ריאיון עיתונאי

בתקשורת המונים, ראיון (לפי כללי הכתיב חסר הניקוד של האקדמיה ללשון העברית, יש לכתוב ריאיון[1]) הוא שיחה בין מראיין לבין מרואיין, שעיקרה שאלות שמפנה העיתונאי אל המרואיין, כדי לקבל מידע בנושא מסוים לשם הצגתו לציבור, ובפרט כדי להציג את דעותיו של המרואיין. לעיתים משתתפים בראיון יותר מאשר מראיין אחד או יותר מאשר מרואיין אחד.

ראיון משמש את כל אמצעי תקשורת - עיתונים, כתבי עת, רדיו וטלוויזיה, ותוצאותיו מתפרסמות בדרך כלל לאחר עריכה, אך לעיתים נערך הראיון בשידור חי, שבו יכולת העריכה מצומצמת ביותר.

ראיון מתבצע בטכניקות אחדות:

  • מפגש פנים אל פנים של המראיין והמרואיין
  • שיחת טלפון בין המראיין והמרואיין
  • התכתבות בדואר אלקטרוני
  • ראיון טלוויזיה שבו נמצאים המראיין והמרואיין בשני אולפנים שונים, רחוקים זה מזה.

לעיתים מתנה המרואיין תנאים שונים באשר לתוכן הראיון, כגון הימנעות משאלות מסוימות, זכותו לבדוק את התוצאה הסופית ולמחוק ממנה תכנים שאינם לרוחו, וכדומה. תנאי מסוג אחר הוא דרישת תשלום בתמורה לראיון. תנאי בכיוון הפוך הוא הדרישה מצד אמצעי התקשורת לבלעדיות, כלומר התחייבות של המרואיין שלא לתת ראיון לאמצעי תקשורת אחר עד לפרסומו של הראיון שלגביו נדרשת בלעדיות. היכולת להתנות תנאים כאלה תלויה ביחסי הכוחות בין המרואיין למראיין, בעיקר כפונקציה של מידת הביקוש של אמצעי התקשורת לראיון עם מרואיין זה.

ראיון ברדיו מושמע בקולו של המרואיין, ובראיון בטלוויזיה אף פניו נראות ולכן אי אפשר לשים בפיו דברים שלא אמר, אם כי ניתן להשמיע רק חלק מהדברים, באופן שיקבלו משמעות מעט שונה מזו שהמרואיין התכוון אליה. בנסיבות אלה, כאשר לאחר שידור הראיון המרואיין חש שלא בנוח עם תוצאות דבריו, הוא נותן את ההסבר הנפוץ "דבריי הוצאו מהקשרם". בראיון לכתב עת ניתן גם לייחס למרואיין דברים שכלל לא אמר, ולעיתים, לאחר פרסום הדברים, אכן פורץ ויכוח בין המרואיין למראיין, האם דברים שהופיעו בראיון המודפס אכן נאמרו. מראיינים נוהגים להקליט את הראיון, כדי שיוכלו לתמלל אותו לאחר מכן. הקלטה זו גם מאפשרת למראיין להוכיח שדברים שכתב בשם המרואיין אכן נאמרו. מרואיין זהיר מקליט אף הוא את הראיון, כדי שאף הוא יוכל להוכיח מה אמר ומה לא אמר.

לעיתים נאמרים בראיון דברים המוגדרים על ידי המרואיין כ-off the record (לא לציטוט או לייחוס) - אלה דברים שנאמרים רק לידיעתו של המראיין, ולא נועדו לפרסום. מידע אחר נמסר כ"רקע" - זהו מידע שניתן לפרסמו, אך לא לייחסו למרואיין. אלה כללים שאינם כתובים, אך מראיין המפר אותם מסתכן בהחרמתו, לפחות על ידי מרואיין זה.

Interview
ראיון עבור שידור טלוויזיה
Boulder Worldcup Vienna 29-05-2010a semifinals092 Akiyo Noguchi
ראיון במסגרת תחרות ספורט

לקריאה נוספת

הערות שוליים

  1. ^ אם כי, כאשר המילה משמשת כנסמך - היא נכתבת "ראיון" גם לפי כללי הכתיב חסר הניקוד, ומנוקדת רַאֲיוֹן
ג'ו ביידן

ג'וזף רובינט "ג'ו" ביידן הבן (באנגלית: .Joseph Robinette "Joe" Biden Jr; נולד ב-20 בנובמבר 1942) הוא פוליטיקאי אמריקאי שכיהן כסגן נשיא ארצות הברית ה-47 בשנים 2009–2017. לפני מינויו לסגן הנשיא, כיהן ביידן במשך 36 שנים (1973–2009) בסנאט של ארצות הברית כנציג מדינת דלאוור מטעם המפלגה הדמוקרטית.

ב-1969 התמנה לעורך דין ונבחר למועצת מחוז ניו קאסל ב-1970. הוא נבחר לראשונה לסנאט של ארצות הברית ב-1972, והיה הסנאטור השישי הצעיר ביותר בהיסטוריה של ארצות הברית. ביידן נבחר לבית העליון של הקונגרס שש פעמים נוספות, והיה הסנאטור שדורג במקום הרביעי בשנות הוותק שלו כאשר הוא התפטר למען תפקידו כסגן הנשיא ב-2009. במשך שנים רבות שימש ביידן כחבר בוועדת החוץ של הסנאט, ואף כיהן מספר פעמים כיושב הראש שלה. הוא התנגד למלחמת המפרץ ב-1991, אך צידד בהתערבות ארצות הברית ונאט"ו במלחמת בוסניה ב-1994 וגם בשנה שלאחר מכן. הוא הצביע בעד ההחלטה לצאת למלחמת עיראק ב-2001, אך התנגד לגידול בנוכחות הכוחות המזוינים של ארצות הברית בבגדאד ב-2007. ביידו כיהן כיושב ראש ועדת המשפט של הסנאט של ארצות הברית ועסק בנושאים הקשורים למלחמה בסמים, בריסון הפשע ובחירויות אזרחיות. ביידן הוביל את המאמצים להעברת "חוק בקרת הפשע האלים ואכיפת החוק" ואת "חוק האלימות נגד נשים". ביידן ישב בראשות ועדת המשפט במהלך הדיונים על מועמדותם השנויה במחלוקת של קלרנס תומאס ורוברט בורק לבית המשפט העליון של ארצות הברית. בבחירות לנשיאות ארצות הברית שנערכו ב-1988 וב-2008, התמודד ביידן ללא הצלחה למועמדות המפלגה הדמוקרטית לנשיאות ארצות הברית אחרי שהופעותיו היו עמומות וחסרות ברק.

ב-2008, נבחר ביידן בידי הסנאטור ברק אובמה כעמיתו למירוץ, המועמד הדמוקרטי לנשיאות ארצות הברית. לאחר שנבחר עמו כסגן הנשיא, ביידן פיקח על שימוש בתשתיות כלכליות לריסון המיתון הגדול ועזר לגבש את המדיניות האמריקאית כלפי עיראק עד לנסיגת הכוחות המזוינים האמריקאים ב-2011. יכולתו לנהל משא ומתן עם חברי המפלגה הרפובליקנית בקונגרס סייעה לממשל אובמה להעביר חקיקות שונות בהן "חוק הפיקוח על התקציב לשנת 2011" אשר פתר את משבר תקרת החוב של ארצות הברית באותה השנה ו"חוק ההקלה במס למשלם המיסים האמריקאי" מ-2012 כתגובה לצוק הפיסקלי שקרב ובא. ביידן דיווח כי הוא יעץ לנשיא אובמה לאשר את מבצע חנית נפטון אשר במסגרתו חוסל אוסאמה בן לאדן, אף על פי שחלק על המבצע עצמו. אובמה וביידן נבחרו מחדש ב-2012, והביסו את איש העסקים הרפובליקני מיט רומני ועמיתו למרוץ פול ראיין.

באוקטובר 2015, לאחר חודשים של השערות, הודיע ביידן שלא יתמודד למועמדות המפלגה הדמוקרטית לנשיאות ב-2016. אחת הפעולות האחרונות שביצע הנשיא אובמה בינואר 2017, הייתה הענקת מדליית החירות הנשיאותית לביידן. לאחר שסיים את כהונתו השנייה כסגן נשיא, הצטרף ביידן לסגל אוניברסיטת פנסילבניה. באפריל 2019 הודיע באופן רשמי על התמודדותו בבחירות לנשיאות ארצות הברית 2020.

ג'ון מקיין

ג'ון סידני מקיין השלישי (באנגלית: John Sidney McCain III‏; 29 באוגוסט 1936 – 25 באוגוסט 2018) היה מדינאי ופוליטיקאי אמריקאי אשר ייצג כסנאטור את מדינת אריזונה בסנאט של ארצות הברית מינואר 1987 ועד מותו. לפני כן כיהן כחבר בית הנבחרים של ארצות הברית במשך שתי תקופות כהונה. היה מועמד המפלגה הרפובליקנית לנשיאות ארצות הברית בבחירות לנשיאות ב-2008, אך הפסיד לברק אובמה.

מקיין סיים את לימודיו באקדמיה הימית של ארצות הברית ב-1958 ושירת בצי ארצות הברית, כבעל זיקה לצי מהיותו בן ונכד לאדמירלים. הוא שימש כטייס של מטוס תקיפה, ובמהלך מלחמת וייטנאם כמעט נהרג בעקבות תאונה בנושאת המטוסים פורסטל ב-1967. במהלך מבצע רעם מתגלגל, שבו הותקפה האנוי באוקטובר 1967, נפגע מטוסו, והוא נפצע קשה ונשבה בידי הצפון וייטנאמים. מקיין היה שבוי מלחמה עד 1973, ובשבי עונה וסירב לשחרורו המוקדם. הפצעים שספג במהלך המלחמה וכתוצאה מהעינויים, הותירו אותו בעל מגבלות פיזיות לכל חייו. הוא פרש מהצי כקפטן ב-1981 ועבר לאריזונה, שם פתח בקריירה פוליטית. ב-1982 נבחר לבית הנבחרים של ארצות הברית, ושירת בו במשך שתי תקופות כהונה. הוא נבחר לסנאט ב-1987, ונבחר מחדש בחמש מערכות הבחירות הבאות, שהאחרונה בהן נערכה ב-2016.

אף על פי שבדרך כלל נקט בעקרונות שמרניים, היה למקיין מוניטין באמצעי התקשורת של "רפובליקני-עצמאי", בשל נכונותו לחלוק על אידאולוגיית מפלגתו בנושאים מסוימים. לאחר שהיה מעורב בפרשת שחיתות פוליטית כאחד מ"חמישיית קיטינג" בשנות השמונים, טיהר את שמו ומיקד את מאמציו ברפורמה במימון קמפיינים פוליטיים, מה שהוביל בסופו של דבר לחקיקת "החוק הדו-מפלגתי לרפורמה במימון בחירות" (אשר נודע בשם "חוק מקיין-פיינגולד") ב-2002. מקיין נודע ברמה הלאומית בשנות התשעים בגין מאמציו לנרמול יחסי ארצות הברית-וייטנאם, ועל אמונתו כי מלחמת עיראק הייתה צריכה להסתיים בהצלחה. הוא השתייך ל"כנופיית הארבע עשר" הדו-מפלגתית, אשר מילאה תפקיד מרכזי בפתרון משברים במינוי שופטים.

מקיין הצטרף לבחירות המקדימות למועמדות הנשיאותית מטעם המפלגה הרפובליקנית לקראת הבחירות לנשיאות ארצות הברית 2000, אך הפסיד למושל טקסס ג'ורג' ווקר בוש. הוא זכה במועמדות המפלגה הרפובליקנית לנשיאות ב-2008 לאחר שיבה מהמדבר הפוליטי, אך הפסיד בבחירות הכלליות. לאחר הבחירות החל לאמץ דעות ועמדות שמרניות יותר ויותר, והתנגד במידה רבה לפעולותיו השונות של ממשל אובמה, בעיקר בכל הנוגע למדיניות חוץ. ב-2015 מונה ליושב ראש ועדת הכוחות המזוינים של הסנאט. שנה לאחר מכן סירב לתמוך במועמד הרפובליקני לנשיאות דונלד טראמפ. לאחר שאובחן כחולה גליובלסטומה מולטיפורמה ב-2017, הפחית את מעורבותו בפוליטיקה בכלל ובסנאט בפרט בשל טיפוליו הרפואיים. המחלה הכריעה את מקיין בשלהי אוגוסט 2018. ארון קבורתו הוצב ברוטונדה של הקפיטול, וטקס אשכבתו הלאומי שודר מהקתדרלה הלאומית של וושינגטון.

ג'ורג' הרברט ווקר בוש

ג'ורג' הרברט ווקר בוש (באנגלית: George Herbert Walker Bush;‏ 12 ביוני 1924 – 30 בנובמבר 2018) היה פוליטיקאי אמריקאי שכיהן כנשיאהּ ה-41 של ארצות הברית מ-1989 עד 1993 וכסגן ה-43 של נשיא ארצות הברית מ-1981 עד 1989.

בוש נולד במילטון שבמסצ'וסטס. בעקבות המתקפה על פרל הארבור ב-1941, דחה בוש את לימודיו באוניברסיטה, התגייס לצי ארצות הברית ביום הולדתו ה-18, והפך לטייס הקרב הצעיר ביותר ששירת אז בצי (לפני יום הולדתו ה-19). הוא שירת בצי עד תום מלחמת העולם השנייה, ולאחר מכן החל ללמוד באוניברסיטת ייל. לאחר שסיים את לימודיו ב-1948, עבר עם משפחתו למערב טקסס והיה מעורב בעסקי נפט, וכך הפך למיליונר בגיל 40. בוש היה מעורב בפוליטיקה זמן קצר לאחר הקמת חברת הנפט שלו, וב-1966 כחבר המפלגה הרפובליקנית זכה בבחירות לבית הנבחרים של ארצות הברית. ב-1971 מינה אותו הנשיא ריצ'רד ניקסון לשגריר ארצות הברית באומות המאוחדות, ובשנת 1973 התמנה ליושב ראש הוועדה הרפובליקנית הלאומית. בשנה שלאחר מכן מינה אותו הנשיא ג'רלד פורד לשגריר ארצות הברית בסין ובהמשך למנהל סוכנות הביון המרכזית. ב-1980 ניסה להתמודד בבחירות לנשיאות, אך הובס בפריימריז של המפלגה הרפובליקנית בידי רונלד רייגן. רייגן בחר בבוש כעמיתו למרוץ, וכאשר זכו השניים בבחירות התמנה לסגן נשיא ארצות הברית. כסגן נשיא היה בוש אחראי למספר שטחי פעולה בתחום הפנים, כמו דה-רגולציה ותוכנית המלחמה בסמים, וקיים מספר ניכר של ביקורים בארצות חוץ.

בשנת 1988 ניהל בוש מסע בחירות מוצלח והביס בבחירות לנשיאות את יריבו הדמוקרטי מייקל דוקאקיס. מדיניות החוץ בתקופת נשיאותו של בוש ידעה אירועים היסטוריים רבים: הפלישה האמריקאית לפנמה, מלחמת המפרץ, נפילת חומת ברלין, ונפילת מסך הברזל. בוש חתם על הסכם הסחר החופשי של צפון אמריקה, אשר יצר גוש סחר בין ארצות הברית, קנדה ומקסיקו (ההסכם אושרר רק לאחר שפרש מתפקידו). בוש זכה במהלך מלחמת המפרץ לפופולריות רבה, שנחלשה בגלל המיתון הכלכלי, הגרעון התקציבי, והפשיעה בערים. בשנת 1990 העלה את שיעורי המסים, למרות העובדה שהבטיח לציבור שלא יעשה זאת. הפרת ההבטחה הרחיקה ממנו שמרנים רבים, ובבחירות שנערכו בשנת 1992 הפסיד את הנשיאות, לאחר תקופת כהונה אחת, לביל קלינטון.

בוש עזב את הפוליטיקה בשנת 1993. בשנת 1997 נפתחו הספרייה והמוזיאון הנשיאותיים הקרויים על שמו, והוא פעל לעיתים קרובות עם ביל קלינטון בפעילויות הומניטריות שונות. עם ניצחון בנו ג'ורג' ווקר בוש בבחירות לנשיאות ב-2000 היו השניים לאב והבן השניים במספר שכיהנו כנשיאים (הראשונים היו ג'ון אדמס וג'ון קווינסי אדמס). בן נוסף של משפחת בוש, ג'ב בוש, כיהן כמושל פלורידה ה-43 (1999–2007) והתמודד למועמדות המפלגה הרפובליקנית לנשיאות ארצות הברית בבחירות לנשיאות ב-2016.

חוקי המשחק (סרט)

חוקי המשחק (באנגלית: Game Change) הוא סרט דרמה פוליטית טלוויזיוני אמריקאי משנת 2012 אשר הופץ על ידי רשת הטלוויזיה "HBO", ושמבוסס על אירועי מסע הבחירות של הסנאטור ג'ון מקיין במהלך הבחירות לנשיאות ארצות הברית 2008. הסרט, שבוים בידי ג'יי רואץ' ונכתב בידי דני סטרונג, המבוסס על ספר בעל אותו השם מ-2010 המתעד את מסע בחירות זה, מאת העיתונאים פוליטיים מארק הלפרין וג'ון היילמן. בסרט כיכבו ג'וליאן מור, וודי הרלסון ואד האריס, ונעשתה התמקדות בבחירתה והופעותיה של מושל אלסקה שרה פיילין (בגילומה של מור) כעמיתתו למרוץ של הסנאטור ג'ון מקיין מאריזונה (בגילומו של האריס).

העלילה נעה סביב ריאיון עיתונאי מ-2010 של סטיב שמידט (בגילומו של הרלסון), אסטרטג בכיר במסע הבחירות של מקיין, תוך שימוש בפלאשבקים המגוללים את פעולותיהם של פיילין בפרט ומקיין בכלל במהלך מסע הבחירות הלא-יוצלח. הסרט נשא חן בקרב המבקרים האמנותיים, כאשר מור זכתה לשבחים רבים על גילומה של פיילין. שמידט שיבח את הסרט, אם כי פיילין ומקיין מתחו עליו ביקורת וסירבו לצפות בו. "חוקי המשחק" זכה בפרסים רבים, בהם שלושה פרסי גלובוס הזהב, פרס אמי לבידור בפריים טיים ופרס גילדת הכותבים של אמריקה.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.