רנסאנס

הרנסאנס ( צרפתית: Renaissance – "לידה מחדש") הוא שמה של תנועת תחייה תרבותית, פילוסופית ואמנותית שהחלה באיטליה בתקופת ימי הביניים המאוחרים והתפשטה בהדרגה לרחבי אירופה. התנועה נתנה את שמה לתקופה היסטורית שנמשכה בערך מהמאה ה-14 ועד למאה ה-17 (לחלופין יש הרואים אותה מהמאה ה-15 ועד למאה ה-18). הווייתה ורעיונותיה של התנועה חפפו את אירועי השעה של אותה עת - ובמרכזם עמדה תחייתם של טקסטים מהעת הקלאסית (תקופת יוון ורומא העתיקות), עליית הפטרונות מצד האפיפיורות והאצולה, התפתחות טכניקות חדשות באמנות (לדוגמה טכניקת הפרספקטיבה בציור) והתקדמות רבה בתחומי המדע. לזרם הרנסאנס הייתה השפעה רבה כמעט על כל תחומי החיים אך הוא ידוע בעיקר בשל השפעתו המכרעת על עולם האמנות שבאה לידי ביטוי בתרומות של אדריכלים, פסלים, ציירים ואנשי אשכולות שהבולטים ביניהם היו רפאל, לאונרדו דה וינצ'י ומיכלאנג'לו, שהיו המקור למונח "איש הרנסאנס".

על פי רוב הדעות, הרנסאנס החל בעיר פירנצה במאה ה-14, אם כי יש חולקים על קביעה זו[1]. תאוריות מגוונות הוצעו במהלך ההיסטוריה על מנת להסביר את מקורה של התנועה ואת מאפייניה, והן מתמקדות בעיקר בתנאים החברתיים והאזרחיים שהיו מיוחדים לפירנצה באותה התקופה וכן למבנה הפוליטי המיוחד שלה, שכלל את הפטרונות של המשפחה השולטת בעיר, משפחת מדיצ'י.

קיימת היסטוריוגרפיה ענפה על תקופת הרנסאנס, אולם ההיסטוריונים חלוקים בדעתם בשאלה האם היא היוותה התקדמות תרבותית מימי הביניים או שמא היא הייתה תקופת פסימיות ונוסטלגיה לעידן הקלאסי. בעוד שהיסטוריונים בני המאה ה-19 נטו להדגיש את העובדה שהרנסאנס ייצג התנתקות גמורה מדרך המחשבה וההתנהגות של ימי הביניים, היסטוריונים מודרניים יותר נוטים להדגיש את ההמשכיות שבין שתי התקופות.

תקופות היסטוריות
ראו גם: תקופות פרהיסטוריות
Da Vinci Vitruve Luc Viatour
האדם הוויטרובי של לאונרדו דה וינצ'י מדגים בבירור את ההשפעה שהייתה למלומדי העת העתיקה על אנשי הרנסאנס. דה וינצ'י ניסה לצייר את האדם הפרופורציונלי ביותר לפי הוראות מכתביו של ויטרוביוס

סקירה כללית

הרנסאנס הייתה תנועה תרבותית שהשפיעה רבות על החיים האינטלקטואלים באירופה של התקופה המודרנית המוקדמת. התנועה החלה באיטליה, ועד המאה ה-16 היא התפשטה ברחבי אירופה. השפעותיה הורגשו בתחומים רבים, כמו ספרות, פילוסופיה, אמנות, פוליטיקה, מדע, דת, ארכיטקטורה ועוד. מלומדי תקופת הרנסאנס השתמשו בפילוסופיית ההומניזם בלימודיהם, וחיפשו ריאליזם ורגשות אנושיים באמנות. הם ביקשו ללמוד מטקסטים עתיקים, בעיקר כאלו שנכתבו ביוונית ובלטינית, וחרשו את ספריות המנזרים בחיפוש אחר כתבים עתיקים שנשכחו. כתבים אלו עוררו בהם רצון עז לשפר ולשכלל את הידע שלהם, שהיה מוגבל עד אז לחומר שהכנסייה התירה ללמוד. אולם אנשי הרנסאנס לא דחו את הדת; למעשה חלק רב מהעבודות הגדולות של הרנסאנס הוקדשו לדת, והכנסייה נתנה את חסותה לאמנים רבים וגדולים מהתקופה. למרות זאת היה שינוי בתפיסת הדת של האינטלקטואלים, ושינוי זה הורגש בתחומים שונים של החיים התרבותיים. יש האומרים, שהתנועה הושפעה רבות משרידי האימפריה הרומית, אשר היו מפוזרים לאורכי איטליה.

אמני הרנסאנס שאפו לייצג את דמות האדם באופן ריאליסטי, ולמטרה זו הם פיתחו טכניקות חדשות כמו פרספקטיבה ושימוש מתוחכם באור טבעי. פילוסופים פוליטיים, מקיאוולי היה המפורסם מביניהם, ביקשו לתאר את החיים הפוליטיים באופן מציאותי, וכן לשפר את הממשל כך שיתבסס על ההגיון. הסופרים של התקופה, בנוסף ללימוד הכתבים העתיקים, החלו להשתמש יותר ויותר בשפה יומיומית ולא בלטינית. עובדה זו, יחד עם מהפכת הדפוס, אפשרה לאנשים רבים באירופה גישה לספרים, ובמיוחד לכתבי הקודש, מה שהוביל מאוחר יותר להתפתחות הפרוטסטנטיות.

תנועת הרנסאנס הייתה ניסיון של אינטלקטואלים לחקור ולשפר את העולם הרוחני, הגשמי והאומנותי, דרך החייאתם של רעיונות מהעת העתיקה וכן דרך גישות חדשות לדרך המחשבה.

מקור השם

וזארי היה הראשון שהשתמש במילה "רנסאנס" Rinascita בדפוס, בספרו "חיי הציירים, הפסלים והאדריכלים הדגולים ביותר[2]" שיצא לאור בשנת 1550 והוקדש לקוזימו דה מדיצ'י. ההתייחסות מצד וזארי הייתה בעיקר לתחיית האמנות בכיפה של מיכלאנג'לו. יעקב בורקהארט, בספרו "[3]תרבות הרנסאנס באיטליה", הרחיב את המילה למונח היסטורי המתאר את התקופה כולה.

מקורות הרנסאנס

Dante-alighieri
דיוקן של דנטה, כפי שצוייר על ידי ג'וטו

היסטוריונים רבים מסכימים כי הרעיונות שאפיינו את הרנסאנס מקורם בפירנצה של סוף המאה ה-13, ובמיוחד בכתביהם של הסופרים פטרארקה, שהחיה את הספרות הקלאסית היוונית, ודנטה, וביצירותיו של האמן ג'וטו די בונדונה. אולם השאלה מדוע הרנסאנס התחיל באיטליה דווקא באותה התקופה נותרה לא פתורה. כדי לענות על שאלה זו הועלו מספר תאוריות:

הטמעות של ידע יווני וערבי

הרנסאנס קיבל את שמו משום שהוא סימל "לידה מחדש" של רעיונות קלאסים מסוימים שהיו אבודים במשך תקופה ארוכה לאירופאים המערביים. רוב החוקרים מסכימים כי הגורם המרכזי לתחייה זו היה הגילוי מחדש של טקסטים עתיקים שנשכחו על ידי התרבות המערבית אך נשמרו בעולם המוסלמי ובאימפריה הביזנטית, וכן בתרגומים של טקסטים יווניים וערביים לשפה הלטינית. מלומדי הרנסאנס חרשו את ספריותיה של אירופה בחיפוש אחר עבודות של כותבים קלאסים כגון אפלטון, קיקרו, ויטרוביוס ועוד. פטרארקה היה אחד מהמתרגמים החשובים ביותר של התקופה ונודע בתרומתו הרבה לתרגום וחקירת כתבים יוונים, ולהתפתחות הרנסאנס בכלל. בנוסף לכך, ככל שהכיבוש מחדש של חצי האי האיברי מידי המוסלמים התקדם, עבודות יווניות וערביות רבות נתפסו ממוסדות חינוכיים חשובים, כמו למשל הספרייה של קורדובה. הכתבים של סופרים יוונים והלניסטים גדולים, כמו אריסטו, אוקלידס, פלוטינוס ותלמי ועוד, וכן של מדענים ופילוסופים מוסלמים, כמו אבן סינא ואבן רושד, יובאו לתוך העולם הנוצרי וסיפקו חומר אינטלקטואלי חדש למלומדים אירופאים.

הידע היווני והערבי לא יובא רק מספרד, אלא גם מהמזרח התיכון. לימוד המתמטיקה פרח באזור והידע המתמטי הובא לאירופה על ידי צלבנים במאה ה-13. נפילתה של האימפריה הביזנטית לידי העות'מאנים בשנת 1453 הביאה להגירה המונית של מלומדים יוונים למערב. מלומדים אלו הביאו עימם טקסטים וידע מהתרבות היוונית הקדומה שלא היו ידועים במערב במשך מאות שנים.

המבנה החברתי והפוליטי באיטליה

חוקרים מסוימים מאמינים כי המבנה הפוליטי המיוחד באיטליה של ימי הביניים והאקלים החברתי המיוחד שלה אפשרו לפריחה תרבותית נדירה. איטליה לא הייתה קיימת כישות פוליטית בתקופה זו, אלא הייתה מחולקת לערי מדינה קטנות: ממלכת נאפולי שלטה בדרום המגף[4], רפובליקת פירנצה ומדינת האפיפיור שלטו במרכז, גנואה ומילאנו בצפון ובמערב, ורפובליקת ונציה שלטה במזרח. איטליה במאה ה-15 הייתה אחד האזורים האורבנים ביותר באירופה. רבות מעריה ישבו על ערים רומאיות עתיקות, וייתכן כי הטבע הקלאסי של הרנסאנס היה קשור למקורו בשטח הקדום של האימפריה הרומית.

באותה התקופה איטליה הייתה ידועה ברפובליקות הסוחר שלה, במיוחד רפובליקות פירנצה וונציה. אף על פי שבפועל ערי מדינה אלו היו אוליגרכיות, ולא דמו כלל לדמוקרטיה מודרנית, החופש הפוליטי היחסי שהן אפשרו עודד קידום אקדמי ואמנותי. בדומה לכך, מעמדן של ערים איטלקיות רבות, כמו ונציה, כמרכזי מסחר גדולים, הפך אותן לצמתים אינטלקטואלים. סוחרים הביאו עימם רעיונות ממרחקים, ובמיוחד מהלבנט. ונציה הייתה השער של אירופה למסחר עם המזרח וכן יצרנית של זכוכית איכותית, בעוד שפירנצה הייתה בירת המשי והתכשיטים. העושר שעסקים אלו הביאו לאיטליה אפשר את יצירתם של פרויקטים אמנותיים גדולים, פרטיים וציבוריים, וכן הוא הביא לכך שלתושבים היה יותר זמן פנוי ללימודים.

המוות השחור

תאוריה נוספת למקורה של הרנסאנס טוענת כי ההרס שנגרם על ידי המוות השחור בפירנצה ובשאר אירופה גרם לשינוי בתפיסת העולם של אנשי המאה ה-14. איטליה נפגעה בצורה קשה במיוחד על ידי המגפה, ויכול להיות שהיכרות זו עם המוות גרמה למלומדים של התקופה לחשוב יותר על חייהם העכשוויים ופחות על החיים שלאחר המוות. נטען גם כי המוות השחור גרם לגל חדש של אדיקות, אותו ניתן לראות בעלייה בהזמנות של יצירות אמנות דתיות. אולם תאוריה זו לא מסבירה לגמרי מדוע הרנסאנס התרחש דווקא באיטליה, שכן המוות השחור השפיע על אירופה כולה.

קצו של צי הסוחר הערבי ועליית ציי הסחר האיטלקיים

עם נפילת בית עבאס בשל פלישת המונגולים החלו ציי הסחר הערביים, ששלטו ללא מתחרים בסחר בים התיכון, להיחלש. בהדרגה החליפו אותם ספינות סוחר איטלקיות. יתר על כן, קיומה של האימפריה המונגולית ששלטה באסיה ממערב עד מזרח פתח דרכי סחר חדשות רבות. העושר החדש שזרם לערי איטליה היווה לדעת רבים גורם חשוב במימון תנועת התחייה של הרנסאנס.

התנאים החברתיים בפירנצה

Verrocchio Lorenzo de Medici
לורנצו דה מדיצ'י

לא ברור מדוע הרנסאנס החל דווקא בעיר פירנצה. חוקרים מציינים מספר מאפיינים שהיו ייחודיים לחיים התרבותיים של פירנצה ושיכלו לגרום לתנועה תרבותית שכזו. רבים מדגישים את התפקיד ששיחקה משפחת מדיצ'י כפטרונית ומעודדת האמנות. לורנצו דה מדיצ'י שילם סכומי עתק לאמנים המובילים של פירנצה, כמו לאונרדו דה וינצ'י, סנדרו בוטיצ'לי ומיכלאנג'לו עבור יצירת עבודות אמנות.

אולם תקופת הרנסאנס החלה עוד לפני עלייתו של לורנצו לשלטון ואפילו לפני עלייתה לגדולה של משפחת מדיצ'י. היסטוריונים מסוימים טוענים כי הרנסאנס נולד בפירנצה פשוט במקרה, כתוצאה מהיוולדם של אנשים גדולים ומוכשרים באזור. אולם היסטוריונים אחרים, המאמינים כי "מקריות" כזו אינה סבירה, טוענים כי אנשים גדולים אלו עלו לגדולה הודות לתנאים התרבותיים והחברתיים של התקופה באזור.

מאפייני הרנסאנס

הומניזם

ההומניזם לא היה ממש פילוסופיה, אלא יותר שיטת לימוד. בניגוד לשיטה הסכולסטית, שהתמקדה בפתרון סתירות בין סופרים שונים, ההומניסטים למדו טקסטים עתיקים מקוריים והעריכו אותם באמצעות שילוב של הגיון וראיות אמפיריות. החינוך ההומניסטי התבסס על לימוד של שירה, דקדוק, אתיקה ורטוריקה. אנשי הרנסאנס ניסו לחדש את הרוח הקלאסית, המנוגדת לרוח הכנסייה, שהעמידה במרכז את האל ולא את אושרו של האדם בעולם הזה. מעל לכל, ההומניסטים האמינו בכישרונו של האדם וביכולת הייחודית והמדהימה של המוח האנושי.

מלומדים הומניסטים עיצבו את הנוף האינטלקטואלי לכל אורך התקופה המודרנית המוקדמת. פילוסופים פוליטיים כמו מקיאבלי ותומאס מור החיו את הרעיונות של המלומדים היוונים והשתמשו בהם בביקורות על הממשל המודרני. תאולוגים מהתקופה, ובמיוחד ארסמוס ולותר, מרדו בסטטוס קוו האריסטוטלי והציגו לראשונה רעיונות מהפכניים של אמונה שהסתמכו גם הם על ההומניזם.

דת

האידיאלים ההומניסטיים החדשים, אף על פי שהיו חילוניים בעיקרם, התפתחו בתקופה שנשלטה על ידי הנצרות באירופה ללא עוררין. כמעט כל יצירות האמנות החדשות הוזמנו על ידי הכנסייה או הוקדשו לה. עם זאת לרנסאנס הייתה השפעה רבה על התאולוגיה של התקופה, ובמיוחד על הדרך שבה אנשים ראו את היחסים בין האדם לאל. רבים מהתאולוגים החשובים של התקופה, ובהם ארסמוס, תומאס מור, ז'אן קלווין ומרטין לותר, היו בעצמם הומניסטים.

הרנסאנס החל בתקופה של אי-שקט דתי. ימי הביניים המאוחרים היו עת של אינטריגות פוליטיות שסבבו סביב האפיפיורות וששיאן היה הקרע המערבי. בעוד שהקרע נפתר על ידי ועידת קונסטנץ בשנת 1414, במאה ה-15 הנצה תנועת הרפורמה הפנימית של הקונקיליאריזם (Conciliarism), שביקשה להגביל את כוחו של האפיפיור ולהדגיש את סמכותן של מועצות בכירי הכנסייה כנגדו. האפיפיורות יצאה אמנם לבסוף ממאבקים אלה כאשר ידה על העליונה, אולם הטענות שהועלו כנגד השחיתות שלה, ובעיקר השחיתות המוסרית של האפיפיור אלכסנדר השישי שהואשם בין היתר במכירת מינויים כנסייתיים, בנפוטיזם ובהולדת ארבעה ממזרים, המשיכו לעלות.

אנשי כנסייה כמו ארסמוס ולותר הציעו רפורמות כנסייתיות, רובן מבוססות על ביקורת הומניסטית על הברית החדשה. בחודש אוקטובר 1517 פרסם לותר את 95 התזות שלו, בהן הוא מוחה על הסמכות של האפיפיור ומבקר את השחיתות בכנסייה ובעיקר את מכירות כתבי המחילה. תזות אלו הובילו לרפורמציה ולניתוק מהכנסייה הקתולית הרומאית, שלפני כן טענה להגמוניה במערב אירופה.

אמנות

Mona Lisa, by Leonardo da Vinci, from C2RMF retouched
המונה ליזה (לה ג'וקונדה), אחת מיצירות האמנות המפורסמות ביותר של הרנסאנס

עוד קודם לתקופת הרנסאנס התעניינו אמנים ביצירות ריאליסטיות יותר וסימבוליות פחות ממה שהיה מקובל באמנות הנוצרית של ימי הביניים. באמנות הכנסייתית היה עקרון הייצוגיות חשוב בהרבה מהדיוק. אמנות הרנסאנס, לעומת זאת, העניקה חשיבות לסימטריה, קומפוזיציה, אור ופרספקטיבה.

אחד מסימני ההיכר של אמנות הרנסאנס היה התפתחותן של טכניקות פרספקטיבה ריאליסטיות. ג'וטו די בונדונה (1267-1337) היה הראשון שהשתמש בחלל בתוך ציור, אולם רק עם פרסום כתביהם של אדריכלים כמו ברונלסקי (1377-1446) ואלברטי (1404-1472) הפרספקטיבה הוגדרה כטכניקה אמנותית רשמית. התפתחות הפרספקטיבה הייתה חלק מנטייה רחבה יותר לכיוון הריאליזם באמנות. למטרה זו פיתחו ציירי התקופה טכניקות נוספות, למדו את משחקי האור והצל, ואפילו, כמו במקרה של לאונרדו דה וינצ'י, למדו את האנטומיה של גוף האדם. ביסוד השינויים הללו באמנות עמד רצון מחודש לתאר את יופיו של הטבע ולבדוק את האקסיומה של האסתטיקה. יצירותיהם של דה וינצ'י, מיכלאנג'לו ורפאל מייצגות את השיאים האמנותיים שאמנים רבים אחרים ניסו לחקות.

באותה התקופה, בהולנד, התפתחה תרבות אמנותית תוססת, והיצירות של אמנים הולנדים חשובים כמו יאן ואן אייק השפיעו על ההתפתחות של הציור באיטליה, גם מבחינה טכנית עם השימוש החדש בצבעי שמן ובבד, וגם מבחינת הסגנון עם השימוש בנטורליזם. מאוחר יותר, יצירותיו של פיטר ברויגל האב נתנו השראה לאמנים רבים לתאר בציוריהם את חיי היום-יום.

באדריכלות, פיליפו ברונלסקי היה האמן החשוב ביותר בלימוד המבנים הקלאסים, ועם הידע שהתגלה מחדש מכתביו של ויטרוביוס והפריחה במדע המתמטיקה הוא פיתח את סגנון הרנסאנס באדריכלות. היצירה החשובה ביותר של ברונלסקי, שהייתה מבצע הנדסי מורכב, הייתה הכיפה של קתדרלת פירנצה, שבנייתה נמשכה 16 שנה והסתיימה בשנת 1436. היצירה הארכיטקטונית החשובה ביותר של תקופת סוף הרנסאנס הייתה בזיליקת פטרוס הקדוש, שנבנתה בתחילת המאה ה-17.

מדע

התמורות שחלו בענפי האמנות ומדעי הרוח השתקפו בתקופה דינמית של שינויים בעולם המדע. יש הרואים בשטף פעילות זה מהפכה מדעית של ממש, שבישרה על התחלתו של העידן מודרני. אחרים רואים בו פשוט האצה של תהליך ממושך שהחל בעת העתיקה ונמשך עד היום. בכל מקרה, ישנה הסכמה כללית כי ברנסאנס היו שינויים משמעותיים בדרך בה ראה האדם את היקום ובשיטות בעזרתן ניסו המדענים להסביר תופעות טבעיות.

המדע והאמנות היו שלובים מאוד זה בזה בתקופת הרנסאנס, עם אמנים כמו לאונרדו דה וינצ'י שאיירו איורים מפורטים של אנטומיה וטבע. אולם ההתפתחות החשובה ביותר של התקופה לא הייתה תגלית מסוימת, אלא דווקא תהליך שהוביל לתגליות, הנקרא "השיטה המדעית". דרך מהפכנית זו ללמידת העולם התמקדה בראיות אמפיריות, בחשיבות המתמטיקה ובשלילת תאוריית הסיבה הסופית לטובת פילוסופיית המכניות, הטוענת כי כל התופעות הטבעיות יכולות להיות מוסברות על ידי סיבות פיזיקליות. תומכים מוקדמים של הרעיונות הללו כללו את קופרניקוס ואת גלילאו. השיטה המדעית החדשה הובילה לתרומות גדולות לתחומי האסטרונומיה, הפיזיקה, הביולוגיה והאנטומיה.

האסטרונמיה של ימי הביניים המאוחרים הייתה מבוססת על המודל הגאוצנטרי של תלמי, אולם מעט מאוד אסטרונומים ממש קראו את כתביו של תלמי אלא הסתמכו על מבואות וסיכומים לתאוריה שלו. בסוף המאה ה-15 פורסם לראשונה ספר מקיף על האסטרונומיה של תלמי, שכלל בתוכו את מחקריהם של אסטרונומים מהתקופה וכן חלקים מספרים יווניים שלא היו ידועים לעולם המערבי עד אז, שהובאו מקונסטנטינופול. ההתפתחות החשובה ביותר באסטרונומיה של תקופת הרנסאנס הייתה עבודתו של קופרניקוס (1473–1543). קופרניקוס היה שייך לדור הראשון של אסטרונומים שחונכו בעזרת הספרים המקיפים החדשים. בתחילת המאה ה-16 הוא החל לחקור רעיון חדש ומזעזע לזמנו לפיו כדור הארץ סובב את השמש. הוא בילה את שארית חייו בניסיון להוכיח מתמטית את המודל ההליוצנטרי שלו, וכשהוא פרסם לבסוף את מחקריו בשנת 1543 הוא כבר היה על ערש דווי. אולם קופרניקוס היה מדען רנסאנס ולא מהפכן כפי שחושבים, משום שהוא נהג לפי שיטותיו של תלמי ואפילו לפי סדר ההצגה שלו. ניתן להגיד כי הרנסאנס של האסטרונומיה הסתיים עם התאוריות החדשניות של קפלר (1571-1630) וגלילאו (1564–1642).

המודעות העצמית ברנסאנס

כבר במאה ה-15 היו סופרים ואמנים באיטליה מודעים לשינויים החשובים שהתרחשו בתקופתם והשתמשו בביטויים כמו Modi Antichi (בדרך העתיקה) או Alle Romana et alla Antica (בדרך של הרומאים ושל אנשי העת העתיקה). אולם המונח "לידה מחדש" (Rinascita באיטלקית) לא הופיע אלא לראשונה בספרו של ג'ורג'יו וזארי, "חיי האמנים", שפורסם בשנת 1550. וזארי חילק את תקופת הרנסאנס לשלושה חלקים: החלק הראשון כלל את תקופתו של ג'וטו, החלק השני את תקופתם של ברונלסקי ודונטלו, והחלק השלישי סבב סביב לאונרדו דה וינצ'י והגיע לשיאו עם מיכלאנג'לו. לפי וזארי, הייתה זו לא רק המודעות הגדלה לתקופה העתיקה שגרמה להתפתחות זו, אלא גם הרצון החדש ללמוד ולחקות את הטבע.

התפשטות הרנסאנס

במאה ה-15 הרנסאנס החל להתפשט במהירות ממולדתו בפירנצה, קודם לשאר חלקי איטליה ובמהרה לרחבי אירופה. המצאת הדפוס על ידי יוהאן גוטנברג איפשרה את ההעברה המהירה של הרעיונות החדשים של התקופה. ככל שאלה התפשטו, הם השתנו והסתגלו לתרבויות המקומיות. במאה ה-20 חוקרים החלו לחלק את תקופת הרנסאנס לתנועות מקומיות ולאומיות:

הרנסאנס הצפוני

Jean Clouet 001
מלך צרפת פרנסואה הראשון, נחשב כהתגלמות השליט הרנסאנסי האמיתי

הרנסאנס שמחוץ לאיטליה נקרא בשם הרנסאנס הצפוני. הוא הגיע תחילה לצרפת על ידי המלך שארל השמיני, לאחר פלישתו לאיטליה. תקופת שלטונו של המלך פרנסואה הראשון נחשבת כשיא הרנסאנס הצרפתי, משום שהוא ייבא למדינה יצירות אמנות איטלקיות והביא אמנים איטלקיים, כמו לאונרדו דה וינצ'י, ואף בנה ארמונות מרהיבים ויקרים שניצלו עד תום את הסגנון האדריכלי החדש. סופרים, כמו פרנסואה רבלה, פייר דה רונסאר ומישל דה מונטן, וכן ציירים ומוזיקאים צרפתיים, שאבו השראה רבה מרוח הרנסאנס האיטלקי.

במחצית השנייה של המאה ה-15 הביאו עימם האיטלקים את הסגנון החדש להונגריה, בעיקר כתוצאה מהנישואין בין מלך הונגריה, מתיאש הוניאדי, לבתו של מלך נפולי, ביאטריקס. במהרה הפכה בודה לאחד המרכזים האמנותיים החשובים ביותר של הרנסאנס צפונית להרי האלפים, אך הכיבוש העות'מאני של הונגריה בשנת 1526 הביא את "הרנסאנס ההונגרי" הקצר לקיצו. אמנים איטלקיים רבים הגיעו גם לפולין עם בונה ספורצה, בתו של דוכס מילנו, שנישאה בשנת 1518 למלך פולין זיגמונד הראשון, ובכך תרמו להתפשטות הרנסאנס הפולני.

רוח התקופה התפשטה מצרפת אל ארצות השפלה ואל גרמניה, ולבסוף הגיעה, בשלהי המאה ה-16, לאנגליה ולסקנדינביה. באזורים אלו הפך ההומניזם להיות קשור באופן הדוק לרפורמציה הפרוטסטנטית, והאמנות והספרות של הרנסאנס הגרמני משקפות בעיקר את המחלוקות הדתיות הרבות של התקופה.

באנגליה, סימל העידן האליזבתני את שיאו של הרנסאנס האנגלי, בעבודותיהם של סופרים אנגלים כוויליאם שייקספיר, כריסטופר מרלו וג'ון מילטון, וכן ביצירות של אמנים, אדריכלים ומלחינים אנגלים.

הרנסאנס הגיע לחצי האי האיברי דרך שטחי ממלכת אראגון על הים התיכון וכן דרך עיר המסחר החשובה ולנסיה. בשיאו של הרנסאנס הספרדי ניתן היה למצוא סופרים חשובים כמו לופה דה וגה ומיגל דה סרוואנטס ואמנים משפיעים כמו אל גרקו.

בעוד רוח הרנסאנס עברה מאיטליה צפונה, התפשטות סימולטנית של רעיונות חדשניים בתחום המוזיקה התחוללה מצפון אירופה דרומה. המוזיקה שהתפתחה במאה ה-15 בדוכסות בורגונדי ציינה את תחילת תקופת הרנסאנס במוזיקה, וסגנון הפוליפוניה החדש שהגיע מהולנד לאיטליה יצר את הבסיס לסגנון הבינלאומי האמיתי הראשון במוזיקה מאז הזמרה הגרגוריאנית של המאה ה-9. בסוף המאה ה-16 הפכה איטליה שוב למרכז החדשנות המוזיקלית באירופה עם התפתחות סגנון האסכולה הוונציאנית, שהתפשט צפונה אל גרמניה בסביבות 1600.

הציור של הרנסאנס האיטלקי שונה מזה של הרנסאנס הצפוני. האמנים האיטלקיים היו בין הראשונים שציירו סצנות חילוניות והרחיקו בכך את עצמם מנושאי האמנות של ציירי ימי הביניים שהתרכזו בעיקר בנושאים נוצריים-דתיים. אמני הרנסאנס הצפוני המשיכו בתחילה להתרכז בנושאים דתיים, כמו המהפכות הדתיות של התקופה שתוארו בידי האמן הגרמני החדשן אלברכט דירר. מאוחר יותר, סיפקו יצירותיו של פיטר ברויגל השראה לאמנים לצייר סצנות יומיומיות במקום סצנות דתיות או קלאסיות. בנוסף, שיכללו האחים ואן אייק הפלמיים במהלך הרנסאנס את טכניקת הציור בשמן, שאיפשרה לאמנים להפיק צבעים חזקים על משטחים קשים ששרדו מאות שנים.

ההיסטוריוגרפיה של הרנסאנס

Jules Michelet par Thomas Couture
ההיסטוריון הצרפתי ז'יל מישלה, הראשון שהגדיר את הרסנאנס

היווצרות המונח

רק במאה ה-19 המילה הצרפתית "רנסאנס" הפכה לשכיחה לתיאור התנועה התרבותית שהחלה במאה ה-14. תקופת הרנסאנס הוגדרה לראשונה על ידי ההיסטוריון הצרפתי ז'יל מישלה (1798-1874), בספרו משנת 1855 "ההיסטוריה של צרפת". מישלה טען כי הרנסאנס הביא איתו התפתחות מדעית יותר מאשר אמנותית או תרבותית, וכי הוא התרחש בין סוף המאה ה-15 לאמצע המאה ה-17. כלאומן צרפתי, ניסה מישלה לייחס את הרנסאנס לצרפת ולהגדיר אותה כתנועה צרפתית.

ההיסטוריון השווייצרי יעקב בורקהרדט, לעומת זאת, בספרו "תרבות הרנסאנס באיטליה", תחם את הרנסאנס בין המאה ה-14 לאמצע המאה ה-16. הוא ראה בתקופה זו את היווצרות הרוח המודרנית של האינדיבידואליות, שדוכאה במהלך ימי הביניים. ספרו של בורקהרדט היה רב-מכר והוא השפיע רבות על התפתחות הפירוש המודרני של הרנסאנס האיטלקי. בשנים האחרונות נהוג להגדיר את הרנסאנס לא כעידן היסטורי רצוף בעל התחלה וסוף, אלא כתנועה תרבותית שהתרחשה במקומות ובתרבויות שונים במקביל.

הרנסאנס כשינוי חיובי

רוב הדיון סביב הרנסאנס בתקופה האחרונה נסב סביב השאלה האם הוא היווה "שיפור" מתרבות מימי הביניים. הן מישלה והן בורקהרדט דיברו בהתלהבות על ההתקדמות שהתחוללה בימי הרנסאנס לקראת העת החדשה, ובורקהרדט אף השווה התקדמות זו לצעיף שמוסר מעיני האדם כך שהוא יכול לראות ביתר בירור.

מצד שני, מדגישים היסטוריונים רבים כיום כי רוב הגורמים החברתיים השליליים המיוחסים לתקופת ימי הביניים, כמו עוני, מלחמות, רדיפות דתיות ועוד, הפכו לגרועים יותר בתקופת הרנסאנס עם מקיאבלי, מלחמות הדת, האפיפיורות המושחתת וציד המכשפות המתגבר במאה ה-16. רבים מאלה שחיו בעידן הרנסאנס לא ראו בו את "תור הזהב" כפי שדמיינו אותו סופרים במאה ה-19, אלא דאגו לבעיות החברתיות הרבות אותן חוו. למרות זאת, האמנים, הסופרים והפטרונים שהיו מעורבים בתנועה החדשנית הזו כן האמינו שהם עדים לעידן חדש שהיווה מעבר חד מימי-הביניים.

ההיסטוריון ההולנדי יוהאן הויזינחה (1872-1945) הכיר בקיומו של הרנסאנס, אך הטיל ספק בהיותו שינוי חיובי. בספרו "בסתיו ימי-הביניים" הוא טען כי הרנסאנס הייתה תקופת שקיעה ביחס לתקופת שיא ימי הביניים. השפה הלטינית, לדוגמה, התפתחה רבות מהעידן הקלאסי והייתה עדיין שפה חיה בימי הביניים, אולם הדיבוק של הרנסאנס עם הטוהר של העת העתיקה עצר את התפתחות השפה והחזיר אותה לצורה הקלאסית שלה. חוקרים אחרים טוענים כי הרנסאנס הייתה תקופה של מיתון כלכלי ושל האטה בהתקדמות המדעית, שהוסוותה על ידי התקדמות אמנותית.

חוקרים רבים החלו גם לטעון כי המילה "רנסאנס" טעונה מדי ומרמזת על התפתחות מתקופת ימי הביניים ה"חשוכים והפרימיטיביים". היסטוריונים רבים מעדיפים כיום להשתמש במונח "מודרני מוקדם" כדי להגדיר את התקופה, משום שהוא נייטרלי יותר ומדגיש את היות התקופה מעבר בין ימי הביניים לעת החדשה, המודרניזם.

ראו גם

עיינו גם בפורטל:
פורטל היסטוריה

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ Burke, P., The European Renaissance: Centre and Peripheries (Blackwell, Oxford 1998).
  2. ^ תורגם לשפה העברית על ידי מרים שוסטרמן, מוסד ביאליק, ירושלים 1985
  3. ^ יצא לאור בעברית על ידי מוסד ביאליק, שנת 1949. תורגם על ידי יעקב שטיינברג.
  4. ^ בשל צורתה הגאוגרפית מכנים את איטליה "ארץ המגף"
הרנסאנס על ציר הזמן
העת העתיקהימי הבינייםהרנסאנסהעת החדשהציר הזמן
אדריכלות הרנסאנס

תקופת סגנון הרנסאנס באדריכלות התחילה עם תחילת הרנסאנס במאה ה-15 ונמשכה עד המאה ה-16 אז החל להתפתח הסגנון המנייריסטי. למעשה, עד סוף המאה ה-19 המשיכו לבנות בצורה דומה בסגנון נאו-קלאסיציסטי. אדריכלות הרנסאנס החלה להתפתח בצפון איטליה ובעיקר סביב העיר פירנצה והתפתחה לשאר חלקי אירופה (ובמיוחד לצרפת). הסגנון ניסה לחזור לאדריכלות הקלאסית שלפני ימי הביניים שנשתכחה. החידוש של אדריכלות הרנסאנס הוא בתפיסה המתמטית של כללי המשקל הארכיטקטוני, תפיסת האדם את החלל ושליטתו בסוד הבניין.

הסגנון דוגל בהרמוניה בין חלקי הבניין למבנה כולו ולסביבתו כמו גם במרכזיותו של האדם. עיקר הסגנון מתאפיין באלמנטים שאיפיינו את האדריכלות הרומית עם חידושים שנבעו מהתפתחות הטכנולוגיה ותפיסות תרבותיות וחברתיות של הרנסאנס. להבדיל מאלמוניותם של האדריכלים בימי הביניים באירופה, אדריכלי הרנסאנס היו אמנים בעלי שם שעסקו גם בתחומים נוספים כגון ציור, פיסול, הנדסה אזרחית וצבאית. החשובים שבהם הם: פיליפו ברונלסקי, לאונה בטיסטה אלברטי, דונטו ברמנטה, לאונרדו דה וינצ'י, אנדראה פלדיו, מיכלאנג'לו וברניני. אדריכלות הרנסאנס אינה רק אדריכלות של כנסיות כמו הסגנונות שקדמו לה. ניתן למצוא את הסגנון גם במבני ציבור אזרחיים שונים, ארמונות ואף וילות פרטיות של אצילי התקופה.

אחד המבנים המפורסמים בסגנון הרנסאנס היא חזית הבזיליקה של סן פייטרו בקריית הוותיקן (הבזיקליקה עצמה בנויה בסגנון הבארוק בעיקר). את המבנה עיצבו כמה מהאדריכלים הגדולים בהיסטוריה: מיכלאנג'לו עיצב את הבזיליקה של סן פייטרו לפי כנסייה של ברונלסקי ונפטר בגיל 92 במהלך הבנייה [דרוש מקור], את עבודתו המשיך האדריכל דונטו ברמנטה והאמן רפאל צייר את קירות הקפלה הסיסטינית.

ארמון הדוג'ה

ארמון הדוג'ה (באיטלקית: Palazzo Ducale di Venezia - ארמון דוכס ונציה) הוא ארמון הבנוי בסגנון גותי, הממוקם בסמוך לכיכר סן מרקו ובזיליקת סן מרקו, ברובע סן מרקו בוונציה שבאיטליה. עד כיבושה של רפובליקת ונציה על ידי נפוליאון בונפרטה, הארמון שימש כמרכז השלטון של הרפובליקה, כאתר בתי המשפט ובתי הכלא, וכמקום מגורי דוכס ונציה.

בית האופרה של בודפשט

בית האופרה הלאומי של בודפשט (בהונגרית: Magyar Állami Operaház) הוא מבנה בסגנון הנאו-רנסאנס המשמש כבית האופרה הלאומי של הונגריה וביתה של האופרה ההונגרית. בית האופרה שוכן בשדרת אנדראשי שבלב בודפשט.

בית מדרש

בית מדרש הוא מקום המשמש ללימוד תורה, לדיון ולתפילה. בעבר שימש גם כבית-ועד לענייני ציבור. המונח בית מדרש מציין מקום מיוחד לצורך לימוד התורה, במובחן מבית כנסת המציין מקום תפילה. אף על פי שגם בראשון מקיימים תפילות, עיקרו הוא בלימוד דווקא.

במזרח אירופה רווח הכינוי "קְלוֹיְז" לבית המדרש, ו"קלויזים" מפורסמים פעלו בברודי ובווילנה.

בריסל

בריסל (בהולנדית: Brussel, בצרפתית: Bruxelles, בגרמנית: Brüssel) היא עיר הבירה של בלגיה.

העיר ממוקמת במרכז בלגיה, במחוז בריסל שהוא מובלעת במחוז פלנדריה, האזור דובר ההולנדית במדינה. באופן רשמי העיר עצמה היא דו-לשונית, אך בפועל רוב תושבי בריסל (כ-70%) הם דוברי צרפתית; כ-8% דוברי פלמית כשפת אם והשאר דו-לשוניים.

כל השילוט הציבורי בבריסל הוא דו-לשוני.

בריסל היא בירתה של הקהילה הפלמית בבלגיה ושל מחוז פלנדריה. משום כך ממוקמים בה מוסדות השלטון הפלמי, הפרלמנט הפלמי והממשלה הפלמית. בנוסף, בריסל היא עיר הבירה של מחוז בריסל.

שלושה מחמשת המוסדות המרכזיים של האיחוד האירופי מושבם בבריסל: הנציבות האירופית, הפרלמנט האירופי והמועצה האירופית. בשל כך בריסל נחשבת לעיתים כבירת האיחוד האירופי. בבריסל גם מושבם של ברית נאט"ו והאיחוד המערב-אירופי.

המוזיקה הקלאסית בתקופה הרומנטית

בתחום המוזיקה, התקופה הרומנטית השתרעה על פני המאה ה-19, ובאה לאחר זו הקלאסית (אין לבלבל את שתי אלה עם התקופות זהות השם באמנויות האחרות) בהתאם ל"מטוטלת הסגנונות של התקופות" מבחינת הנטייה לאתוס או לפאתוס (רנסאנס - א', בארוק - פ', קלאסיקה - א', רומנטיקה - פ'). הסגנון הקלאסי היה במידת מה מחושב מדי בשאיפותיו לשלמות צורנית, הרמונית וכיוצא בזה. למעשה, המוזיקה בתקופה הקלאסית הייתה כפופה למסגרות באופן מחמיר, וזאת על מנת לשרת את האידיאל ההדוניסטי של המוזיקה באותן שנים - מוזיקה שתהיה נעימה לאוזן, לא מסובכת, ללא קושי בהאזנה וללא תכנים רגשיים עזים. המלחין בתקופה הרומנטית שאף לפרוץ את כבלי הקונוונציות והאידיאלים הישנים, כפי הנראה עקב השפעה רבה של המהפכה הצרפתית. הרומנטיקנים שאפו להגמיש את הצורה לטובת הרגש.

הסגנון האקלקטי בארץ ישראל

הסגנון האקלקטי (לקטני) הוא סגנון אדריכלי שהיה נפוץ בישראל בשנות ה-20 ועיקרו שילוב אדריכלות מערבית עם סגנונות קישוטיים ממספר רב של מקורות השראה - האדריכלות הקלאסית (יוון-רומא-רנסאנס-בארוק), אדריכלות של המזרח הרחוק, אר-דקו, המזרח הקרוב, הסגנון הספרדי-מורי (אלהמברה), אר-נובו ואדריכלות מזרח-תיכונית עתיקה. הסגנון היה נפוץ במרבית העולם המערבי, וייחודו של הסגנון האקלקטי בארץ הוא שימוש נפוץ למדי במוטיבים קישוטיים כמו-תנ"כיים: אריחי קרמיקה תוצרת בצלאל עם נופי ארץ ישראל, דמויות מהתנ"ך וסצינות מקראיות; עץ התמר כאלמנט קישוטי מקובל; מוטיבים דמויי קרנות-מזבח; שימוש במגיני דוד ובאותיות עבריות; ועוד.

הרנסאנס של הארלם

הרנסאנס של הארלם, או במקור תנועת השחור החדש (באנגלית: Harlem Renaissance, New Negro Movement) הייתה תנועת תחייה תרבותית אפרו-אמריקנית שהייתה פעילה מסוף מלחמת העולם הראשונה ועד אמצע שנות ה-30, או אפילו עד תקופת מלחמת העולם השנייה. במסגרתה התרחשה עשייה עשירה של סופרים, מחזאים, אמנים, משוררים ופעילים. אף על פי שהתנועה פרחה במקומות רבים בצפון ארצות הברית ובמערב התיכון, מרכזה היה בשכונת הארלם בניו יורק. בתקופה זו, שחורים רבים ברחו מדרום ארצות הברית, בניסיון לנוס מהדיכוי המחניק שלא איפשר להם לעסוק בתחומי העניין שלהם, בעידודם של אינטלקטואלים שחורים מובילים כמו וו. א. ב. דו בויז. בין הדמויות המוכרות יותר ברנסאנס נמנו אליין לרוי לוק, לנגסטון יוז, זורה ניל הרסטון, ג'וזפין בייקר, מרקוס גארבי, וג'יימס בולדווין.

חלון רוזטה

רוזטה היא חלון עגול גדול המקבל את שמו מדמיונו לשושנה (באנגלית: Rose Window). רוזטות אופייניות מאוד לסגנון הגותי אך נעשה בהם שימוש דומה גם בסגנונות מאוחרים יותר, אלא לרוב ביתר פשטות.

הרוזטה היא חלון בעל מסגרת אבן (Tracery) המכיל בתוכו ויטראז'ים היוצרים ביחד את צורת השושנה. הרוזטה מחולקת לצורות משניות - עיגולים קטנים יותר, פלחי המעגל וצורות שונות המזכירות תלתנים ועלים.

מיקום הרוזטה הוא בדרך כלל בחזית הראשית (המערבית) מעל לשער הכניסה המרכזי. לעיתים נבנות רוזטות גם בחזית המזרחית וגם בקצוות הטרנספט (בית הרוחב). בפנים הכנסייה, הרוזטה יוצרת (תלוי בשעה ביום) אפקט של אלומת אור רך וצבעוני החודר דרכה ומשרה אווירה של קדושה.

טור (עיר)

טור (צרפתית: Tours) היא עיר בירת מחוז אנדר ולואר בחבל סאנטר-עמק הלואר שבמערב-מרכז צרפת. העיר שוכנת על גדות נהר הלואר. האזור סביבה, הנקרא טורן (Touraine), מפורסם ביינותיו ובניב הצרפתית השגור בפי התושבים. לטור מגיע גם מרוץ האופניים פריז-טור.

קתדרלת טור היא אחד המבנים המפורסמים בעיר, עם חזית גותית לוהבת וצריחי רנסאנס המסתיימים בכיפות.

מרטינוס הקדוש היה הבישוף של טור במאה הרביעית ונקבר בכנסייתה. בזכותו ובזכות הניסים שהאמינו שמתרחשים לעולי הרגל הפוקדים את קברו, הפכה העיר למקום בעל חשיבות דתית נוצרית ומכאן עיר בעלת חשיבות כלכלית.

יאיר שלג

יאיר שלג (נולד ב-18 בספטמבר 1964) הוא עיתונאי וסופר ישראלי, חוקר במכון הישראלי לדמוקרטיה בתחום דת ומדינה.

מוזיקה

מוזיקה היא אמנות סידור הצליל בזמן.

מרכיביה העיקריים הם גובה צליל (האחראי על מלודיה והרמוניה), קצב (מפעם, משקל וארטיקולציה), דינמיקה, גוון ומרקם. המילה "מוזיקה" נובעת מהמילה היוונית μουσική ("מוסיקי"), "(האמנות) של המוזות". "מוזה" משמשת כמילה כמעט נרדפת למילה "השראה", במיוחד בחיבור יצירות.

היצירה, הסגנון, החשיבות, ואף הגדרת המוזיקה עצמה משתנים בהתאם לתרבות ולהקשרים חברתיים. המוזיקה כוללת יצירות מסוגים שונים, מיצירות מאורגנות בקפידה, דרך אלתור מוזיקלי ועד צורות אלאטוריות (אקראיות לחלוטין). ניתן לחלק את המוזיקה לסוגות (סגנונות, ז'אנרים) ותתי-סוגות, אף על פי שהגבולות והיחסים בין סגנונות המוזיקה השונים הם לעיתים עדינים ביותר, פתוחים לאינטרפרטציה אישית, או אף שנויים במחלוקת. מבין האמנויות, ניתן לסווג את המוזיקה כאחת מאמנויות הבמה, האמנויות היפות, וכאמנות שמיעתית/קולית.

בתרבויות רבות, המוזיקה שזורה בקשר בל-ייפרם בחייהם של בני האדם. הפילוסופים היוונים וההודים העתיקים הגדירו את המוזיקה כצלילים המסודרים ב"מאוזן" כמלודיות או ב"מאונך" כהרמוניות. ביטויים נפוצים כגון "ההרמוניה של גרמי השמים" או "זו מוזיקה לאוזניי" מצביעים על כך שמוזיקה היא לעיתים קרובות מסודרת היטב ונעימה לשמיעה. עם זאת, המלחין בן המאה ה-20 ג'ון קייג' חשב כי כל צליל עשוי להוות מוזיקה, ואמר לדוגמה כי "אין רעש רק צלילים". לפי המוזיקולוג ז'אן ז'אק נטייה, "הגבול בין מוזיקה ורעש מוגדר תמיד בהקשר תרבותי - ולכן אפילו בתוך חברה מסוימת, הגבול לא תמיד עובר באותו המקום; לעיתים רחוקות בלבד יש הסכמה כללית. ...לכל הדעות, אין רעיון כלל-עולמי יחיד - המגשר בין תרבויות - אשר מגדיר מה מוזיקה יכולה להיות, פרט לכך שהיא כוללת צלילים המשתנים בזמן".

מוזיקה קלאסית

מוזיקה קלאסית היא ביטוי רחב וכולל למוזיקת קונצרטים ומוזיקה דתית שאופיה נקבע באירופה החל מימי הביניים ועד העת החדשה. המושג, שאינו מוגדר באופן מוחלט, נועד להבדיל סגנונות מסוימים מהמוזיקה הקלה. המוזיקה הקלאסית נחשבת ל"אמנותית" יותר ויש המציבים אותה יחד עם יתר האמנויות לאורך ההיסטוריה המערבית. במובנה הצר ביותר, מוזיקה קלאסית היא מוזיקה שנכתבה בתקופה הקלאסית, כלומר במחצית השנייה של המאה ה-18. המונח מוזיקה קלאסית במובנו הרחב מתייחס למסורת המוזיקלית המערבית החל מימי הביניים (מלפני תקופה זו מכונה המוזיקה מוזיקה עתיקה) ועד לימינו. המוזיקה הקלאסית נבדלת מהמוזיקה העממית, הצבאית והטקסית של ימי הביניים והרנסאנס, ומהמוזיקה הפופולרית, הג'אז, הרוק והפופ של המאה העשרים עד לימינו.

המוזיקה הקלאסית נבדלת מהמוזיקה הפופולרית ומן המוזיקה העממית בעיקר בשיטת התיווי הייחודית של המוזיקה, שהחלה להתפתח מסביבות המאה ה-16. שיטת תיווי מסורתית זו, יחד עם מונחים והוראות ביצוע מוזיקליות נוספות שנוספו עם השנים (כגון דינמיקה, מפעם, משקל, מקצב ועוד), משאירים מעט מאוד מקום לאלתור במהלך ביצוע המוזיקה בקונצרט רשמי, ובכך ניתן להעביר את המוזיקה כפי שכתב אותה המלחין, וכפי שרצה שהיא תישמע, בניגוד לנהוג בסגנונות כמו הג'אז והבלוז.

המונח "מוזיקה קלאסית" לא היה מקובל בציבור עד לתחילת המאה ה-19. בתקופה זו נעשה ניסיון לעשות תהליך של "קנוניזציה" לתקופה שבין הופעתו של המלחין הגרמני יוהאן סבסטיאן באך ועד ללודוויג ואן בטהובן, ולהשריש בציבור הרחב ובתרבות את תקופה זו כתור הזהב של המוזיקה המערבית באירופה. האזכור המוקדם ביותר של המונח "מוזיקה קלאסית" מופיע במילון האנגלי של אוקספורד משנת 1836.

לעיתים משמשים המונחים מוזיקה אומנותית או מוזיקה קונצרטית כביטויים נרדפים לביטוי מוזיקה קלאסית, אך ביטויים אלה לא נפוצים ואינם מקובלים על ידי רוב המוזיקאים.

מוזיקת רנסאנס

מקובל לומר כי מוזיקת הרנסאנס נתחמת בין השנים 1450–1600, לאחר תקופת ימי הביניים ולפני תקופת הבארוק. יש המקדימים את תחילתה לסוף המאה ה-14 ויש המאחרים עד לשנת 1470.

נאו-רנסאנס

נאו-רנסאנס (נקרא גם: "תחיית הרנסאנס") הוא כינוי כללי המכסה סגנונות אדריכליים רבים מהמאה ה-19 שלא היו יוונים (ראו: התחייה היוונית) או גותים (ראו: התחייה הגותית) אלא שאבו השראה ממגוון רחב של סגנונות איטלקיים קלאסיים. תחת התואר האדריכלי הרחב של "אדריכלות רנסאנס" של המאה ה-19, אדריכלים ומבקרים הלכו מעבר לסגנון האדריכלי שהחל בפירנצה ומרכז איטליה בתחילת המאה ה-15 כביטוי להומניזם; הם כללו גם סגנונות המזוהים כמנייריזם או בארוק. מבני נאו-רנסאנס עשויים להיות מבנים בני הדור ה'איטלקי', או בעלי תכונות רבות מן הבארוק הצרפתי (ארכיטקטורת האימפריה השנייה).

פוליפוניה

פוליפוניה היא מושג מתחום המוזיקה, המתאר מרקם מוזיקלי שבו מספר קולות עצמאיים נעים במקביל זה לזה. הפוליפוניה נבדלת ממרקמים מוזיקליים אחרים בכך שאין בה היררכיה מובהקת בין הקולות. על אף שלעיתים ניתן לזהות בפוליפוניה קו ראשי וקו משני, אין הדבר דומה למצב במרקם ההומופוני, שבו קו מלודי אחד מוגדר באופן מובהק כמנגינה ראשית, והוא מלווה על ידי אקורדים או קווים מלודיים משניים. כוחה של הפוליפוניה נובע מעצמאותו של כל קול, כלומר ייחודו הריתמי או המלודי, כך שגם אם ישנו קו בולט מעל לשאר, נוצר טשטוש במידה כזו או אחרת של ההיררכיה בין הקולות, ונדרשת האזנה ערה לכל קול בפני עצמו.

שימוש בטכניקה זו נפוץ ביותר במוזיקת רנסאנס ובארוק. בסגנונות אלו הפוליפוניה היא צורת הכתיבה השלטת, והיא שמגדירה את עקרונות הסגנון. עם זאת, גם בסגנונות מאוחרים יותר במוזיקה הקלאסית ישנן אינספור דוגמאות לשימוש בפוליפוניה, זאת על אף שמקובל לזהות את הסגנון הקלאסי והרומנטי עם מרקם הומפוני והרמוני. ככלל שימוש במידה כזו או אחרת במרקם פוליפוני קיים כמעט בכל סגנון מוזיקלי, לרבות מוזיקה קלאסית מודרנית ועכשווית, ג'אז, רוק מתקדם ועוד.

כאמור, יצירה פוליפונית דורשת ריכוז רב בעת ההאזנה, שכן על המאזין לשים לב לתנועתן של מנגינות אחדות בעת ובעונה אחת, ולא תמיד ניתן לזהות מנגינה ראשית שמובילה את היצירה, אך דווקא מאמץ זה מביא הנאה מוזיקלית רבה למאזין המצליח להבין את דרך ארגונה של היצירה ואת היופי שבשילוב המנגינות השונות זו בזו.

ישנו דמיון מסוים בין הפוליפוניה לבין המונח 'הטרופוניה', אלא שהאחרון למעשה מציין קו מלודי אחד שמבוצע על ידי כמה קולות במקביל, כאשר כל קול עושה בו שינויים ווריאציות מינימליות, חלקם בגדר קישוט בלבד. ההטרופוניה אם כן אינה אלא הרחבה של קו אחד על ידי וריאציות עליו, בעוד שהפוליפוניה נוצרת מקיומם בו זמנית של מספר קולות שונים ועצמאיים.

בסגנונות הרנסאנס והבארוק, הדרך המסורתית להתמודד עם האתגר שבהאזנה למרקם פוליפוני, הייתה ליצור "חיקוי" מוזיקלי, לרוב בפתיחת יצירה או בפתיחת חטיבה חדשה ביצירה. למוזיקה המבוססת על חיקויים גרסאות רבות, והמפורסמת שבהן היא ה'קאנון'- צורה שבה המנגינה המופיעה בקול הראשון שנכנס, מחוקה באופן חמור ומדויק על ידי הקולות הבאים שנכנסים אחריו. אחת הצורות המפותחות ביותר שמבוססת על מרקם פוליפוני ועושה שימוש נרחב בחיקויים, הא צורת הפוגה. החיקויים עשויים לעזור למאזין לעקוב אחרי הקולות השונים המופיעים בו זמנית במרקם פוליפוני, אך מטרתם אינה רק לעזור למאזין, אלא להציג נושא מוזיקלי ראשי אחד, אשר עובר בין הקולות ומופיע בכל פעם במקום אחר, ובווריאציה אחרת.

ציור איטלקי ברנסאנס

הציור האיטלקי ברנסאנס הוא הציור בתקופה שמתחילת המאה ה-15 ועד לאמצע המאה ה-16 באזור איטליה של היום, שהיה מחולק אז לחלקים עצמאיים רבים. הציירים של הרנסאנס האיטלקי, למרות שהיו קשורים בדרך כלל לחצרות אצולה מסוימות ולערים מסוימות, נדדו לאורך ולרוחב המגף האיטלקי והפיצו את הרעיונות האמנותיים והפילוסופיים שלהם. העיר שנחשבת למקום הולדת הרנסאנס ובמיוחד לציור הרנסאנס היא פירנצה.

ציור הרנסאנס יכול להיות מחולק לארבע תקופות:

פרוטו-רנסאנס: 1290–1400

רנסאנס מוקדם: 1400–1475

שיא הרנסאנס: 1475–1525

מנייריזם: 1525–1600

תקופת הפרוטו-רנסאנס התחילה עם תחילת עבודתו של הצייר ג'וטו, וכוללת אמנים כמו אורקניה ואלטיקיירו. תקופת הרנסאנס המוקדם כוללת את עבודותיהם של פרה אנג'ליקו, ורוקיו ועוד. שיא הרנסאנס היה בתקופתם של לאונרדו דה וינצ'י, מיכלאנג'לו ורפאל. התקופה המנייריסטית כללה את טינטורטו ויאקופו דה פונטורמו.

קרן גידור

קרן גידור (באנגלית: Hedge Fund) היא קרן השקעה הנוקטת אסטרטגיה המתיימרת להביא לרווח בכל מצב שוק, לעיתים על ידי שימוש באמצעי גידור פיננסיים, ומכאן שמה.

בין קרנות הגידור הגדולות בעולם: קרן הגידור של ג'ורג' סורוס, קרן טייגר וקרן יגואר המנוהלות על ידי ג'וליאן רוברטסון, קרן סיטאדל (Citadel) וקרן רנסאנס טכנולוג'יס (Renaissance Technologies).

קתדרלת סנט פול

קתדרלת סנט פול (באנגלית: St Paul's Cathedral), הנמצאת על גבעת לודגייט במרכז הסיטי של לונדון, היא מקום מושבו של הבישוף של לונדון.

המבנה הנוכחי של הקתדרלה הוקם במאה ה-17, והיא הקתדרלה הרביעית באותו מקום. בניית הקתדרלה החלה בשנת 1675 והעבודות הסתיימו ב-20 באוקטובר 1708, יום הולדתו ה-76 של האדריכל, סר כריסטופר רן. המבנה בנוי בסגנון רנסאנס או בארוק מאוחר. שילוב זה של שני הסגנונות מופיע בכנסיות רבות שבנה כריסטופר רן, וכיום נקרא סגנון "רן-נסנס". כיפתה הגדולה של הכנסייה נבנתה בהשראת בזיליקת פטרוס הקדוש ברומא. גובהה 108 מטרים, והיא אחד המבנים הגבוהים בלונדון.

בגובה 30 מטרים ו-259 מדרגות מקומת המבוא נמצאת "גלריית הלחישות", הנקראת כך בשל ההדים הנוצרים בה כשאנשים מדברים: בשל צורתה המעגלית של הגלריה, כשאדם מדבר במרחק כמה עשרות מטרים הוא נשמע כאילו הוא עומד מטרים ספורים בלבד מהמאזין.

119 מדרגות מעל גלריית הלחישות, בגובה 53 מטרים נמצאת "גלריית האבן", הממוקמת באותו מפלס בו מתחילה הכיפה. 152 מדרגות תלולות מעל גלריית האבן נמצאת "הגלריה המוזהבת". כאשר נמצאים בראש הכיפה אפשר להתבונן מטה דרך חלון זעיר ברצפה מגובה של 85 מטרים ישירות לתוך הקתדרלה.

עוגב הכנסייה נבנה בשנת 1694 והוא השלישי בגודלו בבריטניה. לעוגב 7,189 צינורות.

בקריפטה (המרתף) של הכנסייה מוזיאון מוצגים אוצרות הכנסייה, קברו של כריסטופר רן, קברו של אדמירל הוריישו נלסון ושל ארתור ולסלי, הדוכס הראשון מוולינגטון וכן מצויים לוחות זיכרון רבים ובהם לוח זיכרון לחיילי צבא הוד מלכותו שנהרגו בשנות המנדט הבריטי בפלשתינה.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.