רודניצ'אר

רוּדְנִיצָ'ארבולגרית: Рудничар, "כורה פחם") הייתה אוניית מעפילים שהפעיל ד"ר ברוך קונפינו במסגרת מפעל ההעפלה הפרטי שלו מבולגריה. בין ה-28 ביולי ל-25 בדצמבר 1939 ערכה הספינה ארבע הפלגות לארץ ישראל המנדטורית ובמסגרתן העפילו לארץ 1,638 מעפילים מהונגריה, בולגריה וצ'כוסלובקיה.[1]

"רוּדְנִיצָ'אר"
Рудничар
Rudnichar
אוניית המעפילים "רודניצ'אר"
ארגון ברוך קונפינו
קורות ההפלגה
נמל המוצא נמל וארנה, בולגריה
רב החובל אנטון פרודקין בהפלגות א'-ג'
גריגורי גורבטנקו בהפלגה ד'
נתוני האונייה
סוג האונייה אוניית משא
הושקה 1875 בסטוקהולם
תאריך רכישה 1939
תפוסה 400 טונות
גודל הצוות 8 אנשי צוות
גורלה טבעה ב-14 בפברואר 1942
מקום טביעתה בסמוך לבוספורוס
אוניית המעפילים רודניצ'אר - מסלול
מסלול "רודניצ'אר
Anton Prudkin revolutionary and spy
אנטון פרודקין, קברניט הרודניצ'אר בהפלגות א'-ג'
Beit olim december 1939 b
כרטיס בית עולים אשר ניתן בתל אביב, בדצמבר 1939 למעפילי הרודניצ'אר ג'

רקע גאו-פוליטי

בבולגריה

בשלהי שנות ה-30 של המאה ה-20 התקרבה בולגריה במדיניותה לגרמניה הנאצית מסיבות כלכליות וכן על רקע רצונה להשיב לעצמה את השטחים אותם איבדה במסגרת חוזה ניי אשר סיים את מלחמת העולם הראשונה. התקרבות זו לוותה בהגברת האנטישמיות בממלכה, אשר בהמשך הפכה לממוסדת.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה הכריזה בולגריה על נייטרליות, אך קווי מדיניותה היו אוהדים לגרמניה. עוד קודם לפריצת המלחמה, נודע כי הממשלה מתכוונת ל"טפל" בנתינים הזרים בבולגריה. בבולגריה התגוררו כ-4,000 נתינים זרים או מחוסרי נתינות רובם ככולם יהודים. הם היו בעיקרם פליטי המלחמות השונות בבלקן שהגיעו לבולגריה במסגרת טרנספר אוכלוסיות, או שנמלטו מחמת הקרבות. עם הגעת הידיעות לקהילות היהודיות על דבר הגירוש הקרב, החלו מקצת מהנתינים הזרים לחפש אפיקי עלייה לישראל. ב-16 בספטמבר 1939 פרסם מפקד המשטרה הבולגרית הקולונל אטאנאס פאנטב צו גירוש לנתינים הזרים בבולגריה. נתיני המדינות הזרות בעיקר מטורקיה ומיוון התקבלו במדינותיהם, אך מחוסרי הנתינות הושארו בשטח ההפקר בגבולות יוון, טורקיה ובולגריה, כשהם נתונים להתקפות משמרות הגבול.

הפעלת לחץ כבד על ידי הקונסיסטוריה היהודית של בולגריה מחד, חוסר האפשרות לפתור את "בעיית" היהודים והפוטנציאל להסתבכות בינלאומית מאידך, הובילו את מפקד המשטרה הבולגרית להגיע להסכמה עם הקונסיסטוריה, על העברת הפליטים לווארנה וממנה לשלחם מבולגריה על גבי ספינות העושות דרכן לארץ ישראל. ככל הנראה גם שולמו סכומי כסף נכבדים. מאות רבות של פליטים גדשו את העיר ונציגי הקהילה היהודית בעיר, שיכנו אותם במוסדות הציבור של הקהילה ודאגו ככל הניתן למחסורם. מצבם הפיסי והכלכלי של הפליטים היה קשה, ובמקביל הפעיל הקולונל פאנטב לחץ כבד על הפקידות המקומית וראשי הקהילה לשלחם מבולגריה מהר ככל הניתן.[2][3]

בהונגריה וצ'כוסלובקיה

בשלהי שנות ה-30 החלה חקיקה אנטי-יהודית בהונגריה. מיקלוש הורטי נקט במדיניות פרו-גרמנית לצורך גריפת רווחים טריטוריאליים על חשבון שכנותיה של הונגריה ובעיקר צ'כוסלובקיה. במאי 1938 נחקק חוק שקבע נומרוס קלאוזוס וכן מכסת העסקה במקצועות מסוימים ואיסור שחיטה כשרה. ב-1939 נחקק חוק גזע נוסף. לאחר ועידת מינכן נמסר חבל הסודטים לגרמניה ובהמשך חולקה צ'כוסלובקיה בפועל, תוך שחלקים מסלובקיה עוברים להונגריה. עם מסירת חבל הסודטים לגרמניה הוחל ברדיפת יהודי החבל, ובצ'כוסלובקיה עצמה גברו רדיפות היהודים, בעיקר לאחר התפטרותו של הנשיא אדווארד בנש וזאת במטרה לרצות את גרמניה. אירועים אילו הגבירו את כוונות העלייה בקרב יהודי המדינות והחלה פעילות בתחום, הן מאורגנת והן פרטית.

באותה העת פעלה בהונגריה התנועה הרוויזיוניסטית להעלאת מעפילים לישראל, אם כי בעיקר בני נוער ובמספרים קטנים. אקוש אפשטיין איש הציונים הכלליים פעל באופן עצמאי להעלאת יהודים מהונגריה מכל הגילאים. אפשטיין קיבל תמיכה לרעיון "עלייה ב'" מחברי הנוער הציוני וכן הפועל המזרחי והוא חבר לברוך קונפינו וארקדי סלוצקיס, לו היו קשרים עסקיים ביוון וכן כבר נטל חלק בארגון העלאת יהודים מהונגריה. לאחר שהגיעו לסיכומים ביניהם החלו יהודים לזרום מהונגריה דרך הדנובה לבולגריה במטרה לעלות לארץ ישראל. הם הגיעו לווארנה ובורגס ושוכנו על ידי קונפינו ועל חשבונו בבתי בני הקהילה היהודית בעיר. בשתי ההפלגות הראשונות, ולפי תאום מוקדם בין הנוגעים בדבר ובכלל זה שלטונות שתי המדינות הגיעו היהודים לבולגריה כתיירים וצוידו ב"פתק" החתום על ידי קונפינו המאשר שבולגריה היא אדמת מעבר עבורם בדרכם לארץ ישראל. פתקים אלו היו קבילים על ידי המשטרה הבולגרית. בשלב מסוים נשלח להונגריה שלמה ליפסקי (תמיר) מטעם המוסד לעלייה ב' במטרה לארגן את מפעל העלייה תחת המוסד לעלייה ב' ולהפסיק את העלייה הפרטית. לאחר שהגיע לבודפשט ונפגש עם אקוש אפשטיין, שוכנע ואף סייע למפעל ההעפלה הפרטי.[3][4]

רכישת הספינה וצוותה

ברוך קונפינו החל את מפעל ההעפלה הפרטי שלו עם הספינה אגיוס ניקולאוס אשר נשכרה על ידו. ב-14 באפריל 1939 הפליגה הספינה מנמל בורגס ועליה 309 מעפילים מחציתם מהונגריה ומחציתם מבולגריה, וב-19 במאי נחתו המעפילים בדרום הארץ. אף על פי שהיה נתון בוויכוח נוקב עם ראשי התנועה הציונית בבולגריה וחשוף לביקורת ציבורית, בעיקר בעיתונות בבולגריה ובארץ ישראל, החליט קונפינו להמשיך במפעלו, לרכוש ספינה ולהקים חברת ספנות. הוא רכש את הספינה רודניצ'אר אשר במקור שימשה כספינת דיג והוסבה להובלת פחם בים השחור. הייתה זו ספינה הבנויה ממתכת, בעלת תפוסה של 300–350 נוסעים שהתאימה גם להפלגת נהר. היא נרכשה בכספי המעפילים שהגיעו לבורגס, גם בכספים העודפים מקרב מעפילי ה"אגיוס ניקולאוס" וגם בכספו האישי של קונפינו. הרודניצ'אר נוקתה ושופצה על ידי נוסעיה המיועדים ואובזרה באמצעי בטיחות מינימליים. נקבעה שיטת ההפלגה ובמסגרתה הפליגה הספינה לאורך חופי אנטוליה, עצרה להצטיידות בדרך, הגיעה בסמיכות לארץ ישראל ועגנה מחוץ למים הטריטוריאליים. בהמשך, ירדו המעפילים לסירות קטנות יותר והגיעו לחוף, בדרך כלל בחתירת משוטים.[5]

קברניט הספינה היה אנטון מָקַרוביץ' פְּרוּדְקִין (בבולגרית: Антон Макарович Прудкин‏; 16 בינואר 1880, רוסה, נסיכות בולגריה1 באוגוסט 1942, וארנה, ממלכת בולגריה), אשר היה בנו של חייל בצבא האימפריה הרוסית שלחם במהלך המלחמה העות'מאנית-רוסית (1877–1878) והשתקע בבולגריה. לאחר מספר שנים חזרה המשפחה לרוסיה ובראשית המאה ה-20 שב פרודקין לבולגריה ולחם במהלך מלחמות הבלקן. הוא נודע כאנרכיסט והיה מקורב לניצי מפלגת הפועלים הסוציאל-דמוקרטית והתנועה המהפכנית המקדונית, תוך השתתפות בפיגועים נגד מטרות עות'מאניות. כמו כן היה פעיל בארגוני ימאים שונים. עוד במהלך מלחמת העולם הראשונה נעצר בחשד לריגול לטובת האימפריה הרוסית, נשפט ונדון למאסר. בתקופת שלטונו של אלכסנדר סטמבוליסקי שוחרר ממאסרו ונמנה עם חוגי מפלגת האיכרים. ב-1923 השתתף בניסיון הפיכת הנפל של הקומוניסטים בבולגריה, נעצר, נשפט ונדון למאסר עולם. ב-1936, זכה לחנינה ושוחרר. לאחר שחרורו חזר לעבוד כרב חובל במשרות מזדמנות ופעל בעיקר מנמל וארנה, שם יצר קשר עם ברוך קונפינו. במאי 1942 נעצר פרודקין בחשד לריגול לטובת ברית המועצות וב-1 באוגוסט 1942 הוצא להורג. בהמשך, טוהר שמו של פרודקין על ידי השלטון הקומוניסטי. בווארנה מנציח אחד הרחובות את שמו.[6] גם סגנו של פרודקין, גריגורי טִמוֹפְיֶיב גוֹרְבָּטֶנְקוֹ (רוסית:Григорий Тимофеев Горбатенко) והמהנדס הראשי של הספינה קרבצ'נקו היו ימאים ממוצא רוסי אשר הועסקו במשרות מזדמנות.[5]

ארבע הפלגות הרודניצ'אר

ב-27 ביולי 1939 יצאה הפלגת המעפילים רודניצ'אר א' מנמל וארנה ועל סיפונה 305 מעפילים. ההפלגה התבצעה בתנאי צפיפות קשים משום שלמכסת המעפילים הראשונית, נוספו כמה עשרות מיהודי פלובדיב שהיו צפויים לגירוש בשל היותם נתינים זרים. לדברי קונפינו, עולים אלו לא שילמו עבור ההפלגה. ב-10 באוגוסט הגיעה הרודניצ'אר אל מול חופי נתניה והנוסעים הורדו לסירות ולמפרשית והם הגיעו בחתירת משוטים אל חיפה. המעפילים נעצרו על ידי הבריטים ובהמשך שוחררו. הרודניצ'אר שבה לנמל וארנה והצלחת ההפלגה הראשונה הובילה להגברת המוטיבציה לעלייה מהונגריה.

בעקבות ההפלגה הגישו הבריטים מחאה חריפה לממשלה הבולגרית, אך בשלב זה נמנעו מהבולגרים מפעולה. קונפינו חבר לאנגל פסקאלב, לו היו קשרים במנגנוני הביטחון הבולגרים וככל הנראה גם בעולם התחתון והוא סייע לו בארגון הלוגיסטי ובקשרים מול השלטונות. כאמור, שלמה ליפסקי שנשלח להונגריה כדי להפסיק את מפעל ההעפלה הפרטי, סייע בסופו של דבר לקונפינו ואפשטיין באיתור מועמדים לעלייה מקרב חברי החלוץ. היהודים מהונגריה הגיעו דרך הדנובה לרוסה וממנה לווארנה. ב-2 בספטמבר יצאה הרודניצ'אר מנמל וארנה להפלגתה השנייה - רודניצ'אר ב' ועל סיפונה 371 מעפילים. ב-15 בספטמבר 1939 הגיעו הנוסעים אל מול חופי תל אביב מבלי להתגלות על ידי הצבא הבריטי.

לקראת ההפלגה השלישית, שכר קונפינו ספינה יוגוסלבית בשם "הנסיכה אליזבת" והיא הפליגה מבודפשט ועליה מעפילים מהונגריה, עגנה בברטיסלאבה והעלתה מעפילים, ומשם כשעל סיפונה 360 נוסעים הפליגה לנמל בורגס. בנמל בורגס הועלו המעפילים על הרודניצ'אר אשר הפליגה לווארנה - בהפלגה שכונתה רודניצ'אר ג'. בווארנה נקשרה לרודניצ'אר ספינת מנוע בשם "קוֹאוֹפֶּרָטוֹר" ועל סיפונה כ-100 מעפילים רובם פליטי מבצע "המסע לגירוש נתינים זרים" שהועלו בכוח על הספינה על ידי המשטרה הבולגרית, תוך הפעלת אלימות רבה על ידי השוטרים. בסך הכל הפליגו בהפלגה השלישית של הרודניצ'אר, אשר יצאה מנמל וארנה ב-29 באוקטובר 457 מעפילים. ב-11 בנובמבר התריע שגריר בריטניה בבולגריה ג'ורג' ויליאם רנדל בפני הממשלה הבריטית על הפלגת הספינה וביקש למנוע את הגעתה לארץ ישראל. למרות פנייתו, ב-14 בנובמבר עגנה הספינה מול חופי נתניה ונוסעיה הורדו אל החוף. לפני ההפלגה פרצה שביתה של צוות הספינה בעידודו של אנטון פרודקין על רקע תביעות שכר ומששבה הספינה מהפלגתה השלישית פיטר קונפינו את פרודקין ומינה לתפקיד רב החובל את סגנו גורבטנקו. לאחר אסון הסלבדור נשכר פרודקין על ידי הקונסיסטוריה היהודית לצורך מתן חוות דעת מקצועית לוועדת החקירה שהוקמה. ממצאיו של פרודקין היו חמורים מאד.[7]

הנוסעים להפלגתה הרביעית של הרודניצ'אר - רודניצ'אר ד' הגיעו לרוסה מבודפשט על גבי ספינת נהר שהפליגה על הדנובה. מרוסה הגיעה הספינה לים השחור דרך נהר הדנובה, יומיים לפני קפיאתו של הנהר והיא עגנה בנמל וארנה. ב-25 בדצמבר 1939 הפליגה הרודניצ'אר מווארנה לארץ ישראל כשעל סיפונה 505 מעפילים. אל ספינה זו נקשרה ספינה נגררת, קטנה יותר בשם אוריון. ב-9 בינואר 1940 הגיעה הספינה אל מול חופי הארץ, המעפילים ירדו אל החוף ושולחו למחנה המעצר בעתלית.[5][3][4]

סיום פעולתה

לאחר תום ההפלגה הרביעית עגנה הספינה בנמל בראילה שברומניה במטרה להפליג בפעם החמישית עם מעפילים מברטיסלאבה. מפקד המשטרה הבולגרית הקולונל פאנטב הודיע לקונפינו שלא יתיר העלאת מעפילים בשטחי בולגריה והפרת הצו תוביל לנקיטת צעדים אישיים כנגד חברי הצוות. קונפינו טען בזיכרונותיו כי האיסור נבע מרצונם של הבולגרים להשתמש בספינה למטרות ריגול כנגד טורקיה. היסטוריונים גורסים כי הסיבה המרכזית הייתה הלחץ הכבד שהפעילה הממלכה המאוחדת באמצעות שגרירה בבולגריה ג'ורג' ויליאם רנדל, שתבע להפסיק את ההגירה הלא חוקית מבולגריה לארץ ישראל. משרד החוץ הבולגרי הורה למשטרה הבולגרית לאסור את המשך ההפלגות וזו, למורת רוחה, נענתה לדרישה.

עם זאת הפלגתה החמישית של הרודניצ'אר תוכננה לפברואר 1940 ואיסור המשטרה הבולגרית הוחל מה-20 במרץ. ככל הנראה בתקופה זו, הסב קונפינו את הספינה להובלת עצים בין נמלי הים השחור לצורך כיסוי גירעונותיו ולכן, נמנע משילוחה להפלגה החמישית לישראל. כפי הנראה בהפלגות מסחריות אלו עסק צוות הספינה גם בריגול אחר טורקיה. הפסקת הפעילות הובילה לגל לחצים על קונפינו ובכלל זה איום בתביעה משפטית מוועד קהילת פלובדיב בגין הפרת הסכמים. בווארנה נמצאו בעת ההיא 250 פליטי המסע לגירוש נתינים זרים במצב ירוד, ונטל כלכלתם נפל על הקהילה היהודית במקום. לאור המצב שכר קונפינו את הספינה ליברטאד והמשיך את מפעל ההעפלה שלו.[5][3]

ב-1941, לאחר כניסת הצבא הגרמני לבולגריה מתוקף הצטרפות הממלכה להסכם התלת צדדי, נשכרה הספינה על ידי הגרמנים ושימשה להובלת ציוד צבאי. ב-14 בפברואר 1942, טבעה הרודניצ'אר בסמוך לבוספורוס לאחר שנקלעה למזג אוויר קשה.

הערות שוליים

  1. ^ שלמה שאלתיאל, מארץ הולדת למולדת, עלייה והעפלה מבולגריה ודרכה בשנים 1939–1949, הוצאת עם עובד, תל אביב, 2004, עמוד 68.
  2. ^ חיים קשלס, קורות יהודי בולגריה, כרך ג' – תקופת השואה, הוצאת דבר, 1969, עמודים 27-28.
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 יוסף קונפורטי, מפעל העלייה של דר' קונפינו 1939-40, באתר "כולנו בולגרים" אתר הבית של יהודי בולגריה.
  4. ^ 4.0 4.1 אריה ל. אבנרי, מוולוס עד טאורוס- עשור ראשון להעפלה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 1986, עמודים 268-273.
  5. ^ 5.0 5.1 5.2 5.3 שלמה שאלתיאל, מארץ הולדת למולדת, עמודים 73-78.
  6. ^ רחוב אנטון פרודקין, באתר WikiMapia.
  7. ^ שלמה שאלתיאל, מארץ הולדת למולדת, עמודים 310-311.
ברוך קונפינו

ד"ר ברוך קונפינו (בבולגרית: Барух Кoнфино‏; 5 באוקטובר 1891, סופיה, נסיכות בולגריה – 16 ביולי 1982, גדרה, ישראל) היה רופא, חבר הקונסיסטוריה היהודית של בולגריה וסגן יושב ראש אגודת הציונים הכלליים "תאודור הרצל" בסופיה. בין 1939 ל-1940, ארגן קונפינו מפעל העפלה פרטי ובמסגרתו הפליגו מבולגריה 2,682 מעפילים ב-4 ספינות. המפעל הופסק לאחר אסון טביעת ספינת המעפילים סלבדור ועל קונפינו ומפקד המשטרה הבולגרית הקולונל אטאנאס פאנטב, הוטלה אחריות לאסון. לאחר מלחמת העולם השנייה נרתם קונפינו לסייע לשליח המוסד לעלייה ב' שייקה דן, בארגון העלייה ההמונית מבולגריה לישראל. דמותו של קונפינו נותרה שנויה במחלוקת נוקבת, על רקע אסון הסלבדור והטענות על ניצול כספי של המבקשים לעלות לישראל. מנגד נטען, כי מפעליו השונים סייעו להצלת אלפי פליטים יהודים והעלאת הרוב המוחלט של יהודי בולגריה לישראל.

ההעפלה

ההעפלה (המכונה גם "עלייה בלתי-לגאלית" ו"עלייה ב'") הייתה התנועה לכניסה בלתי חוקית של יהודים לארץ ישראל בדרכי הים והיבשה וב-1947 גם בדרך האוויר, אשר אורגנה על ידי היישוב העברי בתקופת המנדט הבריטי משנת 1934 ועד הקמת מדינת ישראל ב-1948 (כניסתם של יהודים לתחומי הארץ באופן בלתי מאורגן החלה מאז מלחמת העולם הראשונה, כאשר הונהג ממשל צבאי בריטי ואף קודם לכן, אך ההעפלה המאורגנת החלה ב-1934). היא כונתה גם עלייה ב', משום שנעשתה בד בבד עם העלייה החוקית שנמשכה באותה עת על פי תקנות ההגירה החמורות שנקבעו על ידי ממשלת המנדט הבריטית.

בהיסטוריוגרפיה מקובלת חלוקת תנועת ההעפלה מ-1934, לשלוש תקופות עיקריות:

תקופה ראשונה – בין השנים 1934–1939. ההעפלה התגברה בעקבות החמרת מצבם של יהודי גרמניה לאחר עליית המפלגה הנאצית לשלטון והתגברות האנטישמיות באירופה. הבריטים הגבילו את מספר רישיונות העלייה (סרטיפיקטים) שניתנו, בעקבות כך החלה העלייה הבלתי-לגאלית. ההעפלה הייתה מצומצמת וחסרת ארגון מרכזי, והתנהלה בעיקר בשלושה נתיבים: תנועות הנוער היהודיות הציוניות, כגון "החלוץ" במזרח אירופה ואנשי ארגון "ההגנה" בארץ; "עליית אף על פי" בניהול אנשי התנועה הרוויזיוניסטית וגורמים פרטיים.

תקופה שנייה - בין השנים 1939–1945. עקב התנערות הבריטים מהבטחותיהם למפעל הציוני, שינה דוד בן-גוריון את דעתו, מהתנגדות לעלייה בלתי-לגאלית לתמיכה בה והחליט, כחלק ממרד העלייה אותו יזם, לאמץ את "המוסד לעלייה ב'" שהוקם על ידי חברי קיבוצים מהקיבוץ המאוחד ולהעמיד בראשו את שאול אביגור. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה נהפכה ההעפלה למבצע הצלה. בתחילת המלחמה ההעפלה גאתה, אך לאחר מכן צומצמה מאוד עקב הקשיים הרבים שהציבה המלחמה. היא התמקדה בארצות הבלקן ובעלייה יבשתית ממדינות המזרח.

תקופה שלישית – בין השנים 1945–1948. לאחר מלחמת העולם השנייה גאתה ההעפלה בניהול "המוסד לעלייה ב" וכ-84,000 מעפילים, מהם מעל ל-70,000 באוניות בפיקוד ימאי הפלי"ם, הגיעו לחופי ארץ ישראל. הבריטים תפסו את רובם המוחלט של המעפילים, התירו את כניסת חלקם על חשבון הסרטיפיקטים שהוקצו על פי הספר הלבן, גירשו למעלה מ-52,000 מעפילים למחנות המעצר בקפריסין וגירשו את מעפילי "אקסודוס", חזרה למחנות העקורים בגרמניה. רבים מניצולי השואה רצו לעזוב את ארצותיהם, והבריחו את הגבולות למערב אירופה בעזרת ארגון "הבריחה" ושוכנו במחנות עקורים. בקיץ 1947 הוחל גם בהברחת מעפילים מארצות המגרב בצפון אפריקה. בנוסף הגיעו לארץ כ-150 מעפילים במטוסים (מבצע כנף).כיום מקובל להתייחס במונח "העפלה" גם לעליה למדינת ישראל לאחר הקמתה, אשר מקורה ביציאת יהודים בניגוד לחוק המקומי במדינות שאסרו על יהודיהן לעלות לארץ. הדוגמה הבולטת לכך היא העלייה ממרוקו. כבר בסוף התקופה העות'מאנית בארץ ישראל נכנסו עולים יהודים לארץ ישראל באופן בלתי לגאלי, בעקבות מגבלות שהטיל השלטון העות'מאני החל משנת 1881.

יהדות פלובדיב

תבנית:תוכן ימין

יהדות פלובדיב היא קהילה יהודית בת מספר קהלים שהתקיימה בעיר פלובדיב שבבולגריה, מהמאה ה-2 ועד המאה ה-6 או ה-7 ומתקיימת מהמאה ה-12 ועד ימינו. פלובדיב הייתה ערש התנועה הציונית בבולגריה וראשי קהילתה כיהנו במשך שנים ארוכות גם כראשי הקהילה היהודית במדינה. ב-1930 הגיעה הקהילה לשיא גודלה, מנתה 6,675 נפשות, והייתה השנייה בגודלה מבין קהילות יהדות בולגריה לאחר הבירה סופיה.

עדויות ארכאולוגיות להתיישבות יהודים בעיר מתוארכות לשלהי המאה ה-2 והן מן הקדומות בבולגריה. הייתה זו קהילה רומניוטית ולה בית כנסת וככל הנראה חרבה בין המאה ה-5 למאה ה-7. החל מראשית המאה ה-13, תקופת האימפריה הבולגרית השנייה, שוב מתועדת קהילה יהודית רומניוטית בעיר. בשלהי המאה ה-14, לאחר הכיבוש העות'מאני הגיעו לעיר מגורשים מהונגריה ובהמשך מגורשים מצרפת ומבוואריה אשר הקימו בעיר קהלים נפרדים. ב-1494 הגיעו לפלובדיב מגורשי ספרד ובמספרם הגדול החלו לשנות את אופי הקהילה, תוך ששאר הקהלים נטמעים בהדרגה לתוך הקהילה הספרדית. פלובדיב הייתה צומת מסחר חשובה, משום מיקומה על אם הדרך בין סופיה לאדירנה וסלוניקי ובני הקהילה התבלטו כסוחרים. במהלך המאה ה-17 נבנתה השכונה היהודית של העיר שנקראה אורטה מיזאר.

לאחר המלחמה העות'מאנית-רוסית (1878-1877) הפכה פלובדיב לבירת רומליה המזרחית מתוקף סיכומי קונגרס ברלין ולעיר הגיעו מאות פליטים מרחבי בולגריה. בתקופה זו היגרו לעיר יהודים מאזורי מולדובה, פולין ואוקראינה אשר חידשו את הקהילה האשכנזית בעיר. העיר הייתה ערש התנועה הציונית בבולגריה וב-29 בדצמבר 1898 נערכה בפלובדיב ועידת היסוד של ההסתדרות הציונית בבולגריה ונציגי הקהילה מילאו חלק חשוב בהנהגת התנועה. באופן הדרגתי, איבדה פלובדיב את בכירותה כמרכז הפוליטי של יהדות בולגריה לטובת עיר הבירה סופיה והתהליך הואץ לאחר מלחמת העולם הראשונה, עם ההגירה הפנימית הגדולה לסופיה. עשר השנים שבין 1939 ל-1949 היו המכריעות בתולדותיה. ב-1939 גורשו כשישית מבני הקהילה אל מחוץ לגבולות הממלכה במסגרת "המסע לגירוש נתינים זרים". ב-10 במרץ 1943 ניצלו יהודי פלובדיב משילוח למחנות ההשמדה, לאחר שכבר בוצעה אקציה בעיר ומאות רבות מבני הקהילה נעצרו ורוכזו בשטח בית הספר היהודי.

ב-9 בספטמבר 1944 התחוללה ברחבי בולגריה הפיכה שהובלה על ידי חזית המולדת הבולגרית וזכתה לחסות הצבא האדום אשר כוחותיו הגיעו לסופיה, והממשל הפרו-מלוכני סולק. במקביל השתלטו בכוחניות חברי "חזית המולדת היהודית", רובם חברי המפלגה הקומוניסטית על מוסדות הקהילה. פעילות התנועות הציוניות ותנועות הנוער התחדשה תוך עימותים מול הקומוניסטים היהודים ובהדרגה החל תהליך העלייה לישראל, אשר התעצם לאחר הקמת המדינה ובמסגרתו עלו כ-5,000 מיהודי העיר. עליית יהודים מפלובדיב נמשכה עד 1952 וגם לאחריה המשיכה הקהילה הקטנה שנותרה להתבלט בפעילות קהילתית בעלת סממנים יהודיים לאומיים, עניין שלא היה לרוח ממשלו של וולקו צ'רבנקוב. בהשראת צ'רבנקוב, בוצע במרץ 1953 "טיהור" בקהילה בשל "סטיות לאומניות" ובמסגרתו נעצרו וסולקו מתפקידם, מורים גננות וחלק מראשי הקהילה. לאורך שנות השלטון הקומוניסטי התמעטו חיי הקהילה וגברה ההתבוללות, אך יהודי העיר המשיכו לטול חלק בחיים הציבוריים בבולגריה. לאחר קריסת השלטון הקומוניסטי, עלו מקצת מיהודי העיר לישראל ובמקביל חודשה הפעילות הקהילתית. בשלהי העשור הראשון של המאה ה-21 מנתה הקהילה היהודית בפלובדיב 500 נפשות.

עמוס בן-ורד

עמוס בן-ורד (נולד ב-16 בפברואר 1927) הוא עיתונאי ישראלי.

עיתונאי בעיתון "הארץ", שדר רדיו וטלוויזיה. יו"ר אגודת העיתונאים בירושלים 1966-1968, בעל פרס משרד הביטחון ומשרד החינוך על כתבתו של כיבוש הכותל בשנת 1967[דרוש מקור], ממציא המילה "מסוק", מנהל סוכנות הידיעות הבין-לאומית יט"א (הסוכנות הטלגרפית היהודית) בירושלים 1970–1972, עורך ראשי של העיתון "Zionist Record" בדרום אפריקה 1972-1974, שדר ראשי בערוץ 33 - שידורי הכנסת של רשות השידור 2003-1994, במרבית עבודתו היה עיתונאי בעיתון "הארץ" 1954-1994.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.