ריש לקיש

ריש לקיש או רבי שמעון בן לקישר"ת: ר"ל או רשב"ל) היה מגדולי אמוראי ארץ ישראל.

פעל בטבריה בדור השני לאמוראים, במחצית השנייה של המאה השלישית לספירה, ושימש כתלמיד חבר ובר פלוגתא מרכזי של גיסו, רבי יוחנן.

ריש לקיש
דור דור שני לאמוראי ארץ ישראל
בית מדרש ישיבת טבריה
רבותיו רבי חנינא בר חמא, בר קפרא, רבי ינאי, רבי אושעיא, רבי יוחנן
חבריו רבי יוחנן

תולדות חייו

במקורות אין פרטים אודות משפחתו, אך כפי הנראה מוצאו היה ממשפחת תלמידי חכמים,[1] כנראה מציפורי.[2] מורו המרכזי היה רבי יוחנן, גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני, אך בתלמוד מובאים ציטוטים ממנו בשם חכמים אחרים, כגון רבי חנינא בר חמא, בר קפרא, רבי ינאי, רבי אושעיא, ורבי יהודה נשיאה, היינו שהוא שמע תורה גם מפיהם.[3] בילדותו זכה עוד לראות את רבי יהודה הנשיא, אם כי לא היה תלמידו[4].

על פי המסופר בתלמוד הבבלי, לתקופה מסוימת מכר עצמו ללודיים. לפי דעה אחת אלו גלדיאטורים (בלטינית: Ludus gladiatorius, מקום חינוך הגלדיאטורים)[דרוש מקור], לדעה אחרת, אלו בני ארץ לוד[דרוש מקור], ולדעת רש"י אוכלי אדם (קניבלים). מבנה גופו החסון עמד לו להינצל מסכנות גוף ונפש הכרוכות בכך[5] במשך תקופה היה גם מנהיג חבורת שודדים, אך לאחר שנפגש עם רבי יוחנן, שהיה חברו מנוער (וכפי הנראה, בן גילו[6]), חזר בתשובה, והיה לאמורא חשוב. רבי יוחנן אף השיא לו את אחותו לאשה, ולא נפרד ממנו עד סוף ימיו.[7]

ריש לקיש שקד בצורה בלתי רגילה על לימודיו בתורה, ומכאן מאמרו "לא נברא הירח אלא ללימוד"[8]. במדרש מתואר שהוא היה יושב במערה בטבריה, והיה שם איש אחד שהיה מכין לו צפחת מים. כשנתייגע ריש לקיש מרוב הלימוד, היה נכנס ונוטל את הצפחת ושותה את מימיה.[9] בשעת הגותו היה כה שקוע בלימוד, עד שסופר עליו שפעם באמצע הגותו בתורה יצא מחוץ לתחום שבת בלי משים,[10] ואף בעת חוליו, כשהיה שוכב על בטנו ופניו כלפי הקרקע, לא הפסיק ללמוד.[11] למחייתו עבד כשומר פרדסים.[12]

הוא היה חוזר על משנתו ארבעים פעם לפני שנכנס לשיעורו של רבי יוחנן,[13] עד שלימים נעשה משנהו של רבי יוחנן, ותפקידו היה לחזור עם התלמידים על פרקו של רבי יוחנן.[14] בשעת שיעורו של רבי יוחנן היה ריש לקיש מתפלפל עמו בהלכה ומקשה לו עשרים וארבע קושיות על כל דבר ודבר, ומתוך כך הייתה ההלכה מתבררת[15]. פלפולו היה כה גדול, עד שאמר עליו עולא: "הרואה את ריש לקיש בבית המדרש, כאילו עוקר הרים וטוחנם זה בזה"[16]. רבי יוחנן הכיר בכוחו של חברו, והיה מודה ששקול הוא כנגדו, ובעניינים שריש לקיש חלק עליו, פעמים היה מוותר על דעתו ואומר: מה אעשה? שכנגדי חלוק עלי[17]. פעם אחת רבי יוחנן אף הביא מימרא משמו,[18] ומצאנו שריש לקיש אף כפה את דעתו על רבי יוחנן עד שהלה חזר בו[19]. גם בישיבתו של רבי אושעיא הוקירו והחשיבו את גדולתו התורנית[20]. בעיני בני הדורות הבאים היו רבי יוחנן וריש לקיש שווים במעלתם, וקראו להם: "שני גדולי עולם"[21]. ההערכה כלפיו הייתה כה גדולה, שנאמר, שמי שריש לקיש מדבר איתו בשוק, נותנים לו הלוואה ללא עדים[22].

בתלמוד הוא מתואר כאדם אמיץ העשוי ללא חת. במקרה אחד רדף אחרי קבוצת שודדים שחטפה את רבי אימי, והצילו. במקרה אחר רדף אחרי הליסטים שגזלו ממון מרבי יוחנן והצליח להוציא מהם את כל הגזלה[23]. לעיתים הפנה את חריפות לשונו כלפי חכמים אחרים, כגון כאשר קרא לרבי חייא בר זרנוקי ורבי שמעון בן יהוצדק בשם "רועי בקר"[24] וכשאמר על רבי אלעזר בן פדת, בתמיהה, "זהו שאומרים עליו עליו אדם גדול הוא?!"[25]

במקרה אחר דרש ריש לקיש: "נשיא שחטא - מלקין אותו בבית דין של שלושה" (ואין צורך בהרכב בית דין מורחב של 23 דיינים). הדבר הגיע לאזניו של רבי יהודה נשיאה ועורר את חמתו, וזה הוא שלח חיילים רומיים לתפוס את ריש לקיש, אך ריש לקיש הצליח לחמוק מהם ולהסתתר במגדלא ובכפר חיטיא הסמוכות לטבריה[26]. לאחר התערבותו של רבי יוחנן, שאמר לנשיא כי ללא ריש לקיש הרי הוא כאדם המנסה למחוא כפיים ביד אחת, התפייס הנשיא. ריש לקיש נאות להיפגש עמו, וכשפגשו שאלו הנשיא: "מה ראית לומר הלכה זו ולפגוע בכבודי?", וריש לקיש השיב: "וכי בגלל פחד אמנע מללמד את תורת ה'?!"[27]. סכסוך נוסף בין ריש לקיש לרבי יהודה נשיאה אירע כאשר ריש לקיש יצא להגנת יוסי מעונאה אשר דרשותיו בבית הכנסת של בית מעון פגעו גם הן בכבוד הנשיאות[28].

למרות הידידות בינו לרבי יוחנן, לפי המסופר בתלמוד, ריש לקיש מת כתוצאה מקפידא שרבי יוחנן הקפיד עליו. רבי יוחנן לא יכול לשאת בצערו הגדול, והיה הולך וצווח, "בן לקיש, היכן אתה? בן לקיש, היכן אתה?" עד שנטרפה דעתו. בקשו עליו החכמים רחמים, ונפטר גם הוא[29]

בנו הקטן אף הוא נודע בחריפותו עוד בהיותו ילד[30], אך נראה שלא האריך ימים, שכן לא מצאנו אף אחד מבניו של ריש לקיש בין חכמי הדור הבא.

ריש לקיש נפטר בחוסר כל, והשאיר אחריו רק קב של כרכום[31].

שמו

כאמור, שמו של ריש לקיש היה רבי שמעון בן לקיש, וכך הוא מכונה בתלמוד הירושלמי. בתלמוד הבבלי לרוב מכונה ריש לקיש, ובפירוש זה נחלקו הדעות: יש הסוברים שמשמעו "ראש הגנבים"[דרוש מקור]. יש קושי מסוים לקבל הסבר זה, שכן על פי ההלכה אסור להזכיר לבעל תשובה את חטאיו (הונאת דברים) וכו מצינו שכשרבי יוחנן הזכיר לו את עברו נפגע ריש לקיש והדבר הוביל למותו. הרב ראובן מרגליות בספרו 'לחקר שמות וכינויים בתלמוד' מעלה השערה כי "לקיש" היה שם עירו של רבי שמעון, כפי שמצאנו עוד מחכמי התלמוד עם הצימוד לקיש או לקישא[32]. חיזוק נוסף לטענה עולה מאיזכור בתלמוד הבבלי[33] בו מכנה רבי יוחנן את רשב"ל 'בר לקישא' - בן לקיש, ייתכן איפוא כי ר' שמעון בן לקיש היה ראש חכמי העיר לקיש ולכן נתכנה ריש לקיש. יש הסוברים כי השינוי הוא כתוצאה מטעות דפוס. בתחילה רבי שמעון בן לקיש נכתב "ר"ש בן לקיש", וככל הנראה בשלב מסוים הפכו המירכאות לאות י', והשם ל"ריש לקיש"[דרוש מקור].

ריש לקיש העיד על עצמו כי את חלק ממאמריו הוא מוסר בשם אבותיו[34], וחכמים בשם זה אכן נזכרים בדורות שקדמו לו, ובהם יהודה בן לקיש[35] ויהושע בן לקיש[36].

משנתו ואימרותיו

חלק ניכר מן הסוגיות בתלמוד הירושלמי וגם בתלמוד הבבלי, מבוסס על המחלוקות בין רבי יוחנן וריש לקיש. במחלוקות אלו ההלכה היא בדרך כלל כרבי יוחנן, אך בכמה מקומות נקבעה כריש לקיש. אחת המחלוקות הבודדות שבהן נקבעה ההלכה כריש לקיש, היא בשאלה האם קניין פירות כקניין הגוף: האם על ידי העברת כל הזכויות על נכס מסוים, עוברת גם הבעלות על אותו נכס. המחלוקת, המתבטאת בצורות שונות ושיש לה השלכות לתחומים רבים מאוד בהלכה, נוגעת בעומק תפיסת מושג הקניין. ההלכה נקבעה כריש לקיש: קניין פירות אינו כקניין הגוף, כלומר: מושג הקניין ומושג השימוש או ההנאה מן הקניין אינם מושגים זהים. הקניין הוא מהות וזכות בפני עצמה, וזכות השימוש וההנאה מקניינים היא זכות ומהות נבדלת לעצמה.

ריש לקיש עסק רבות בדיני חזקת אומדנא. הוא קבע כמה מהחזקות המפורסמות: "חזקה" אין אדם פורע בתוך זמנו"[37], שעל בסיסה נפסק להלכה שאדם שטוען שפרע חובו לפני זמן הפירעון אינו נאמן ללא ראיה, ו"אין העדים חותמים על הגט אלא אם כן נעשה בגדול"[38], שעל בסיסה נפסק כי אדם שאמר שהוא חתם על שטר, נחשב הדבר כאילו העיד שהיה גדול (כלומר: מעל גיל 13) באותה שעה. הוא עצמו העניק משקל רב לחזקת האומדנא, גם כאשר היא סותרת חזקה דמעיקרא (חזקה המתבססת על המצב הראשוני), וקבע שכאשר ישנה חזקת אומדנא לא מתחשבים כלל בחזקת טהרה. כך למשל, קבע שתינוקות המטפחים באשפה, יש להניח שהם טמאים (על סמך החזקה המתבססת על רוב הילדים, שאינם שומרים על טהרת ידיהם), עד שניתן לשרוף תרומה שנגעו בה ילדים[39].

מספר מאימרותיו הפכו לפתגמים שגורים בשפה העברית, כגון: "המגביה ידו על חברו, אף על פי שלא הכהו - נקרא רשע"[40]; "קשוט עצמך (בדוק את עצמך), ואחר כך קשוט אחרים"[41]; "יהא חביב עליך דין של פרוטה כדין של מאה מנה"[42]; "החושד בכשרים - לוקה בגופו"[43].

הוא היה נאמן לארץ ישראל, ודיבר דברים קשים נגד בני בבל. על הבבליים המתרפים מלעלות לא"י היה אומר: "אילו היו כל ישראל עולים ביחד כחומה בימי עזרא, היו משולים ככסף, שאין רקב שולט בו. עכשיו, שעלו קבוצות קבוצות כדלתות, נמשלו בארז, שהרקב שולט בו".[44]

מימרות נוספות:

על לימוד התורה:

  • "אין דברי התורה מתקיימין, אלא במי שממית את עצמו עליה"[45].
  • "כל העוסק בתורה - יסורין בדלים ממנו"[46].
  • "כל העוסק בתורה בלילה, הקב"ה מושך עליו חוט של חסד ביום"[47].
  • "שני תלמידי חכמים הנוחין זה לזה בהלכה, הקב"ה מקשיב להן"[48].
  • "כל המלמד את בן חברו תורה, מעלה עליו הכתוב כאילו עשאו"[49].
  • "אין תלמיד חכם רשאי לישב בתענית, מפני שממעט במלאכת שמים"[50].
  • "'כי עליך הורגנו כל היום' (ספר תהלים, פרק מ"ד, פסוק כ"ג) - אלו תלמידי חכמים"[51].
  • "כל העוסק בתורה - כאילו הקריב עולה, מנחה, חטאת ואשם"[52].
  • "תלמיד חכם צריך שלא יהא בו שום דופי"[53]

על יצר הרע: "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו... ואלמלא הקב"ה שעוזר לו, אינו יכול לו";[54] "לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע";[55] "אין אדם עובר עבירה, אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות";[56] "כל המתלוצץ - נופל בגיהנום".[57]

"כל אדם שכועס, אם חכם הוא - חכמתו מסתלקת ממנו, אם נביא הוא - נבואתו מסתלקת ממנו".[58]

"רשעים, אפילו על פתחו של גיהנום אינם חוזרים בתשובה".[59]

"המעמיד דיין על הציבור שאינו הגון, כאלו נטע אשרה בישראל".[60]

אזכורים תרבותיים

"If one's intent is pure, the Torah for him becomes a life-giving medicine, purifying him to life. But if one's intent is not pure, it becomes a death-giving drug, purifying him to death"

לקריאה נוספת

  • מרדכי מרגליות (עורך), הערך "ריש לקיש", אנציקלופדיה לחכמי התלמוד והגאונים, הוצאת יבנה וספרי חמד, מהדורה מחודשת בידי יהודה איזנברג, 2006, כרך ב, עמ' 320-318.
  • בנימין לאו, "רבי שמעון בן לקיש", בספרו: חכמים, כרך רביעי: ממשנה לתלמוד, ידיעות ספרים, 2012, עמ' 249-239.
  • רונית שושני, "החשודים על השביעית (בבלי סנהדרין כו ע"א): עיון בסיפור וביחסו של התלמוד הבבלי לריש לקיש", תמר סוברן (עורכת), פנים וכיוונים במדעי היהדות (תעודה כד), תל אביב תשע"ב, עמ' מה-עא.
  • חיים וייס, "ארבעה תלמידי חכמים שהיו בעירנו", בתוך: הגר סלמון ואביגדור שנאן (עורכים), מרקמים - תרבות, ספרות, פולקלור, לגלית חזן-רוקם, האוניברסיטה העברית בירושלים, 2013, עמ' 530-517.
  • אדמיאל קוסמן, "רבי יוחנן וריש לקיש: דמות האל בבית המדרש - 'גבריות' מול 'נשיות'", בספרו מסכת גברים: רב והקצב ועוד סיפורים, הוצאת כתר, 2002, עמ' 51-34.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ שכן הוא מוסר מאמר בשם אבותיו במלים: "כך מקובלני מאבותי", תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף קי"ט, עמוד ב'.
  2. ^ השערה זו מקורה בכך שריש לקיש היה בצעירותו חברו של רבי יוחנן[דרוש מקור], שהיה יליד ציפורי.
  3. ^ ראו תלמוד בבלי, מסכת עירובין, דף ס"ה, עמוד ב' ובתוספות שם. וגם בתלמוד ירושלמי, מסכת סוטה, פרק ח', הלכה ג': "רבי שמעון בן לקיש ... אמר יפה לימדני חנניה בן אחי רבי יהושע".
  4. ^ תלמוד ירושלמי, מסכת ביצה, פרק ה', הלכה ב'.
  5. ^ על שחרורו מן הלודיים, ראו תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף מ"ז, עמוד א'.
  6. ^ יצחק אייזיק הלוי בספרו "דורות ראשונים" כרך ה', גורס שריש לקיש היה צעיר מרבי יוחנן בעשר שנים, אך יואל שוורץ, בספרו "מייסדי התלמוד" עמ' 131, טוען שהם היו בני אותו גיל.
  7. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף פ"ד, עמוד א'.
  8. ^ תלמוד בבלי, מסכת עירובין, דף ס"ה, עמוד א'.
  9. ^ קהלת רבה, פרשה ג', פסקה י"א.
  10. ^ תלמוד ירושלמי, מסכת ברכות, פרק ה', הלכה א'.
  11. ^ תלמוד בבלי, מסכת זבחים, דף ה', עמוד א' וברש"י שם.
  12. ^ תלמוד בבלי, מסכת מועד קטן, דף י"ז, עמוד א'.
  13. ^ תלמוד בבלי, מסכת תענית, דף ח', עמוד א'.
  14. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף קי"ז, עמוד א', ורש"י שם.
  15. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף פ"ד, עמוד א'.
  16. ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף כ"ד, עמוד א'.
  17. ^ תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף נ"ד, עמוד ב'; תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף ב'.
  18. ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ט"ו, עמוד ב'.
  19. ^ תלמוד ירושלמי, מסכת עירובין, פרק א', הלכה א'.
  20. ^ תלמוד ירושלמי, מסכת יבמות, פרק ט"ז, הלכה ה', ותלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף נ"ז, עמוד א'.
  21. ^ תלמוד ירושלמי, מסכת ברכות, פרק ח', הלכה ו'.
  22. ^ תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף ט', עמוד ב'.
  23. ^ תלמוד ירושלמי, מסכת תרומות, פרק ח', הלכה ד'.
  24. ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף כ"ו, עמוד א'.
  25. ^ תלמוד בבלי, מסכת זבחים, דף ה', עמוד א'.
  26. ^ תלמוד ירושלמי, הוריות, פ"ג, ה"א.
  27. ^ תלמוד ירושלמי, מסכת סנהדרין, פרק ב', הלכה א'.
  28. ^ בראשית רבה, סדר וישלח, פרשה פ'.
  29. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף פ"ד, עמוד א'.
  30. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף פ"ד, עמוד א'.
  31. ^ תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף מ"ז, עמוד א'.
  32. ^ ראו תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף מ"ג, עמוד ב'.
  33. ^ ראו תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף פ"ד, עמוד א'.
  34. ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף קי"ט, עמוד ב'.
  35. ^ תוספתא סוטה, ז, ט, וכן יג, ב, תוספתא שקלים, ב, יח, תוספתא שבת, יד, ז, תוספתא חגיגה, א, יא.
  36. ^ תוספתא, סנהדרין, א, ג.
  37. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף ה', עמוד א'.
  38. ^ תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף י"ט, עמוד א'.
  39. ^ תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף פ', עמוד א'.
  40. ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף נ"ח, עמוד ב'.
  41. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף ק"ז, עמוד ב'.
  42. ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ח', עמוד א'.
  43. ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף צ"ז, עמוד א'.
  44. ^ תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף ט', עמוד ב'.
  45. ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ס"ג, עמוד ב'.
  46. ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ה', עמוד א'.
  47. ^ תלמוד בבלי, מסכת חגיגה, דף י"ב, עמוד ב'.
  48. ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ס"ג, עמוד א'.
  49. ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף צ"ט, עמוד ב'.
  50. ^ תלמוד בבלי, מסכת תענית, דף י"א, עמוד ב'.
  51. ^ תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף נ"ז, עמוד ב'.
  52. ^ תלמוד בבלי, מסכת מנחות, דף ק"י, עמוד א'.
  53. ^ שיר השירים רבה, פרשה ד' וכן פרשה ז.
  54. ^ תלמוד בבלי, מסכת סוכה, דף נ"ב, עמוד ב'.
  55. ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ה', עמוד א'.
  56. ^ תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף ג', עמוד א'.
  57. ^ תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף י"ח, עמוד ב'.
  58. ^ תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף ס"ו, עמוד ב'.
  59. ^ תלמוד בבלי, מסכת עירובין, דף י"ט, עמוד א'.
  60. ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ז', עמוד ב'.
  61. ^ שאול טשרניחובסקי, שְׁלֹשָׁה כְּתָרִים, בפרויקט בן-יהודה
  62. ^ דן לאור, אלתרמן: ביוגרפיה, תל אביב: עם עובד ('ספרית אפקים'), תשע"ד 2013. עמ' 41-44.
  63. ^ בעקבות המסופר בתלמוד בבלי, מסכת יומא, דף ע"ב, עמוד ב' על דברי רבי יהושע בן לוי וריש לקיש
אין מעבירין על המצוות

אין מעבירין על המצוות הוא כלל הלכתי המצוטט בתלמוד בשם ריש לקיש, באשר לקדימות בעשיית מצוות. לפי כלל זה, בסיטואציה בה מתאפשר לאדם לקיים שתי מצוות, עליו לקיים את המצוה שבאה לפניו תחילה.

אמונת עתיך

אֱמוּנַת עִתֶּיךָ הוא כתב עת רבעוני שיוצא לאור החל משנת 1985 על ידי מכון התורה והארץ, כפר דרום - אשקלון. ב-27 שנותיו הראשונות התמקד כתב העת בתחום של מצוות התלויות בארץ כמו שביעית, ערלה, נטע רבעי, תרומות ומעשרות וכו'. משנת 2012 הורחבו נושאי כתב העת למחקר תורני בתחומים רבים.

כתב העת 'אמונת עתיך' נקרא על שם הפסוק "וְהָיָה אֱמוּנַת עִתֶּיךָ חֹסֶן יְשׁוּעֹת חָכְמַת וָדָעַת יִרְאַת ה' הִיא אוֹצָרוֹ", ועל פי דרשת ריש לקיש "אמונת עתיך" זהו סדר זרעים "שמאמין בחי העולמים וזורע".

כתב העת שם לו למטרה לברר וללבן את הנושא הרחב של מצוות התלויות בארץ. המאמרים שמתפרסמים בו הם מאמרים תורניים ומדעיים, הן במבחינת תוכן הכתיבה והן מבחינת צורת הכתיבה.

נכון לתמוז תשע"ט יצאו לאור 124 חוברות. חוברות אלו מהוות כיום את המאגר הגדול ביותר של מאמרים בתחום של מצוות התלויות בארץ. מלבד מאמרים תורניים מובאות בחוברות גם סקירות מקצועיות מאנשי מדע ומאגרונומים.

אמוראי ארץ ישראל

אמוראי ארץ ישראל הם אמוראים שפעלו בתקופת התלמוד בארץ ישראל.

אש (אב נזיקין)

אש היא אחת מאבות הנזיקין. על פי דיני הנזיקין במשפט העברי, אדם שהדליק אש, שגרמה לנזק חייב לפצות את הניזוק, אפילו אם האש הודלקה ברשותו של המדליק, אלא אם כן הנזק אירע באונס כגון כאשר האש התפשטה על ידי רוח שאינה מצויה בדרך כלל.

האש שונה משאר אבות נזיקין, בכך שאם שרפה חפצים שאינם גלויים, כגון כלים הטמונים בתבואה, אין המדליק חייב בפיצוי עבורם.

בר קפרא

בר קפרא היה חכם בדור המעבר שבין התנאים והאמוראים. תלמידו של רבי יהודה הנשיא. היה ידוע כבדחן. בילדותו למד תורה מפי רבי מאיר.

יש שמזהים אותו עם רבי אלעזר הקפר, ואחרים אומרים שהוא ר' אלעזר בנו של רבי אלעזר הקפר. סידר קובץ משניות ערוך המכונה "משנת בר קפרא" (בבלי בבא בתרא, קנד, ב). קובץ זה מקביל ומשלים את משנת רבי יהודה הנשיא.

עם תלמידיו נמנה רבי יהושע בן לוי שמסר רבים מאמרותיו ופסקיו.

בשנת 2010 נמצא קברו באזור כרמיאל - למרות שעד אז חשבו שהוא קבור עם רבי אליעזר הקפר.

הכנסה לכיפה

במשפט עברי, הכנסה לכיפה או כפייה לכיפה היא עונש מאסר שתכליתו גרימת מותם של עבריינים ללא הוצאתם להורג. בתי הדין נהגו לגזור עונש זה, שאין לו מקור מקראי, במקרה של עבירות חוזרות על איסורים שעונשם מלקות, או במקרים בהם ברור שהנידון עבר בזדון על איסור שדינו מיתה, אך הוא לא התחייב במיתת בית דין כיון שקיים פגם פורמלי בהליכי הדין המקובלים.

הלב יודע אם לעקל אם לעקלקלות

הַלֵּב יוֹדֵע אִם לעֵקֶל אִם לעֲקַלְקַלּוֹת הוא פתגם המובא אצל חז"ל, שמקורו ככל הנראה במאות הראשונות לפני הספירה, ומשמעו במקורו: לגבי מעשה המשתמע לשני פנים, רק לבו של האדם יודע האם מדובר בכוונה לטובה (לעקל=ליישר, להסיר עיקולים ועיקושים), או לרעה (לעקלקלות=לעיקום).

טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו

טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו הוא ביטוי בארמית בבלית המופיע בתלמוד שפירושו המילולי בעברית "טוב לשבת בשניים מלשבת באלמנות".

הביטוי מופיע בגמרא במספר מקומות בשם ריש לקיש הקובע כי האישה תעדיף לחיות עם בעל, גם אם יש בו פגמים שונים, מבחינה חיצונית, בריאותית או התנהגותית, ובלבד שלא להישאר במצב של רווקות.

רב כהנא (השני)

רב כהנא (השני) היה אמורא, בן הדור השני לאמוראים, תלמידו של רב. פעל בבבל ובארץ ישראל.

לפי מסורת הגאונים, רב כהנא היה בנו החורג של רב מאשתו השנייה. חרף שמו, הוא לא היה כהן. ויש סוברים כי היה כהן.

במסכת ברכות מסופר שרב כהנא הסתתר מתחת מיטתו של רב בעת שזה עסק בתשמיש המיטה. כאשר רב שם לב לכך, נזף בו שאין זו דרך ארץ. ענה רב כהנא: "תורה היא, וללמוד אני צריך". עוד בהקשר זה מסופר במסכת שבת (קנב, א) שרב כהנא הקריא לרב את פסוקי פרק יב בספר קהלת, העוסקים בזקנה, וכאשר הקריא את המילים "ותפר אביונה", שפירושן תתבטל חדוות המין, נאנח רב. אמר רב כהנא: "שמע מיניה בטל ליה חמדיה דרב", כלומר נובע מכך (מהאנחה) שבטלה אצלך חדוות המין.

במסכת בבא קמא מסופר שבעת שלמד רב כהנא אצל רב הגיע לשם מלשין, והצהיר בפני רב על כוונתו למסור ממון ישראל לגויים. לאחר שלא נענה לדבריו של רב שלא לעשות כן ואף הכריז ברמה על כוונתו הברורה למסור, קם עליו רב כהנא והרגו וזאת על פי ההלכה שמותר ואף מצווה להרוג אדם שהוא מוסר. רב הורה לרב כהנא לברוח לארץ ישראל, ושם לא להקשות בשיעוריו של רבי יוחנן במשך שבע שנים. שמע רב כהנא בעצתו, והגיע לישיבתו של ריש לקיש, ושם הראה כמה גדול כוחו בתורה. הלך ריש לקיש לרבי יוחנן ואמר לו: "ארי עלה מבבל". למחרת הושיבו את רב כהנא בשורה הראשונה בבית מדרשו של רבי יוחנן. רב כהנא קיים את עצת רב, ושתק במשך כל לימודו של רבי יוחנן, וכיוון שכך, הזיזוהו לאחור, שורה אחר שורה, עד לשורה השביעית האחרונה. אמר רבי יוחנן לריש לקיש: "ארי שאמרת נעשה שועל". אמר רב כהנא בלבו: יהי רצון ששבע השורות שהזיזוני יחשבו לי לשבע השנים שאמר רב. קם והקשה קושיות על רבי יוחנן, וזה לא מצא להן מענה. הסתכל רבי יוחנן ברב כהנא וסבר שהוא מחייך חיוך ניצחון, חלשה דעתו ומיד מת רב כהנא. למחרת אמרו חכמים לרבי יוחנן שרב כהנא לא חייך, אלא זהו מראה פניו. התחרט רבי יוחנן והלך למערת הקבורה של רב כהנא. ראה נחש שומר על פתח המערה. אמר לו: "נחש, נחש, פתח פיך וייכנס הרב אצל תלמיד", ולא פתח; "ייכנס חבר אצל חבר", ולא פתח; "ייכנס תלמיד אצל הרב", פתח לו. ביקש עליו רחמים והחזירו לחיים. שאל רבי יוחנן את רב כהנא את כל הספקות שהיו לו, ורב כהנא פתר אותן. זהו שאמר רבי יוחנן בכמה מקומות: "דילכון אמרי, דילהון היא", כלומר: "מה שאני אומר לכם, שלהם (של בני בבל) הוא".

רב כהנא חזר לבבל, ושם למד אצל רב הונא רב יהודה. עם תלמידיו, שמסרו דברים בשמו, נמנו רבה ורב יוסף. על בניו נמנה רב מרי בריה דרב כהנא.מתואר כיפה באופן מיוחד, יופיו היה כעין יופיו של רבי אבהו שיופיו היה כעין יופיו של יעקב אבינו.עלה שוב לארץ ישראל ובה נפטר.

רבי אלעאי (אמורא)

רבי אילעאי (או אלעא, או אילא או לייא) היה אמורא בדור השלישי לאמוראי ארץ ישראל, מצעירי תלמידיו של רבי יוחנן.

רבי אלעזר בן פדת

רבי אלעזר בן פדת, היה כהן, אמורא בדור השני והשלישי של אמוראי ארץ ישראל, הוא הנקרא בתלמוד בשם הסתמי רבי אלעזר (כאשר מדובר באמורא. ואולם, בלבול מסוים נוצר לעיתים מכיוון שישנו גם תנא בשם סתמי זה, רבי אלעזר בן שמוע).

רבי אסי

רבי אסי היה אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי לאמוראים. תלמידו של רבי יוחנן, חבר ובר פלוגתא של רבי אמי. ישב בעיקר בטבריה.

רבי זריקא

רבי זריקא היה אמורא בדור הרביעי לאמוראי ארץ ישראל.

למד אצל רבי אבהו יחד עם רבי ירמיה חבירו. הוא היה תלמיד של ריש לקיש, רבי אלעזר, רב יהודה ותלמיד מובהק של רבי אמי. היה מעתיק ברייתות ומסדרן.

הוא מזכיר גם מאמרותיו של רב הונא. חברו היה רבי זירא.

רבי יהודה נשיאה

רבי יהודה נשיאה (הראשון; ידוע גם כרבי יהודה השני), דור ראשון לאמוראי ארץ ישראל, נשיא הסנהדרין בציפורי ונכדו של חותם המשנה, רבי יהודה הנשיא. היה בנו ותלמידו של רבן גמליאל ברבי.

רבי יוחנן

רבי יוחנן (מכונה גם בר נפחא; 180 - שנת 280) היה גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני. היה ראש ישיבת טבריה (הישיבה הגדולה והכמעט היחידה בארץ ישראל באותה תקופה) שנים רבות - שמונים או שישים שנה. תרומתו בתחומי ההלכה והאגדה ממלאת את דפי שני התלמודים, הבבלי והירושלמי, וכן המדרשים. פעילותו משתרעת החל מהרבע הראשון של המאה השלישית לספירה ועד לסיומה של המאה כמעט. תרומתו של רבי יוחנן לחתימת התלמוד הירושלמי היא גולת הכותרת של חייו.

רבי יוחנן זכה לאריכות ימים, ולכן עם תלמידיו נמנים אף גדולי האמוראים בדור הרביעי לאמוראים.

רבי יוסי בר חנינא

רבי יוסי בר חנינא היה אמורא ארצישראלי חשוב, משלהי הדור השני ומהדור השלישי של התקופה. היה מתלמידי רבי יוחנן, ושימש כדיין.

רבי ינאי

רבי ינאי הכהן חי במחצית הראשונה של המאה השלישית לספירה, והשתייך לדור הראשון של אמוראי ארץ ישראל. הוא היה תלמידו של רבי יהודה הנשיא - חותם המשנה. רבי ינאי ייסד בית מדרש בעכברה ששכנה ליד צפת בגליל העליון ובו לימד תורה, וכן שימש כדיין בבית הדין בציפורי. בין תלמידיו נמנו רב - מחבר ספרא וספרי; רבי יוחנן - ממחברי התלמוד הירושלמי, ריש לקיש ועוד.

שמו של רבי ינאי מוזכר בתלמוד הבבלי 176 פעמים ובתלמוד הירושלמי 254 פעמים. על שמו קרוי נחל רבי ינאי המתחבר לנחל עכברה.

רבי יצחק נפחא

רבי יצחק נפחא אמורא ארץ ישראלי בן הדור השני והשלישי. כינויו "נפחא" (המעיד על מקצועו, נפח) המופיע לעיתים קרובות בתלמוד הבבלי אינו מופיע כלל בתלמוד הירושלמי.

היה חבר בבית מדרשו של רבי יוחנן, והרבה מאמרים אמר בשמו. תלמידיו החשובים של ר' יוחנן, רב אמי ורב אסי, היו יושבים לפני ר' יצחק. כבר בימי ר' יוחנן הגיע למעלה גבוהה בתורה, ופעם כשחלק על ר' יוחנן באגדה, אמר ריש לקיש: "טובים דברי נפחא מדברי בר נפחא" (ר' יוחנן נקרא בתלמוד לעיתים בשם "בר נפחא"). רבים מחכמי ארץ ישראל למדו איתו הלכה ואגדה ומסרו מאמרים בשמו.

ר' יצחק ירד מארץ ישראל לבבל ובא בקשר עם ראשי חכמיה. החכמים שאיתם התרועע הרבה היו רב לוי (גם הוא בעל אגדה ידוע) ורב נחמן, רבי אבהו, ורבי חנינא בר פפי. בנו היה רבי יוחנן בן רבי יצחק נפחא.

ר' יצחק היה מבעלי האגדה הפוריים ביותר בדורו. החשיב מאוד את האגדה, כי סבר שהיא מחזקת את מוראל העם ומעודדת את רוחו שלא להתייאש בגלל העוני והסבל ששררו באותו הדור. לעומת זאת, על הזנחת בני דורו את ההלכה ונטייתם הגוברת לאגדה היה אומר: "לשעבר כשהייתה הפרוטה מצויה, היה אדם מתאווה לשמוע דבר משנה ודבר תלמוד. ועכשיו כשאין הפרוטה מצויה, וביותר שאנו חולים מן המלכות, אדם מתאווה לשמוע דבר מקרא ודבר אגדה".

את העניות ששררה בימיו בארץ ישראל הוא מתאר: על הדורות הללו נאמר "ואכלת את עשב השדה", שאדם משכים על שדהו ואוכלה עד שהיא עשב - ביטוי לכך שהאדם אינו יכול לחכות עד שהתבואה תבשיל.

תרומה גדולה

תרומה גדולה היא מצווה מהתורה להפריש לכהן מהיבול. סיבה אפשרית לכך היא משום שהכוהנים מקודשים לאלוקים ואין להם פרנסה מלבד התרומות ולכן על הציבור לפרנסם.[דרושה הבהרה]יבול אשר לא הופרשו ממנו תרומה נקרא טבל, יבול אשר הופרשו ממנו תרומות ומעשרות כדין, נקרא בלשון המשנה "מתוקן".

תקופת חייו של הרב ריש לקיש על ציר הזמן
תקופת הזוגותתנאיםאמוראיםסבוראיםגאוניםראשוניםאחרוניםציר הזמן
אמוראים
אמוראי ארץ ישראל
הדור הראשון (עד 250) רבן גמליאל ברבירבי חייארבי ינאירבי אושעיארבי אפסרבי יהושע בן לוי • רבי חנינא בר חמאלוי בר סיסיבר קפרארבי ירמיה (הראשון)
הדור השני (עד 280) רבי יהודה נשיאהרבי שמעון בר אבארבי יוחנן • ריש לקיש • רבי אלעזר • רבי יוסי בר חנינארב כהנא (השני)רבי יעקב בר אידיחזקיהיהודה בן רבי חייאאבא דמן יפו
הדור השלישי (עד 310) רבן גמליאל הרביעירבי אמירבי אסירבי אבהורבי אבין • רבי חייא בר אבאעולארבי זירארבה בר בר חנהרבי אלעאירב עוירא • רבי חנינא בר פפירבי ירמיה (השני)רב הושעיארב חנינארבי אבא בר ממלתחליפא בר מערבארבי אבדימי דמן חיפהרבי אבא הראשוןרבי פרידארבי אלכסנדריאבימי בר פפי
הדור הרביעי (עד 340) חסא דאשתמוערבי יהודה נשיאה השנירבי ירמיהרבי אחארבי ברכיהרבי יוסי בר זבידארבי יונהרבי חלקיהרבי זריקאיצחק בן אלישיברבי הושעיא איש טריארבי אבא בר זבינאאבימי בריה דרבי אבהואבימי בר טובירבי יוסנא
הדור החמישי (עד 380) הלל נשיאהרבן גמליאל החמישי • רבי יוסי ברבי בוןרבי מנארב חנניה
הדור השישי (עד 410) רבי יהודה נשיאה השלישירבי תנחומארבי שמואל בן רבי יוסי ברבי בון
אמוראי בבל
הדור הראשון (עד 250) רב כהנארבשמואלמר עוקבאקרנארב שילארב אסי
הדור השני (עד 280) רב הונארב יהודהרבה בר אבוהרב ירמיה בר אבארב כהנא (השני)רב ברונאחייא בר יוסףרב גידל • רב חייא בר אשירבה בר ירמיהרב קטינא
הדור השלישי (עד 310) רב נחמןרב ששתרב חסדארבהרב יוסףרבה בר רב הונארב יוסף בר חמארמי בר אבארבי אבא הראשוןרב הונא (הכהן)
הדור הרביעי (עד 340) אביירבארמי בר חמארב אחא בר יעקברב ספרארב כהנא מפום נהרארב אידי בר אביןרב חייא בר אביןרב שיזבירב יצחק בריה דרב יהודהרבא בר רב שילארפרם בר פפא
הדור החמישי (עד 380) רב נחמן בר יצחקרב פפארב הונא בריה דרב יהושערב זבידרב פפיאמימרמר זוטרארב משרשיארב אדא בר אבארב דימי מנהרדעא
הדור השישי (עד 430) רבינארמי בר אבא (השני)רב אשי • רב הונא בר נתןרב כהנא (הרביעי)
הדור השביעי (עד 465) רב יימרמרימרמר בר רב אשירפרםרב אחא בריה דרבאיהודה בר מרימר
הדור השמיני (עד 500) רבה תוספאהרבינא האחרוןרבה יוסי

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.