רכוש פרטי

רכוש פרטי הוא כינוי כולל לזכויותיו של אדם או חברה כלשהם להשיג, לרכוש, לשלוט, לנהל, למכור, ולהחליף כל סוג של קניין דוגמת קרקע, הון, ומוצרי צריכה וחפצים שונים.

בכל מקרה, המדובר על רכוש שהגיע לחזקתו כדין ולא באמצעות ביצוע פעולה אלימה או מהלך של הונאה או בכל דרך בלתי לגיטימית אחרת. רכוש שהושג בדרך של הטעייה או כפייה מסוג כלשהו לא יחשב כרכושו הפרטי של המחזיק. בדרך כלל הכוונה היא למשאבים אשר אותו אדם היה הראשון להפיק מן הטבע, או שקיבל אותם בירושה או במסירה בלתי מאולצת אחרת (כגון מתנה).

רכוש פרטי נבדל מרכוש ציבורי אשר מתייחס לנכסים הנמצאים בבעלות של מדינה, ממשלה, רשות מקומית וכל גוף אחר אשר אינו פרטי.

השימוש במונח רכוש פרטי התפתח במהלך המאה ה-18 כפועל יוצא של המהפכה התעשייתית אשר יצרה מעמד חדש של אנשים פרטיים אשר הפכו לבעלי שליטה על גורמי יצור וקרקע.

GWMNM private property sign
שלט אזהרה מפני כניסה לשטח שהוא רכוש פרטי

רכוש פרטי ואמצעי יצור

על פי התאוריה הכלכלית-פוליטית, קיימת הבחנה בין רכוש פרטי כגון מוצר צריכה כלשהו, לבין רכוש פרטי שהוא הון המשמש כאמצעי יצור.

הראשון משמעותו היא כי בעל הרכוש יכול למנוע מאחרים להשתמש או לקבל חזקה או שליטה ברכושו ללא הסכמתו. לעומת זאת השליטה ברכוש שהוא אמצעי יצור מתייחס לשליטתם של בודדים בכלים המאפשרים להם להגדיל את רכושם הפרטי כתוצאה מעבודתם של אחרים.

ההשקפה הליברלית

תומכי ההשקפה הכלכלית הליברלית המכונים לעיתים גם קפיטליסטים, רואים ברכוש הפרטי אבן יסוד בבנייתה של חברה בריאה המתנהלת בתהליך של צמיחה והתפתחות. כך למשל על פי השקפה זו, הבעלות הפרטית על קרקע, דוחפת את בעליה לפעול לפיתוח שלה, אשר תוצאתו תהיה שיפור הרווחה לכלל הציבור כתוצר של השימושים בקרקע המפותחת ובתוספת המס שיגבה מן הבעלים בגין הפיתוח לטובת אוצר המדינה. יחד עם זאת, העלאת ערכה של הקרקע פועלת לטובת בעליה אשר סך הערך של רכושו הפרטי עולה.

המצדדים בזכויות האדם להחזקה של רכוש פרטי, טוענים עוד כי עצם ההחזקה של רכוש פרטי מעניקה לבעליה תחושה של יציבות כלכלית וחברתית, ולכן בעלי רכוש פרטי יפעלו להקפדה על אכיפת חוק ושמירה על ביטחון רכושם על מנת לשמר את הסדר הקיים המעניק להם את תחושת הביטחון. בעלי רכוש פרטי שואפים לצימצום תופעת השחיתות הציבורית בקרב בעלי התפקידים השונים בממשל שכן שחיתות ציבורית מהווה איום על רכושם וערכו.

ההשקפה הסוציאליסטית

בעלי ההשקפה הכלכלית מן האסכולה הסוציאליסטית טוענים כי החזקה ושליטה על רכוש בידי אנשים פרטיים מצמצמת את פוטנציאל הצמיחה היצרני של הכלכלה.

לטענתם, החזקה של רכוש פרטי היא בעייתית מכיוון שהיא יוצרת בהכרח תהליך שבו ההון והעושר מתרכזים בידי קבוצה מצומצמת של אנשים, אשר ככל שכמות הרכוש הפרטי המצויה בידיהם גדלה, כך הם מאבדים עניין בהמשך הפיתוח הכלכלי לטובת רווחת שאר החברה ומתרכזים בפעילות להגנה ושמירה על הרכוש שצברו לעצמם.

בעלי השקפת עולם כלכלית מרקסיסטית מגדירים את צבירת הרכוש הפרטי כ"זכותם של מספר מצומצם של בעלי הון למנוע מאחרים את ההחזקה ברכוש פרטי משלהם". בעלי השקפת עולם מרקסיסטית טוענים כי הצורה הקיצונית של החזקה ברכוש פרטי היא יצירת מערכת יחסים חברתית של עובד בשכר חסר רכוש מול בעל הון.

אמצעי ייצור

אמצעי ייצור (בגרמנית: Produktionsmittel) הוא מונח שטבע קרל מרקס לציון אותו חלק מכוחות הייצור הכולל אמצעים פיזיים, לא אנושיים, המשמשים בייצור.

בין גורמים אלו ניתן למנות מפעלים, מכונות, כלים וחומרי גלם, כמו גם הון תשתיתי והון טבעי, גורמי הייצור הקלסיים בניכוי הון פיננסי והון אנושי. בשימוש מחוץ לחוג התפיסה המרקסיסטי מתייחס המונח בדרך כלל לחומרי גלם ולהון תשתיתי או, לעיתים, כהגדרה כוללת לקניין.

על פי תפיסתו של מרקס, לקפיטליסט הבורגני יש בעלות על אמצעי ייצור, אך לא על כוח הייצור (כלומר, עבודה) ואילו לפועל בעלות על כוח הייצור, אך לא על אמצעי ייצור. על פי תפיסתו, הקפיטליסט הופך את הפועל לחפץ, כגורם ייצור נוסף, ומשתמש בכוח העבודה שלו, בשילוב עם אמצעי הייצור, כדי לייצר סחורות. מכאן שבתוך הסחורה מוטמע חלק שמקורו בהון התשתיתי וההון הטבעי וחלק שמקורו בעבודה.

על פי ניתוחו של מרקס, כדי להגיע לקומוניזם אמיתי יש לשלול מן הקפיטליסט את אמצעי הייצור – היינו, להביא לביטול חיובי של הבעלות הפרטית על הקניין. בהיעדר רכוש פרטי, חזה מרקס, ייעלם המאבק המעמדי ותיווצר החברה העתידית, הקומוניסטית, שבה ישרור שוויון אמיתי.

אנרכו-קפיטליזם

אנרכו-קפיטליזם היא פילוסופיה פוליטית אינדיבידואליסטית במסורת הליברלית השואפת לחברה קפיטליסטית חופשית, ללא ממשלה כגוף המחזיק במונופול על הכוח. האנרכו-קפיטליזם גורס כי מוסדות פרטיים וקהילתיים המבוססים על זכות הקניין יכולים לספק את כלל השירותים - לרבות בוררות סכסוכים, שיטור וביטחון.

על פי האנרכו-קפיטליזם ביזור הכוח בחברה יוביל לחברה שלווה, עשירה ובעלת קודקס חוקים ליברלי ומוסרי בהרבה. הממשלה נתפסת כגוף לא מוסרי ולא יעיל המחריג עצמו מכללי המוסר הרגילים, בכך שהוא פועל לגנבת רכוש על ידי מיסוי, כליאתם של "חפים-מפשע" בגין פשעים ללא קורבן וחקיקת חוקים באופן המוטה לטובת קבוצות עניין מיוחד ולטובתו.

אנרכו-קפיטליסטים תומכים ביישום עקבי של עקרון אי-התוקפנות העומד בבסיס הליברליזם הקלאסי. בשל היות האנרכו-קפיטליזם זרם ליברלי הוא נבדל ממרבית זרמי האנרכיזם אשר מבוססים על הסוציאליזם.

האנרכו-קפיטליזם נהגה לראשונה על ידי גוסטבו מולינארי שהיה מתלמידיו של כלכלן והוגה תקופת הנאורות פרדריק בסטייה. את הגרסה הרווחת הראשונה של אנרכו-קפיטליזם הפיץ מארי רות'ברד, כלכלן ליברטריאני מן האסכולה האוסטרית החל משנות ה-50 במאה ה-20. רות'בארד שילב בין התאוריה הכלכלית של האסכולה האוסטרית, הליברליזם הקלאסי והאנרכיזם האינדיבידואליסטי האמריקאי מן המאה ה-19. למרות שרות'ברד היה הראשון שהשתמש במושג אנרכו-קפיטליזם, הוא עצמו כתב ש"עלינו לסכם שאנחנו לא אנרכיסטים, ואלו שקוראים לנו אנרכיסטים לא נתמכים בעדויות האטימולוגיות והם אנטי-היסטוריים".אנרכו-קפיטליסטים שונים איפוא ממינרכיסטים; אלו תומכים במדינת שומר לילה מצומצמת, אשר מוגבלת למספר פונקציות ייעודיות כגון שמירה על האינדיבידואל באמצעות צבא ומשטרה. אנרכו-קפיטליסטים חולקים גם על שאר האנרכיסטים אשר מחפשים לאסור או לאסדר הצטברות רכוש או זרימה חופשית של ההון על ידי המדינה והמנגנון השלטוני.

בית ועד הקהילה

בית ועד הקהילה הממוקם ברחוב יבנה פינת שדרות רוטשילד 42 בתל אביב, הוא אחד ממבני הציבור הראשונים של העיר העברית הראשונה. המבנה שימש כבית ועד הקהילה, ובו הרבנות הראשית, בית הדין הרבני, חברה קדישא ושאר מוסדות הדת.

המבנה תוכנן על ידי האדריכל דב הרשקוביץ בשנת 1924, כאשר המגרש ניתן בחצי מחיר על ידי חברת גאולה. המבנה נבנה בן קומה אחת, עם עליה לגג, עליו נערכו תחת כיפת השמיים רוב החתונות של שנות העשרים ותחילת שנות השלושים.

עם השנים נוספו לבניין חדרים על הגג, עד אשר בשנות החמישים נוצרה למעשה קומה שנייה מלאה. בשנת 1958, עברו משרדי המועצה הדתית לצפון העיר, והמדינה מכרה את הנכס לעיריית תל אביב. העירייה מכרה את הנכס ב-1965 לבנק פרטי, ומאז היותו רכוש פרטי נעשה בו שימוש כלכלי בהתאם לאזור המע"ר בו הוא נמצא. חברת כלל, שרכשה את המגרשים הסמוכים, מיקמה בו את משרדיה הראשיים.

בשנת 1991 הוכרז הבניין לשימור בתוכנית בניין עיר נקודתית. בשנות ה-2000 עבר המבנה שימור במסגרת פרויקט מגדל הבינלאומי שנבנה בצמוד אליו והוא משמש כיום כחלק מהסניף הראשי של הבנק הבינלאומי.

בנדיקטינים

מסדר בנדיקטוס הקדוש (בלטינית: Ordo Sancti Benedicti - OSB), או הבנדיקטינים, היא קבוצת-גג של נזירים קתולים קוינוביטים (החיים בקהילה) אשר קיבלו על עצמם את הרגוּלה (התקנון) של בנדיקטוס הקדוש מנורסיה (Nursia) (480-547). נזירים אלה חיים בקהילות עצמאיות, אשר אינן כפופות להנהגה מרכזית. ראשיתו של המסדר במאה השישית באיטליה עם התקבצותם של תלמידים סביב בנדיקטוס, אשר הקים במהלך חייו שנים עשר מנזרים וניסח בשנת 540 את הרגולה לפיה עליהם לפעול. מתוך הבנדיקטינים התפצלו במהלך השנים מסדרים נוספים, דוגמת מסדר קלוני והציסטרציאנים. כיום ניתן למצוא קהילות בנדיקטיניות ברחבי העולם.

ונדליזם

וַנְדָלִיזְם (Vandalism) או מַשְׁחִיתָנוּת היא תופעה שבה אנשים משחיתים רכוש פרטי או ציבורי שאינו שייך להם, בדרך כלל ללא סיבה רציונלית, בלא להפיק רווח ישיר מההשחתה.

ונדלים

הוונדלים היו שבט גרמאני-מזרחי שמוצאו ביוטלנד (כיום בדנמרק), אשר התיישב בעמק נהר האודר במאה ה-5 לפני הספירה.

מהומה

מהומה (riot) מתרחשת כאשר המון של אנשים נאסף ומבצע פשעים או מעשי אלימות; לרוב מדובר בונדליזם, הצתות ופגיעה ברכוש. מהומות רבות מתחילות כהפגנות פוליטיות או אידאולוגיות בעוד שישנן מהומות שהן התפרעות על רקע מצב כלכלי קשה. מהומות מהסוג האחרון מתבטאות בעיקר בביזה והשחתת רכוש. מהומות רבות עלולות להגיע לעימותים אלימים בין המשתתפים בהן לבין כוחות המשטרה המשתתפים בפיזורן, ולעיתים אף מסתיימות עם הרוגים. במדינת ישראל השם הרשמי למהומות הוא הפרות סדר, או בראשי תיבות: הפס"ד.

מיטלטלין

מיטלטלין הוא כל רכוש פרטי מוחשי שהוא נייד, זאת בניגוד למקרקעין (קרקע וכל המחובר אליה) שהם נכסים לא ניידים (נכסי דלא ניידי- נדל"ן),. מיטלטלין הם אותם עצמים שאינם נמכרים יחד עם מכירת קרקע, כך למשל, עדר הרועה על חלקת קרקע לא ימכר בעת מכירת החלקה, זאת בניגוד לעצים הנטועים בה והבתים הבנויים עליה. מכאן גם מקורו של המונח הנפוץ במשפט המקובל למיטלטלין: "שאטלס" (chattels) מצרפתית עתיקה "ראש בקר" (chatel).

מיטלטלין כולל מגוון גדול של סוגי רכוש מוחשי שהוא נייד, כך למשל, ריהוט, ביגוד, תכשיטים, חפצי אמנות, כתבי יד, וכל תכולה של בית. חלק מסוגי המיטלטלין מחייבים רישום זכויות לצורך הוכחת בעלות ולצורך מכירה, כך למשל כלי רכב וכלי ירייה. עם זאת, רוב סוגי המיטלטלין אינם מחייבים רישום בעלות וקיימת הנחה (הניתנת לסתירה) כי כל המיטלטלין שמחזיק אדם הוא בבעלותו.

משפטי נירנברג הנוספים

משפטי נירנברג הנוספים (באנגלית: Subsequent Nuremberg Trials) ובשמם הרשמי משפטי פושעי המלחמה בפני בתי הדין הצבאיים בנירנברג (Trials of War Criminals before the Nuremberg Military Tribunals) הייתה סדרה של שנים-עשר משפטים שהתנהלו בפני בתי דין של צבא ארצות הברית ובהם נשפטו אנשי צבא, מדינאים, תעשיינים ואנשי מקצוע של גרמניה הנאצית על פשעי מלחמה. המשפטים נערכו עם תום מלחמת העולם השנייה, החל משנת 1946 ועד 1949, בהיכל הצדק בנירנברג, לאחר תום משפט פושעי המלחמה הראשיים בפני בית הדין הצבאי הבינלאומי.

נזיר

נזיר הוא אדם הנוטל על עצמו לתקופה קצובה או לכל חייו סייגים הקשורים בתענוגות החיים; סייגים אלה משתנים מתרבות למשנתה. מקובל להבדיל בין סגפן, החי בחברה אך מוותר על הנאות שונות לבין נזיר הפורש במידה חלקית או מלאה מהחברה.

ניאיהאו

ניאיהאו (Niʻihau) הוא האי השביעי בגודלו בין כל איי הוואי, שטחו הוא 180 קמ"ר.

נכון לשנת 2009 באי חיים כ-130 איש, כולם פולינזים דוברי הוואית. שטח האי הוא רכוש פרטי ולאיש אין אישור להיכנס אליו, למעט אוניות אשר מביאות אספקה. סמלי האי הם הצבע הלבן ובפרח פופו שלס.

בני ניאיהאו משמרים טוב יותר מכל שאר בני הוואי את הלשון ההוואית. זו השפה הראשונה שלומדים הילדים באי. בני ניאיהאו מסוגלים לדבר הן בהוואית התקנית הכללית, והן בלהג המקומי.

פאלאצו טייפולו

פאלאצו טייפולו (באיטלקית: Palazzo Tiepolo) הוא ארמון בסגנון הרנסאנס הממוקם בין פאלאצו סוראנצו פיזאני ופאלאצו פיזאני מורטה על גדת התעלה הגדולה, ברובע סן פולו, בוונציה שבאיטליה.

פמיניזם מרקסיסטי

פמיניזם מרקיסיסטי הוא סוג של פמיניזם המתמקד במרקסיזם והתנערות מהקפיטליזם כדרך מרכזית לשחרור האישה. על פי גישה זו, רכוש פרטי הוא זה שיוצר אי שוויון כלכלי בחברה, תלות של נשים בגברים ודחיקתן ממרכזי הכוח, כפי שמתבטא בחברה הקפיטליסטית כיום, ויש לשנות זאת.

פסווליס

פסווליס (בליטאית: Pasvalys (מידע • עזרה); בפולנית: Poswol, פוסבול; ביידיש: פּאָסװאָל) היא בירת מחוז המשנה פסווליס במחוז פוניבז' בצפון ליטא. בעיירה, השוכנת על גדת נהר סבאליה (Svalia), התקיימה עד השואה קהילה יהודית גדולה.

פרסטרויקה

פֶרֶסטרוֹיקה (רוסית: Перестройка - "בנייה מחדש", להאזנה (מידע • עזרה)) הוא מונח המתייחס למכלול השינויים הכלכליים והפוליטיים שהתרחשו בברית המועצות החל מיוני 1987 עד 19 באוגוסט 1991. את הפרסטרויקה הגה מנהיג ברית המועצות מיכאיל גורבצ'וב.

קבוצה (התיישבות)

קבוצה היא צורת התיישבות שיתופית שנוסדה בעלייה השנייה והתפתחה בעלייה השלישית, עקרונותיה מבוססים על קיום קבוצה שיתופית, קומונלית, קטנה ואינטימית.

מתיישבי הקבוצה חיו בשיתוף מלא (קופה משותפת להוצאות והכנסות, ללא רכוש פרטי) וללא שליטה חיצונית (מחסן א').

לקבוצה קדמו קומונות: ניסיונות של אנשי ביל"ו לחיי שיתוף, קומונות לשם השגת עבודה במשותף ("קומונת הסתתים"), לצריכה משותפת ("קומונת רומני"), הקולקטיב בסג'רה (1907). הרעיון להקמת "קבוצה" במתכונת דגניה הועלה ב-1909 בחוות כנרת שנוסדה על ידי המשרד הארצישראלי בהנהלת ד"ר ארתור רופין.

העולים שהגיעו בעלייה השנייה נתקלו במציאות כלכלית וחברתית קשה. המשק היה עדיין בשלבי משבר כלכלי (משבר הכרמים) ממנו לא התאושש והיה מחסור בעבודה, המנהלים שמונו מטעם הברון לא אהדו את הפועלים והיה פער תרבותי בינם לבין יוצאי מזרח אירופה ובנוסף, הייתה אצל העולים התנגדות עקרונית להיות איכרים, מעמד שנתפש אצלם כבעלי בתים או בורגנים וסתר את השקפת עולמם. הקבוצה השיתופית פתרה בעיות אלו.

הקמת הקבוצה באה כמענה למספר בעיות יסוד בהתיישבות בא"י. בעקרונותיה של הקבוצה באו לידי ביטוי מסקנות שנבעו מכשלונם של אנשי ביל"ו ליצור קומונה או יישוב שיתופי בגדרה.

הקבוצה הוקמה כחלק מהניסיון לכיבוש העבודה במטרה להתמודד עם העבודה הערבית הזולה והיעילה יותר, כיבוש העבודה נתקל בקשיים כאשר פועלים יהודים ניסו להתפרנס לבד משכר העבודה שהיה מקובל באותה עת והמחשבה הייתה שלקבוצה קל יותר להסתדר עם 20 לירות מאשר ל-20 יחידים להסתדר עם לירה כל אחד.

הקבוצה נתפסה כתחליף למשפחה שנשארה מאחור. לקבוצה של פרטים התומכים אחד בשני קל יותר להתמודד עם תנאי סביבה קשים, עם עבודה קשה, עם מצוקות נפשיות הנגרמות מבדידות וניתוק מהמשפחה הגרעינית שנשארה בגולה ועם קשיים הנובעים מתרבות שונה מהתרבות ממנה הגיעו החלוצים.

רצון להוכיח כי החלוצים, דהיינו הפועלים העבריים, מסוגלים להקים משק תוך קיום חיי שיתוף ושוויון, ניסיון שלא עלה יפה אצל אנשי הקולקטיב בסג'רה. מטרה שהשתלבה ברצון למנוע ניצול מכל סוג שהוא.

הקבוצה נתפסה כאמצעי עזר יעיל לקליטת חלוצים - עולים חדשים ולהקלת ייסורי ההגירה וההשתלבות בארץ חדשה.

בנוסף היו שראו בקבוצה ובאנשיה אמצעי יעיל להגשמת מטרות ויעדים לאומיים תוך הבניית אידאולוגיה מוסרית-לאומית וחברתית שונה, אידאולוגיה הנשענת על כוחו של היחיד ואחריות עצמית שהוא נוטל על עצמו בתמיכת הקולקטיב כולו תוך מימוש בדרך של עבודת האדמה.הקבוצה הראשונה שנוסדה בשנת 1910 ושלימים נקראה "אם הקבוצות" (ומאוחר יותר גם "אם הקבוצות והקיבוצים") הייתה דגניה א', שהוקמה באדמות אום ג'וני (שטח ממזרח לירדן שנרכש בשנת 1900 על ידי הקק"ל) ובשנת 1912 עברה למקום הקבע שלה במוצא הירדן מן הכנרת. ב-1911 נוסדה הקואופרציה במרחביה, ב-1913 קבוצת כנרת, ב-1915 איילת השחר בתמיכת קפא"י. כולן היו קבוצות על פי אורח חייהן והאידאולוגיה שלהן ולא היו משויכת לגדוד העבודה ולא למפלגה פוליטית.

אחרי מלחמת העולם הראשונה הוקמו קריית ענבים, דגניה ב' (1920) וקבוצות אחרות ובהן גני הדר (1927) קבוצת שילר (1927) וחולדה (1930) שנוסדו או נעזרו על ידי תנועת גורדוניה.

פרט לקבוצות שהצליחו לממש התיישבות חקלאית היו קבוצות נוספות (פלוגות), הן במושבים (בהם עברו הכשרה לחקלאות) והן בערים, פלוגות/קבוצות אלו המתינו להקצאת אדמות להתיישבות והיו מחויבות לרעיון הקבוצה. היו קבוצות כיבוש עבודה בעבודות ציבוריות (בעיקר סלילת כבישים) ובבניין. רוב הקבוצות הללו שאפו להגיע להתיישבות חקלאית אולם חלק מהקבוצות התפרקו ולא זכו להגשים את ההתיישבות. היו קבוצות הכשרה, שנועדו להכשיר את חבריהן בעבודה החקלאית ובחיי שיתוף על מנת להתיישב בעתיד במשבצת קרקע. חלק מקבוצות אלו התמזגו עם היישוב המארח. בנוסף לקבוצות הקטנות היו פלוגות העבודה שהשתייכו לגדוד העבודה ובהתנהלות היום-יום היו דומות לקבוצה.

כבר ב-1923 הוקמה מסגרת בלתי מחייבת - "ועדת הקבוצות" שנועדה להיות גוף מקשר בין הקבוצות השונות, ב-1925, במהלך כנס בבית אלפא, החליטו נציגי 26 קבוצות וקיבוצים, 17 פלוגות (קבוצות חלוצים שעדיין לא מצאו לעצמן מקום להתיישב בו) במושבים ו-7 פלוגות שישבו בערים וכן 4 משקי פועלות, להקים תנועה קומונלית ארצית, תוצאת ההחלטה הייתה הקמת "חבר הקבוצות והקיבוצים" שפעל במסגרת ההסתדרות.

בעקבות רעיון הקבוצה הקטנה בא בשנות ה-20 רעיון הקבוצה הגדולה - הקיבוץ. בשנת 1921 הוקם על ידי אנשי גדוד העבודה הקיבוץ הראשון - עין חרוד.

כבר ב-1927 הקיבוצים שדגלו בקיבוץ גדול ופתוח פרשו מחבר הקבוצות והקיבוצים והקימו את "הקיבוץ המאוחד", כתוצאה מכך, ב-1930 בכנס בגניגר החליף הארגון את שמו ל"חבר הקבוצות" ואחת החלטות הייתה להתמקד בחקלאות ולהפסיק לקיים פלוגות עבודה בערים.

המסגרות הקיבוציות הקיבוץ המאוחד, הקיבוץ הארצי ויתר התנועות הקיבוציות התפתחו בקצב מהיר יחסית ואילו חלקן של הקבוצות ירד בהדרגה. כמו כן, נמחקו, בהדרגה, כל ההבדלים בין הקבוצה לקיבוץ והקבוצה הפכה קיבוץ לכל דבר. גם מן הבחינה הארגונית נמחקו ההבדלים כאשר בשנת 1952 התמזג "חבר הקבוצות" (שהרוב הגדול של חבריו הזדהה עם מפא"י) עם "איחוד הקיבוצים" - הפלג שהזדהה עם מפא"י ופרש מן הקיבוץ המאוחד וביחד הקימו את איחוד הקבוצות והקיבוצים.

קיימים גם קיבוצים וקבוצות (אם כי מיעוט) במסגרות אחרות, מלבד ההסתדרותיות, למשל קבוצת יבנה ("אם הקבוצות הדתיות"), קיבוץ טירת צבי ואחרים במסגרת הקיבוץ הדתי, קיבוץ חפץ חיים של פועלי אגודת ישראל ועוד.

קומוניזם

קוֹמוּנִיזְם היא שיטה כלכלית-חברתית בה כל מוצרי ההון (ובפרט, אמצעי הייצור) נמצאים בבעלות משותפת, תוך שמירה על שוויון כלכלי וחברתי. מונח זה הפך לנפוץ בזכות פרסום המניפסט הקומוניסטי מאת קרל מרקס ופרידריך אנגלס שם תואר הקומוניזם כשלב הבא בהתפתחות החברה האנושית ובו יפתרו מצוקות האדם והחברה אשר נגרמו לטענתם על ידי השיטה הקפיטליסטית.

במאה ה-20 הפך הקומוניזם לאידאולוגיה פוליטית ויושם כשיטת ממשל במספר רב של מדינות, כאשר הבולטת שבהן היא ברית המועצות. רוב המדינות בהן הקומוניזם יושם היו בפועל דיקטטורות.

רכוש

רכוש, קניין או נכס הוא מונח המגדיר דבר השייך לאדם מסוים או לקבוצת בני אדם. זיקת שייכות זו מוגדרת בדרך כלל כבעלות על קניין.

רשות הרבים (הלכה)

רשות הרבים, כאשר עוסקים בכל נושא הלכתי שאינו שבת, היא אזור שאינו שייך ליחיד. לעניין שבת, הגדרתה של רשות הרבים מורכבת יותר.

ייתכן שתהיה סתירה בין הגדרות הרשויות לעניין שבת ולעניינים אחרים. לדוגמה, מבני ציבור נחשבים כרשות היחיד לעניין שבת, אך כרשות הרבים לעניין נושאים אחרים בהלכה, כגון טומאה וטהרה.

להגדרה זו חשיבות הלכתית בתחומים רבים.

דיני נזיקין: בהמה שהזיקה רכוש פרטי שהוצב ברשות הרבים על ידי אכילתו, ('שן') או בעקבות דריסתו בדרך הליכתה ('רגל') - פטור הבעלים מתשלום. אולם אם הזיקה הבהמה ברשותו הפרטית של הניזק ('רשות היחיד') - חייב בעלי הבהמה לשלם את מלוא הנזק.דיני טומאה וטהרה: כאשר יש ספק לגבי טומאת חפץ, אם החפץ מונח ברשות הרבים - ספקו טהור. אולם אם החפץ מונח ברשות היחיד - ספקו טמא.דיני חנוכה: מעיקר הדין מטרת הדלקת הנרות בחנוכה היא "פרסומי ניסא" (פרסום הנס) ועל כן יש להדליק את החנוכיה דווקא בחלון הפונה לרשות הרבים.דיני אבדה: התורה מצווה להשיב אבדה לבעליה. בתוך דיני אבדה נקבע כי מציאת אבדה יכולה להיות רק ברשות הרבים. אבדה ברשות היחיד שייכת לבעל הרשות שבו היא נמצאת. כלומר לא ניתן "למצוא" אבדה ברשות היחיד.דיני קניין: ישנו כלל האומר: "חצרו של אדם קונה לו", כלומר במקרים בהם יש מחלוקת בעניין בעלות על רכוש, למחזיק ברכוש יש עדיפות שכן "המוציא מחברו עליו הראיה" כלומר נטל ההוכחה הוא על הצד השני. כאשר הרכוש שבמחלוקת נמצא ברשות הרבים אין "מוחזק" ולכן קיים כלל האומר: "רכוש המוטל בספק, יחלוקו". כמו כן יש הבדלים בדרכי הקניין בין הרשויות השונות וישנם דרכי קניין המועילות ברשות היחיד ולא ברשות הרבים.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.