רמות מנשה

רָמות מְנַשֶּׁה (נקרא בעבר "רמת מנשה"[1]) הוא חבל ארץ בדרום הכרמל, בין רכס הכרמל לרכס אמיר (הרי אום אל פחם). אזור רמות מנשה הוא החלק הקעור והנמוך מבין שלושתם. הגובה הממוצע הוא כ-250 מטר מעל פני הים ופסגותיו הגבוהות מתנשאות לגובה של כ-400 מטר. צורתו של רמות מנשה היא מעוין והוא נתחם על ידי עמק יזרעאל בצפון מזרח, נחל תות, נחל יקנעם (ואדי מילק) בצפון מערב - מפריד בין רמות מנשה להר הכרמל, נחל עירון (ואדי ערה) בדרום מזרח - מפריד בין רמות מנשה לרכס אמיר, ובקעת הנדיב בדרום מערב.

PikiWiki Israel 1407 Geography of Israel עננים בחורשן
עננים בחורשן
Tel Zarik (4)
רכס רמות מנשה כפי שנראה מעמק יזרעאל ליד קיבוץ הזורע. במרכז תל זריק

מבנה גאולוגי

מבחינה גאולוגית אזור רמות מנשה הוא קער בין רכס הכרמל לרכס אמיר, המורכב מסלעי גיר קשה ודולומיט מתקופת הקרטיקון העליון. בניגוד אליהם, רוב הקרקע ברמות מנשה עשויה מקירטון מאוחר יותר - מתקופת האאוקן, סלעים אלו רכים ואטומים יותר ולכן הנוף ברמות מנשה הוא פחות מצוקי ומחורץ ויותר גבעי. בחלקן המזרחי של רמות מנשה, בקרבת קיבוץ מגידו, ניתן למצוא גבעות געשיות מתקופת הפליסטוקן.

אקלים

ברמות מנשה שורר אקלים לח למחצה, כמות המשקעים הממוצעת נעה בין 600 ל־700 מ"מ בשנה, והטמפרטורה הממוצעת היא כ־18 מעלות. רמות מנשה דומות לכרמל בכמות המשקעים ובטמפרטורה הממוצעת אך התנודתיות של הטמפרטורה גבוהה יותר וכן הלחות היחסית נמוכה יותר - ודומות לאקלים בהרי השומרון בשל המרחק מהים.

חי וצומח

PikiWiki Israel 17346 Plants of Israel
גבעת הרקפות ברמות מנשה

רוב אזור רמות מנשה משמש כקרקע חקלאית או כשטחי מרעה אך בערוצי הנחלים ובאזורים מסוימים נשמרה הצמחייה הטבעית הכוללת סירה קוצנית, אלון התבור, חרוב, תורמוס ההרים, כלנית מצויה ורקפת מצויה (בחורף ובאביב), תות עץ ויערות מחטים בנטיעת קק"ל. בין בעלי החיים ניתן למנות את טריטון הפסים, קרקל, צבי ארץ ישראלי, בז ומיני זוחלים.

מרחב ביוספרי

פארק רמות מנשה משתרע על פני 84,000 דונם משטח המועצה האזורית מגידו. בשנת 2006 פתחה המועצה האזורית בהליכים רשמיים מול אונסק"ו להכרה בפארק כשמורה ביוספרית. לאחר השלמת כל הפעולות התכנוניות הדרושות וקבלת התואר הרשמי, ייקרא הפארק בשם "מרחב ביוספרי רמות מנשה". ביוני 2011, לאחר קבלת התואר הרשמי, נקרא הפארק בשם זה.

בתחומי פארק רמות מנשה ניתן למצוא יער מחטני, יער של אלון התבור, יער מעורב, שטחי בתה, שטחי חקלאות ומרעה, גבעות געשיות, אתרים ארכאולוגיים, נחלים ומעיינות. בין האתרים הבולטים בפארק: עמק השלום, מערת הפלמ"ח, אנדרטת הקיבוצים, נחל השופט, מעין עין ריחניה, גבעת הרקפות ויער הזורע.

התיישבות

פעילות בני האדם ברמות מנשה החלה בתקופות קדומות. האזור אופיין כאזור כפרי ונוודי. בתקופה הרומית ובתקופה הביזנטית הייתה באזור פריחה יישובית. היישובים מוקמו לרוב בפסגות והתפרנסו בעיקר מחקלאות[2].

בעת החדשה הייתה באזור התיישבות כפרית דלילה שהחלה להתפתח בעקבות השארות באזור של פליטי מוחמד עלי במאה ה-19. עקב הזמינות לרכישת קרקעות והקרבה היחסית לחיפה החלה להתפתח באזור ההתיישבות היהודית בשלהי המאה ה-19 של גוש זיכרון-יעקב ובנותיה[3]

בעקבות פרוץ המרד הערבי בשנת 1936 החל גל התיישבות יהודית נוסף ברמות מנשה שנמשך עד קום המדינה במטרה ליצור רצף יישובי-יהודי בין מישור החוף לבין עמק יזרעאל[4].

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ שינוי השם כפי שפורסם על ידי ועדת השמות הממשלתית
  2. ^ ענת בר-כהן, היישוב ברמות מנשה בתקופה הרומית-ביזנטית, עבודת סמינריון לתואר שני, המחלקה ללימודי ארץ-ישראל וארכאולוגיה, אוניברסיטת בר-אילן
  3. ^ ענת בר-כהן, רכישות קרקע באזור זיכרון-יעקב והשפעתם על הפיתוח היישובי תרמ"ב - תרע"ז, עבודת סמינריון לתואר שני, המחלקה לגאוגרפיה, אוניברסיטת בר-אילן
  4. ^ ענת בר-כהן, הזיקה שבין התנאים הסביבתיים לבין היישוב הכפרי המסורתי והמצב האגררי ברמות מנשה לפני קום המדינה, עבודת תזה לתואר שני, המחלקה לגאוגרפיה והמחלקה ללימודי ארץ-ישראל וארכאולוגיה, אוניברסיטת בר-אילן
אליקים

אֶלְיָקִים הוא מושב עובדים באזור הצפון ברמות מנשה ממערב ליקנעם, השייך למועצה אזורית מגידו. שמו של היישוב הוא כשמו הראשון של המלך יהויקים מלך יהודה.

היישוב הוקם בשנת 1949 כמושב עובדים על ידי עולים מתימן, על אדמות הכפר הערבי אום א-זינאת שתושביו נמלטו ממנו במלחמת העצמאות. עד תחילת 1952 נרשמה עזיבה רבה. המושב נמצא בסמוך למחלף אליקים על כביש 6 ובסמוך לבא"פ אליקים.

בסמוך למושב השוכן על קו פרשת המים של רמות מנשה מתחיל אפיק הזרימה של נחל תות הזורם לכיוון דרום-מערב, ונחל יקנעם הזורם לכיוון צפון-מזרח.

בוריקה

שְׁמוּרַת בּוּרִיקָה היא שמורת טבע בגוש יישובי אלונה, בגבעות המערביות של רמות מנשה, בין נחל דליה ונחל התנינים. שטח השמורה 323 דונם.

בקרבת מקום היה כפר ערבי בשם בוריקה (بريكة). תושבי הכפר ברחו ליישובי ואדי ערה ולמחנות פליטים בשומרון בזמן מלחמת העצמאות. שטח הכפר מכיל את מתקני הייצור והאחסון של המפעל "תעשיות חרושת חומרי נפץ" שבבעלות קבוצת תעבורה.

בשמורה, שבעבר הייתה מיוערת, צמחייה מגוונת. על עצי השמורה נמנים אלון התבור, אלון מצוי, אלת המסטיק, חרוב, לבנה רפואי, עוזרר קוצני, וזית אירופי. כן בשמורה יערה איטלקית, מוצית קוצנית, פרסיון גדול וקידה שעירה. עצי השמורה והצמחייה איפשרו לתושבי בוריקה בעבר למכור עץ להסקה. כמו כן ייצרו חפצים מצמחי האזור ובהם מטאטאים. בשמורת בוריקה גם ניקבה תת-קרקעית עם פירים שהיו חלק ממערכת המים של קיסריה. מערכת זו מתחילה ככל הנראה באזור עין צברים.

שמורת בוריקה הוכרזה ב-19 במאי 1967. מתוכנן להרחיב את השמורה ב-6730 דונם נוספים ולכנות את השמורה המורחבת שמורת יער אלונה.רוב שטח השמורה, כולל המסלולים המסומנים, נמצא בתחומי שטח אש.

בת שלמה

בַּת שְׁלֹמֹה היא מושבה ברמות מנשה בשוליו הדרומיים של הר הכרמל, בקרבת המושבות זכרון יעקב ובנימינה. המושבה הוקמה בשנת 1889 במימון הברון רוטשילד והיא קרויה על שם אמו של הברון רוטשילד, בטי דה רוטשילד, ואביה, סלומון (שלמה) מאיר רוטשילד – מי שהיה הדוד (מצד אביו) וגם הסבא (מצד אמו) של הברון רוטשילד. השם "בת שלמה" נוצר בעקבות בתו של שלמה המלך טפת, שנישאה ל"בן אבינדב" אשר היה נציב נפת עין דור ההיסטורית שבשטחה שוכנת כיום המושבה.

בת שלמה מרוחקת שבעה קילומטרים מזכרון יעקב וקבלה שירותים מוניציפליים ממנה.[דרושה הבהרה]בראשיתה התגוררו בה שלושה איכרים שעבדו במטעים וגידול צאן. הבדידות הביאה את איכרי המושבה לבקש מהברון בשנת 1905 להעביר אותם לשפיה או זכרון יעקב. המושבה לא ננטשה ולתושבים אף הוספו חלקות אדמה במזרח, אשר בגלל ריחוקם לא עובדו על ידי חקלאי בת שלמה.

בשנת 1920 התגוררו במושבה כ-10 משפחות. בעת מאורעות תר"פ הוצבו במקום שוטרים שמנעו התנפלות על המושבה.

בגלל מיקומה בתוך המשולש הקטן לא הצליחה המושבה להתפתח עד הקמת מדינת ישראל ובשנת 1949 היו בה רק 17 משפחות שמנו סך הכל 70 נפש. בשנת 1953 תוארה המושבה כמוזנחת וחסרת תשתיות בסיסיות.

כיום היישוב מורכב מהמושבה הוותיקה וממושב שהוקם בשנת 1950 על ידי עולים מתימן, מפולין, הונגריה וטרנסילבניה. מושב בת שלמה משויך כיום למועצה האזורית חוף הכרמל וחלקו הדרומי (רחוב המושבה) מוכרז שטח לשימור. במושב, התושבים מתפרנסים מחקלאות מטעי נשירים, שסק ומרעה בקר, אך כיום רובם בעלי מקצועות חופשיים.

מסביב ליישוב נטועים מטעים בעמקים, גבעות עטורות חורש טבעי, נחלים ושטחי מרעה. מדרום לכביש ואדי מילק מצויים שרידי יער נטע של קק"ל ודרומית למושבה נמצא הר חורשן הפופולרי בקרב מטיילים, רוכבי אופניים ובעלי רכבי שטח.

בת שלמה נמצאת כ-50 מטר מעל פני הים.

ג'וערה

ג'וערה גבעה ומבנה ברמות מנשה, אשר שימשו בעבר כבסיס ראשוני להתיישבות וכמחנה ההדרכה המרכזי למפקדים של ארגון "ההגנה", ולאחר מכן כבסיס גדנ"ע ומוזיאון. שמה העברי של הגבעה הוא "גבעת נֹח", על שם נוח לינדהיים.

גלעד (קיבוץ)

גַּלְעֵד, או בשמו הקודם אֶבֶן יִצְחָק, הוא קיבוץ המשתייך לתנועה הקיבוצית (תק"ץ) ברמות מנשה, בתחום השיפוט של המועצה האזורית מגידו והוא הדרומי ביותר בתחום השיפוט של מועצה זו. גלעד ממוקם בין ואדי ערה ליקנעם עילית, במרחק של כ-4 ק"מ דרומית לקיבוץ דליה. שטחיו החקלאיים של הקיבוץ משתרעים על כ-14,500 דונם.

דליה (קיבוץ)

דַּלִיָּה הוא קיבוץ מזרם הקיבוץ הארצי השומר הצעיר השוכן ברמת מנשה, בתחום השיפוט של מועצה אזורית מגידו. בצד הכביש ממחלף אליקים לקיבוץ גלעד.

דגם מוקטן של "חומה ומגדל" מוצג בקיבוץ.

הזורע

הַזּוֹרֵעַ הוא קיבוץ מזרם הקיבוץ הארצי השוכן במערב עמק יזרעאל, למרגלות רמות מנשה, על כביש חיפה-מגידו, בתחום השיפוט של המועצה האזורית מגידו. זהו הקיבוץ היחיד שנוסד על ידי בוגרי תנועת הנוער היהודית גרמנית "ורקלויטה" (Werkleute - אנשי המעשה/עבודה), תנועה שהייתה במקורה בעלת אוריינטציה ליברלית-סוציאליסטית, והפכה להיות ציונית עם עליית הנאצים לשלטון

הכרמל

הַכַּרְמֶל (בערבית: جبل الكرمل (הר הכרמל), בתעתיק: ג'בל אלכרמל) הוא שלוחת הרים צפונית-מערבית של השומרון המשתרעת עד למפרץ חיפה ומתנשאת לגובה מרבי של 546 מטר מעל פני הים ("רום כרמל" ליד עספיא). שלושה אזורים לכרמל: רכס אמיר – רכס הרים בדרום מזרח הכרמל, רמות מנשה במרכז ו"רכס הכרמל" בצפון-מערב – משולש הנתחם על ידי עמק יזרעאל ממזרח ומצפון, עמק זבולון מצפון, מישור חוף הכרמל במערב ורמות מנשה בדרום.

ואדי מילק

ואדי מילק הוא הכינוי העממי שניתן לתוואי הדרך שחוצה את הכרמל ממערב למזרח, בתוואי נחל דליה, נחל תות ונחל יקנעם.

התוואי מתחיל במערב בין זכרון יעקב לפוריידיס בתוואי של אפיק נחל דליה, ממשיך במעלה התוואי של נחל תות יובלו של נחל דליה, דרך עין תות ומגיע לנקודה הגבוהה ביותר במחלף אליקים, שהוא חלק מקו פרשת המים בכרמל. משם, יורד התוואי בנחל יקנעם עד פיתחו לעמק יזרעאל מתחת לעיר יקנעם עילית. לאורך תוואי זה עובר כביש 67 (כביש 70 לשעבר), שהוא אחד משני הכבישים העיקריים שמחברים את מרכז הארץ עם צפונה (השני הוא כביש 65 או ואדי עארה). לצד נחל עירון, היה תוואי זה אחת ההתפצלויות של דרך הים ההיסטורית לתוך הארץ.

מקור השם ואדי מילק הוא שיבוש מימי המנדט הבריטי של השם הערבי ואדי מָליח (בערבית: מִלְח), על-שם המסלול שבו עברו שיירות הסוחרים שהובילו בארץ ישראל מלח, שהיה מיוצר בחופי עתלית ודור בתקופות קדומות, אל מחוזות המזרח דרך עמק יזרעאל והגליל התחתון אל דמשק. [דרוש מקור] על פי מפת הקרן הבריטית Wadi Milh הוא נחל רקפת, והמשכו עד לרגלי תל יקנעם (חלק מנחל יקנעם דהיום) כלומר, הוא חופף חלקית את החלק האחרון של התוואי המדובר.

בשנים 2006 עד 2009 התבצעו בתוואי הכביש העובר בוואדי מילק עבודות לבניית מחלף עין תות המחבר את כביש 70 לכביש 6. כתוצאה מהקמת המחלף שונה תוואי הנסיעה בכביש 70 לכיוון מזרח והוסט דרומה.

כביש 672

כביש 672 הוא כביש אזורי אורכי ראשי בצפון ישראל.

מועצה אזורית מגידו

מועצה אזורית מגידו היא מועצה אזורית באזור רמות מנשה. שטח השיפוט שלה משתרע על פני 170,000 דונם בין יקנעם עילית בצפון, עמק יזרעאל והרי הגלבוע ממזרח, ואדי ערה מדרום, ורכס הרי הכרמל ממערב. אוכלוסיית המועצה מונה כ-9,600 איש המתגוררים בתשעה קיבוצים, שלושה מושבים ומושבה אחת. המועצה האזורית נקראת על שם העיר העתיקה מגידו ששרידיה נמצאים בגן הלאומי תל מגידו אשר הוכרז בשנת 2005 כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו.

לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס) נכון לסוף 2017, מתגוררים במועצה אזורית מגידו 11,600 תושבים (מקום 152 בדירוג רשויות מקומיות בישראל). האוכלוסייה גדלה בקצב גידול שנתי של ‎0.2%‏. לפי נתוני הלמ"ס נכון לסוף 2017, למועצה אזורית מגידו דירוג של 7 מתוך 10, במדד חברתי-כלכלי - אשכול לשנת 2015. אחוז הזכאים לתעודת בגרות מבין תלמידי כיתות י"ב בשנת ה'תשע"ז (2016-‏2017) היה 84.0%. השכר החודשי הממוצע של שכיר במשך שנת סוף 2016 היה 10,395 ש"ח (ממוצע ארצי: 8,913 ש"ח). ראש המועצה הוא איציק חולבסקי, שנבחר לתפקידו בשנת 2013.

נחל עירון

נַחַל עִירוֹן (בערבית: وادي عارة; תעתיק: ואדי עארה) הוא נחל באזור רמות מנשה והשרון הצפוני בארץ ישראל, באורך 20 קילומטרים, הממוקם בקווי המפגש של השומרון, רמות מנשה, והשרון. הנחל הוא אחד מיובלי נחל חדרה.

ראשיתו של נחל עירון בהר אלכסנדר שליד אום אל־פחם, משם הוא יורד לכיוון דרום-מערב, במקביל לקו התחום בין רכס אום אל־פחם לקער רמות מנשה. כקילומטר ממערב לצומת משמר הגבול יוצא הנחל אל מישור השרון הצפוני, ומתחבר לנחל חדרה מדרום למושב תלמי אלעזר.

בעמק הנחל ועל גדותיו מספר גדול של יישובים. בחלקו המזרחי, ההררי, היישובים הערביים (ממזרח למערב) מושריפה, מוצמוץ, עין איברהים, אום אל פחם, ערערה, עארה וכפר קרע אום אל קוטוף, חור צקר, דאר אל חנון, אל עריאן, ביאדה, עין אבראהים וואדי אל קצב, מערבה משם, לאורך חלקו המישורי, היישובים היהודיים ברקאי, עין עירון, עין שמר, מענית, גבעת חביבה, שער מנשה ותלמי אלעזר. צמוד לאפיקו עובר כביש מספר 65, המכונה כביש ואדי עארה, המחבר בין צומת משמר הגבול לצומת מגידו, ומשמש כעורק תחבורה חשוב במדינת ישראל.

נחל תות

נַחַל תּוּת (שם בערבית: ואדי א-שקאק שמשמעותו הנחל החותך או החוצה) מהווה גבול בין הר הכרמל ורמות מנשה. תחילתו ליד מחלף אליקים והוא נשפך לנחל דליה ליד בת שלמה למרגלותיו הצפוניים של הר חורשן. הנחל הוא חלק מהדרך הקרויה ואדי מילק. חלקו הגדול של הנחל נמצא בתחומי שמורת טבע נחל תות.

עין השופט

עֵֵין הַשּׁוֹפֵט הוא קיבוץ שיתופי של הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, הנמצא בתחומי מועצה אזורית מגידו.

רמות מנשה (קיבוץ)

רָמוֹת מְנַשֶּׁה הוא קיבוץ מזרם הקיבוץ הארצי השוכן באזור הגאוגרפי שנקרא רמות מנשה, בתחום השיפוט של המועצה האזורית מגידו.

שמו של היישוב נגזר ממיקומו באזור נחלת שבט מנשה מתקופת המקרא.

רמת השופט

רָמַת הַשּׁוֹפֵט הוא קיבוץ ברמות מנשה, מתנועת הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, שנוסד ב-2 בנובמבר 1941 ונקרא על שם השופט יוליאן מק. מק היה שופט יהודי-אמריקני שכיהן כנשיא הסתדרות ציוני אמריקה (ZOA) לאחר מלחמת העולם הראשונה. שותפו להנהגה הציונית בארצות הברית, לואי ברנדייס, העניק את שמו לקיבוץ השכן, עין השופט.

שמורה ביוספרית

שְׁמוּרָה בִּיוֹסְפֶרִית היא שמורת טבע בקרבת מגורי אדם, העונה על שורה של קריטריונים אקולוגיים ותכנוניים הנוגעים לביוספרה, כולל פיתוח בר קיימא ושמירה על ערכי טבע מגוונים, במטרה לאזן בין צורכי האדם העכשוויים, העתידיים וערכי שמירת הטבע.

השמורות הביוספריות מוקמות ומוכרות במסגרת "תוכנית האדם והביוספרה" (MAB) של אונסק"ו, ובהתאם לאמנת האומות המאוחדות בדבר מגוון ביולוגי.

מטרת הקמת השמורות הביוספריות היא ליצור שילוב חכם בין שימור מגוון ביולוגי לבין פיתוח כלכלי. על פי תקנון השמורות הביוספריות של אונסק"ו, שמורות ביוספריות "יעודדו ויציגו מערכת יחסים שקולה בין בני אדם לבין הביוספרה". סעיף 4 לתקנון קובע, כי על שמורה ביוספרית "לכלול פסיפס של מערכות אקולוגיות", ולמעשה לייצג שילובים מגוונים בין ערכי טבע יבשתיים, ימיים או חופיים.

נכון לשנת 2019, "הרשת העולמית של שמורות ביוספריות" של אונסק"ו כוללת 686 שמורות ביוספריות ב-122 מדינות ברחבי העולם.

שמורת אלוני יצחק

שְׁמוּרַת אַלּוֹנֵי יִצְחָק היא שמורת טבע השוכנת בדרומה של רמות מנשה, בין גבעת עדה מצפון לכפר גליקסון מדרום. השמורה שהוכרזה ב-18 בדצמבר 1969, משתרעת על-פני שטח של 157.3 דונם, מהם 124 דונם מוכרזים והיתר מאושרים.

השמורה עשירה בעצי אלון התבור שנותרו מיער השרון שכיסה עד מלחמת העולם הראשונה את מרבית שטחו של השרון, ולצידם עצי לבנה רפואי, עוזרר קוצני ואשחר ארץ ישראלי. לצד העצים צומחים בשמורה צמחים מטפסים דוגמת שרביטן, פואה מצויה ואספרג החורש, והיא עשירה בפריחת רקפות בעונה. בסתיו ובחורף פורחים בשמורה רקפת מצויה, כרכום חורפי, כלנית מצויה, עירית גדולה ועוד.

למעט מסלול מעגלי משולט בדרום השמורה, שלאורכו שלטי מידע אודות הצומח, אין בשמורה שירותים למטיילים, דוגמת ברזיות או פינות פיקניק. בקצה הדרום-מערבי של השמורה הוקמה בשנת 2003 פינת זיכרון לרויטל אוחיון ושני בניה, שנרצחו בפיגוע בקיבוץ מצר ב-10 בנובמבר 2002. בשמורה נמצאת גם אנדרטה לרצח השלושה מגבעת עדה בשנת 1938.

כמו כפר הנוער הסמוך לה ממזרח, השמורה קרויה על-שם יצחק גרינבוים שהיה ממנהיגי התנועה הציונית בפולין, חבר הסיים הפולני, חבר מינהלת העם ושר הפנים הראשון של מדינת ישראל.

שמורת הר חורשן

שְׁמוּרַת הַר חוֹרְשָׁן היא שמורת טבע ברמות מנשה כק"מ מזרחית-דרומית למושבה בת שלמה. במרכזה של השמורה מצוי הר חורשן, גבעה בגובה של 178 מטר מעל פני הים.

הכניסה לגבעות השמורה ולהר היא מכביש 70. ההר מצטיין בצמחייה שבו, החורש הטבעי ודרכי המעבר המצויים בו. קרבתו לנתיבי התחבורה והעבירות הנוחה בתוכו עשתה אותו לאתר פופולרי. לנוחיות המסיירים בשמורה נקבע לדרכים הפנימיות "מיספור" כפי שמקובל לגבי כבישים.

ליד השמורה מצויות שתי שמורות נוספות, בעלות ייחודיות שאין לשמורת הר חורשן: שמורת אלונה ובה מערכת ניקבות ופירים שהוליכו מים לקיסריה, ושמורת נחל דליה ויובליו ובה אחד עשר מעיינות, חלקם בזרימה כל השנה.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.