ריכוז הפולחן

חוק ריכוז הפולחן במקרא הוא חוק המופיע בתורה המגביל את טקסי הפולחן למקום יחיד אשר אותו יבחר ה'.[1] החוק גם מחייב את העם להרוס את כל מקומות הפולחן המפוזרים ברחבי הארץ שהקימו הגויים לאלילים. לפי הכתוב בספר דברים לחוק זה ישנם שני מרכיבים אותם יש לקיים. המרכיב הראשון הוא טיהור הארץ ממתקני הפולחן האליליים והמרכיב השני בא לידי ביטוי בריכוזו של הפולחן במשכן במקום אחד אשר אותו יבחר האל. עד לקיומו של חוק זה ניהלו בני ישראל את טקסי הפולחן לפי הכתוב בחוק המזבח המופיע בספר שמות[2] לפי המשנה, מסכת זבחים, פרק י"ד היתר הפולחן במזבחות פרטיים (במות) התבטל עם הקמת משכן שילה, חזר לתוקפו עם חורבן המשכן, אך בטל לצמיתות עם בחירת ה' בהר המוריה. לפי ספר מלכים, גם רוב מלכי יהודה וישראל שמלכו לאחר הקמת המקדש בירושלים איפשרו פולחן בבמות, ואת ריכוז הפולחן בירושלים יישמו מלכי יהודה חזקיהו ונינו יאשיהו, שהמשיך ליישם את ריכוז עבודת האל, במסגרת הרפורמה הדתית שהחיל לאחר מציאת ספר התורה על ידי חלקיהו בן שלום, בזמן בדק הבית שערך בבית המקדש.

חוק ריכוז הפולחן

ג אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִשְׁחַט שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז בַּמַּחֲנֶה אוֹ אֲשֶׁר יִשְׁחַט מִחוּץ לַמַּחֲנֶה.ד וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא הֱבִיאוֹ לְהַקְרִיב קָרְבָּן לַה' לִפְנֵי מִשְׁכַּן ה' דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא דָּם שָׁפָךְ וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא מִקֶּרֶב עַמּוֹ. ה לְמַעַן אֲשֶׁר יָבִיאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת זִבְחֵיהֶם אֲשֶׁר הֵם זֹבְחִים עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה וֶהֱבִיאֻם לַה' אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶל הַכֹּהֵן וְזָבְחוּ זִבְחֵי שְׁלָמִים לַה' אוֹתָם. ו וְזָרַק הַכֹּהֵן אֶת הַדָּם עַל מִזְבַּח ה' פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְהִקְטִיר הַחֵלֶב לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַה'. ז וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם חֻקַּת עוֹלָם תִּהְיֶה זֹּאת לָהֶם לְדֹרֹתָם. ח וַאֲלֵהֶם תֹּאמַר אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר אֲשֶׁר יָגוּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יַעֲלֶה עֹלָה אוֹ זָבַח. ט וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא יְבִיאֶנּוּ לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ לַה' וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא מֵעַמָּיו.

א אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת, בָּאָרֶץ, אֲשֶׁר נָתַן ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לְךָ לְרִשְׁתָּהּ: כָּל-הַיָּמִים--אֲשֶׁר-אַתֶּם חַיִּים, עַל-הָאֲדָמָה. ב אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת-כָּל-הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר עָבְדוּ-שָׁם הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר אַתֶּם יֹרְשִׁים אֹתָם -אֶת-אֱלֹהֵיהֶם: עַל-הֶהָרִים הָרָמִים וְעַל-הַגְּבָעוֹת, וְתַחַת כָּל-עֵץ רַעֲנָן. ג וְנִתַּצְתֶּם אֶת-מִזְבְּחֹתָם, וְשִׁבַּרְתֶּם אֶת-מַצֵּבֹתָם, וַאֲשֵׁרֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ, וּפְסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תְּגַדֵּעוּן; וְאִבַּדְתֶּם אֶת-שְׁמָם, מִן-הַמָּקוֹם הַהוּא. ד לֹא-תַעֲשׂוּן כֵּן, לַה' אֱלֹהֵיכֶם. ה כִּי אִם-אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר-יִבְחַר ה' אֱלֹהֵיכֶם, מִכָּל-שִׁבְטֵיכֶם, לָשׂוּם אֶת-שְׁמוֹ, שָׁם--לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ, וּבָאתָ שָּׁמָּה. ו וַהֲבֵאתֶם שָׁמָּה, עֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם, וְאֵת מַעְשְׂרֹתֵיכֶם, וְאֵת תְּרוּמַת יֶדְכֶם; וְנִדְרֵיכֶם, וְנִדְבֹתֵיכֶם, וּבְכֹרֹת בְּקַרְכֶם, וְצֹאנְכֶם. ז וַאֲכַלְתֶּם-שָׁם, לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם, וּשְׂמַחְתֶּם בְּכֹל מִשְׁלַח יֶדְכֶם, אַתֶּם וּבָתֵּיכֶם - אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ, ה' אֱלֹהֶיךָ. ח לֹא תַעֲשׂוּן - כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ עֹשִׂים פֹּה, הַיּוֹם: אִישׁ, כָּל-הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו. ט כִּי לֹא-בָאתֶם, עַד-עָתָּה--אֶל-הַמְּנוּחָה, וְאֶל-הַנַּחֲלָה, אֲשֶׁר-ה' אֱלֹהֶיךָ, נֹתֵן לָךְ. י וַעֲבַרְתֶּם, אֶת-הַיַּרְדֵּן, וִישַׁבְתֶּם בָּאָרֶץ, אֲשֶׁר-ה' אֱלֹהֵיכֶם מַנְחִיל אֶתְכֶם; וְהֵנִיחַ לָכֶם מִכָּל-אֹיְבֵיכֶם מִסָּבִיב, וִישַׁבְתֶּם-בֶּטַח. יא וְהָיָה הַמָּקוֹם, אֲשֶׁר-יִבְחַר ה' אֱלֹהֵיכֶם בּוֹ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם--שָׁמָּה תָבִיאוּ, אֵת כָּל-אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם: עוֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם, מַעְשְׂרֹתֵיכֶם וּתְרֻמַת יֶדְכֶם, וְכֹל מִבְחַר נִדְרֵיכֶם, אֲשֶׁר תִּדְּרוּ לַה'. יב וּשְׂמַחְתֶּם, לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם--אַתֶּם וּבְנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם, וְעַבְדֵיכֶם וְאַמְהֹתֵיכֶם; וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בְּשַׁעֲרֵיכֶם, כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה אִתְּכֶם.

ספר ויקרא, פרק י"ז, פסוקים ג'-ט', ספר דברים, פרק י"ב, פסוקים א'-י"ד

הקשר היסטורי

הרקע ההיסטורי של יישום חוק ריכוז הפולחן החל בממלכת יהודה. חזקיהו מלך יהודה הסיר את הבמות.[3] טיהור מקומות הפולחן, הבמות, הביא לסופו של פולחן בבמות, ולריכוזו במקום אחד, בירושלים. בנו של חזקיהו, מנשה, אימץ את אלילי אשור וחזר ובנה את הבמות שאביו הרס. יאשיהו מלך יהודה, טיהר את הבמות והרס מקדשים שיוחדו לעבודת אלילים ברחבי הארץ והתיר את הפולחן בירושלים בלבד. לאחר תקופת שלטונו, ואולי אף במהלכה, נמשכה עבודת האלילים, אולם לפי ביקורת המקרא בתקופתו גובש החוק באופן מלא. בעת שיפוץ בית המקדש ("בדק הבית") בזמנו של יאשיהו, נמצא ספר תורה שחוקרים רבים (ובמרכזם דה וטה ) רואים בו את ספר דברים או לפחות את חלקו, מה שמסביר את הרקע לחיקוק ולקבלת חוק ריכוז הפולחן באותה התקופה.[4][5]

מתקני הפולחן בישראל וביהודה בהן במות, הוקמו במקומות בהם היו מקדשים נוכריים. מסורת כנענית זו היוותה סכנה העצם קיום סינקרטיזם. ריכוז הפולחן במקדש אחד נקשר בחיסול פולחן עמי כנען כדי שלא תתאפשר השפעתה של עבודת אלילים. עיקרה של הרפורמה הוא בהרס וטיהור הפולחן האלילי. ניתן לראות זאת בעיקר במעשיו של יאשיהו בעת הרפורמה שביצע. כך הגיעה לסופה עבודת האלילים ועבודת האל רוכזה בבית המקדש בירושלים.[6]

רבי יהודה החסיד, שקיבל את התארוך המסורתי של ספר דברים, מסביר בפירושו על התורה את התופעה של חידוש החוק בימי חזקיהו בכך שלמרות ששחיטת חולין הותרה כבר בספר דברים, עדיין העם החשיב זאת לטאבו דתי חמור, וכיוון שהיה מרוחק ממקום המקדש, שחט בבמות; גם בתקופה בה נאסרו הבמות, עדיין - מחמת טאבו זה - שחט העם בבמות, ונביאים והמלכים שתקו על כך, משום שחששו שאם יחדירו את איסור הבמות אל ההמון - יעבור העם להקריב את קרבנותיו אצל עגלי ירבעם, שהוא חטא חמור יותר; לאחר שגלו עשרת השבטים בטלו עגלי הזהב של ירבעם והחשש הראשון פג; לאור כך הפעיל חזקיהו את החוק במלואו.[7]

עיקרי החוק

עיקר החוק בא לידי ביטוי בשני מרכיביו: טיהור ממלכת יהודה וממלכת ישראל מפולחן אלילי, ניתוץ במות ואלילים נוכריים[8] וריכוז הפולחן במקום אחד, אשר אותו יבחר ה', בירושלים.[9]

Gezer-Stone-steles
במות פולחן. אתר ארכאולוגי בתל גזר

טיהור הפולחן

טיהור הפולחן הוא המרכיב הראשון בחוק ריכוז הפולחן. תיאור טיהור הפולחן מכיל מרכיבים שונים בספר מלכים וספר ודברי הימים. לפי המסופר בדברי הימים אסא היה הראשון, שטיהר את הפולחן האלילי בימי מלכותו הראשונים:[10]

א וַיַּעַשׂ אָסָא הַטּוֹב וְהַיָּשָׁר, בְּעֵינֵי ה' אֱלֹהָיו. ב וַיָּסַר אֶת-מִזְבְּחוֹת הַנֵּכָר, וְהַבָּמוֹת; וַיְשַׁבֵּר, אֶת-הַמַּצֵּבוֹת, וַיְגַדַּע, אֶת-הָאֲשֵׁרִים

דברי הימים ב יד א'-ב'

את מבצע טיהור הפולחן המשיך יהושפט.[11] חזקיהו טיהר את הפולחן בממלכת יהודה.[12] הסיבה לכך על פי ספר דברי הימים ב' היא להשיב את כעסו של ה': "כִּי-מָעֲלוּ אֲבֹתֵינוּ וְעָשׂוּ הָרַע בְּעֵינֵי ה'".[13]

המחבר המקראי מציין את תיקוני הפולחן של חזקיהו בספר מלכים המדגיש את טיהור הפולחן מיסודות אלילים רבים[14], ומחבר ספר דברי הימים מוסיף ומדגיש את תחילתה של עבודת האל בבית המקדש בניצוחו של חזקיהו.[16] אירוע זה של פתיחתו מחדש של בית המקדש היה לאירוע מכונן שתואר בצורה מקיפה בדברי הימים ב' כ"ט-ל"א.[17]

יאשיהו החל לעבוד את האל בשנתו השמינית למלוכה. לאחר שלוש שנים טיהר את יהודה וירושלים מעבודת אלילים. בשנת 622 לפני הספירה נמצא ספר התורה במסגרת שיפוץ שנערך בבית המקדש.[18]

המקום אשר יבחר ה'

לאורך הספר מוזכר כמה פעמים המקום בו יבחר ה' "כִּי אִם-אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר-יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם" אבל לא מצוין מהו המקום. הכוונה היא לירושלים אולם בתקופת המדבר הם עוד לא נכנסו לארץ, עוד לא כבשו את ירושלים לכן ה' אינו יכול לומר להם את שם המקום והוא רומז להם.

השפעת החוק על חיי הדת

חוקרים רבים נדרשו לשאלה מדוע בחר המחוקק לחייב את האוכלוסייה לקיים את הטקסים הדתיים במקום מיוחד, אשר מרוחק ממרבית האוכלוסייה, מה גם שאחת מתפישות האלוהות הבולטות במקרא, שבה ה' הוא אל אוניברסלי. החוק גם השפיע על חיי הדת בארץ. המרחק השפיע על יחידים לקיים את המצווה, ורוב האוכלוסייה לא יכולה הייתה להגיע אל בית המקדש לעיתים קרובות יותר. החוק מנע מהעם את היכולת להקריב קורבנות הקשורים בין היתר בהיטהרות, אותם יכלו לקיים רק בבית המקדש.[19]

Josiah
יאשיהו קורע את בגדיו עם גילוי ספר התורה. איור מעשה ידי יוליוס שנור פון קרולספלד.

לריכוז הפולחן נדרשה שחיטת חולין, בגלל הקושי בהגעה לבית המקדש לצורכי מאכל. בנוסף זבח הפסח היה לטקס דתי לכלל הציבור.[20][21] בהתאם לנאמר בחוק ריכוז הפולחן במקום אותו יבחר ה' הפכה העלייה לרגל לירושלים למצווה לצורכי הקרבת קורבן פסח, אך העלייה הוגבלה ליום אחד ורבים הגיעו כיחידים.[22] פרנסתם של עובדי הבמות נפגעה מרפורמת ריכוז הפולחן שיישם יאשיהו. הם לא הורשו לעבוד בבית המקדש בירושלים, אך בימי יאשיהו הובטחה פרנסתם של הלויים[23] ועלו המעמדות הפולחניים - של הכוהנים והלוויים.[24] כמו כן חיזק החוק את מעמדה של ירושלים ושל בית המקדש שבתוכה.[25]

ח וַיָּבֵא אֶת כָּל הַכֹּהֲנִים מֵעָרֵי יְהוּדָה, וַיְטַמֵּא אֶת הַבָּמוֹת אֲשֶׁר קִטְּרוּ שָׁמָּה הַכֹּהֲנִים מִגֶּבַע עַד-בְּאֵר שָׁבַע; וְנָתַץ אֶת בָּמוֹת הַשְּׁעָרִים אֲשֶׁר פֶּתַח שַׁעַר יְהוֹשֻׁעַ, שַׂר הָעִיר, אֲשֶׁר עַל שְׂמֹאול אִישׁ בְּשַׁעַר הָעִיר. ט אַךְ לֹא יַעֲלוּ כֹּהֲנֵי הַבָּמוֹת אֶל-מִזְבַּח ה' בִּירוּשָׁלִָם, כִּי אִם-אָכְלוּ מַצּוֹת בְּתוֹךְ אֲחֵיהֶם

מלכים ב', כ"ג, ח'-י'

מנגד טוען חוקר המקרא יחזקאל קויפמן כי הדחתם של עובדי הבמות (מלכים ב', כ"ג 9) הייתה על רקע אישי.[26]

יש הסוברים כי המונותאיזם נעשה נפוץ בזמן הרפורמות שהחילו חזקיהו ויאשיהו מלכי יהודה. מנגד יש הטוענים כי הסיבה לכך היא כיבוש ממלכת ישראל בידי אשור, אשר גרם לאוכלוסייה ממלכת ישראל לברוח ליהודה.[27] אחרים טוענים כי ריכוז הפולחן היה אחד מעיקרי אמונתו של מחבר ספר מלכים.[28] בעקבות רפורמת ריכוז הפולחן הפכה התפילה למרכיב חשוב בעבודת האל.[29]

מניעים פוליטיים וכלכליים לחוק ריכוז הפולחן

צידוק שכלי לחוק מופיע כבר אצל פילון האלכסנדרוני.[30]

יש הסוברים כי התועלת הרבה, שצמחה לשכבה העליונה של הנהגת העם והכוהנים בבית המקדש וההשפעה הרבה על אוכלוסיית הארץ, היא שהביאה ליישום החוק בזמנו של יאשיהו. כמו כן יש הטוענים כי המצב הכלכלי של אנשי הכהונה מעבר ליוקרה שנלוותה לכך הם מהגורמים להחלת החוק ביתר שאת. הצעדים בהם נקטו ליישם את החוק ובכללו טיהור מרכזי הבמות בחלקים שונים של ארץ ישראל הביאו חלקים רבים בשבט יהודה לתמוך במדיניות יאשיהו.[31]

לעומת זאת ישנם נפגעים מחוק ריכוז הפולחן, הכוהנים. המקרא מודע לכך ולכן לאחר חוק ריכוז הפולחן מוזכר שיש לדאוג ללוי "וּשְׂמַחְתֶּם, לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם--אַתֶּם וּבְנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם, וְעַבְדֵיכֶם וְאַמְהֹתֵיכֶם; וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בְּשַׁעֲרֵיכֶם, כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה אִתְּכֶם".

כאשר מרכזים את כל הפולחן במקום אחד, כל הבמות מתבטלות והכוהנים שעבדו בכל הבמות האלו, רובם נשארו חסרי עבודה. אין להם נחלה להתקיים ממנה והם התקיימו מתרומות בעיקר שהביאו המתפללים למקדשים ולבמות ולכן ברגע שמבטלים זאת הם הנפגעים העיקריים.

בדתות ובתרבויות אחרות

תופעת ריכוז הפולחן היא תופעה שהייתה קיימת גם בתרבויות ובדתות קדומות. במקרים רבים היא כלל אף מיזוג פולחני שבו התמזגו אלים שונים לאל אחד. תהליכי סינקרטיזם אלילי ומיזוג פולחן אלים ניכרים בכל תקופת המזרח הקדום, בדרך כלל, בעקבות שינויים גאו פוליטיים של השתלטות ערי ממלכה על ערים אחרות, צמיחתן ושקיעתן של ממלכות. כל שינוי גאו-פוליטי כזה, יצר גם שינוי במיתולוגיה האלילית ובפולחן באופן שיתאים למצב החדש. כך לדוגמה אל הסער האנטולי מוזג בשלבים מכמה אלים, עם הקמת הממלכה האכדית מוזגו האל אדד אם אישכור השומרי, האלה חבת של הדת החורית והחתית מוזגה מאלים שונים, סובק מהמיתולוגיה המצרית מוזג עם הוריו, אתון מוזג בתקופת אחנתון משני אלים קדומים. יש הרואים גם במעשה המקראי של מגדל בבל בו ניסו ליצור מיזוג וריכוז פולחן בעזרת מבנה-על.[32]

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ ספר דברים, פרק י"ב, פסוק י"א
  2. ^ מִזְבַּח אֲדָמָה, תַּעֲשֶׂה-לִּי, וְזָבַחְתָּ עָלָיו אֶת-עֹלֹתֶיךָ וְאֶת-שְׁלָמֶיךָ, אֶת-צֹאנְךָ וְאֶת-בְּקָרֶךָ; בְּכָל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת-שְׁמִי, אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ. (שמות כ', כ')
  3. ^ ספר מלכים ב', פרק י"ח, פסוק ד'
  4. ^ דוד כהן-צמח, עולם התנ"ך: דברים, תל אביב, דוידזון עתי, 2002, עמ' 111.
  5. ^ משה וינפלד, אנציקלופדיה מקראית, ערך תורה - מחקר התורה בעת החדשה, כרך ח', עמ' 495.
  6. ^ דוד כהן-צמח, עולם התנ"ך: דברים, תל אביב, דוידזון עתי, 2002, עמ' 112
  7. ^ גרשון ברין, "עיון בפירושי ר' יהודה החסיד לתורה", בתוך: סיני, כרך פ"ח, ירושלים תשמ"א, עמ' ט"ז.
  8. ^ ספר דברים, פרק י"ב, פסוק ג'
  9. ^ ספר דברים, פרק י"ב, פסוק ד'
  10. ^ חנוך רביב, החברה בממלכות ישראל ויהודה, ירושלים, מוסד ביאליק, 1993, עמ' 139
  11. ^ ספר מלכים א', פרק כ"ב, פסוק מ"ז
  12. ^ ספר דברי הימים ב', פרק כ"ט
  13. ^ דברי הימים ב', כ"ט, ו'
  14. ^ ספר מלכים ב', פרק י"ח, פסוק ד'
  15. ^ דברי הימים ב', כ"ט, ג'
  16. ^ [15]
  17. ^ שמואל ורגון, בארצות המקרא : מחקרים בנבואה, בהיסטוריה ובהיסטוריוגרפיה נבואית, רמת גן, בר-אילן, 2015, עמ' 21
  18. ^ דברי הימים ב', ל"ד -ל"ה
  19. ^ חיים טיגאי, מקרא לישראל: דברים - כרך ראשון א', א' – ט"ז, י"ז, ירושלים, מאגנס, 2016, עמ' 31
  20. ^ יאירה אמית, היסטוריה ואידאולוגיה במקרא, תל אביב, משרד הביטחון, 1997, עמ' 45
  21. ^ משה וינפלד, אנציקלופדיה מקראית, ערך תורה - מחקר התורה בעת החדשה, כרך ח', עמ' 499.
  22. ^ יעקב מיליגרום, ויקרא:ספר הפולחן והמוסר, ירושלים, מוסד ביאליק, 2014, עמ' 279.
  23. ^ חנוך רביב, החברה בממלכות ישראל ויהודה, ירושלים, מוסד ביאליק, 1993, עמ' 182
  24. ^ משה וינפלד, אנציקלופדיה מקראית, ערך תורה - מחקר התורה בעת החדשה, כרך ח', עמ' 498.
  25. ^ בנימין מזר, אנציקלופדיה מקראית, ערך ירושלים, כרך ג', עמ' 803.
  26. ^ יחזקאל קויפמן, תולדות האמונה הישראלית: כרך א' , ירושלים, מוסד ביאליק, 1976, עמ' 111-110
  27. ^ בוסתנאי עודד, גלות ישראל ויהודה באשור ובבבל (מאות ח - ו לפנה"ס), תל אביב, פרדס, 2010, עמ' 282
  28. ^ אלכסנדר רופא, מבוא לספרות ההיסטורית שבמקרא, ירושלים, כרמל, 2001, עמ' 34
  29. ^ בוסתנאי עודד, גלות ישראל ויהודה באשור ובבבל (מאות ח - ו לפנה"ס), ירושלים, פרדס, 2010, עמ' 315
  30. ^ פילון האלכסנדרוני, על החוקים המיוחדים - א, 12, 67. פילון עצמו לא מזכיר כלל את מקדש חוניו בכתביו, ומספר על עצמו שכאשר רצה להקריב קרבן - עלה לירושלים. צבי וולפסון, פילון - יסודות הפילוסופיה הדתית היהודית, פרק י"ג, סעיף ג', תרגום משה מייזלש, מוסד הרב קוק, ירושלים תש"ל, כרך ב', עמ' 242.
  31. ^ חנוך רביב, החברה בממלכות ישראל ויהודה, ירושלים, מוסד ביאליק, 1993, ע"מ 184-181, 209-208
  32. ^ יהודה קופרמן, הערות על ספורנו על התורה, פרק י"א, פסוק ו', הע' 17, ירושלים תשנ"ב, עמ' ס"ז.
בית אל (אבן קדושה)

בית אל (נכתב גם ביתאל; ביוונית: βαίτυλος; תעתיק מדויק: ביתילוס, בלטינית: Baetulus וגם Baetylus), שמשמעותו בשפות שמיות "ביתו של האל", הוא אבן או מערך של אבנים מקודשות הקשורות באלוהות. בית אל מופיע בכתבים החל מהתקופה האשורית ועד התקופה הביזנטית.

בית אל (יישוב מקראי)

בֵּית אֵל הוא תל מקראי צפונית לירושלים ובו שרידי יישוב מתקופת הברונזה ותקופת הברזל. התל ממוקם בתוך הכפר ביתין ונמצא כ-2 ק"מ דרומית-מזרחית לבית אל המודרנית.

בית המקדש

בֵּית הַמִּקְדָּשׁ היה, על פי המקרא, מרכז הפולחן הדתי הקבוע של עם ישראל עד למאה הראשונה לספירה. הוא שכן בהר המוריה שבירושלים ושימש כמרכז להקרבת קורבנות, עליה לרגל ותפילה. בית המקדש היה מקום משכנו של ארון הברית, כפי שהיה המשכן לפניו. במקדש כיהנו הכהנים, כשלצדם סייעו הלויים, כאשר במרבית התקופה כיהנו בכהונה הגדולה צאצאי צדוק, הכהן הגדול בימי שלמה המלך. לצד הקרבת הקרבנות, פעל במקדש בית הדין הגדול (כינויו המאוחר: סנהדרין הגדולה), שישב בלשכת הגזית והורה הלכה לעם ישראל.בית המקדש הראשון נבנה, על פי המקרא, על ידי שלמה המלך על הר המוריה, בשנת 480 ליציאת מצרים. חז"ל תארכו זאת לשנת 2928 לבריאת העולם. במחקר נהוג לתארך את התקופה ל-930-970 לפנה"ס. על פי המסורת היהודית, בית המקדש הראשון נחרב על ידי נבוכדנאצר מלך בבל בשנת 3339 לבריאת העולם, ועל פי המחקר היה זה בשנת 586 לפנה"ס.

כ-70 שנה לאחר חורבן הבית הראשון, נבנה בית המקדש השני על ידי עולי בבל ובראשם זרובבל בראשית שיבת ציון, בעקבות הצהרת כורש. המלך הורדוס (19 לפנה"ס) שיפץ והרחיב את המקדש באופן יסודי. בית המקדש השני נחרב בעקבות המרד הגדול של היהודים ברומאים, על ידי טיטוס, בנו של אספסיאנוס קיסר, בשנת 3830 לבריאת העולם, היינו שנת 70 לספירה.

במות

במה היא אתר המיועד להקרבת קורבנות, מקום מוגבה בדרך כלל, הכולל מזבח. המושג משמש בתורה ככינוי לאתרי פולחן של עבודה זרה, אתרים שכללו גם פסל ומצבה. בשאר ספרי המקרא המושג מופיע גם בהקשר של אתרים מחוץ לבית המקדש ששימשו את עם ישראל להקרבת קורבנות לה'.

הקרבת הקורבנות בבמה הייתה מותרת על פי ההלכה בתקופות מסוימות, ולאחר שנבנה בית המקדש בירושלים נאסרה כליל. בזמן שהיו הבמות מותרות, יש להבדיל בין במת יחיד של אדם פרטי לבין במת ציבור או במה גדולה המשמשת את כלל הציבור. במקומות שונים בארץ התגלו שרידי במות המזוהות כבמות לעבודת ה'.

גלות בבל

גלות בבל היא תקופה בהיסטוריה של העם היהודי המתחילה בהגליית תושבי ממלכת יהודה לממלכת בבל וחורבן ממלכת יהודה במאה השישית לפנה"ס עד תקופת שיבת ציון, שבה התהוותה הנהגה לאומית ודתית בפחוות יהודה.

הגליית תושבי יהודה לבבל התרחשה לפחות בשלושה גלים בעקבות מרידות נגד האימפריה הנאו-בבלית במזרח הקרוב הקדום: ממרד יהויקים בשנת 601 לפנה"ס, דרך מרד צדקיהו בשנת 589 לפנה"ס וניסיון ההפיכה של ישמעאל בן נתניה נגד גדליהו בן אחיקם, שמונה למושל/נציב בבלי ביהודה בשנות ה-80 של המאה השישית לפנה"ס. מסעות ההגליה התנהלו בקבוצות הומוגניות של תושבי יהודה, לאורכו של הסהר הפורה, למרחק של כ-1,500 ק"מ, ובסיומן שוכנו הגולים באזורים שונים בממלכה – העיר בבל, סביב העיר סיפר, העיר אורוכ ומרחב העיר ניפור. מעבר לצמרת המלוכה, האצולה והכהונה ששוכנה בתנאי מאסר בעיר בבל, שאר הגולים נחשבו לבני מעמד שושנו במסגרתו, תמורת שירות של מספר שנים למען הממלכה, קיבלו אדמות חכירה לפרנסתם. מסגרת זו אפשרה להם חופש תנועה, ניוד חברתי ושמירה על לכידות אתנית.

בעקבות השתלטות הפרסים על האימפריה הבבלית והצהרת כורש, החלו מספר גלי שיבת גולים לציון. קיימת מחלוקת לגבי גודל שיבת ציון, אולם ברור כי בסוף המאה השישית לפנה"ס והמאה החמישית לפנה"ס, חודש ביהודה פולחן אלוהי ישראל, הוקם בית המקדש השני (516 לפנה"ס) ונוצר מוקד תרבותי והנהגתי מחדש בפחוות יהודה הפרסית.

דברים

סֵפֶר דְּבָרִים הוא הספר החמישי מבין חמשת ספרי התורה, המכונים גם חומשים. כשאר ספרי התורה הוא נקרא על שם שתי מילותיו הפותחות, "אלה הדברים". שמו הקדום (מתקופת חז"ל) היה משנה תורה, על פי הכתוב "וכתב לו את משנה התורה הזאת". אחד ההסברים לכינוי משנה תורה הוא, משום שספר דברים הוא מעין סיכום של הנאמר בארבעת הספרים הקודמים. מסורת דומה משתקפת בביבליה הנוצרית, בה מכונה הספר Δευτερονόμιον בתרגום השבעים היווני או Deuteronomium בתרגום הוולגטה הלטיני, כלומר "חוק שני", או תרגום ישיר של הביטוי "משנה תורה" כפי שהובן על ידי המתרגמים ליוונית.

האסכולה הדויטרונומיסטית

בביקורת המקרא, ההשקפה הדויטרונומיסטית היא ההשקפה המיוחסת למערך של אמונות ודעות שהושפעו מ"המקור הדויטרונומיסטי" (ספר דברים), הקרוי גם "משנה תורה". מקור המילה בשמו של ספר דברים בתרגום השבעים ליוונית (Δευτερονόμιον) וללטינית - הוולגטה (Deuteronomium).

המשכן

המשכן (או בשמו הנפוץ הנוסף: "אוהל מועד"), הוא מעין אוהל, שעל פי המסורת, הקימו בני ישראל בציווי האל בעת ששהו במדבר סיני. את המשכן בנו אמנים מומחים, ובראשם בצלאל בן אורי ואהליאב בן אחיסמך, על פי ציווי ה' המתואר בפרשיות תרומה ותצוה בספר שמות. הקמת המשכן מתוארת בסופו של הספר, בפרשיות ויקהל ופקודי, ודינים ופרטים נוספים אודותיו מתוארים גם בספרי ויקרא ובמדבר. על פי המתואר במקרא, אוהל זה שימש את ישראל לאורך כל תקופת המדבר, וכן לאחר שנכנסו בני ישראל לארץ ישראל, להקרבת קורבנות ולמטרות פולחניות נוספות, וכן לשם היוועדות האל עם משה, והשראת שכינתו בקרב עַם ישראל.

שנים רבות שכן אוהל מועד, ומשכן האבן שהחליף אותו, בשילה. המקדש שבנה שלמה המלך בירושלים נבנה כתחליף קבע למשכן, ועל אף הבדלים מסוימים בגודל ובמבנה הפנימי, קיימים קווי דמיון רבים בין השניים.

השערת התעודות

השערת התעודות, או תורת המקורות, או השערת ולהאוזן (על שם יוליוס ולהאוזן, שהציע את הגיבוש הקלסי של התאוריה), היא ההשערה כי חמשת חומשי תורה נערכו על ידי איחוד של מספר תעודות קדומות יותר המהוות נרטיבים עצמאיים, מקבילים ושלמים של אותם מיתוסים. לרוב מקובל להגדיר ארבע תעודות אך המספר המדויק אינו החלק המרכזי של ההשערה.

ההשערה פותחה במאות ה-18 וה-19 מהניסיון להבין את הסתירות בטקסט המקראי.

ארבעת המקורות המשוערים הם (מתוארכים לפי הצעתו של ולהאוזן, שהציע זאת לראשונה):

המקור היהוויסטי (Jehovist – J): נכתב ב-950 לפנה"ס בממלכת יהודה.

המקור האלוהיסטי (Elohist – E) : נכתב ב-850 לפנה"ס בממלכת ישראל.

המקור הדברימי (Deuteronomist – D): נכתב ב-600 לפנה"ס בתקופת הרפורמה הדתית של יאשיהו בירושלים.

המקור הכהני (Priest – P) : נכתב ב-500 לפנה"ס על ידי כהנים בגלות בבל.על אף שתורה זו בוקרה רבות, במיוחד בסוף המאה ה-20, המינוח והתובנות שלה ממשיכים לספק את מסגרת התאוריות המודרניות לניתוח האופי ומקורותיה המרוכבים של התורה.

השערת התעודות שייכת לתחום ביקורת המקרא, החוקר את המקרא והספרות הקרובה לו בכלי מחקר פילולוגיים. מקובל לחלק את תחום המחקר לשני ענפים נפרדים: "ביקורת נמוכה" (Lower Criticism), העוקבת אחר השיבושים והשינויים שחלו בטקסט המקראי במהלך העתקתו לאחר גיבושו הסופי (על כך ראו בערך ביקורת נוסח המקרא), ו"ביקורת גבוהה" (Higher Criticism), המבקשת לזהות את המקורות הספרותיים שמהם התפתח לימים הטקסט המקראי. השערת התעודות היא חלק מן הביקורת הגבוהה.

חותמות למלך

חותמות לַמֶּלֶךְ הוא כינוי שניתן לידיות קנקני אגירה שבהן הוטבעה הכתובת "למלך" בכתב עברי עתיק () בעזרת חותמות. ההטבעה נמצאה על מספר גדול של קנקני אגירה (כ-2,000 קנקנים) שנמצאו באזור יהודה, ובמיוחד סביב ירושלים, והמתוארכים לדעת רוב החוקרים לתקופת מלכותו של חזקיהו מלך יהודה שמלך במאה ה-8 ותחילת המאה ה-7 לפנה"ס, ולדעת אחרים לימי כורש ודריווש הראשון מלכי פרס. סבורים כי הכדים הללו הכילו שמן או יין אשר הובאו כמיסים לאוצר המלך והם נשלחו למקומות שונים לצורכי הצבא או לשימוש המינהל שהיה באותם הערים.

לא נמצאו החותמות המקוריות עצמן, אולם נמצאו כ-2,000 הטבעות על ידיות קנקנים, ובדיקת ההטבעות מעלה כי מספר החותמות שעשו בהן שימוש עמד כנראה על 21. כשלמעשה רווח השימוש במושג הנפוץ יותר: "חותמת" לתאר את ההטבעות.

חזקיהו

חִזְקִיָּהוּ היה מלך יהודה החל משנת 727 לפנה"ס או 715 לפנה"ס עד 698 לפנה"ס או 686 לפנה"ס. בתקופת מלכותו החריבה האימפריה האשורית החדשה את הממלכה השכנה, ממלכת ישראל, ואף כבשה חלקים מממלכתו. חזקיהו מתואר במקרא כמלך שלחם בפלשתים, מרד נגד אשור, וסילק את פולחן האלילים ואת הפולחן מחוץ למקדש.

יאשיהו

יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה היה בנו של אמון מלך יהודה מאשתו יְדִידָה בַת עֲדָיָה מִבָּצְקַת. הוא נמשח למלך בגיל שמונה, לאחר שאביו נרצח על ידי מתנקש. במסורת היהודית מתוארכת מלכותו מ-640 לפנה"ס עד ל-609 לפנה"ס - (המאה השביעית לפנה"ס). בשל היחלשות האימפריה האשורית, התרחבו ככל הנראה בתקופתו שטחי הממלכה והתחזקה עצמאותה המדינית. כמו כן, הוא הנהיג רפורמה דתית מרחיקת לכת. נהרג בקרב עם מצרים שהתרחש במגידו.

יוליוס ולהאוזן

יוליוס וֶלְהַאוּזֶן (גרמנית: Julius Wellhausen;‏ 17 במאי 1844 – 17 בינואר 1918) היה חוקר מקרא, מזרחן ותאולוג נוצרי פרוטסטנטי גרמני. ולהואזן נחשב לחוקר המרכזי בקרב מייסדי מחקר המקרא המודרני. הוא אסף מסקנות שגיבשו חוקרים שקדמו לו וגיבש אותן לכלל שיטה שרבים מעקרונותיה מקובלים עד היום על חוקרי מקרא. מלבד מחקריו במקרא עסק גם בחקר האסלאם והנצרות ובהיסטוריה.

ירושלים

יְרוּשָׁלַיִם (בערבית: الْقُدْس, הגייה: אל-קֻדְס (מידע • עזרה), או أُورُشَلِيم (הגייה: אוּרֻשַׁלִים)) היא עיר הבירה של מדינת ישראל והעיר עם האוכלוסייה הגדולה ביותר בה. נכון לשנת 2019, מתגוררים בה כ-927 אלף תושבים. בירושלים שוכנים מוסדות הממשל של ישראל: הכנסת, בית המשפט העליון, משכן הנשיא, בית ראש הממשלה ורוב משרדי הממשלה. ירושלים שוכנת בהרי יהודה, על קו פרשת המים הארצי של ארץ ישראל, בין הים התיכון וים המלח, ברום של 570 עד 857 מטרים מעל פני הים.

העיר מקודשת ליהדות, לנצרות ולאסלאם. היא הייתה מרכז חיי העם היהודי בימי קדם, ומושא כמיהתו וכיסופיו בעת שהייתו בגלות. משום חשיבותה הדתית עבור שלוש הדתות, היוותה העיר לאורך עידן ועידנים מוקד של מלחמות וסכסוכים, הנמשכים עד עצם היום הזה. מאז סוף המאה ה-19, התפתחו סביב העיר העתיקה שכונות העיר החדשה, אשר משכנות בקרבן, נכון למאה ה-21, את רובם המוחלט של תושביה.

בשנת 1981 הוכרזה העיר העתיקה של ירושלים אתר מורשת עולמית על ידי ארגון אונסק"ו, והיא נמצאת ברשימת האתרים הנמצאים בסיכון.

מזבח שניים וחצי השבטים

מזבח שניים וחצי השבטים, הוא מזבח שנבנה על ידי שניים וחצי השבטים, לאחר שהתיישבו בנחלותיהם. סיפורו של בניית המזבח והמשא ומתן שקיימו עם שבטי מערב הירדן מופיע בספר יהושע, פרק כ"ב. כאשר חזרו השבטים גד, ראובן וחצי המנשה למקום מושבם ביקשו אלה להקים מזבח לעבוד את אלוהים, מפני שפחדו כי הדורות הבאים ממערב לירדן יתכחשו לשבטיהם. מטרת בניית המזבח הייתה עדות לאחדות בני ישראל. שבטי ישראל היושבים ממערב לירדן ביקשו לצאת למלחמה, כי ראו בבניית המזבח מרד באל. לפני היציאה למלחמה שלחו שבטי ישראל ממערב לירדן לשבטים ממזרח לנהר משלחת שבראשה עמד פנחס הכהן וזאת כדי לשכנע אותם לא למרוד באלוהים. שניים וחצי השבטים טענו בפני המשלחת כי המזבח נבנה כעדות להשתייכותם לקהל ה'. דבריהם פייסו את שבטי מערב הירדן ובכך נמנעה מלחמת אחים.

מצוות בניין בית המקדש

מצוות בניין בית המקדש היא מצוות עשה על כלל העם היהודי לבנות בית מקדש שבו תתקיים עבודת הקורבנות, העלייה לרגל וכל יתר המצוות שיש לקיימן דווקא בבית המקדש. אופן קיום המצווה בימינו לאור המציאות הפוליטית בירושלים שנוי במחלוקת.

ספר שמואל

ספר שְׁמוּאֵל הוא השלישי בספרי קובץ נביאים שבתנ"ך. הספר מתאר את ההתרחשויות משלהי ימי השופטים עד שלהי ימי מלכותו של דוד. הוא מגולל את פועלם של שני השופטים האחרונים, עלי הכהן ושמואל הנביא, את עליית מוסד המלוכה בראשות מלך ישראל הראשון שאול, ואת עלייתו ותקופת מלוכתו של דוד.

רבשקה

רַבשָׁקֵה או רַב-שָׁקֵה הוא תוארו של שר בממלכת סנחריב שהשתתף במשלחת אל חזקיהו מלך יהודה בזמן מסע סנחריב ליהודה בשנת 701 לפני הספירה. רבשקה נשא נאום בו קרא לחזקיהו ולעמו להיכנע מלפני אשור.

השם רבשקה בא מן האכדית rab saqe, ומשמעותו "שר המשקים". משרת רבשקה הייתה אחת מהמכובדות אצל מלכי אשור, והוא נמנה כשלישי בדרגה, לאחר המלך והתרתן, או כרביעי, לאחר המלך התרתן והכרוז הממלכתי. בניגוד לתפקידם של התרתן והרב סריס ששימשו לרוב בתפקיד שרי הצבא, היה תפקיד הרבשקה לרוב בחצר המלוכה.

שחוטי חוץ

איסור שחוטי חוץ הוא איסור הלכתי לשחוט קרבן מחוץ לבית המקדש ("המקום אשר יבחר ה'") או להקריב אותו שם. זהו איסור חמור, והעונש על כל אחד ממעשים אלו הוא כרת במזיד או קרבן חטאת בשוגג.

עם זאת, בתקופות מסוימות עד לבניין בית המקדש, הותר להקריב קרבנות בבמות בכל מקום. גם לאחר בניין הבית, איסור זה הוא רק ליהודים אך לגוי מותר להקריב קרבן לה' בכל מקום.

הקורבנות ביהדות
סוגי הקורבנות
סוגי הקורבנות היסודיים עולה, מנחה, שלמים, חטאת, אשם, בכור, מעשר, פסח SheepInhaelavalley
קורבנות ציבור קורבן התמיד, קורבן מוסף, לחם הפנים, מנחת העומר, שתי הלחם, קורבנות יום הכיפורים
קורבנות יחיד במועדים עולת ראייה, שלמי חגיגה, שלמי שמחה, קורבן פסח, חגיגת ארבעה עשר, פר ואיל של כהן גדול ביום הכיפורים
קורבנות יחיד נוספים קורבן עולה ויורד, קורבן תודה, קורבן יולדת, קורבן עוף, מנחת חינוך, קורבנות נזיר, קרבן מצורע, מחוסר כיפורים
הקרבת הקורבנות
תהליך ההקרבה לבישת בגדי כהונה, קידוש ידיים ורגליים, סמיכה, שחיטה, מליקה, קבלה, הולכה, זריקה, מליחה, הגשה, קמיצה, תנופה, הקטרה, נסכים
איסורים ופסולים פיגול, נותר, טומאה, תמורה, מעילה, בעל מום, טרפה, ממשקה ישראל
מקום ההקרבה במות, בית המקדש, מזבח העולה, המערכה הגדולה, חידוש עבודת הקורבנות בימינו, ריכוז הפולחן

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.