רונלד סטורס

סר רונלד הנרי אמהרסט סטורס (Ronald Henry Amherst Storrs;‏ 19 בנובמבר 1881 - 1 בנובמבר 1955) היה פקיד קולוניאלי בריטי בכיר. המושל הבריטי השני[1] של ירושלים מ-28 בדצמבר 1917 ועד נובמבר 1920.[2]

רונלד סטורס
Ronald Storrs
Sir Ronald Storrs LCCN2014717333 (cropped)
פרסים והוקרה
Storrs22
רונלד סטורס, 1920

תולדותיו

רונלד סטורס נולד בבריטניה בשנת 1881 כבנם הבכור של הכומר ג'ון סטורס האנגליקני ורעייתו לוסי. כעבור שנתיים עברה המשפחה ללונדון, שבה נולדו חמשת אחיו ואחיותיו. כאביו, למד גם הוא בקולג' פמברוק שבקיימברידג' והשתלם בלימודים קלאסיים, אותם סיים בהצטיינות. הוא אסף מהדורות ראשונות של ספרי מופת והפך לחובב של האמנות הפלמית. במקביל הצטרף כשחקן לקבוצת תיאטרון, שהעלתה מחזות מן הקלסיקה היוונית. בשנת 1904 הצטרף לשירות הקולוניאלי הבריטי במנהל האזרחי המצרי. בתפקידו השתלם בשפה, בתרבות ובהיסטוריה של מצרים. בשנת 1909 נתמנה כמזכיר בנציגות הבריטית במצרים, תפקיד בו שירת תחת הלורד קיצ'נר והנרי מקמהון, המושל הבריטי של מצרים.

בפרוץ מלחמת העולם הראשונה בשנת 1914 היה סטורס מעורב במגעים עם חוסיין בן עלי ופעל בשיתוף פעולה עם לורנס איש ערב. בספרו "שבעת עמודי החכמה" מתאר לורנס את סטורס כשולט בערבית, גרמנית וצרפתית ובקי ביצירותיהם המוזיקליות של המלחינים ריכרד וגנר וקלוד דביסי. סטורס גילה עניין רב באומנויות והפך לאספן ולמשמר של יצירות אמנות. היה ממייסדי המוזיאון הקופטי בקהיר.

בהמשך מלחמת העולם הראשונה שירת סטורס כיועץ פוליטי לכוח המשלוח הבריטי - צרפתי במזרח התיכון ובתפקיד זה הגיע לבגדאד. בסוף שנת 1917 שירת במזכירות קבינט המלחמה הבריטי.

מושל ירושלים

ב-28 בדצמבר 1917 נתמנה סטורס למושל ירושלים, תחילה מושל צבאי, תחת מנהלת שטחי האויב הכבושים שמקום מושבה היה בקהיר ואלנבי מפקדה והחל משנת 1920 המושל האזרחי של העיר, תחת הנציב העליון הרברט סמואל שעמד בראש ממשלת המנדט הבריטי על ארץ ישראל והיה כפוף למשרד המושבות הבריטי. סטורס שימש בתפקידו בימי מאורעות תר"פ, מאורעות תרפ"א ומאורעות 2 בנובמבר 1921. היהודים האשימו אותו ביחס עוין אליהם ותארו אותו כ"איש הרע" שמאחורי הנציב העליון.[3] לטענת היהודים היה על סטורס לאבטח את חגיגות "נבי מוסא", מהן התפתחו המאורעות, במשמר צבאי כבד אך הוא לא עשה כן. הם סברו כי סטורס אחראי למעצרם של אנשי ההגנה היהודית במאורעות תר"פ בעיר העתיקה ולכליאתם בכלא עכו. ועד הצירים שחקר את המהומות הגיע למסקנה כי רונלד סטורס ליבה בכוונה את המתיחות בין היהודים לערבים כחלק משיטת "הפרד ומשול". ועדת חקירה בריטית קבעה כי סטורס נכשל בביטחון יתר בהאמינו כי די בכוח המשטרה לשמור על חגיגות "נבי מוסא" מבלי להזעיק את הצבא. לאחר מאורעות 1920 פיטר סטורס את ראש עיריית ירושלים מוסא כאט'ם אל-חוסייני משום שראה בו את אחד המסיתים שהביאו למהומות ומינה במקומו, כראש העירייה, את ראע'ב נשאשיבי המתון, בן משפחת הנאששיבים היריבה למשפחת חוסייני ולמופתי חאג' אמין אל חוסייני. המופתי עצמו נדון לעשר שנות מאסר על חלקו במהומות. כשוך מאורעות 1920 ו-1921 ובתקופת הרגיעה שלאחריהן הצליח סטורס לשוב ולזכות באהדתם של שני הצדדים.

היהודים האשימו את סטורס בכך שהיה מן המתנגדים ליישוב היהודי ומינויו בא כדי לרצות את הערבים, כאות לנייטרליות של שלטונות המנדט. סטורס ועימו ארנסט ריצ'מונד, היוו משקל נגד לצמד נורמן בנטויץ', היועץ המשפטי היהודי של ממשלת המנדט ווינדהאם דידס, המזכיר הראשי של ממשלת המנדט, שגילו עמדה אוהדת לציונות וליישוב. בתקופת שירותו בירושלים, סטורס ראה בשיבת היהודים לארצם משום עשיית מעשה צדק היסטורי ואף תיאר את הציונות כאידיאל אלוהי; דורות רבים תרמו היהודים מכשרונם לעולם ובכל ארץ נגרמו להם עוולות והוא, סטורס, רואה עצמו כשליח להגשמת החוב המוסרי והמדיני ליהודים. סטורס התעניין בתרבויות העמים שבקרבם שירת את הממלכה. הוא למד ערבית ועברית וקיים שיחות עם אחד העם וחיים נחמן ביאליק.[4] סטורס היה ידיד משפחת ז'בוטינסקי. בזיכרונותיו העתיק את "הכניסיני תחת כנפך" של ביאליק, שז'בוטינסקי תרגם בשבילו לאנגלית. עוד כתב בזיכרונותיו: "קשה להעלות על הדעת קצין אמיץ יותר וחבר מקסים יותר ותרבותי יותר מוולדימיר ז'בוטינסקי".[5] עם זאת, סטורס היה האחראי למעצרו של ז'בוטינסקי כאחד מראשי ההגנה היהודית בפרעות תר"פ בירושלים.

King george ave
שמו של סטורס בין השמות על לוח הנצחה לכבוד חנוכת רחוב המלך ג'ורג' (ירושלים)

סטורס ייזכר בתולדות ירושלים המודרנית כמי שקבע כי בתי ירושלים ייבנו בחיפוי אבן ירושלמית, דבר המתקיים עד היום, והוא אשר נותן לעיר את צביונה המיוחד.

בשנת 1918 הוקמה האגודה למען ירושלים (Pro Jerusalem Society). מטרותיה היו שימור ערכיה המיוחדים של העיר, הגנה על מבנים היסטוריים ועתיקות וכן הקמת מבני ציבור, מוזיאונים, ספריות וגלריות. באגודה השתתפו נציגים מכל העדות הדתיות בירושלים. רונלד סטורס, כמושל ירושלים וכאיש תרבות ואמנות, היה באופן טבעי לנשיא האגודה. בסמל האגודה היה שילוב של מגן דוד, סהר וצלב. בספר זיכרונותיו ביטא את תחושותיו בהיותו מושל כלפי שני העמים, היהודים והערבים:

"אינני תומך תמיכה מלאה לא באלה ולא באלה, אני תומך בשניהם. שעתיים של קובלנות ערביות מבריחות אותי אל בית הכנסת הקרוב, ומנה מרוכזת של תעמולה ציונית גורמת לי לרצות להתאסלם".[6]

רונלד סטורס היה פעיל בחברה המזרחנית הארץ-ישראלית, שנוסדה בירושלים ב-1920, ובשנותיה הראשונות שימש כחבר הנהלתהּ. בשנת 1923 הקים רונלד סטורס אגודה לחובבי מוזיקה קאמרית ובית ספר למוזיקה בירושלים.

בשנת 1924 הוענק לרונלד סטורס תואר אבירות.

אחרי ירושלים

באוגוסט 1925 נתמנה סטורס למושל מחוז הדרום בפלשתינה-א"י.[7] עקב ניסיונו כמושל על אוכלוסיות עוינות זו לזו בארץ ישראל, נקרא סטורס באוגוסט 1926 להיות המושל הכללי של קפריסין[8] בה היה עימות בין האוכלוסייה היוונית לאוכלוסייה הטורקית. בשנת 1931 נתעוררו מהומות על ידי תנועת "אנוסיס", התנועה הקפריסאית - יוונית לאיחוד עם יוון ומעונו של המושל סטורס, ובו ספרייתו ואוסף האמנות שלו נשרפו.

בשנת 1932 עבר רונלד סטורס לצפון רודזיה (זמביה של היום), לשמש כמושלה הכללי. בתפקיד זה שימש עד לשנת 1934 במהלכה התפטר עקב מצב בריאותו ושב לבריטניה. בשנים 1937 עד 1945 כיהן סטורס במועצת העיר לונדון ובמקביל היה פעיל במועצת הכנסייה האנגליקנית והיה למרצה מבוקש בהרצאות שנשא על ידידותו עם לורנס איש ערב.

Rolandstorrs
רונלד סטורס בעת מתן עדותו בפני הוועדה האנגלו אמריקאית, 1945

בפברואר 1946 העיד בפני ועדת החקירה האנגלו-אמריקאית לענייני ארץ ישראל שהוקמה לבדוק את בעיית העקורים. מקורות מן התקופה מסרו כי עדותו הייתה רצופת סתירות, וכי טען כי הבית הלאומי שהובטח בהצהרת בלפור כבר הוקם בארץ ישראל.

רחוב כורש שבירושלים נקרא בזמן המנדט "רחוב סטורס", על שמו.[9][10]

במשך השנים שלאחר תום כהונתו בירושלים התבטא פעמים אחדות כנגד הציונות. לאחר הכרזת מדינת ישראל כתב שהיא "חלום שהפך לסיוט".[11] מוטי גולני כותב שסטורס היה בשל ידיעותיו ותפקידיו: "מאויביה היותר מרים והמתוחכמים של הציונות".[12]

ספר זיכרונותיו

בשנת 1937 פרסם רונלד סטורס את ספר זיכרונותיו, "Orientations". הספר הופיע בארץ ישראל בתרגום לעברית:

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ קדם לו בתפקיד הגנרל ביל בורטון שכיהן שבועיים בלבד כמושל ירושלים לאחר כיבושה בידי הבריטים בטרם קרס תחת נטל התפקיד
  2. ^ נירית שלו כליפא, רחל בונפיל, המושל הראשון, סר רונלד סטורס מושל ירושלים, 1926-1918, ספר התערוכה, מוזיאון ארץ ישראל, תל אביב, תשע"א-2011, עמוד 8-7
  3. ^ המאורעות בשני לנובמבר, המזרחי, 24 בנובמבר 1921
  4. ^ תום שגב, ימי הכלניות, עמ' 80; עמ' 442, הערה 18.
  5. ^ תום שגב, ימי הכלניות, עמ' 113.
  6. ^ תום שגב, ימי הכלניות, עמ' 81; עמ' 442, הערה 20.
  7. ^ סטורס מושל הדרום, דבר, 2 באוגוסט 1925
  8. ^ טיימס על העברת סטורס לקפריסין, דבר, 8 באוגוסט 1926
  9. ^ תיקון טעות על פי יהודה זיו, בתחתית המאמר, באתר הארץ, 25 בדצמבר 2007
  10. ^ ארוחות צהריים טעימות כשרות, דואר היום, 5 במאי 1933 (מודעה)
    קליינמן פסנתרים, דבר, 2 בפברואר 1950 (מודעה)
  11. ^ במאמרו של מוטי גולני, המושל הראשון, סר רונלד סטורס מושל ירושלים, 1926-1918, תל אביב, הוצאת מוזיאון ארץ ישראל, תשע"א-2011, עמ' 60.
  12. ^ במאמרו של מוטי גולני, המושל הראשון, סר רונלד סטורס מושל ירושלים, 1926-1918, תל אביב, הוצאת מוזיאון ארץ ישראל, תשע"א-2011, עמ' 63.
19 בנובמבר

19 בנובמבר הוא היום ה-323 בשנה, (324 בשנה מעוברת), בשבוע ה-47 בלוח הגריגוריאני . עד לסיום השנה, נשארו עוד 42 ימים.

1 בנובמבר

1 בנובמבר הוא היום ה־305 בשנה בלוח הגרגוריאני (306 בשנה מעוברת). עד לסיום השנה נשארו עוד 60 ימים.

5 בינואר

5 בינואר הוא היום החמישי בשנה בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה נשארו עוד 360 ימים (361 בשנה מעוברת).

אדריכלות

אַדְרִיכָלוּת או אַרְכִיטֶקְטוּרָה היא אמנות הבנייה, עוסקת בתכנון ועיצוב מבנים וחללים, ונמצאת בין אמנות לבין הנדסת בניין. העיסוק במבנה ובחלל כולל את הסביבה הבנויה הכוללת ברמת המאקרו, כתכנון עירוני, עד לעיצוב פרטי המבנה והריהוט ברמת המיקרו.

תחום האדריכלות משתרע מפרטי בניין עד לתוכנית מתאר ארצית הכוללת תקנון. דוגמה לתקנון היא קביעתו של רונלד סטורס כי המבנים בירושלים ייבנו בחיפוי אבן ירושלמית. יש אדריכלים המתמחים בתחומים שונים, כגון אדריכלי פנים, אדריכלות מגורים, אדריכלות מבני ציבור, אדריכלי נוף ומתכנני ערים. בעלי מקצוע שאינם אדריכלים, עוסקים בענף ספציפי בתחום האדריכלות, כמו מעצבי פנים המתמחים בכל הקשור לפנים המבנה, מעצבי גינות, והנדסאי אדריכלות. בתהליך תכנון, יכול האדריכל לפעול לבדו בכל התחומים השונים, ויכול גם לצרף אליו בעלי מקצוע העוסקים בתחום התמקצעותם בהנחיית האדריכל, הנקראים 'יועצים' בשפה אדריכלית, בעיקר בפרויקטים רחבי היקף.

יש אדריכלים העוסקים בעיצוב רהיטים, כמו מריו בליני המתכנן ריהוט בין השאר עבור חברת נטוצי , בשל החפיפה בין ריהוט למבנה. יש גם מעצבים כמו פיליפ סטארק, מעצב תעשייתי בהכשרתו, העוסק בעיצוב חללי פנים. הוא עיצב את דירתו הפרטית של נשיא צרפת דאז פרנסואה מיטראן, ועיצב את הרעיון, הקונספט ושם המותג של מגדלי YOO שנבנו בתל אביב.

ביתן בצלאל

ביתן בצלאל ליד שער יפו בירושלים היה מבנה עץ מצופה פח עם גג משונן ומגדל, אשר הוקם מחוץ לחומות העיר העתיקה בשנת 1912. המבנה כלל חנות ואולם תצוגה למוצרי בצלאל, שנועדו במיוחד עבור התיירים והעוברים ושבים בדרכם אל העיר העתיקה וביציאה ממנה.

בצמוד אל הביתן שכן סביל עות'מאני.

המבנה פורק ביוזמת מושל ירושלים רונלד סטורס, לאחר כיבוש ירושלים בידי הבריטים במלחמת העולם הראשונה. סטורס טען כי הביתן אינו הולם את האופי ההיסטורי של העיר העתיקה. הריסת המבנה נעשתה כחלק משיפוץ מבנה מגדל דוד על ידי האגודה למען ירושלים שבראשה עמד סטורס, ותאמה את עוינותו לסגנון "התנ"כי" שהנהיג בוריס שץ מייסד בצלאל.

בניין מגדל השעון (ירושלים)

בניין מגדל השעון בירושלים היה בניין שעמד בכיכר אלנבי בעיר בשנים 1925-1934. הבניין הוקם על ידי האגודה למען ירושלים כמתנה לעיריית ירושלים במקום מגדל השעון על שער יפו שנהרס בהוראת המושל רונלד סטורס.

האגודה למען ירושלים

האגודה למען ירושלים או אגודת פרו-ג'רוזלם (Pro-Jerusalem Society), פעלה בירושלים משנת 1918 ועד תום המנדט הבריטי, במטרה לפתח את העיר תוך שימור חלקיה ההיסטוריים והעתיקים.

הזנות בירושלים בימי מלחמת העולם הראשונה

הזנות בירושלים בימי מלחמת העולם הראשונה נגרמה בשל התנאים הקשים שאליהם נקלעה האוכלוסייה בעיר, שרובה הייתה יהודית.

מצב כלכלי קשה וריכוז גדול של חיילי מפקדת הארמייה הרביעית העות'מאנית, ואחר כך של הצבא ופקידי הממשל הצבאי והאזרחי הבריטי, השפיעו ועודדו תופעה רחבה של זנות בירושלים.

טקס הפתיחה של האוניברסיטה העברית בירושלים

טקס הפתיחה של האוניברסיטה העברית בירושלים התקיים בהר הצופים בז' בניסן תרפ"ה, 1 באפריל 1925, כחלק מחגיגת הפתיחה של האוניברסיטה העברית בימים ז'-י' בניסן תרפ"ה 1‏-3 באפריל 1925. הטקס נועד לסמן בתודעה הציבורית את תחילת פעילותה של האוניברסיטה העברית כמוסד אקדמי מוביל בעם ישראל, שהוקם בתכנונה של התנועה הציונית בארץ ישראל.

לקראת הטקס, פעלו במסגרת האוניברסיטה: "המכון למדעי היהדות" ו"המכון לכימיה ולמיקרוביולוגיה" במחקר ובהוראה, והספרייה; וכן ניצבו בנייני המכונים למדעי הטבע; חגיגת הפתיחה כללה סעודה רבת משתתפים והנחת אבן פינה לבניין "המכון לפיזיקה ולמתמטיקה" על שם אלברט איינשטיין; כולם בהר הצופים. הטקס נערך בתיאטרון המעלות בהר הצופים ("שהוכן לטקס, הגם שטרם הושלמה בנייתו") והחל בשעה שלוש אחר הצהריים; בין הנואמים היו חיים ויצמן, נשיא ההסתדרות הציונית יושב ראש הטקס, הרב אברהם יצחק הכהן קוק, המשורר חיים נחמן ביאליק והנציב העליון הרברט סמואל.

לפי אומדן השתתפו בו כשבעת אלפים בני אדם, תושבי ארץ ישראל ואורחים מחוץ לארץ, מנהיגים, אנשי דת ואנשי צבא ומנהל בריטיים, נציגי ממשלות ומשלחות אוניברסיטאיות, מבריטניה, אירלנד, ארצות הברית, הולנד, מצרים, שווייץ, צרפת, קנדה, פולין ואוסטריה.בין המוזמנים והמשתתפים היו הלורד בלפור, מנחם אוסישקין, הרב יעקב מאיר, פילדמרשל אלנבי, הרב ד"ר יוסף הרמן הרץ, הרב ד"ר ישראל לוי, אחד העם (אשר גינצברג), יהודה לייב מאגנס, מרדכי בן-הלל הכהן, פטריק גדס, אוטו ורבורג, רונלד סטורס, זליג ברודצקי, יעקב טהון, לורד אולסווטר, נורמן בנטוויץ, הרב ד"ר שור, מרדכי נורוק, נחום סוקולוב, פרופ' ארתור שוסטר, הרב ד"ר מרדכי אהרנפרייס, רוברט מונד, יוסף קלויזנר, הרמן כהן (האוניברסיטה של לונדון), הרב פרופ' צבי פרץ חיות, ז' הופיין, יוסף שפרינצק, זלמן שניאור, שמואל לנדמן, שאול טשרניחובסקי, אלברט חיימסון, מאיר גרוסמן (סוכנות טלגרף), גרשון אגרונסקי, ה' פרבשטיין, בוריס ש"ץ, הרמן שטרוק, גוסטב טק, אביגדור גולדשמיט, איריס קסטלו, ורה ויצמן, ג'ון הנרי פטרסון, מאיר דיזנגוף, יוסף הורוביץ, משה גאסטר, אריאל בן-ציון, אחמד לוטפי אל-סייד, ליאופולד פיליכובסקי, הרב מרדכי רפאל חיים הכהן.

כאמל אל-חוסייני

כאמל טאהר אל-חוסייני (בערבית: كامل طاهر الحسيني, תעתיק מדויק: כאמל טאהר אלחסיני; 23 בפברואר 1867 – 21 במרץ 1921) היה המופתי של ירושלים בשנים האחרונות של השלטון העות'מאני ובשנים הראשונות לשלטון הבריטי בארץ ישראל.

כאמל אל-חוסייני, בן משפחת חוסייני המכובדת, היה בנו של המופתי טאהר אל-חוסייני, וירש את משרתו של אביו לאחר מותו ב-1908. בניגוד לאביו, נקט עמדה מתפשרת כלפי הציונות וכלפי הבריטים, שכבשו את ירושלים ואת ארץ ישראל במהלך כהונתו. בימי מלחמת העולם הראשונה ניסה השלטון העות'מאני להדיחו מתפקיד המופתי בשל עמדותיו האוהדות כלפי הבריטים ופשרנותו כלפי הציונות, ולהכריז על אסעד שוקיירי כמופתי תחתיו. אולם היות שהעות'מאנים ניגפו במערכה, לא יצאה ההדחה אל הפועל ואל-חוסייני המשיך לכהן בתפקידו.

כבר מתחילת הכיבוש הבריטי של ירושלים, סייע אל-חוסייני לשלטונות הבריטיים ביצירת הקשרים עם האוכלוסייה והקל על הציבור המוסלמי את הסתגלותו לשלטון מעצמה נוצרית. בתקופת השלטון הצבאי הבריטי, שרר בירושלים שקט יחסי, במידה רבה הודות למדיניותו המרגיעה של אל-חוסייני.

הבריטים גמלו על כך והעניקו לו את אות הכבוד הבריטי .C.M.G (עמית מסדר מיכאל הקדוש וג'ורג' הקדוש). בתקופת הממשל הצבאי התפנתה משרת נשיא בית הדין השרעי לערעורים בירושלים, ובניגוד לנוהג המוסלמי הממושך של הפרדה בין תפקידי המופתי והקאדי, מינו השלטונות את אל-חוסייני גם לתפקיד נשיא בית הדין, מה שהפך את שכרו לגבוה ביותר. כמו כן, הוא מונה לראש ועד הוקף המרכזי, שקיבל את הפיקוח על ההקדשות בכל הארץ. מלבד זאת, כינו אותו השלטונות הצבאיים בתואר "המופתי הגדול", שלא היה קיים לפני כן בארץ ישראל, וראו בו את "נציג האסלאם בפלשתינה".בסוף אפריל 1918, השתתף אל-חוסייני יחד עם קבוצת נכבדים ערבים נוספים, בארוחת ערב שערך רונלד סטורס בירושלים בהשתתפות חיים ויצמן. ויצמן טען בפניהם כי הציונים שבים למולדתם, הם מעוניינים בשלום ושיש בארץ מקום לשני העמים.

במהלך שנת 1918 ניצלו נכבדים ערבים קבלות פנים רשמיות לנאומים אנטי-ציוניים, אולם יוצא דופן היה אל-חוסייני, שנמנע בהופעותיו בשנה זו מלתקוף את הציונות. יחסיו עם היהודים היו טובים וידידותיים.בהשפעת פרעות תר"פ, חתם אל-חוסייני ב-6 באפריל 1920, על עצומה אנטי-ציונית של הנכבדים הערבים של ירושלים, אך מיד אחר כך שב לעמדתו הרגילה.

בזמן הפרעות ערכה המשטרה חיפושים בביתו. אל-חוסייני נעלב והחזיר את עיטורי הכבוד שקיבל. מספר שבועות לאחר מכן, ערך הגנרל לואיס בולס טקס בו החזיר לאל-חוסייני את העיטורים. בתקופת המתיחות שבאה אחרי המאורעות, קרא לציבור בדרשה במסגד אל-אקצא לשמור על השקט והסדר.ביוני 1920, בקבלת פנים רשמית לנציב העליון הרברט סמואל, סירב מנחם אוסישקין ללחוץ את ידו של כאמל אל-חוסייני ויצר בכך תקרית דיפלומטית שהוזכרה לימים כמה פעמים מפיו של אמין אל-חוסייני. אוסישקין הסביר את סירובו לגד פרומקין בנימוק "איך יכולתי להושיט ידי לשלום לראש הדת שבניה אנסו בנות ישראל".כאמל אל-חוסייני מת ב-1921, וירש אותו בתפקידו אחיו למחצה אמין אל חוסייני, שנקט קו תקיף וקיצוני הרבה יותר כלפי השלטון הבריטי וכלפי התנועה הציונית.

מחוז ירושלים (המנדט)

מחוז ירושלים (באנגלית: Jerusalem District) היה אחד מששת מחוזות המנדט הבריטי. בירת המחוז הייתה העיר ירושלים. המחוז כלל שלוש נפות:

נפת ירושלים

נפת רמאללה

נפת חברון

מחוז לוד

מחוז לוד (באנגלית: Lydda District) היה אחד מששת מחוזות המנדט הבריטי. בירת המחוז הייתה העיר לוד. המחוז כלל שתי נפות:

נפת רמלה

נפת יפו

נירית שלו-כליפא

ד"ר נירית שלו-כליפא (נולדה בשנת 1966) היא אוצרת, חוקרת תרבות ואמנות ישראלית ומנהלת המחלקה להיסטוריה חזותית, אוצרות ותיעוד ביד יצחק בן-צבי.

רחוב המלך ג'ורג' (ירושלים)

רחוב המלך ג'ורג' החמישי (ידוע גם כ-קינג ג'ורג') הוא אחד מהרחובות המרכזיים בירושלים. הרחוב נחנך בימי המנדט הבריטי, במלאת שבע שנים לכיבוש ירושלים על ידי הצבא הבריטי בראשות אלנבי, ונקרא על שם המלך הבריטי באותה העת – המלך ג'ורג' החמישי.

שער יפו

שער יפו (בערבית: باب الخليل, תעתיק: "באב אל ח'ליל", תרגום: שער חברון) הוא אחד משמונת שערי ירושלים בחומת העיר העתיקה.

בתקופה הצלבנית הוא נקרא גם 'שער דוד', על שם המצודה הקרויה מגדל דוד הסמוכה לו. השער קבוע באמצע החומה המערבית של העיר העתיקה בירושלים, ונקרא על שם הדרך העתיקה המוליכה ממנו מערבה אל העיר יפו (היום - רחוב יפו) ונמל יפו, שהיה הנמל הראשי של ארץ ישראל עד לתקופת המנדט הבריטי. שם השער בערבית מתייחס לדרך חברון העתיקה, היוצאת משער יפו דרומה ומוליכה אל הערים בית לחם וחברון. שתי דרכים עתיקות אלו מהוות גם כיום עורקי תחבורה ראשיים בירושלים.

תוכנית גדס-אשבי

תוכנית גדס-אשבי היא תוכנית מתאר לירושלים שנערכה בשנת 1922 על ידי פטריק גדס (Patrick Geddes) בשיתוף האדריכל צ'ארלס רוברט אשבי (C.R. Ashbee) ששימש "יועץ אזרחי למושל ירושלים" (Civic Advisor to the Governor of Jerusalem) וכמזכיר האגודה למען ירושלים.

תוכנית המתאר מתבססת על תוכנית שערך גדס בשנת 1919, וזו מתבססת על מתווה שהציע האדריכל ויליאם מקלין, הידועה כתוכנית מקלין. בתוכנית זו נקבע כי העיר העתיקה תהווה מרכז אסתטי ורוחני המיועד לשימור, אך ללא חשיבות פונקציונלית, וכי כל פיתוח עתידי של העיר יהיה לכיוון מערב.

בתוכנית שערך גדס ב-1919 נשמרו העקרונות של תוכנית מקלין, אך פיתוח העיר הוסט לכיוון צפון-מזרח. אחת הסיבות לשינוי זה הייתה משיכתו של גדס לתכנון האוניברסיטה העברית על הר הצופים, בצד חשיבותה של העיר העתיקה כמרכז אליו הולכות כל הדרכים. כן נשמר העיקרון על פיו לא תהיה בנייה סביב העיר העתיקה.

התוכנית היוותה סינתזה של התוכניות שהוגשו עד אז, ולתקנות שפרסם המושל הצבאי של ירושלים, רונלד סטורס. החידוש העיקרי בתוכנית זו היה הוספת מקום לשטחי תעשייה סמוך לעורקי תחבורה ראשיים. התוכנית ביססה את התכנון העירוני של ירושלים על עיקרון ייעודי הקרקע (Zoning).

'תוכנית גדס-אשבי' הייתה חלק מפעולות 'האגודה למען ירושלים' ובסיס לתוכניות המתאר הבריטיות שבאו אחריה.

תוכנית גדס (ירושלים)

תוכנית גדס (ירושלים) היא תוכנית אב לעיר ירושלים שהוגשה על ידי האדריכל פטריק גדס לשלטונות המנדט והאגודה למען ירושלים בשנת 1919.

תוכנית מקלין

תוכנית מקלין הוא שמה של תוכנית המתאר הראשונה של ירושלים. היא נערכה בשנת 1918 על ידי האדריכל ויליאם מקלין על פי הזמנה של מושל ירושלים, רונלד סטורס.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.