רוקוקו

הרוקוקו הוא תנועה אמנותית וסגנונית מן המאה ה-18, שהשפיעה בתחומי אמנות רבים: ציור, פיסול, ארכיטקטורה, עיצוב פנים, ספרות, מוזיקה ותיאטרון. הרוקוקו התפתח בתחילת המאה ה-18, כתגובת נגד להידור והחוקים הנוקשים של הבארוק. אמני הרוקוקו נקטו בגישה משחקית, עליזה, מצועצעת וחיננית, והרבו להשתמש בצבעי פסטל, עיצובים א-סימטריים, קימורים וזהב.

סגנון הרוקוקו מציג בפנינו את אורח חיי האצולה באירופה. ישנו שימוש ניכר בצבעים עדינים הבאים להאיר את הדמויות. בניגוד לדיוקנאות הבארוק, שהציגו דמויות נוקשות, קודרות ורשמיות, בציורי הרוקוקו הדמויות הן חינניות ועדינות, מביעות שמחה בדרך כלל וחיות חיי מותרות.

הציירים הצרפתיים אנטואן ואטו, פרנסואה בושה, וז'אן אונורה פרגונר מזוהים עם סגנון זה.

טכניקת הציור העיקרית בתקופת הרוקוקו היא טכניקת הפסטל.

Ottobeuren-basilika flickr-2
הבזיליקה במנזר אוטובוירן: דוגמה לארכיטקטורת רוקוקו

הגדרה

המונח רוקוקו לקוח מהמילים הצרפתיות Rocaille ו-Coquille שפירושן "סלע וצדפה", על שם עיטורי הסלע המעובד והצדפה המאפיינים סגנון זה אשר ביחד עם צורות בעלות זרימה וא-סימטריה כגון צורות S ו-C, עלים, פרחים ועלווה מפותלת מהווים את המוטיבים העיקריים בסגנון.

הסברה היא שהשם רוקוקו ניתן על ידי תלמידיו של הצייר הנאו-קלאסי ז'אק לואי דויד בתחילת המאה ה-19 כדי לתאר בנימה מסוימת של לעג את הסגנון של השלטון הישן (ancien regime). הכינוי לו זכה הסגנון בתקופתו היה "הטעם הציורי" (gout pittoresque) ושמו היה הסגנון המודרני (Style Moderne). בשם סטייל רוקאי (Style Rocaille) השתמשו באותה תקופה לתאר את עבודת הסלע המעובד במערות המלאכותיות (Groto) בוורסאי. שם נוסף לסגנון כיום הוא סגנון לואי ה-15.

רקע

הסגנון התפתח בצרפת בתחילת המאה ה-18 כתגובה לרשמיות והכבדות של סגנון הבארוק. תגובה זו באה כתוצאה ממספר שינויים שעברו על החברה והמלוכה באותם ימים. בסוף המאה ה-17 המלך לואי ה-14 - מלך השמש, היה חולה וזקן וקופתו הייתה דלילה כתוצאה מביזבוזיו הראוותנים להאדרת שמו וממלחמות. ארמון ורסאי אותו בנה סבל מדעיכה זמנית והאצולה שחויבה לגור בארמון וסביבתו התעייפה מאורח החיים הנוקשה והטקסי.

ב-1698 זימן לואי ה-14 את האדריכל שלו ז'ול הרדווי מנסאר (Jules Hardouin Mansart) ובפנים זועפות אמר לו שהעיצוב שהכין לגן החיות (Menagerie) בשאטו דה מרלי (נהרס) לא לרוחו "הנושאים רציניים מידי... צריכה להיות רוח נעורים בעיצובים האלה", אמר מלך השמש, אשר תחת ידו סגנון הבארוק הגיע לגדולה אך החל להתעייף ממנו בעצמו. הרצון לשינוי גרם לו למנות ב-1699 את החרט פייר לפוטרה (Pierre Lepautre) לתפקיד של מעצב המבנים המלכותי (Dessinateur des Batiments Du Roi).

באותה שנה ביקש לואי ה-14 מלפוטרה לעצב דקורציה לחדרים בגן החיות (Chateau de la Menagerie) בשאטו דה מרלי, לפוטרה תיכנן את עיצוב הפנים של מספר חדרים כאשר הוא לוקח את השראתו מדוגמאות הערבסקות של אמן הבארוק ז'אן בריין (האב) (Jean Berain) אשר נהג לצייר דוגמאות מסולסלות ועשירות, אך כפי שהיה נהוג עד אז העושר הזה לא פרץ את גבולות המסגרת, לאפטור לקח את הדוגמאות הללו ופרץ עימם את גבולות המסגרת הישרה ונתן להן את החופש ליצור זרימה ותנועתיות א-סימטרית ובכך קרא תיגר על מגבלות הסימטריה. התוצאה היא סגנון מהפכני במראהו ותפיסתו. המלך כה התרשם עד שארגן אירוע במרלי כדי להציג את החדרים החדשים של לפוטרה ודרכו של הסגנון החדש משם לארמון ורסאי כדי 'לרכך' את האגפים הפרטיים בארמון הייתה קצרה – לפוטרה זרע את זרעי סגנון הרוקוקו.

הסגנון שהפך לצו האופנה החל להופיע באגפים רבים בארמון ורסאי ואמני התקופה כולל אדריכל המלך ז'ול הרדווי מנסאר החלו לעצב בסגנון זה, שני אמנים בולטים היו ז'אן בריין (הבן) ובשלב מאוחר יותר אדריכל הרג'נט ג'יל מרי אופנורד (Gilles-Marie Oppenordt) שלמד באיטליה מגיל צעיר ומיחסים לו את החדרת מוטיב הצדפה (הלקוח מהבארוק האיטלקי) לסגנון. כך התפתח לאיטו סגנון מעבר בשם רג'נסי (1710-1725) (Regence) שהיה לראשיתו של סגנון הרוקוקו.

סגנון המעבר רג'נסי

הרג'נסי (על שם הרג'נט-הדוכס פיליפ דה אורלאן) המשיך את המגמה של עידון וזרימה תוך כדי כך שהכבדות והעומס של הבארוק נשארים מאחור, מסכות גרוטסקיות חמורות סבר שאפיינו את הבארוק הפכו מחויכות, עיצוב הפנים החל להיות נקי ואינטימי יותר ואת התאטרליות והפיסוליות של הבארוק החליפו עיטורים מעוגלים ורכים מודגשים בזהב על רקע צבעים פסטלים ביחד עם מוטיבים מהטבע המשולבים בהרמוניה. את השיש והברונזה המוזהבת החליפו פנלים מעץ, לוחות לכה ובדים.

עם מותו של לואי ה-14 החלה האצולה לעזוב את ארמון ורסאי ולנוע בעקבות הרג'נט (העוצר) לפריז שם הם בנו את בתי האחוזה העירוניים שלהם שזכו לכינוי הוטל פרטיקוליה (Hôtel Particulier), בתים אלו יועדו לחיי נועם ואירוח שסגנון הבארוק היקר והרשמי לא התאים לזה כלל ועל כן בתים אלו שימשו קרקע פורייה להתפתחות סגנון הרוקוקו.

ריהוט בתקופת הרוקוקו

הריהוט בתקופה זו נעשה מעוגל וקליל יותר עם דגש על נוחות ופונקציונליות. בשיאו של הבארוק הצרפתי הרהיטים היו עשויים מכסף יצוק וכתוצאה ממשבר כלכלי הם הותכו ולכן לא נותר להם כיום זכר, את רהיטי הכסף החליפו רהיטי עץ מצופים בפליז, שריון צב, שנהב ואם-הפנינה ועם התקדמות הסגנון והטכנולוגיה החלו להשתמש בפורנירים מעצים משובחים משובצים בעיטורי פרקטרי ומעוטרים בעושר בברונזה מוזהבת (Ormolu). ב-1708 הציג לראשונה האבניסט אנדרה שארל בול (Andre Charles Bulle) בטרניון בוורסאי בפני המלך לואי ה-14 את הקומודה בעלת שתי המגירות שתהפוך לאחד מפרטי הריהוט הפופולריים בסגנון הרוקוקו.

בסגנון הרוקוקו כמו בעיצוב הפנים גם הריהוט נעשה מעוגל (bombe) ובעל מידות "נורמליות", רהיטי התקופה היו שילוב של עיצוב מעודן ומוקפד ופונקצינליות. בייצור הרהיטים לקחו חלק מספר רב של אמנים שתחת ידיהם הריהוט הגיע לשיא של כל הזמנים הן באיכות והן בעיצוב, פירזולי הברונזה לא נותרו כעיטורים בלבד אלה השתלבו בצורת הרהיט ובמוטיבים שמופיעים בפורניר וביחד יצרו הרמוניה ויזואלית. לריהוט התקופה היה חלק מכריע במראה והתפתחות הסגנון.

הרוקוקו במלוא תפארתו

כתוצאה מהתפתחות מואצת של הסגנון הדקורטיבי והאמנויות - מה שהחל כתגובה לבארוק הפך בתחילת שנות ה-30 של המאה ה-18 לסגנון מאופיין ומגובש – סגנון הרוקוקו. המאפיינים של הסגנון היו צורות קונכייה וצדפה ביחד עם צורות בעלות זרימה וא-סימטריות כגון צורות S ו-C, עבודת סבכה, מוטיבים אסייתים, עלים, פרחים ועלווה מפותלת מעוטרים בזהב ברקע של ציבעי פסטל ועץ אדמדם.

חידושים בתקופת הרוקוקו

תקופה זו אופינה בחידושים מדעיים שתרמו גם לאמנות, לראשונה פותח במפעל הפורצלן מייסן בגרמניה (1710) פורצלן אירופאי וכמו כן בשנות הארבעים של המאה ה-18 החלו להופיע דוגמאות פירחוניות בשיבוצי הפורנירים שזכו לשם מרקטרי (Marquetry) פיתוח זה שנחשב למהפכני תרם רבות להתפתחות הסגנון שהיה מבוסס על מוטיבים מהטבע. בנוסף מראות, ברונזה מוזהבת, שעונים וטכניקות שונות בתחום הריהוט והאמנות הדקורטיבית פותחו ושופרו והביאו אותה לשיא שלא ידעה קודם. כל האלמנטים שיצרו את הדקורציה של החדר שולבו בהרמוניה כדי ליצור יופי עילאי הנעים לעין.

כבר במאה ה-16 החלו ליבא מהמזרח הרחוק לאירופה פורצלן, לוחות לכה (Laquer) ומשי, הדוגמאות שכונו שינוזרי (Chinoiserie) עם עיטורים ונושאים אסייתים נהפכו לאחד ממאפיני סגנון הרוקוקו ובאו לידי ביטוי בעיקר בריהוט וכלי פורצלן. מוטיבים אלו הוסיפו לסגנון נופך אקזוטי והייצור שלהם באופן מקומי התפתח מאוד.

אמני רוקוקו חשובים

אמנים חשובים בתקופת הרוקוקו שתרמו להתפתחות הסגנון הם ג'וסט-אורל מיסונייה (Juste-Aurele Meissonier), ניקולה פינו, (Nicolas Pineu) ג'יל מרי אופנורד (Gilles-Marie Oppenordt) וגבריאל ג'רמיין בופראן (Gabriel Germain Boffrand) אשר הוטל דה סוביס (Hotel de Soubis) אותו עיצב נחשב לאחד משיאי הסגנון בצרפת.

סגנון הרוקוקו בציור

הסגנון שבר את כללי הסדר הקלאסי והוא שיקף את חיי האצולה באותה תקופה אשר פרקה עול וחיפשה את חיי הנועם והמותרות חסרי הדאגות, ציירי התקופה ביטאו היטב את הלך רוח זה, הראשון לבטא זאת בציוריו היה אנטואן ואטו הצרפתי, מראשוני ציירי הרוקוקו אשר פיתח סגנון בשם Fête galante. הצבעים הכהים של הבארוק התחלפו בצבעים בהירים ופסטלים והנושאים הדתיים והמלוכניים התחלפו בנושאים חילוניים של חיי האצולה ונושאים הלקוחים מהמיתולוגיה; נערות צעירות מחוזרות על ידי עלמי חן בגנים פסטורלים, מפגשים חברתיים אינטימיים בסלונים פריזאים וונוס מוקפת בקופידונים קטנים בטואלט שלה, אלה ונושאים "רכים" אחרים אפיינו את הציור והפיסול בתקופת הרוקוקו. גדול ציירי התקופה היה פרנסואה בושה (Francois Boucher) שביחד עם תלמידו ז'אן הונורה פרגונרד (Jean-Honore Fragonard) ואמנים נוספים כמו צ'ארלס ג'וזף נטוואר (Charles Joseph Natoire), ז'אן בפטיסט גראוז (Jean-Baptiste Greuze), ז'אק שרליאר (Jacques Charlier), קרל אנדרה ואן לו (Carle Andrea Van Loo) ולואי מישל ואן לו (Louis-michel Van Loo) היו מחשובי אמני התקופה.

אדריכלות הרוקוקו

הסגנון התבטא בעיקר בעיצוב פנים הבית; דקורציה, פנלים, ציורים, רהיטים, מראות, כלי פורצלן, כלי כסף, נברשות, כלי ברונזה, פסלים ועוד, אך בתחום האדריכלות הרוקוקו השפיע פחות ולרוב הבתים אשר תכולתם הייתה בסגנון הרוקוקו הארכיטקטורה שלהם נותרה כשהייתה בתקופות קודמות. למרות זאת ישנם מספר דוגמאות מרשימות של אדריכלות רוקוקו כגון ארמון סוליטוד בשטוטגרט (Solitude Palace), הבזיליקה במנזר אוטובוירן, בוואריה (Ottobeuren Basilica), ארמון סאנס סווסי (Sanssouci) בפוטסדאם, גרמניה, ובית הקיץ של לואי ה-15 – טירת מורזון בנורמנדי.

השפעות נשיות

הסגנון הוא בעל אופי נשי ומעודן ולא במקרה, מי שנתן את הטון באמנויות באותה תקופה היו נשים, בצרפת הייתה זאת פילגשו של המלך מאדאם פומפדור ונשות האצולה שאירחו בסלוניהם באופן קבוע וזכו לכינוי סלונייר (Saloniere), באוסטריה הייתה זו הקיסרית מריה תרזה (Maria Theresa of Austria), באנגליה המלכה אן (Queen Ann of Great Britan) וברוסיה היו אלה הצאריות אליזבת פטרובנה (Elizabeth Petrovna) וקתרין השנייה (Catherine the Great).

פטרוני הסגנון

בתקופת הרוקוקו כמו בתקופות שקדמו לה לא היה מעמד ביניים ומי שנתן את חסותו לאמנות היו אנשי המלוכה והאצולה מאחר שהם היו בעלי הממון, שניים מפטרוניו העיקריים של סגנון זה היו המלך לואי ה-15 שפרס באופן אישי את חסותו על מפעל הפורצלן וינצ'נז (Vincennes) שלימים הפך למפעל סוורה (Sevres) ופילגשו מאדאם דה פומפדור (Madame De Pompadour) אשר במשך 19 שנותיה כפילגשו של המלך היא בנתה, שכרה, ריהטה ועיצבה ארמונות רבים כמו הוטל דוורו (Hotel d'Evreux) הידוע כיום כארמון הנשיאות הצרפתי - ארמון האליזה (Le palais de l'Elysée), בנוסף היא הזמינה יצירות וחפצי אמנות רבים מאמני התקופה כמו הצייר פרנסואה בושה והאבניסט ז'אן פרנסואה אובה ולא חדלה לעשות כן עד מותה ב-1764, תקופה אשר גם סימלה את דעיכת הסגנון.

התפשטות הרוקוקו מחוץ לצרפת

הרוקוקו היה פופולרי לא רק בצרפת אלא גם בשאר ארצות אירופה מפורטוגל בדרום מערב ועד ארמונות סיינט פטרסבורג בצפון מזרח, הסגנון היה פופולרי במיוחד בארצות דוברות גרמנית (אומן בולט אשר ייצר שם היה פרנסואה דה קווילי François de Cuvilliés הפלמי) ובערים שונות ברחבי איטליה שבהן הסגנון קיבל גוון שונה עם אינטרפרטציה מקומית, חשוב לציין שהסגנון בארצות אלו היה קישוטי גרידא, שלא כמו בצרפת ששם הוא היה תוצאה של סיבות חברתיות ופוליטיות והיה נתון לביקורת, על כן סגנון הרוקוקו בארצות אלו היה אקסטרווגנדי ולא השאיר זכר כמעט למגבלות הסימטריה שהרוקוקו הצרפתי עוד שמר עליהן.

באנגליה הסגנון זכה לפופולריות מעטה והופיע בעיקר בכלי כסף, פורצלן וריהוט. תומאס צ'יפנדייל היה אמן בולט בארצו אשר עיצב ריהוט בסגנון המלכה אן שהיה הסגנון המקביל לרוקוקו בבריטניה.

עלייתו ונפילתו של הרוקוקו

הסיבות שהעלו את סגנון הרוקוקו לגדולתו כמו נועזותו, קלילותו ופריצת גבולותיה של הסימטריה הקלאסית הם גם שהביאו לנפילתו. לסגנון קמו מבקרים רבים שטענו שהסגנון דקדנטי, גחמני וריקני וקורא תיגר על התרבות הקלאסית והסדר והמוסר אותו ייצגה, מהמבקרים החריפים של הסגנון היה האמן שארל ניקולה קושאן (Cahrles-Nicholas Cochin) שאת ביקורתו הטיח באמנים כמו ניקולה פינו אשר טען שעיצוביו הם ריקניים וחסרי תועלת.

אך מי שהביא את בשורת השינוי היו תלמידים של האקדמיה הצרפתית לאמנויות ברומא שבתחילת שנות ה-60 של המאה ה-18 החלו לחזור חזרה לצרפת עם חינוך קלאסי שהושפע מתגליות חדשות בחפירות רומי העתיקה והם החלו לעצב את סלוני האוונגרד בפריס בסגנון שזכה לכינוי "הטעם היווני" (Gout Grec) למרבה האירוניה בין החוזרים מרומא היה מי שמונה להיות ראש מבני המלוכה הצרפתים אבאל פרנסואה פוואסון (Abel-François Poisson) שהיה לא אחר מאחיה של מאדאם דה פומפדור ואשר קיבל תפקיד זה בזכותה, מותה ב-1764 הותיר את הסגנון ללא פטרונו החשוב ביותר.

בין השנים 1760-1770 שלט סגנון בשם "סגנון המעבר" (Transitional Style), בסגנון זה היה ניתן להבחין במעבר בין הא-סימטרי לסימטרי; צורות מעוגלות החלו להתיישר והעיטורים הנטורליסטים התחלפו במוטיבים קלאסים, הראשונים לאמץ את הסגנון הקלאסי היו אמני הברונזה על כן ניתן לראות בתקופה זו רהיטים רבים עם צורות ועיטורים בפורנירים מתקופת הרוקוקו אך עם עיטורי ברונזה בצורות קלאסיות. עד מותו של לואי ה-15 הסגנון הקלאסי התפתח לאיטו ורק אחרי מותו כאשר לואי ה-16 והמלכה האופנתית מרי אנטוונט עלו לשלטון ב-1774 הסגנון הפך להיות מאופיין ומגובש. בפרובינציות של צרפת סגנון הרוקוקו המשיך להתקיים עד 1780 ובארצות כמו איטליה וגרמניה הוא אף המשיך להתקיים עד הגל השני של הסגנון הנאו-קלאסי - האמפיר של נפולאון.

החייאת הרוקוקו במאה ה-19

סגנון הרוקוקו לא נעלם מאחר שהוא עתיד למצוא חן בעיניי הדורות הבאים וזכה להחיאות מרובות במהלך המאה ה-19 אותן החלו הבריטים ב-1830 בדמות הסגנון הוויקטוריאני ובמהרה התפשטו חזרה לצרפת תחת סגנון האימפריה השנייה ולמדינות אירופאיות שונות ואף לארצות הברית. במהלך תקופת ההחיאות הסגנון קיבל פירושים והשפעות שונות ובעזרת טכניקות של העידן התעשייתי והסרת חוקי הגילדות המגבילים של המאה ה-18 יוצרו מפירטי הריהוט הטובים של סגנון זה. לקראת סוף המאה ה-19 הנאו-רוקוקו זרע את זרעי תנועת הארט-נובו, ומאפיניו כמו שימוש במוטיבים מהטבע, נשיותו וזרימתו שימשו השראה ובסיס רעיוני לסגנון זה.

מאפיינים וצורות מהם מורכב סגנון הרוקוקו

• קווים מעוגלים ומעוקלים באופן מתמשך
• עיטורים מהטבע כגון עלים, צדפות, קונכיות, סלעים, ענפים ועוד.
• א-סימטריות
• עבודת סבכה
• צורות וקווי זרימה בדמות האותיות S ו-C
• עיבוד צורות מהטבע:
  • עלווה מפותלת
  • צדפות מחורצות
  • גרלנדות פרחים
  • תנועות להבה
• מוטיבים אקזוטים מהמזרח הקרוב והרחוק, בעיקר מסין
• מגילות, כלי נגינה, כלי עבודה ומאפינים מעונות השנה

• מוטיבים מהחי, כגון סוגים שונים של ציפורים, עופות, דרקונים וכלבי ציד

אדריכלות הבארוק

אדריכלות הבארוק היא סגנון ששלט באדריכלות של מבני ציבור, ארמונות וכנסיות מתחילת המאה ה-17 ועד המאה ה-18 ברחבי אירופה ואמריקה הקולוניאלית.

תחילת סגנון הבארוק בשנותיה הראשונות של המאה ה-17 באיטליה, כתולדה מן הזרם האדריכלי המנייריסטי, שיש המייחסים את תחילתו למיכלאנג'לו. הזרם הבארוקי לקח את אוצר המילים האדריכלי שלו מן התקופה ההומניסטית של הרנסאנס ויצק לתוכו רטוריקה ומחשבה תאורטית חדשות, לצד שימוש תיאטראלי ופיסולי של אלמנטים אדריכליים, המבטאים את ניצחון הכנסייה הקתולית והמדינה. יש לייחס לסגנון זה גם תובנות חדשות לתקופה, בחשיבה על אור, צל, ערכים פיסוליים ואינטנסיביות אדריכלית.

מאפייני האדריכלות באו לידי ביטוי בשפה עיצובית המשלבת את הסגנון הקלאסי, אשר נתגלה מחדש עם הרנסאנס באיטליה, עם אופי הקישוטים שאפיינו את האדריכלות הגותית של ימי הביניים, מבחינת עומס הקישוטים ויצירת מראה תחרתי. הסגנון, שיצא מתוך הקלאסיציזם, מתח ועיוות את הצורות האופייניות לו תוך פיתוח פרטים אדריכליים חדשים בעלי מראה תיאטרלי ומהודר יותר ולעיתים אף מצועצע.

האדריכלות, וכמו כן גם התכנון העירוני בתקופת הבארוק התאפיינו בציריות (שימוש בצירים) מאוד נוקשה ומאוד חד-משמעית. הקפדה נוקשה על סימטריה ועל צורה מסודרת של תוכנית המבנה או השטח.

אדריכלים חשובים ובולטים מן התקופה הם ברניני ובורומיני האיטלקים, פפלמן, פון ארלך והילדבראנט הגרמנים, כריסטופר רן הבריטי ומנסרט ואנדרה לה-נוטרה הצרפתים.

אמנות מופשטת

אמנות מופשטת (או אומנות אבסטרקטית) היא אמנות בה אין אובייקטים או פיגורות מזוהות. אמנות זו מתרכזת בביטוי של ערכים אמנותיים כגון צבע, צורה, מרקם, קומפוזיציה וכדומה. יש וביטוי זה הוא הפשטה וצמצום של "שפת האמנות" לצורותיה הבסיסיות.

מקורה של האמנות המופשטת הוא בתחילת המאה ה-20, בעבודתו של הצייר ואסילי קנדינסקי אשר העמיד את ביטוי הרגש, בעזרת מחוות ציוריות, כערך העליון של האמנות. ציוריו שאבו מן הצורות בטבע והיוו מעין הפשטה ציורית שלו. את ציוריו השונים כינה קנדינסקי בשם 'קומפוזיציות'. בכך שאף להדגיש את הניסיון שלו לנתק את הציורים ממקור ההשפעה הוויזואלי שלהן ולהשאיר אותם כחיבור ויזואלי של מרכיבים שונים. בחיבורו הידוע - "על הרוחני באמנות" (1912), ניסה ליצור שיטה מתודית בה הערכים הציוריים מהווים סמלים אוניברסליים במסורת מסורת החשיבה הפנומנולוגית. כך לדוגמה, תיאר קנדינסקי את ההשפעה הפסיכולוגית שבראית צורות גאומטריות או צבעים. בכך הוא ניסה להעניק להם גם משמעות תוכנית. הצבע הכחול, לדוגמה, נתפש בעיניו כ'רוחני' ו'מתרחק' וצורת המשולש דינאמית יותר לעומת הריבוע.

סגנון אמנות מופשטת אחרת הוא 'מופשט גאומטרי', כלומר ציור הנבנה מצורות גאומטריות טהורות, סגנון המתבטא למשל בציורים של פיט מונדריאן ואחרים. הבדיל מן המופשט הגאומטרי, 'המופשט הלירי' מעמיד את הביטוי האקספרסיבי של האמן במרכז.

משמעות השם של האמנות המופשטת ניתן מכיוון שבציור והפיסול המופשט העיקר הוא הצבעים והם מתפשטים על כל הציור בדרך כלל.

אקספרסיוניזם

אקספרסיוניזם הוא זרם שתחילתו במאה העשרים, המעמיד במרכז היצירה את היוצר ואת ראייתו הפנימית. המקורות הפילוסופים של הזרם שאובים מתנועת הרומנטיקה. זרם אקספרסיוניסטי מתקיים באֳמָנוּת, בציור, בספרות, במוזיקה ובענפים נוספים. זרם זה רווח בעיקר בתרבויות דוברות הגרמנית (גרמניה, אוסטריה, שווייץ, וחלק מצ'כיה). בכל התחומים בהם בא לידי ביטוי זרם זה, קווי היצירה היו גסים יותר, זועקים יותר, אלימים יותר. זאת בניגוד לקווים המעודנים של האימפרסיוניזם.

ה"אקספרסיביות" של האקספרסיוניזם באה לידי ביטוי בהתפרצות כוללת של רגשות (אקספרס= הבעה), לרוב שליליים: כאב, ייאוש, חרדה, תחושת שקיעה - רגשות שאפיינו את תקופת מפנה המאה העשרים, ה-Fin de Siècle. אמנם, לאורך כל תולדות האמנות קיימת אקספרסיה שאמנים ביטאו ביצירותיהם, אלא שהאקספרסיה הייתה משנית לציור ולא הנושא העיקרי בו. באקספרסיוניזם מושלך עולמו הפנימי של האמן על האובייקט המצויר. במובנה הרחב ביותר משמשת המילה "אקספרסיוניזם" לתיאור כל אמנות שצומחת מרגשות סובייקטיבים, ולא מתצפיות אובייקטיביות. הציורים האקספרסיוניסטים מנסים לשקף את תחושתו של האמן ולאו דווקא את המציאות האובייקטיבית של העולם הסובב אותו.

מבשרי האקספרסיוניזם בציור הם הפוסט-אימפרסיוניסטים: גוגן, ואן-גוך, ומונק. לקראת סוף המאה ה-19 התחילו אמנים לשבור מוסכמות, הלכו נגד המוסכמות הדתיות, האמנות הפכה להיות סוג של השתחררות מחוויות כואבות, נהייתה מאוד אישית והתאפיינה באינדיבידואליזם, שבו כל אמן יצר לעצמו חוקים משלו ופיתח סגנון ייחודי המזוהה עמו.

את המושג "אקספרסיוניזם" ניתן לצמצם ולהגדירו כתנועה ששלטה באמנות החזותית בגרמניה בין השנים 1905–1925, שאופייניים לה בעיקר ציוריהם של בני חבורת "הגשר", וקבוצת "הפרש הכחול". השימוש במונח "אקספרסיוניזם" נעשה בשנת 1911 לתיאור תערוכה של תמונות קוביסטיות מוקדמות ופוביסטיות ב"זצסיון" שבברלין, ורק בשלב מאוחר יותר באותה שנה שימש המושג הזה לציון האמנות הגרמנית.

אר נובו

אר נובו (בצרפתית: Art Nouveau, מילולית - האמנות החדשה) הוא זרם באמנות שהתפתח באירופה ובארצות הברית במחצית השנייה של המאה ה-19. סובב סביב המוטיבים של אלמנטים מהחי והצומח, עם גוף האישה. האר-נובו אינו זרם באמנות בלבד, אלא זרם אשר חרג מהתחום הצר של האמנות והציף את אירופה בכל תחומי העיצוב והאמנות: אופנה, אדריכלות, צורפות, ריהוט ועוד.

סגנון האר-נובו היה השפה החזותית הראשונה שניסתה להתאים את הביטוי החזותי לסביבה המודרנית ולדחות את הגישה הקיימת של עיטור וקישוט החפץ או הבניין במילון צורות השאול מסגנונות העבר.

מן הבחינה הכלכלית, נבע האר-נובו מן המצוקה הכלכלית של אומנים ואמנים שונים, אשר שילבו את כישוריהם במטרה להצליח למכור ריהוט ופריטים שימושיים, אם לא אמנות "טהורה".

ארמון סנסוסי

ארמון סנסוסי (גרמנית: Schloss Sanssouci, בצרפתית "ללא דאגות") היה ארמון הקיץ של מלכי פרוסיה בהם המזוהה ביותר עמם עם הארמון נמנה פרידריך הגדול. הארמון ממוקם בפוטסדאם שכיום גובלת עם ברלין. סנסוסי נחשב לגרסה הגרמנית של ארמון ורסאי, אף שהוא בנוי בסגנון רוקוקו וקטן יותר ממקבילו הצרפתי, שנבנה בסגנון הבארוק. הארמון ידוע בזכות המקדשים ומבני השטות המצויים בפארק שמסביבו.

הארמון נבנה על ידי האדריכל הפרוסי גאורג ונצסלאוס פון קנובלסדורף בין השנים 1745‏-1747, על מנת לספק לפרידריך מקום מגורים פרטי שבו ינוח מהעומס שהיה מוטל עליו בארמון המלוכה שבברלין. מטרה זו הובעה באמצעות שמו של המקום, שבצרפתית פירושו "ללא דאגות". קנובלסדורף פוטר ב-1746 לאחר שלא הסכים על מיקומו של הארמון בתוך הפארק, והוחלף על ידי האדריכל ההולנדי יאן באומן.

הארמון היה גם מקום מגוריו של המלך הפרוסי פרידריך וילהלם הרביעי במאה ה-19. פרידריך העסיק את האדריכל לודוויג פרזיוס על מנת לבצע עבודות שיפוץ והרחבה בארמון, ואילו פרדיננד פון ארנים הופקד על שיפור מראה הגנים. ככלל, העיר פוטסדאם וארמונותיה (בהם סנסוסי) היו מקום מגורים מועדף על משפחת המלוכה הגרמנית עד נפילתו של בית הוהנצולרן ב-1918.

הארמון נבנה כווילה חד-קומתית בעלת עשרה חדרים עיקריים, והוקם בראש גבעת טרסות השוכנת במרכז הפארק. השפעת טעמו האישי של פרידריך הגדול על עיצובו וקישוטו הייתה כה גדולה עד כדי כך שהסגנון האדריכלי של הארמון מכונה "רוקוקו פרידריכיאני", ויחסו של המלך לארמון היה כה עז שהוא הביע את משאלתו להיקבר במקום. מיקומו של סנסוסי מעל כרם רחב ידיים משקף את האידיאל הקדם-רומנטי של הרמוניה ושילוב בין האדם לטבע – נוף טבעי המסודר בקפידה בידיו של האדם.

בארוק

בארוֹק הוא הסגנון האמנותי ששלט באירופה מסוף המאה ה-16 ועד אמצע המאה ה-18. הבארוק היה המשך לסגנון המנייריזם שקדם לו והתאפיין בריאליזם רב, משופע ברגשניות, דינמיות ופאר. בניגוד לסגנון הרנסאנס שהתאפיין בסימטריה, איזון ורוגע זה פנה אל השכל והשכנוע, סגנון זה התאפיין במורכבות, מיזוג ניגודים, תנועה ודרמטיות, כאשר הוא פונה אל הרגש והדמיון, ומנסה לשבות ולהקסים את עין המתבונן.

מקורו של המונח "בארוק" כנראה במילה הפורטוגזית Baroco, שמשמעותה "פנינה בעלת צורה חריגה", ואשר שימשה את מבקרי האמנות של תחילת המאה ה-18 לתאר דבר לא מושלם, כיוון שאמנות המאה ה-17 נחשבה לאמנות אנטי-קלאסית ביחס לרנסאנס. אולם מאמצע המאה ה-19 הופסקה הביקורת על הסגנון המצועצע. המונח "בארוק" השתרש כתיאור של תקופה היסטורית שלמה, הכוללת מלבד הסגנון האמנותי, גם סגנון מוזיקלי אופייני, וכן סגנון ספרות ומדע.

בזיליקת בום ז'זוס דה מטוזיניוס

בזיליקת בום ז'זוס דה מטוזיניוס (בפורטוגזית: Santuário do Bom Jesus de Matosinhos) שוכנת בעיר קונגוניאס, במדינת מינאס ז'ראיס שבברזיל.

הקמת הבזיליקה הייתה ביוזמתו של פליסיאנו מנדש, ששאף להקים בזיליקה דומה לבזיליקת בום ז'זוש דו מונטה בעיר הולדתו בראגה שבפורטוגל. בנייתה החלה ב-1773, לאחר מותו של מנדש, והיא נמשכה במהלך המאה ה-18 וה-19. הבזיליקה כוללת כנסייה בסגנון רוקוקו, שבחזיתה רחבה ובה 12 פסלי נביאים ו-6 קפלות ובהן תיאורים מהפסיון של ישו. המרכז למורשת לאומית היסטורית ואמנותית בברזיל הכריז על הבזיליקה כאתר מורשת בשנת 1939, וב-1985 הכריז עליה אונסק"ו כאתר מורשת עולמית.

בית הכנסת הגדול של בוקרשט

בית הכנסת הגדול (ברומנית: Sinagoga Mare) של בוקרשט שוכן בין רחוב וסילה אדאמאקה, לשעבר "רחוב בית הכנסת" ובין רחוב שאול, המבנה היחיד על רחוב אדאמאקה. בבית הכנסת הגדול הונהגו במאה ה-20 שינויי ריטואל שדמו לזה הניאולוגי והותאמו לו מקום למקהלה ולעוגב. המקהלה כללה גברים, נשים וילדים.

בית הכנסת כונה "הגדול" משום שבמשך תקופה ארוכה היה בית הכנסת הגדול ביותר בבוקרשט, לפני בניית היכל קורל. בית הכנסת נבנה בשנת 1846‏ ונחנך בערב ראש השנה ה'תר"ח (1847), על קרקע שקודם לכן היו עליה 4 בתי כנסת של גילדות יהודיות שונות (באותה תקופה כל גילדה התפללה בבית כנסת נפרד).

יזמה את הקמת בית הכנסת עדת היהודים הפולנים בבוקרשט (comunitatea evreilor lehi) אחרי שכמה בתי כנסת שלה נחרבו בדליקות.לכן בית הכנסת נודע בתחילתו גם כ"בית הכנסת הפולני" - Sinagoga poloneză.

חנוכת בית הכנסת נערכה בשנת 1847 על ידי הרב הגדול משולם זלמן פרנקל והרב זלמן בהרב..הבניין ניזוק באמצע שנות ה-1860 על ידי פורעים לאומנים רומנים שהפגינו נגד הענקת אזרחות ליהודים.

בשנת 1903 עבר בית הכנסת בנייה מחודשת ובעקבותיה נחנך מחדש ב-11 באוגוסט. בשנת 1909 הבימה הוזזה אל ארון הקודש והקיר המזרחי (האדריכל פטרה אנטונסקו). בשנת 1915 הותקנה בו תאורה חשמלית, מאוחר יותר גם הסקה.

אחרי שנת 1925 ובשנים 1931-32 עבר בית הכנסת שיפוצים והרחבות לפי תוכניות של האדריכל היהודי ז'אן לוקאר (Jean Locar) ובפיקוחו הצמוד, הכול ללא תמורה כספית. בית הכנסת הפך לפנינה ארכיטקטונית שזכתה להכרה כשהוכרז למבנה היסטורי מוגן. ציורי תקרה בסגנון רוקוקו עוצבו בשנת 1936 על ידי גרשון מ. הורוביץ (1882 - 1942).

בשנת 1941, במרד הלגיונרים ופרעות בוקרשט נבזז בית הכנסת וניזוק, אך לא נשרף, כמו שנשרף בית הכנסת הספרדי הגדול, הודות למשרתת נוצרית רומניה בשם לוקרציה קנז'אה (Lucreţia Canjea) שדיברה אל הבוזזים וריככה בדמעותיה ובתוכחותיה את לבם.

לאורך שנות קיומו פעלו בבית כנסת זה מהמפורסמים בין רבני בוקרשט כמו המלבי"ם, ד"ר הינריך אלפרין, ד"ר אברהם מאיר הלוי, ד"ר יעקב יצחק נימירובר, ד"ר אלכסנדר שפרן וד"ר משה רוזן.

אחרי המהפכה ברומניה, בשנת 1991 הוקם בבית הכנסת הגדול מוזיאון השואה של יהדות רומניה. בשנת 2007 עבר הבניין שיפוץ נוסף, בעיקר בחזית.

האופרה הממלכתית של בוואריה

האופרה הממלכתית של בוואריה (בגרמנית: Bayerische Staatsoper) היא להקת אופרה במינכן, אחת מלהקות האופרה הראשונות במעלה בגרמניה ובעולם, הקיימת מאז 1653. התזמורת שלה היא התזמורת הממלכתית של בוואריה.

הלהקה מופיעה בפרינצרגנטנתיאטר, שנבנה בראשית המאה ה-20 ומזכיר את תיאטרון ביירוית, שנבנה לפי הנחיותיו המפורטות של וגנר ובתיאטרון קוויליה, שנבנה בשנות ה-30' של המאה ה-18 ומתואר על ידי Beauvert כ"פנינת רוקוקו", אך בית הקבע של להקת האופרה הבווארית הוא התיאטרון הלאומי, בכיכר מקס-יוזף.

התיאטרון הראשון, שנבנה בהזמנת המלך מקסימיליאן הראשון ונפתח ב-1818 בהצגת Die Weihe מאת פרדיננד פרנצל, עלה באש בשנת 1823. הוא שוחזר ונפתח מחדש בשנת 1825. בתיאטרון זה, השני, בעיצובו של קרל פון פישר, שולבו תווים אופייניים לסגנון היווני המחודש, כפי שאפשר לראות באכסדרת העמודים ובגמלון הגג.

בשנים הבאות הועלה בתיאטרון זה מספר רב של אופרות בהצגות בכורה, ביניהן רבות משל מלחינים גרמנים. עם אלה נמנו "טריסטן ואיזולדה" (1865); "המייסטרזינגר מנירנברג" (1868); זהב הריין (1869) והוולקירות (1870). אחרי הצגות אלה בחר ריכרד וגנר לבנות תיאטרון בביירוית ולהמשיך להציג שם.

בשלהי המאה ה-19 היה זה ריכרד שטראוס שטבע את חותמו על התיאטרון, בעיר שבה נולד בשנת 1864. אחרי שקיבל עליו משרת מנצח לזמן קצר, חזר שטראוס לתיאטרון, לכהן שם כמנצח ראשי משנת 1894 עד 1898. בתקופה שלפני מלחמת העולם השנייה הועלו האופרות שלו Friedenst (בשנת 1938) ו"קפריצ'יו"

בהצגות בכורה במינכן. התיאטרון שופץ אומנם וחודש במידת מה בשנת 1930, כדי ליצור שטח במה גדול יותר עם ציוד משוכלל, אבל הוא שרד עד שנהרס בהפצצה באוקטובר 1943.

האדריכל גרהארדט גראובנר שיחזר את התיאטרון הנאו-קלאסי המקורי, על 2100 מושביו, בהתבסס על התוכניות המקוריות של קרל פון פישר. בבניין גדול קצת יותר, שרק הפואיה וגרם המעלות הראשי שלו משמרים בו את צורתם המקורית, נפתח התיאטרון ב-22 בנובמבר 1963 בהצגת "המייסטרזינגר מנירנברג" של וגנר. בתקופה שאחרי המלחמה עלו על בימתו הרבה הופעות מרשימות והצגות בכורה עולמיות.

זובין מהטה היה המנהל המוזיקלי של האופרה והתזמורת הממלכתיות של בוואריה מ-1998 עד 2006, אז החליף אותו קנט נגאנו.

המוזיקה הקלאסית בתקופת הבארוק

מוזיקת בארוק היא מוזיקה קלאסית שנכתבה בתקופת הבארוק בין השנים 1600 ו-1750 לערך.

על ציר הזמן של המוזיקה הקלאסית המערבית תקופת הבארוק נמצאת אחרי מוזיקת תקופת הרנסאנס ולפני התקופה הקלאסית. ליצירות שנכתבו בתקופת הבארוק מקום מכובד בהיסטוריה של המוזיקה הקלאסית, והן מבוצעות עד היום.

התקופה הקלאסית (מוזיקה)

התקופה הקלאסית במוזיקה המערבית השתרעה על מרבית המאה ה-18 ונמשכה עד תחילת המאה ה-19. על אף שבמונח "מוזיקה קלאסית" משתמשים רוב הזמן כדי לתאר את כל המוזיקה המשתייכת למסורת זו, לעיתים משמעותו מוזיקה שנכתבה בתקופה הקלאסית. מקובל לתחום את התקופה הקלאסית בין השנים 1750 ו-1820, אך ישנה חפיפה בין התקופה הקלאסית לתקופות שבאו לפניה ואחריה, עד כדי כך שכמה מקורות מציינים את 1730 כתחילת התקופה.

על ציר הזמן של המוזיקה הקלאסית, התקופה הקלאסית באה לאחר תקופת הבארוק ולפני התקופה הרומנטית. מוזיקה קלאסית מוקדמת נקראת לעיתים "מוזיקת רוקוקו". עם מלחיני התקופה הקלאסית נמנים מוציו קלמנטי וקרל פיליפ עמנואל באך, והמפורסמים ביותר הם פרנץ יוזף היידן, וולפגנג אמדאוס מוצרט ולודוויג ואן בטהובן, כשהאחרון הלחין במעבר בין התקופה הקלאסית לתקופה הרומנטית.

מקצפת

במגדנאות, מִקְצֶפֶת (או קצפית), מֶרַנג (מצרפתית: meringue) או נשיקות מֶרַנג היא מסה מתוקה מאוד של קצף חלבונים וסוכר. המקצפת משמשת כבסיס לעוגיות מקצפת אפויות, לעיטור מאפים מתוקים, כבסיס להכנת מוסים או כממתק בשל עצמו. המרנג מורכב מחלבוני ביצים המוקצפים במטרפה עם כמות כפולה במשקלה של אבקת סוכר או סוכר. בחלק ממתכוני המרנג יש צורך בהוספת חומר מקשר, כמו קרם טרטר. למרנג לעיתים קרובות מוסיפים תמציות טעם כמו וניל, שקדים וקוקוס. מרנג מתובל ואפוי מוגש לעיתים קרובות כקינוח בפני עצמו.

עוגיות זילוף ממרנג שהוסף לו טעם כלשהו או צבע מאכל ("נשיקות") נאפות בדרך כלל במשך זמן רב מאוד, לרוב למשך לילה שלם, בחום נמוך מאוד של כחמישים מעלות. הן לא אמורות להשחים כלל, אך עליהן להיות אווריריות, פריכות ויבשות מאוד. את המרנג האפוי אין לאחסן במקרר מכיוון שהוא יהפוך לרטוב ורך. ניתן אף לאפות מרנג למשך זמן קצר יותר של כשעתיים, בטמפרטורה של כמאה מעלות.

המרנג האפוי משמש גם כבסיס לקינוחים ועוגות כגון פבלובה ואלסקה אפויה. במקרים כאלה, ניתן לאפות את המרנג בחום גבוה יותר למשך זמן קצר יותר, התוצאה תהיה מרנג לח מבפנים ושחום מעל פני השטח. ישנם שפים שמוסיפים חומץ למרנג כדי שיישאר רטוב ולעיס מבפנים, במקום להשאיר את המרנג נא מבפנים. נהוג לזלף מעל לפאי הלימון הקלאסי מרנג ולאחר מכן להשחים אותו מעט בעזרת מבער ידני. למרנג ניתן להוסיף קקאו, כפי שנהוג למשל לשם הכנת עוגת הקונקורד ("רוקוקו").

סגנונות באדריכלות

באדריכלות קיימים סגנונות בנייה רבים ושונים. החל מהבנייה המסורתית של הכפרים בתרבויות קדומות (כדוגמת אוהל טיפי אינדיאני) ועד לפוסט מודרניזם שבו בנויים רוב המבנים היום. סגנון אדריכלי משמעו מאפיינים החוזרים על עצמם בצורה כלשהי בכל הבניינים המשויכים לאותו סגנון.

דוגמאות לכך ניתן לראות בבניינים הבנויים כצורות גאומטריות פשוטות באדריכלות מודרנית, בחשיפת שלד המבנה בקונסטרוקטיביזם, ואף בחיקוי של תרבויות עתיקות מהעבר, כמו אדריכלות רומית או זו של יוון העתיקה, באמצעות עמודים יווניים או העתקת קטעי מקדשים באדריכלות נאו-קלאסיציסטית.

סוריאליזם

סוּרֵיאָלִיזְם הוא זרם באמנות שפעל בין שנות העשרים והשלושים של המאה העשרים, מרכזו היה בפאריס והוא כלל ציירים, סופרים, משוררים, מוזיקאים, אנשי קולנוע ואדריכלים ועוד.

מקור המילה סוריאליזם הוא הלחם מהמילה הצרפתית surréalisme, המורכבת מ־sur - מעל, ו־réalisme - מציאותיות, ומשמעותו: מעל המציאות. מילה שהגה המשורר גיום אפולינר ב-1917. שנים אחר כך, אנדרה ברטון, אבי התנועה, אימץ את השם הזה לקבוצה שהתקבצה סביבו בעקבות התפרקות הדאדא. הסוריאליסטים ראו עצמם כתנועה פילוסופית ומהפכנית ושילבו בעבודותיהם אלמנטים של הפתעה וחוסר הגיון.

פוסט-אימפרסיוניזם

פוסט-אימפרסיוניזם הוא זרם באמנות שהתקיים בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 ונכללו בו אמנים שסגנונם היה שונה משל האימפרסיוניסטים, ולא אחיד. משמעו "אחרי האימפרסיוניזם" והוא מתאר את האמנות המודרנית הצרפתית שבאה מיד אחרי האימפרסיוניזם וכתגובה לאימפרסיוניזם.

פיליפו יוברה

פיליפו יוברה (באיטלקית: Filippo Juvarra;‏ 7 במרץ 1678 - 31 בינואר 1736) היה אדריכל ומעצב תפאורות איטלקי, נציג של הזרם רוקוקו.

ציור

ציור הוא תחום באמנות המתאר את היצירה באופן גרפי על גבי משטח בעזרת צבע, היוצר קווים וכתמים. בעזרת טכניקות שונות, הצייר יכול ליצור אשליה של אור, תנועה, נפח ועומק; באמצעות הציור יכול האמן לבטא רגשות, דעות והשקפת עולם.

רומנטיקה

הרומנטיקה (או התנועה הרומנטית) הייתה תנועה אינטלקטואלית ואמנותית שהתפתחה באירופה בשלבי המאה ה-18 והגיעה לעמדת השפעה משמעותית במהלך המאה ה-19.

הרומנטיקנים יצאו נגד רוחה של תנועת הנאורות, שמשלה בחיים האינטלקטואליים במערב אירופה ובמרכזה לאורך רוב המאה ה-18. במקום הדגשת התבונה והאוניברסליזם העלתה הרומנטיקה על נס את האינדיבידואליזם הפרטיקולרי והביטוי האישי, כלומר, את החד-פעמי שבאדם מסוים, המכונן לעצמו, מתוך עצמו, את האמת האישית שלו, שאינה בהכרח משותפת לאחרים.

ריאליזם (אמנות)

ריאליזם הוא זרם באמנות, בספרות ובתיאטרון אשר צמח במאה ה-19 ומנסה לתאר את החיים כפי שהם. הריאליסטים בחרו את תיאור המעמדות הנמוכים כנושא מרכזי ביצירותיהם, בעלי אופי חברתי וביקורתי. מושאי ההתייחסות אינם אצילים ורוזנים ושאר מפורסמים אלא פשוטי העם. אין בריאליזם ייפוי של המציאות ולא כיעורה, אלא הצגתה כפי שהיא.

מקור השם ריאליזם הוא בביקורת הצרפתית על ציוריו של גוסטב קורבה, שהעורכים האומנותיים דחו את ציוריו בטענה כי הם ריאליסטיים מדי. כפי שקרה פעמים רבות בתולדות האומנות כינוי הגנאי אומץ על ידי הצייר והפך לתואר חיובי.

עקרונותיו של הזרם הריאליסטי תועד במניפסט הריאליסטי אשר נכתב על ידי קורבה. מבחינה אידאולוגית התנגדו הריאליסטים לרעיון ולהלך המחשבה של הזרם הרומנטי. הם שאפו לחקות את המציאות בדרכים שונות, לעסוק באומנות קונקרטית המציגה תמונה אמיתית ואובייקטיבית המבוססת על התבוננות מדויקת בחיי התקופה. במניפסט שלו טען קורבה שרומנטיקה היא דימוי מושלם של הדברים וריאליזם לעומת זאת, הוא הדבר עצמו.

הריאליזם התפתח בין השאר בעקבות המצאת הצילום אשר אפשר לתפוס רגע מסוים בחיים האמיתיים. מן הבולטים בציירים הריאליסטיים הוא הצייר הצרפתי אדגר דגה.

בתיאטרון התפתח זרם זה במקביל וכמו באומנות הפלסטית שאף להציג מחזה כתשקיף של המציאות ע"פ עקרונות של המחזה העשוי היטב. התיאטרון הריאליסטי ישאף ליצור אצל הצופים אשליית מציאות והזדהות וישמור על מוסכמת "הקיר הרביעי", קיר שקוף לכאורה המפריד בין השחקנים לקהל.

זרם זה הוביל לנאטורליזם, שעניינו היה בתיאור הטבע כאמיתי, ריאליסטי ומדויק ביותר.

בספרות ניתן לראות את אונורה דה בלזק כאמן ריאליסטי מובהק, הן במושאי יצירתו והן בדרך החדשנית בה הוא מתאר כל פרט ופרט, ולו גם הפרט הדוחה ביותר. כמו כן לב טולסטוי ופיודור דוסטויבסקי נחשבים מגדולי הסופרים הריאליסטים.

בתיאטרון, מחזות בסגנון ריאליזם מציגים את המציאות כפי שהיא.

בקולנוע, מיוחסים לזרם הריאליסטי אישים כגון אנדרה באזאן, והוא מזוהה עם שימוש בעדשה רחבה, עומק שדה, ועריכה איטית תוך שמירה על שוטים ארוכים ומפורטים. כן הריאליזם שימש בהמשך כבסיס להתפתחות הנאו-ריאליזם האיטלקי.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.