רוזני וילנה

רוזני וילנה היה ארגון של קהילות ליטא רוסיה ופולין לאיסוף כספים עבור מפעלים יהודיים משותפים, בראשם תמיכה ביהודי ארץ ישראל באמצעות כספי החלוקה. הארגון התקיים לאורך כל המאה ה-19 והיה רוב ימיו ארגון חשאי על מנת להסתיר את פעולותיו מעיני משטר הצאר, שחשד שההתארגנות היהודית היא חלק ממזימה עולמית. בנוסף פעלו היהודים בניגוד לחוק מפורש שאסר להוציא כספים מרוסיה אל מדינות אויבהאימפריה העות'מאנית, שארץ ישראל הייתה חלק ממנה הייתה ארץ אויב).

מבנה ארגוני ופעילים עיקריים

הארגון קם בשנות ה-90 של המאה ה-18, כאשר מוסדותיו ומבנהו הארגוני נסגרו ב-1798. בראשו עמדו נגידים שהיו גבאי קהילות, סוחרים ובנקאים יהודים עתירי-ממון ובצידם כיהנה הנהגה רוחנית של גדולי תורה, כולם פעלו בהתנדבות. כל הנגידים שעמדו בראש הארגון היו בעלי זיקה למשפחת הגר"א (הגאון מווילנה). בראש הארגון עמדו בני משפחות שכולן היו נצר למשפחת סבו של הגר"א, משפחת משה רבקש, בעל "באר הגולה" והנגידות עברה בין בני המשפחה, כולל חתנים. במאה ה-19 כיהנו יחד שלושת ראשי הארגון הראשונים כארבעים שנה. היו אלה ר' אריה לייב פעסעלעס, ר' משולם זלמן ב"ר יעקב אורי (ר' זלמן אורי'ס), ור' שמואל חרי"ק (חתן ר' יהודה קלאצקי). הם נקראו "שלושת עמודי וילנה".[1]

בעל הסמכות הרבנית הבולטת בראשית הארגון היה ר' חיים מוולוז'ין, תלמידו של הגר"א, מייסד וראש ישיבת וולוז'ין. אחריו כיהנו בתפקיד בנו, יצחק, ר' אריה לייב קצנלבוגן אב"ד בריסק ואחרים. סמכותם נגעה בעיקר להחלטות עקרוניות ולהתוויית הדרך האמונית להפעלת הארגון. הם גם חתומים על רוב המכתבים בנושאים עקרוניים.

ההשכלה העסקית והבנקאית של הנגידים ומינוי מזכירים במשרה מלאה באו לידי ביטוי בניהול מתקדם של הכספים, ברישום מדויק, בספרי קבלות ושטרי חוב מסודרים ובשליטה מקצועית בזרימת הכספים בכל הערוצים.

פעילות

הפעילות העיקרית של הארגון הייתה איסוף כספים על מנת לחלקם ליהודים אשכנזים שעלו לארץ ישראל. הקבוצה הראשונה שנהנתה מכספי החלוקה שאספו רוזני וילנה הייתה דווקא קבוצה של חסידים, עליית תלמידי הבעל שם טוב בראשות ר' מנחם מנדל מוויטבסק, שעלו בשנת 1778 לצפת, בניגוד לקו המתנגדי המובהק של הארגון. ההיסטוריון אריה מורגנשטרן מדגיש שנקודה זו מבהירה את היחס שייחסו ליישוב הארץ כערך עליון, מעל לסכסוכים הקשים שבין מתנגדים לחסידים. בהמשך תמך הארגון באופן פעיל בעליית תלמידי הגר"א, בשנת 1808 והיווה את ה"גב" הכלכלי של עלייה זו ושל רוב היישוב האשכנזי בארץ ישראל ובכלל זה עדות החסידים השונות.

בהמשך קיים הארגון קשר באמצעות שד"רים, כלומר שליחים, הן עם ה"כוללים" בארץ ישראל והן עם ארגוני החלוקה האחרים: ועד פקידי קושטא, שדאג ליהודים הספרדים בירושלים וארגון הפקידים והאמרכלים של אמסטרדם שאסף כספים עבור כל יהודי ארץ ישראל מקהילות במערב אירופה והיה גם הוא שותף פעיל בניהול מרחוק של קהילת הפרושים, כפי שנקראו מקבלי החלוקה המתנגדים בארץ ישראל. בניגוד לוועדים אלה, שפעלו בגלוי ותוך שיתוף פעולה מסוים עם השלטונות, כל מגעיו של הארגון היו תחת מעטה חשאיות כבד (סיסמתו הייתה "כבוד אלוקים הסתר דבר"[2]). המכתבים שהועברו נכתבו בקודים והשד"רים נפגשו עם בכירי הארגון במקומות מסתור. הסכנה הייתה אמיתית ביותר, כך למשל ר' דובער שניאורי, "האדמו"ר האמצעי" של חב"ד, נתפס על ידי המשטרה ב-1827 כאשר הוא עוסק בהעברת כספי הארגון עבור הקהילה בחברון ונאסר.

על אף החשאיות, ראשי הארגון, שהיו לרוב העשירים והבכירים שבין יהודי ליטא, קיימו קשרים רצופים עם פקידות השלטונות. כתוצאה מכך פעלו ראשי הארגון לקידום מטרותיו גם במגעיהם העסקיים והפוליטיים וכן תוך מתן שוחד לפקידים.

בתמורה לתמיכה הכספית והארגונית נטל על עצמו הארגון אחריות לתחומי חיים רבים של העולים ולמעשה ניהל את המתיישבים מרחוק. רוזני וילנה קבעו מי יהיו ראשי הקהל, אילו פעילויות מותר לקיים בארץ הקודש (לימוד תורה) ואלו לא (למשל היה איסור על מלאכה, מתוך תפיסה שהעולים הם "חיל חלוץ" של קדושים שאל להם לבזבז את זמנם ומרצם בעבודה). הארגון גם שלח את הרב משה ריבלין לכהן ברבנות העיר ולהסדיר את הסכסוכים בין פליטי צפת לתושבי ירושלים. כל הסדר בארץ (רכישת קרקעות, הסדרים בין אשכנזים לספרדים והסדרים מול החסידים) הובא לאישור הרוזנים ובטל אם לא הסכימו לו. לעיתים מכנה הארגון את עצמו "רוזני ארץ ישראל" וראש הארגון ר' חיים סג"ל לנדא (בנו של "הנודע ביהודה", ר' יחזקאל לנדא), מכנה את עצמו "נשיא ארץ ישראל". הפרושים נטו לקבל את מרות רוזני וילנה, לפחות עד 1909 (מועד פטירת ר' שמואל סלנט), ואילו החסידים נטו להתעלם מהוראות הרוזנים, דבר שגרר תכתובת עניפה ובכללה איומים על הקטנת קצבאות החלוקה ואף הפסקתן המוחלטת שנעה בין היישוב בארץ ,וילנה, אמסטרדם וקושטא.

על היחס לארגון ולעומדים בראשו ניתן ללמוד ממכתב ששלח ר' נתן נטע בנו של ר' מנחם מנדל משקלוב לצבי הירש להרן:

הנוגע בכבודם עתיד ליתן את הדין כי הוא מכפויי טובה לצדיקים גדולים העוסקים לשם שמיים ומכניסין את עצמם כמעט בחשש סכנה... שמים בה' אלוקי ישראל ביטחונם שלא יאונה להם כל אוון וכותבין ושולחין ומתעסקים ומחזיקים יסוד היישוב בכללו... ודאי נסיון גדול הוא אשר אי אפשר להעלות על הכתב.

אריה מורגנשטרן, השיבה לירושלים עמוד 53

הארגון לא עסק רק בתמיכה בעלייה והתיישבות אלא גם בגבאות עבור מפעלים שראה בהם ערך כלל-יהודי, ובראש מפעלים אלה מימון "אם הישיבות", ישיבת וולוז'ין ותלמידיה וקופת צדקה לעניים שניהלה בין היתר את מפעל "קמחא דפסחא", רכישת צורכי חג לעניים. איסוף הכספים נערך באופן מסודר מהקהילות במרחב ליטא-פולין-רוסיה במסגרת שנקראה "הצדקה הגדולה" שכללה חלוקה לפלכים שבראש כל אחד מהם ניצב גבאי שהיה אחראי על איסוף הכספים בפלך שלו והזרמתם לווילנה. הכספים נתרמו בקופות "מתן בסתר" בבתי הכנסת. כספי הציבור שימשו לא אחת לניהול מאבקים מול השלטונות לצורך ביטול גזירות שנגזרו על היהודים (כמו פקודת הגיוס לצבא הצאר מ-1827) ולשיחוד פקידים בממשל.

הרוזנים שלחו שד"רים לקהילות שכנות כגון קהילת ברלין וקהילת קניגסברג כדי להלהיב אותן לסיוע ליהודי ארץ ישראל ולגייס מהן כספים.

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ הלל נח מגיד שטיינשניידר, עיר ווילנה, דפוס ראם, תר"ס, עמוד 140.
  2. ^ ספר משלי, פרק כ"ה, פסוק ב'
בית הכנסת העתיק מוצא

בית הכנסת העתיק מוצא הוא בית כנסת הנמצא סמוך לסיבוב מוצא בכביש ירושלים-תל אביב. מיקומו של בית הכנסת ליד שרידים ארכאולוגיים מהתקופה הישראלית ומתקופת בית שני יחד עם מעינות שופעי מים בקרבתו, הביאו למסקנה כי בסביבתו שכנה העיר מֹּצָה המקראית.

החלוקה

החלוקה היא מונח שנטבע בתקופת היישוב הישן, המתייחס למגביות שנוהלו בארצות הגולה במטרת איסוף כסף לשם תמיכה בתלמידי-חכמים ובעניים בארץ ישראל. נוהל זה של חלוקה ננהג למען עניי הארץ בעיקר אך בתפיסה האשכנזית של החלוקה ניתן לכולם.

היישוב הישן

היישוב הישן הוא מונח המתייחס לחברה היהודית הוותיקה בארץ ישראל, אשר צמיחתה התגברה שוב ברבע האחרון של המאה ה-18 ובמשך המאה ה-19 במהלך התקופה העות'מאנית. ההיסטוריוגרפיה הישראלית מתקפת את קיומה עד שנות מלחמת העולם הראשונה, וחלקים ממנה עד שנת תש"ח (1948). הכינוי "יישוב ישן" נטבע בשלהי המאה ה-19. כמו כן, הכינוי משמש עד היום בחברה החרדית, הבא לתאר את הפלג החרדי מצאצאי היישוב הישן, הייחודי בלבושו ובמנהגיו.

בראשית שנות השמונים של המאה ה-19 החלה תקופה חדשה בדברי ימי היישוב, כאשר החל גל העלייה הראשונה בשנת תרמ"ב (1881), והתגברה צמיחתו של "היישוב היהודי החדש". בספרות המחקר מתוארת התרחבותו של היישוב היהודי בארץ על ידי שתי החברות; תחילתו ברוב "הישן" והוותיק, אשר אליו הצטרפו העולים החדשים יוצרי "החדש", והמשכו בצמיחה משותפת, תוך כדי עימות ויצירה הדדית של שתי הקהילות גם יחד.

חיים מוולוז'ין

הרב חיים איצקוביץ, ידוע יותר בשם רבי חיים מוולוז'ין (ז' בסיוון ה'תק"ט, 24 במאי 1749 - י"ד בסיוון ה'תקפ"א, 14 ביוני 1821), היה תלמיד בולט של הגאון מווילנה, מייסדה של ישיבת עץ חיים, המוכרת כישיבת וולוז'ין - "אם הישיבות", ורב העיירה וולוז'ין.

כולל (היישוב הישן)

כולל היה כינוי להתארגנות הכלכלית, העדתית, החברתית והדתית בארץ ישראל של חבורת יהודים יוצאי עיר או ארץ משותפת בימי היישוב הישן. היהודים שהתגוררו עדיין באותן ערים או ארצות תרמו את כספי החלוקה להחזקת הכוללים, כדי לממן את ישיבתם של אחיהם בארץ ישראל. בשל כך התפתחו הארגונים לפי ארצות-מוצא. יהודי שעלה לארץ היה נרשם בפנקס (כעין מיפקד) של גבאי קהילתו בארץ, כדי שיהיה זכאי לסיוע מהארגון הקהילתי. ההכללה בפנקס היא כנראה מקור השם "כולל".

הכוללים פעלו בעיקר בירושלים, ובמאה ה-19 פעלו עשרות; לדוגמה כולל חב"ד, כולל אונגרין, כולל רייסין, כולל הולנד ודויטשלנד (הו"ד), כולל חיבת ירושלים, כולל ורשה ואחרים. במחצית המאה ה-19 איחד ר' יוסף ריבלין כמעט את כל כוללות האשכנזים תחת הוועד הכללי כנסת ישראל, אם כי לאחר זמן היו שוב כאלה שנפרדו לכולל משלהם.

הכוללות הקימו "חצרות" לבני הקהילה, ובהן דירות מגורים, בית-מדרש, חנויות או בתי-מלאכה. עולה מחו"ל שנמנה עם כולל מסוים יכול היה לפנות להנהלת הכולל בבקשה להתגורר בחצר הכולל "שלו". שכונת בתי מחסה למשל הוקמה על ידי כולל הו"ד; שכונת בתי אונגרין הקומה על ידי כולל שומרי החומות שמקורה מהונגריה; כולל רייסין הקים את חצר רייסין בנחלאות, וכיוצא בזאת כוללים אחרים. במלחמת העולם הראשונה התרסקה יהדות מזרח אירופה שהייתה מקור כלכלי חשוב לתרומות לכוללים, ופעילותם נפגעה.

רוב הכוללים שהיו פעילים עד 1914, אינם פעילים עוד. והשם 'כולל' משמש היום בעיקר לכולל אברכים.

כולל שומרי החומות

כולל שומרי החומות הוא ארגון קהילתי תורני, במתכונת כולל, שהוקם בירושלים ב-1856. מייסדיו היו יוצאי יהדות הונגריה ופעלו להיטיב את מצבם של בני קהילתם בעיר. הכולל כונה לעיתים "כולל אונגרין".

הכולל מתפקד עד היום ומחזיק תלמוד תורה, כוללי אברכים והקים קריות מגורים בגבעת שאול, ברמות אלון וברמת שלמה.

משה ריבלין

הרב משה ריבלין (מכונה משה מגיד ריבלין; אלול ה'תק"ם, קיץ 1780 - כ"ח באלול ה'תר"ו, 19 בספטמבר 1846) היה מגיד מישרים ומנהיג הקהילה האשכנזית בירושלים בשנים תר"א - תר"ו (1841–1846).

עליית החסידים

עליית החסידים או עליית תלמידי הבעל שם טוב היא גלי עליית החסידים לארץ ישראל בקבוצות וביחידים משנת ה'תק"ז (1747) ביניהם רבים הקשורים לרבי ישראל בעל שם טוב. את עלייה זו מציינת במיוחד שיירה המונית שבאה בשנת ה'תקל"ז (1777) והתיישבה בגליל, הייתה השיירה המשמעותית הראשונה של חסידים שהגיעה לארץ והגדולה מבין הקבוצות שהגיעו באותה תקופה.

השיירה הונהגה בראשות רבי מנחם מנדל מוויטבסק ורבי אברהם מקליסק תלמידיו של המגיד ממזריטש ממשיכו של הבעש"ט ומנתה כ-300 איש שהיוו כ-5 אחוזים מכלל היהודים בארץ ישראל באותו הזמן. רוב רובם של העולים בעלייה זו לא היו חסידים, אלא כאלו שהצטרפו לקבוצה החסידית בדרך לארץ. בזכות עלייה זו והתשתית שיצרה חוזקו קהילות יהודיות שונות בארץ והתחזקו קשרים בין יהודי אשכנז החסידים לבין חכמי הנסתר תלמידי קבלת האר"י הספרדיים.

עליית תלמידי הגר"א

עליית תלמידי הגר"א הוא גל העליות של קבוצות עולים מליטא שהתיישבו בארץ ישראל בתחילת המאה ה-19 ובמהלכה.

עלייה זו כללה מאות עולים ובתוכם משפחות צעירות, שעלו ארצה בשלושה גלים עיקריים. הם נקראו כך מפני שכמה מהבולטים שבהם הכירו את הגר"א והיו קרובים למשנתו.

עליה זו נתמכה כמו כל היישוב בארץ גם מכספי החלוקה שנאספו על ידי השד"רים.

אנשי עלייה זו וצאצאיהם ב"יישוב הישן" נקראו "פרושים".

קופת מעות ארץ הקודש

קופת מעות ארץ הקודש היה מנגנון איסוף "מעות ארץ ישראל" מאת האשכנזים בארצות הגולה בעיקר מרוסיה הלבנה למען היישוב האשכנזי בארץ ישראל שהיה אז בעיקרו מקרב החסידים. נוסד על ידי רבי מנחם מנדל מוויטבסק תקופה קצרה אחרי עליית החסידים הגדולה ב-1777. בראשות המגבית בחו"ל עמד רבי שניאור זלמן מלאדי מייסד חסידות חב"ד.

שד"ר

שַׁדָּ"ר (ראשי תיבות של שָׁלִיחַ דְרַבָּנָן) היה כינויים של יהודים שנשלחו מארץ ישראל לקהילות הגולה כדי לגייס תרומות לקיומו וחיזוקו של היישוב היהודי בארץ ישראל. מוסד שליחי ארץ ישראל אשר החל בעת העתיקה, התפתח ותרם רבות לקשר בין יהדות הגולה לבין היהודים בארץ ישראל, ולחיי התרבות של הקהילות היהודיות בכל אתר, ומתקיים במתכונתו החדשה עד ימינו.

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.