רעידת האדמה בצפת (1837)

רעידת האדמה של שנת 1837 הייתה רעידת אדמה חזקה שפגעה באזור הגליל בארץ ישראל ובלבנון, הותירה אלפי הרוגים והחריבה את העיר צפת וסביבותיה, וכן פגעה קשות בעיר טבריה. כמו כן נפגעו בצורה קלה יותר הערים שכם, עכו, נצרת, צור וצידון.

רעידת האדמה בארץ ישראל (1837)
סוג רעידת אדמה
תאריך התחלה 1 בינואר 1837
שעה אחרי הצהריים
מגניטודה מוערכת בין 6.5 ל-7 בסולם מגניטודה לפי מומנט
במדינות או באזורים ארץ ישראל, לבנון
מוקד צפת וטבריה
הרוגים -7,000-5,000 (הערכה)
קואורדינטות 33°00′N 35°30′E / 33°N 35.5°E
(למפת הצפון רגילה)
Israel North relief location map
 
רעידת האדמה בצפת
רעידת האדמה בצפת

רקע

לרעידה זו קדמו מספר אסונות אשר פגעו בצפת והגליל. שתי רעידות אדמה קודמות החרידו את צפת ב-24 במאי 1834 - האחת בשעת הצהריים, והשנייה בערך בשעה תשע בערב. רעידות אלו גרמו לנזק רב לרכוש, אך לנפגעים מועטים. היהודים בעיר נפגעו באותה שנה גם מפרעות רבות מצד שכניהם הערבים ומהביזה הגדולה בצפת ב־15 ביוני 1834.

רעידת האדמה

ביום ראשון, ה-1 בינואר 1837 (כ"ד בטבת), זעזעה רעידת אדמה חזקה את העיר צפת וכן את העיר טבריה, והחריבה אותן. אין לדעת מה הייתה המגניטודה של רעידת האדמה, שכן השימוש בכלים סיסמולוגים מודרניים עוד לא היה קיים, וסולם ריכטר לקביעת גודלן של רעידות האדמה נקבע לשימוש רק כמאה שנה מאוחר יותר, בשנת 1935. על פי הערכות מודרניות ההערכה היא כי מדובר בסביבות מגניטודה של בין 6.5 ל-7 בסולם מגניטודה לפי מומנט.

Galilee Earthquake, The Times, Wednesday, Apr 12, 1837
רשימת היישובים שנפגעו ומספר הנספים ברעש שהופיע בעיתון הטיימס

בתים רבים קרסו בשעת הרעש ונחרבו על יושביהם. ככל הנראה הנזק הכבד שנגרם לה היה תוצאה של הקרקע הבעייתית באזור שהביאה למפולות ענקיות. ההרס והחורבן הועצמו על ידי שורה של גלי צונאמי שעלו מתוך ים כנרת ופגעו קשות בטבריה. על פי דיווחי הפחה הטורקי, מספר הנספים בצפת היה בין 1,700 ל-1,800, ובטבריה כ-600. בסה"כ ההערכות הן שנהרגו בין 5000 ל-7000 בני אדם ברעידת האדמה.

הקהילה היהודית בצפת ורעידת האדמה

רעידת האדמה פגעה קשות בקהילה היהודית בעיר צפת, ובעקבותיה עזבו יהודים רבים את צפת. בין ההרוגים היו ר' אליעזר מסלונים, ר' יוסף מטשורטקוב, ר' דויד מוויסקה דליטא, מחסידי צפת בעת ההיא, וכן מנכבדות הקהילה הגב' שרה בת רבי יהושע ממינסק. משה מונטיפיורי בביקורו בשנת 1839 בארץ ישראל פקד לבצע מפקד לאוכלוסייה היהודית, במפקד יהודי צפת נרשמה לחלק מהמשפחות הערה שהיא נפגעת רעש האדמה בנפש וברכוש.

היו שהאמינו שהיה זה עונש משמיים על כי העזו להתחרות בגדולתה וקדושתה של ירושלים[דרוש מקור]. יהודים אחרים, לעומת זאת, הגיעו לצפת בעקבות רעידת האדמה, בהאמינם כי זהו סימן לחבלי משיח שיגיע בקרוב. מנהיג הציבור הפרושי, צבי הירש לעהרן, כתב ביחס לרעידת האדמה באגרת ששלח לקהל תלמידי הגר"א: "...ועוד כתב [ר' ישראל משקלוב] שמצפה שהיא [רעידת האדמה] אתחלתא דגאולה ונסמך מחז"ל 'והגליל יחרב'"[1]. כלומר, לפי המשנה האחרונה במסכת סוטה: "בעקבות משיחא (כלומר לקראת בוא המשיח) חוצפא יסגא (תִרבה), ויוקר יאמיר... והגליל יחרב". נרמז שחורבן הגליל הוא סימן מבשר לבוא המשיח, סימן המתאים גם לציפיה המשיחית בקרב קבוצה זו לקראת בוא המשיח בשנת ה'ת"ר (1840). בעקבות הרעש עברו תלמידי הגר"א ששרדו לירושלים.

רעידת האדמה בטבריה

בטבריה נהרגה הרבנית ציזיא חנה מזל מצ'רני-אוסטראה מרעידת אדמה זו.

הכומר הגרמני יוהאן נפומוק ויזינו ביקר בטבריה באותה שנה ותיאר את שראה: "בכל מקום שאליו הופנה מבטי, נתקל הוא בתלי חורבות...אלה שנשארו בחיים נטו מספר אוהלים גרועים מעל למפולת, בהם הם מנסים כעת להתגורר. בשום מקום לא ראיתי אפילו ניסיון להקים מחדש את הקירות ההרוסים; המסכנים רבצו על החורבות במצב של בטלה ויאוש דומם". אל ויזינו ניגשה "יהודיה צעירה", שהזמינה אותו אל אוהלה וסיפרה לו את מה שקרה לה:[2]

"שמעתי רעש כרעש של סערה חזקה...מההרים נפלו שברי-סלעים והעזים נדחקו אלי מרוב פחד...השקפתי על חומות העיר: בקיעים רחבים נתהוו בהן, התנועעו המגדלים, המינרטים, כיפת בית הכנסת...פתאום נדמה היה כאילו נטתה העיר כולה לצד הים, וכעבור רגע לא ראיתי דבר חוץ מענן, אבק עבה וכהה, שכיסה את כל העיר; אחר כך נשמע קול כקול רעם בגלגל ונשמעו צעקות זוועה ויללות מפי אלפים... דרך הבקיעים בחומות העיר התפרצו התושבים המבוהלים כשהם נושאים איתם חלק מרכושם או שאר-בשרם פצוע או גופת-אדם רצוצה... עמלתי במשך כל הלילה לגולל את האבנים מעל גופות ילדי, אצבעותי היו שותתות דם, איש לא עזר לי, נאלצתי לוותר על תוכניתי למצוא את ילדי; הם קבורים כאן מתחת למפולת. גם את בעלי לא ראיתי שוב. במשך שבועות מספר נאלצנו להתגורר על מישור-ההר, כי ריח הצחנה שעלה מהגופות הנרקבות מנענו מלשהות במקום".

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ אגרות הפקוא"ם, כרך 8, דף 45 ע"ב
  2. ^ מיכאל איש-שלום, מסעי נוצרים לארץ ישראל, עמ' 478-477.
בית הכנסת העתיק מוצא

בית הכנסת העתיק מוצא הוא בית כנסת הנמצא סמוך לסיבוב מוצא בכביש ירושלים-תל אביב. מיקומו של בית הכנסת ליד שרידים ארכאולוגיים מהתקופה הישראלית ומתקופת בית שני יחד עם מעינות שופעי מים בקרבתו, הביאו למסקנה כי בסביבתו שכנה העיר מֹּצָה המקראית.

היסטוריה של העם היהודי בארץ ישראל

ערש תרבותו של העם היהודי בארץ ישראל. מאז ואילך שמר העם היהודי על זיקה פיזית, תרבותית ודתית אל מכורתו. על פי המקרא ראשיתה של ממלכת ישראל המאוחדת במאה ה-11 לפנה"ס ואילו האיזכור הארכאולוגי החוץ מקראי הראשון לשם "ישראל" הוא במצבת ישראל (מצבת מרנפתח המצרית), אשר מתוארכת לשנת 1200 לפנה"ס. בתקופת המקרא, לאחר פילוג ממלכת ישראל המאוחדת, היו שתי ממלכות באזור הרי יהודה - ממלכת ישראל בצפון וממלכת יהודה בדרום. ממלכת ישראל נכבשה על ידי האימפריה הנאו-אשורית (בערך בשנת 722 לפנה"ס) וממלכת יהודה על ידי האימפריה הנאו-בבלית (בשנת 586 לפנה"ס). עם תבוסתה של האימפריה הנאו-בבלית על ידי האימפריה האחמנית בהנהגת כורש הגדול (538 לפנה"ס), האליטה היהודית הורשתה לשוב לירושלים, והקימה את בית המקדש השני.

בשנת 332 לפנה"ס כבשו היוונים תחת הנהגתו של אלכסנדר מוקדון את האימפריה האכמנית, שכללה את יהוד מדינתא. בעקבות כך החל מאבק דתי ארוך שפיצל את האוכלוסייה היהודית ליהודים-מסורתיים (אורתודוקסים) ויהודים-הלניסטיים. בשנת 165 לפנה"ס, לאחר מרד החשמונאים, הוקמה ממלכה חשמונאית-מסורתית עצמאית. בשנת 64 לפנה"ס כבשו הרומאים את יהודה והפכו אותה לפרובינציה רומית.

על אף שהאוכלוסייה היהודית הייתה תחת שליטת אימפריות שונות ועל אף שחיו בארץ ישראל מגוון קבוצות אתניות, הרי ארץ ישראל לאורך מרבית תקופת הבית השני הייתה תחת שלטון יהודי עד למרידות יהודה ברומא בשנים 66–136 לספירה, שבמהלכן גירשו הרומאים את רוב היהודים מהאזור, הקימו במקום את המחוז הרומי פלשתינה, והחלה תקופת הגלות היהודית. לאחר תקופה זו, היהודים הפכו למיעוט ברוב האזורים בארץ ישראל, למעט באזור הגליל. האזור ארץ ישראל הפך נוצרי יותר ויותר לאחר המאה ה-3 לספירה. עד לכיבוש המוסלמי כמות היישובים היהודיים בארץ ישראל ירדה מ-160 ל-50. לטענת מיכאל אבי-יונה האוכלוסייה היהודית היוותה 10% - 15% מאוכלוסיית ארץ ישראל בעת כיבוש ירושלים בידי הפרסים שנת 614, ואילו לטענת משה גיל היהודים היוו את רוב האוכלוסייה עד הכיבוש המוסלמי בשנת 638 לספירה.

בשנת 1099 כבשו הצלבנים את ירושלים ואת שטחי החוף הסמוכים. 200 שנים לאחר מכן נכבשה ממלכת ירושלים ונהרסה על ידי הממלוכים ב-1291. ב־1517 האימפריה העות'מאנית כבשה את האזור, ושלטה באזור עד שהבריטים כבשו את ארץ ישראל ב־1917, ושלטו בו בתקופת המנדט הבריטי עד 1948, עם הכרזת עצמאותה של מדינת ישראל, שהוקמה הודות לפועלם של חברי התנועה הציונית וההמהגרים היהודים הרבים שנהרו אליה.

ישעיה ברדקי

רבי ישעיה ברדקי (ה'תק"ן, 1790 - י"ח בחשוון ה'תרכ"ג, 11 בנובמבר 1862) היה מראשי הקהילה האשכנזית הפרושית במאה התשע עשרה בירושלים.

ישראל משקלוב

רבי ישראל בן שמואל אשכנזי משְקְלוֹב (שקלוב, תק"ל, 1770 – טבריה, תקצ"ט, 1839). היה רב, שד"ר, ממנהיגי עליית תלמידי הגר"א, מחבר הספר פאת השולחן.

כולל (היישוב הישן)

כולל היה כינוי להתארגנות הכלכלית, העדתית, החברתית והדתית בארץ ישראל של חבורת יהודים יוצאי עיר או ארץ משותפת בימי היישוב הישן. היהודים שהתגוררו עדיין באותן ערים או ארצות תרמו את כספי החלוקה להחזקת הכוללים, כדי לממן את ישיבתם של אחיהם בארץ ישראל. בשל כך התפתחו הארגונים לפי ארצות-מוצא. יהודי שעלה לארץ היה נרשם בפנקס (כעין מיפקד) של גבאי קהילתו בארץ, כדי שיהיה זכאי לסיוע מהארגון הקהילתי. ההכללה בפנקס היא כנראה מקור השם "כולל".

הכוללים פעלו בעיקר בירושלים, ובמאה ה-19 פעלו עשרות; לדוגמה כולל חב"ד, כולל אונגרין, כולל רייסין, כולל הולנד ודויטשלנד (הו"ד), כולל חיבת ירושלים, כולל ורשה ואחרים. במחצית המאה ה-19 איחד ר' יוסף ריבלין כמעט את כל כוללות האשכנזים תחת הוועד הכללי כנסת ישראל, אם כי לאחר זמן היו שוב כאלה שנפרדו לכולל משלהם.

הכוללות הקימו "חצרות" לבני הקהילה, ובהן דירות מגורים, בית-מדרש, חנויות או בתי-מלאכה. עולה מחו"ל שנמנה עם כולל מסוים יכול היה לפנות להנהלת הכולל בבקשה להתגורר בחצר הכולל "שלו". שכונת בתי מחסה למשל הוקמה על ידי כולל הו"ד; שכונת בתי אונגרין הקומה על ידי כולל שומרי החומות שמקורה מהונגריה; כולל רייסין הקים את חצר רייסין בנחלאות, וכיוצא בזאת כוללים אחרים. במלחמת העולם הראשונה התרסקה יהדות מזרח אירופה שהייתה מקור כלכלי חשוב לתרומות לכוללים, ופעילותם נפגעה.

רוב הכוללים שהיו פעילים עד 1914, אינם פעילים עוד. והשם 'כולל' משמש היום בעיקר לכולל אברכים.

כולל שומרי החומות

כולל שומרי החומות הוא ארגון קהילתי תורני, במתכונת כולל, שהוקם בירושלים ב-1856. מייסדיו היו יוצאי יהדות הונגריה ופעלו להיטיב את מצבם של בני קהילתם בעיר. הכולל כונה לעיתים "כולל אונגרין".

הכולל מתפקד עד היום ומחזיק תלמוד תורה, כוללי אברכים והקים קריות מגורים בגבעת שאול, ברמות אלון וברמת שלמה.

כרונולוגיה של אזור ארץ ישראל

להלן לוח זמנים של אירועים בולטים בהיסטוריה של אזור ארץ ישראל.

מבצר עתלית

מבצר עתלית, הידוע גם בשמו הצלבני מבצר פרגרינורום (בלטינית: Castellum peregrinorum) או טירת פֶּלֶרֶן (Château Pèlerin), הוא אתר ארכאולוגי ובו מבצר צלבני, וכן שרידי יישוב קדומים יותר. האתר נמצא סמוך ליישוב עתלית שבמישור החוף, והוא היה מקום מושבם של אחרוני הצלבנים בארץ ישראל, לפני שנטשו את ממלכתם והפליגו אל מעבר לים.

בניצול הטופוגרפיה דומה מבצר עתלית מבחינה רעיונית לטירות דורבן, אך מיקומו ותכנונו יוצאי הדופן מציבים אותו בקטגוריה בפני עצמה כמבצר אי. הוא איננו המבצר הצלבני הגדול ביותר ומעט מאוד נותר מביצוריו, אך עם זאת, ייחודו, המאסיביות וחוזקם של ביצורי הצד המזרחי (יבשתי) שלו הופכים אותו לאחד המבצרים הצלבניים המעניינים ביותר. פרופסור יהושע פראוור מציין בספרו כי מבצר עתלית הוא דוגמה ליכולתם ולכישרונם של הצלבנים בפתרון בעיות באדריכלות צבאית: "גלעד למיומנות, ידע וכשרון המצאה שאין רבים כדוגמתו".

המבצר הוקם במהלך שנת 1218 על ידי אבירי המסדר הטבטוני והאבירים הטמפלרים ביוזמת מלך ממלכת ירושלים ז'אן דה בריין. הוא נבנה במספר שלבים, וסביר להניח כי בתחילה תפס שטח המבצר לא יותר משליש לשון היבשה והתל שעליה, אולם השינויים בשטח ממלכת ירושלים לאחר קרב הירביה, ולאחר מכן כיבושיו של הצבא הממלוכי, הצריכו את הגדלת המקום כדי לשכן בו ולהגן על אוכלוסייה שנדחקה ונזקקה לביטחון. בליל 14 באוגוסט 1291, לאחר נפילת העיר עכו בידי הצבא הממלוכי, ננטש המבצר והמוסלמים מוטטו את מגדלי המבצר ואת שעריו.

במאות השנים שחלפו מעת נטישתו, בלו ונהרסו חלקים נוספים מהמבנים גם כתוצאה מרעידות אדמה. הרס נוסף נגרם משימוש משני באבני המבצר במפעלי בנייה עות'מאניים בעכו ובחיפה. תהליך פירוק אבניו לצורכי בנייה נמשך עד סוף המאה ה-19. האתר נמצא כיום בתחומי בסיס עתלית של חיל הים והוא סגור לציבור.

שנות ה-30 של המאה ה-19

שנות ה-30 של המאה ה-19 היו העשור הרביעי של המאה ה-19, החלו ב-1 בינואר 1830 והסתיימו ב-31 בדצמבר 1839.

רעידות אדמה באזור הלבנט
העידן הקלאסי רעידת האדמה באנטיוכיה ב-115רעידות האדמה בגליל ב-363רעידת האדמה באנטיוכיה ב-526רעידת האדמה בביירות ב-551
ימי הביניים רעידת האדמה בגליל ב-749רעידת האדמה בדמשק ב-847רעידת האדמה במזרח הקרוב ב-1068רעידת האדמה בעמק הירדן ב-1138רעידת האדמה בחלב ב-1138רעידת האדמה בחמה ב-1157רעידת האדמה בסוריה ב-1170רעידת האדמה בסוריה ב-1202
התקופה העות'מאנית רעידות האדמה במזרח הקרוב ב-1759רעידת האדמה בירושלים ב-1834 • רעידת האדמה בגליל ב-1837
העת המודרנית רעידת האדמה ביריחו ב-1927רעידות האדמה בנפת שוף בלבנון ב-1956רעידת האדמה בשארם א-שייח' ב-1969רעידת האדמה במפרץ אילת ב-1995

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.