מערב סוריה, הוא הקרב הראשון בהיסטוריה האנושית, שנותר בידינו תיעוד מפורט למדי שלו במקורות העתיקים, כולל תנועות הצבאות היריבים והיערכותם לפני הקרב, והשתלשלות המאורעות במהלכו. הקרב גם נחשב אחד מקרבות המרכבות הגדולים בהיסטוריה, אם לא הגדול מכולם, משום שהשתתפו בו אלפי מרכבות משני הצדדים.

רעמסאום

רעמסאום הוא המקדש ששימש להנצחתו של פרעה רעמסס השני. האתר נמצא בנקרופוליס של תבאי אשר במצרים העליונה, מצידו המערבי של הנילוס מול העיר לוקסור. השם רעמסאום ניתן לאתר על ידי ז'אן-פרנסואה שמפוליון אשר היה הראשון שפענח את כתב החרטומים המצרי. שמפוליון ביקר באתר בשנת 1829. הוא זיהה את ההירוגליף של שמו של רעמסס השני ואת תוארו על קיר המבנה. שמו העתיק של המבנה היה בית מיליון השנים של אוסרמע'תרע-סטפנרע ("הצדק של האל רע חזק, נבחר האל רע" = תוארו של רעמסס השני) אשר אוחד עם תבאי העיר בתחומו של אמון.

רשימת המלכים מטורינו

רשימת המלכים מטורינו (נקרא גם הקאנון המלכותי מטורינו) הוא פפירוס הכולל רשימות של מלכים במצרים הכתוב בכתב היראטי המתוארך לתקופתו של רעמסס השני. הפפירוס הוא חלק מאוסף המוזיאון המצרי בטורינו איטליה. הערכה היא שרשימה זו הייתה הרשימה המקיפה ביותר של מלכים שהוכנה על ידי המצרים בעת העתיקה. והיא משמשת כבסיס יחד עם רשימות אחרות כגון אבן פלרמו, רשימת המלכים מכרנך, רשימת המלכים מאבידוס ועוד, לרוב הכרונלוגיות שנכתבו על ידי החוקרים על תולדות מצרים העוסקות בתקופה שלפני רעמסס השני.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.