רוברט מקסוול

רוברט מקסוול – (באנגלית: Robert Maxwell;‏ 10 ביוני 19235 בנובמבר 1991) היה איל תקשורת בריטי, פליט מלחמה יהודי שעשה את הונו מאפס. מקסוול, הבעלים של "תאגיד מקסוול לתקשורת", מת בנסיבות מסתוריות, והותיר אחריו חובות אדירים ותעלומות שעוד לא נפתרו לגמרי.

רוברט מקסוול
Robert Maxwell
רוברט מקסוול
מדינה הממלכה המאוחדת  הממלכה המאוחדת

קורות חיים

מקסוול נולד ב-1923 בשם יאן לודוויג היימן בנימין הוך למשפחה יהודית בעיירה סולוטבינו ברוסיה הקרפטית, אז בצ'כוסלובקיה (היום בריבונות אוקראינה). לאחר שחבל הארץ בה נולד עבר תהפוכות שלטוניות, הובלו בני משפחתו להורג בידי הנאצים, הוא הצליח להימלט וב-1940, היגר לאנגליה, שינה את שמו והתגייס לצבא הבריטי. במסגרת שרותו הצבאי לחם בגרמנים במלחמת העולם השנייה והגיע לדרגת סרן.

ב-1945 התחתן עם אליזבט מיינאר, צרפתייה אותה הכיר במסגרת הוועדה שקישרה בין משפחות צרפתיות וחיילים בריטיים, וחזר לחזית המלחמה. כעבור שלוש שנים פרש מהצבא ועבר לעסקים.

ב-1951 החל את דרכו העסקית עם רכישת בית ההוצאה לאור "פרגמון פרס", ותוך עשור היה לאיש עשיר.

ב-1964 נבחר לפרלמנט הבריטי כנציג של מפלגת הלייבור ממחוז באקינגהם, ונחשב פרלמנטר קולני ונמרץ. עיסוקו הפוליטי הסתיים כעבור שש שנים כאשר לא נבחר במחוז הבחירה שלו, והוא שב לעסקים.

ב-1980 הקים את תאגיד "מקסוול תקשורת", שהיה לגורם כלכלי מרכזי באירופה ובישראל.

ב-1990 החלו עיתונים ברחבי העולם לחקור את עסקיו של מקסוול לאחר שהתברר כי הוא שקוע בחובות כבדים. לאחר מותו התברר כי היקף חובותיו הסתכמו ב-400 מיליון פאונד.

ב-1991 מצא את מותו ביאכטה שלו בלב ים באיים הקנריים, ונסיבות המוות נותרו מעורפלות. הלוויתו נערכה בירושלים בהשתתפות צמרת המדינה. לאחר מותו התברר כי בניסיון למזער את חובותיו שלח ידו בקופות הפנסיה של עובדיו והותירם ללא כל זכויות. השערוריה שפרצה חשפה מעשי מרמה ושינתה באחת את דמותו - מטייקון תקשורת שהכל חפצו ביקרו כל עוד חי, הפך לאחר מותו לדמות הזוכה לכינויי גנאי רבים כמו נוכל ורמאי.

למקסוול ורעייתו אליזבט נולדו 9 ילדים. שניים מהם מתו. כמה מילדיו היו מעורבים בעסקי האב, ואחרים ניסו לפתח קריירה עסקית משלהם.

עסקים

מקסוול, איש גבוה ורחב גרם, החל את דרכו בעסקים לאחר מלחמת העולם השנייה. בשלהי תקופת שרותו שימש כצנזור של כוחות בעלות הברית, וכך טווה קשרים עם עיתונים ומו"לים. כשהשתחרר, עבד בעסקי המו"לות של אקסל שפרינגר, וב-1951 רכש חברה קטנה שהוציאה לאור שני כתבי עת מדעיים, בשם "פרגמון פרס". תוך שנים אחדות הפך את החברה לבית הוצאה לאור גדול ומפורסם, ונחשב לאיש עשיר.

לאחר שלא נבחר שוב לפרלמנט ופרש, חיפש המיליונר הצעיר דרך להשפיע על הפוליטיקה באמצעות רכישת עיתון יומי. ניסיונו לרכוש את העיתון News of the world נכשל כאשר רופרט מרדוק מנע זאת ממנו. מרדוק, טייקון תקשורת בעצמו, נחשב אז כוכב עולה בענף העיתונות, ומאז נחשב ליריבו הגדול של מקסוול.

ב-1980 הקים את תאגיד "מקסוול תקשורת", וכעבור 4 שנים רכש את "קבוצת מירור" הבריטית שכללה עיתונים וכתבי עת, בית ההוצאה מקמילן, את רשת בתי הספר "ברליץ", 50 אחוזים ממניות MTV האירופית, ועוד עסקים בעיקר בתחומי התקשורת. במשך 11 שנים התרחבה אימפריית התקשורת שלו ברחבי אירופה. מקסוול רכש קבוצת כדורגל מאוקספורד, והיה בין אנשי העסקים הראשונים אשר חדרו לארצות מזרח אירופה לאחר התמוטטות ברית המועצות. נציגו בארצות אלו היה יוסף לפיד,[1] אשר רכש בשמו וניהל שני עיתונים יומיים בהונגריה.

מקסוול בישראל

הקשר הראשון בין מקסוול לישראל נרקם עוד בהיותו קצין בצבא הבריטי, לאחר מלחמת העולם השנייה כשהיה שותף למגעים על מכירת נשק בין ישראל לצ'כוסלובקיה[דרוש מקור]. לאחר מכן, כך נטען, סייע למוסד בתרומות ובקשרים שטווה עבורו בארצות מזרח אירופה.

באמצע שנות ה-80, החל את פעילותו העסקית בארץ. השקעתו הראשונה הייתה ברכישת העיתון מעריב, שעמד בפני משבר חמור. מקסוול הזרים כסף לעיתון, השקיע במכונות דפוס צבעוניות וציוד טכנולוגי חדיש, ומינה עורכים ומנהלים מטעמו. במקביל המשיך והרחיב את השקעותיו בארץ. בתוך תקופה קצרה רכש חבילת מניות של החברות טבע וסאיטקס, היה לבעלים של כתר הוצאה לאור, הקים את העיתון בשפה הרוסית "ורמיה", ניהל משא ומתן על רכישת קונצרן כלל ומפעלי ים המלח, ביקש לקנות את קבוצות הכדורגל בית"ר ירושלים והפועל ירושלים ולאחדן לקבוצה אחת.

כותרות העיתונים מלאו בשמועות על רכישותיו החדשות של המיליונר הבריטי הנערץ, ובציבור הופצו סטיקרים עם הקריאה "מקסוול – קנֵה אותי!".

הקריסה

מה שהוביל כנראה לקריסת עסקיו, היה המיזם השאפתני אותו הגה וניסה להקימו ב-1990: עיתון רב לאומי באירופה שנקרא The European. המיזם לא התרומם והנפילה החלה.

עדויות שפורסמו לאחר מותו, מתארות מבנה מסובך של חברות וחברות בנות, אשר יסודותיהן הפיננסיים רעועים. אימפריית התקשורת מקסוול התבררה כבועה, אשר התנפחה לממדים עצומים בעזרת אישיותו הכריזמטית של הבעלים, ובסיוע של יועצים פיננסיים. הרכישות המאסיביות של חברות ומכירתן כיסו, למעשה, על מחסור בהון בסיסי. הסופר הבריטי כריסטופר היטצ'נס, טען באחד מספריו כי מקסוול פיתה את אמא תרזה לגייס כספים באמצעות רשת העיתונים שלו למטרות הצדקה שלה, ואף דאג לכסות את פועלה בכתבות אוהדות. כל הכסף שנאסף על ידו נגנב לכיסוי חובותיו.

בשלהי 1990, החלו לצוץ השמועות על קשיים בעסקי התאגיד. תחקירים בעיתוניו של יריבו מרדוק, חשפו כי כדי לכסות חובות שיעבד מקסוול את כספי הפנסיה של עובדי החברות בבעלותו, ואלפי עובדים נותרו ללא הכסף שחסכו בעבודתם. בשלב זה כבר החלו החקירות הרשמיות של השלטונות הבריטיים. היקף חובותיו הכולל הוערך ב-400 מיליון פאונד, שהיו שווים לכ-2 מיליארד דולר[דרושה הבהרה], ועסקיו נכנסו לפירוק והליכי כינוס נכסים.

מותו

ב-31 באוקטובר 1991 הפליג מקסוול ביאכטה שלו "ליידי גיזליין" לשייט באיים הקנאריים. בלילה שבין ה-4 וה-5 בנובמבר נעלם מהיאכטה וגופתו התגלתה כעבור שעות אחדות כשהיא צפה במימי הים. הגרסה הרשמית הייתה כי מותו נגרם מטביעה לאחר שמעד ונפל למים.

הלוויתו של מקסוול נערכה בירושלים בהשתתפות צמרת המדינה, כולל נשיא המדינה ראש הממשלה, שרים, חברי כנסת וצמרת הכלכלה הישראלית, וכן מנהיגים מכל רחבי העולם. הוא נקבר בבית הקברות בהר הזיתים. יצחק שמיר, ראש הממשלה, הספיד אותו באומרו: "הוא עשה למדינת ישראל יותר ממה שניתן לגלות". נשיא המדינה חיים הרצוג אמר בהספדו "איש לא היה אדיש כלפיו".

התאוריות והסיפורים אחרי מותו

תעלומת מותו לא הובהרה מעולם. גופתו נותחה פעמיים – במדריד לשם הגיע לראשונה לאחר שנמצאה על היאכטה, בישראל – לפני הלוויתו. בני משפחתו הגבירו את המסתורין כאשר התערבו בהליכי החקירה ודרשו מהספרדים להטיס את הגופה מיד לישראל. גם נסיבות השיט ללא מטרה בין האיים הקנאריים, והזמן הרב – למעלה מעשר שעות – עד שדווחה העלמותו על ידי צוות היאכטה, כל אלה תרמו לתעלומה שהוסיפה להעסיק פרשנים, עיתונאים וסופרים שנים רבות לאחר המוות.

הגרסה הרשמית - מקסוול התאבד לאחר ששתה לשוכרה, וזאת עקב מצבו הנפשי לאחר שהבין כי עסקיו קורסים והמעילות יתגלו. חברת הביטוח אימצה את הגרסה הרשמית, ונמנעה מלפצות את יורשיו.

תאוריית המוסד- בספר "מרגלי גדעון" של גורדון תומאס נכתב, בין היתר בהסתמך על העיתון הבריטי "ביזנס אייג'" - כי מקסוול שנקלע לקשיים כספיים, פנה בייאושו למוסד וניסה לסחוט מהם כסף תוך כדי איום שיחשוף סודות שהיו ידועים לו מעבודתו עמם. על פי גרסה זו, שנתמכת על ידי ויקטור אוסטרובסקי בספרו, סוכם עם מקסוול שאנשי המוסד יעבירו לו מיליוני דולרים במזומן, בלב ים. בפגישה עם סוכני המוסד על היאכטה שלו, הזריקו לו הסוכנים חומר משתק והשליכו אותו למים, ונעלמו בסירה עמה הגיעו. השלכתו למים חיסלה את הסיכוי לגלות את דקירת המחט שכן הגופה נמצאה כשהיא במצב רקבון ועליה סימני נגיסות של דגים.

תאוריות אחרות- אלו מייחסות את הרצח לק.ג.ב. עמם עבד, לאנשי מאפיה, לערבים שרצו לנקום בו על שעבד עם ישראל, ולאנשי עסקים להם נותר מקסוול חייב כסף.

דעת הקהל

קריסת האימפריה של מקסוול, מעשיו המפוקפקים, ומותו המסתורי העסיקו במשך שנים רבות את דעת הקהל בבריטניה. גילוי רדף גילוי ועובדיו התראיינו מעל כל במה אפשרית כדי לספר על הבוס הקשוח והאכזר, הכוחני והבלתי מתפשר. האיש הכריזמטי שבחייו רכש אוהדים ויריבים היה עם מותו לנוכל אשר הותיר אלפי אנשים חסרי כל.

טענות האינדפנדנט לחשד לפשעי מלחמה

עשור וחצי אחרי מותו של מקסוול, ב-2006, פרסם העיתון הבריטי אינדפנדנט כי טרם מותו נפתחה חקירה כנגד מקסוול בחשד לפשעי מלחמה. בהיותו סרן בצבא הבריטי נקלעה יחידתו לעיירה גרמנית, ובמהלך ההשתלטות על העיירה ירה מקסוול בראש העיר לאחר שזה טען כי החיילים הגרמנים הסכימו להניח את נשקם ובפועל המשיכו לירות על אנשי מקסוול. לביוגרף ג'ו היינס סיפר כי הירי בוצע לאחר שהיחידה נקלעה למארב מתוכנן בה היה שותף ראש העיירה. ב-1991, לאחר שנחקק בבריטניה החוק נגד פשעי מלחמה נפתחה חקירה והוחל בזימון אנשים מיחידתו. האינדיפנדט טען כי מקסוול הבין כי הוא עלול להיות הבריטי הראשון שעומד לדין בגין פשע מלחמה, והעניין דכדך אותו בעיקר על רקע גאוותו בשירותו הצבאי. התיק עצמו נסגר לאחר מותו.[2][3]

משפחת מקסוול

מקסוול שניהל אורח חיים ראוותני ונוצץ לא חסך את שבטו מבני משפחתו. לו ולאשתו אליזבט נולדו 9 ילדים. בן אחד נהרג בתאונת דרכים ובת אחת נפטרה מלוקמיה. לאחר מותו פרסמה אליזבט ספר אוטוביוגרפי ובו תארה את חייה הקשים תחת בעל ואב עריץ ושתלטן הרודה בה ובילדיו. גם הם תיארו אב קפדן שהעדיף שיעבדו יחד עמו אך לא הקל עליהם ביחס מיוחד בשל כך.

דעת הקהל הבריטית מעולם לא סלחה לבני המשפחה. התקשורת הבריטית ליוותה את כל המהלכים המשפטיים שליוו את פירוק עסקי האימפריה, וכיוונה את הזרקורים לילדים אשר הפכו באחת לחסרי כל וזכו ללגלוג ולגילויי בוז. שני הבנים, קווין ואיאן, שהועמדו לדין כמי ששיתפו פעולה עם אביהם במעשי התרמית ניסו למנוע את המשפט בטענה כי התקשורת הבריטית כבר שפטה והרשיעה אותם, ובאווירה הציבורית הקיימת לא יזכו למשפט הוגן. טענתם נדחתה אך בסופו של דבר הם זוכו. למרות הזיכוי, בדו"חות רשמיים של משרד המסחר והתעשייה הבריטי נקבע כי הם ידעו על המעשים. הם נכנסו להליכי פשיטת רגל, והעיתונות לא הירפתה מהם. מאוחר יותר ניסו שניהם להקים חברת הייטק אך כשלו. בתו איזבל הנחשבת אחת הנשים המשפיעות בתחום האינטרנט, שימשה כנשיאת חברת קומטאץ', ומנהלת כיום את חברת iCognito Technologies.

לקריאה נוספת

  • מרגלי גדעון - מאת גורדון תומאס

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ ניתן לקרוא חומר מפורט על קשרים אלו בספרו של בנו יאיר לפיד, "זיכרונות אחרי מותי".
  2. ^ דיווח: מקסוול נחקר לפני מותו בחשד לפשעי מלחמה, ynet
  3. ^ Revealed: Maxwell was under investigation for war crimes
10 ביוני

10 ביוני הוא היום ה־161 בשנה (162 בשנה מעוברת), בשבוע ה־24 בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 204 ימים.

1923

שנת 1923 היא השנה ה-23 במאה ה-20. זוהי שנה רגילה, שאורכה 365 ימים. 1 בינואר 1923 לפי הלוח הגרגוריאני מקדים את 1 בינואר לפי הלוח היוליאני ב-13 ימים. כל התאריכים שלהלן הם לפי הלוח הגרגוריאני.

אדם ברוך

אדם ברוך היה שם העט של ברוך מאיר רוזנבלום (כ"ו בניסן ה'תש"ה, 9 באפריל 1945 – י"ט באייר ה'תשס"ח, 24 במאי 2008) אשר היה משפטן, עיתונאי, עורך עיתונים, סופר, אוצר ומבקר אמנות ישראלי.

אילן לוקאץ'

אילן לוּקאץ' (נולד בשנת 1962) הוא עיתונאי ישראלי. משמש ככתב בחברת החדשות של ערוץ 12.

ג'רוזלם פוסט

ג'רוזלם פוסט (באנגלית: The Jerusalem Post) הוא עיתון יומי ישראלי בשפה האנגלית. מקורו של העיתון ב-"Palestine Bulletin", עיתון יומי באנגלית שנוסד בשנת 1925 ושבהמשך הפך ל-"Palestine Post". לאחר קום המדינה שונה שמו לזה המשמש עד היום.

דב יודקובסקי

דב יוּדקוֹבסקי (24 במרץ 1923 – 28 בדצמבר 2010) היה עיתונאי ועורך ישראלי, שערך את "ידיעות אחרונות" במשך שנים רבות ונחשב למי שהביא את העיתון לתפוצה רחבה ביותר. לאחר מכן ערך גם את "מעריב". חתן פרס ישראל לתקשורת לשנת 2002.

דייוויד סושה

דייוויד סושה (באנגלית: David Suchet; נולד ב-2 במאי 1946) הוא שחקן אנגלי עטור פרסים שידוע בהופעותיו הרבות בטלוויזיה, ובראשן הופעתו כהרקול פוארו בסדרת הטלוויזיה "פוארו". הוא נולד בלונדון לשחקנית ג'ואן פטרישיה ולגינקולוג ג'ק סושה. שני אחיו, ג'ון וריצ'רד סושה, הם שדרני רדיו.

אביו של סושה היה יהודי ליטאי, ואילו אמו הייתה נוצרייה, ומוצאה מאביה היה יהודי-רוסי. סושה גדל כחילוני, והוטבל כנוצרי בגיל ארבעים, ב-1986. הוא ושני אחיו למדו בפנימייה. במהלך לימודיו שם, החל להביע עניין במשחק, והצטרף לתיאטרון הנוער הלאומי בגיל 18. הוא למד באקדמיה הלונדונית למוזיקה ואמנות הדרמה, וכיום מכהן כחבר מועצה בה.

הוא החל את הקריירה ב"ווטרמיל תיאטר", שאותו הגדיר כתיאטרון האידיאלי בעיניו אז. ב-1970 החל להופיע בטלוויזיה, ובשנת 1973 הצטרף ללהקת שייקספיר המלכותית. בשנת 1985 שיחק שוטר בדרמה "13 בערב", שגיבורה הראשי היה הרקול פוארו, בגילומו של פיטר יוסטינוב. על סמך ביצועיו כשוטר, לוהק בשנת 1989 לתפקיד פוארו בסדרה טלוויזיונית, שבה הוא משתתף עד היום (2013). במאי 2006, שיחק בסרט ביוגרפי את דמותו של איל ההון המנוח רוברט מקסוול, וכן השתתף בתפקיד פוארו בסרט "רצח על האוריינט אקספרס".

באותה שנה, שיחק את צייד הערפדים אברהם ואן הלסינג בעיבוד לרומן האימה של בראם סטוקר "דרקולה", ששודר ברשת BBC.

ב-2016 גילם את דמותו של אדמונד, דוכס יורק בסדרת ה-BBC "הכתר החלול".

מתחביביו של סושה: צילום, תחביב שהחל כשסביו העניק לו במתנה מצלמת קודאק, וניגון בקלרינט ובתופים.

כמו כן, סושה הוא משתתף קבוע בתסכיתי רדיו בריטיים.

דרבי קאונטי

מועדון כדורגל דרבי קאונטי (באנגלית: Derby County Football Club) הוא מועדון כדורגל אנגלי המייצג את העיר דרבי שבאנגליה. קבוצת הכדורגל של המועדון משחקת בליגה האנגלית השנייה ("הצ'מפיונשיפ"). אצטדיונה הביתי של דרבי, פרייד פארק (Pride Park Stadium), הוא אצטדיון מודרני בן 33,597 מושבים, שבנייתו הושלמה ב-1997. מדי הקבוצה כוללים חולצה לבנה עם פס אנכי שחור, מכנסיים שחורים וגרביים שחורות. הקבוצה ידועה בכינוי "האילים" (The Rams).

הקבוצה נוטינגהאם פורסט מהעיר נוטינגהאם, אשר ממוקמת קילומטרים ספורים צפונית-מזרחית לדרבי, נחשבת ליריבתה המרכזית. מועדון הכדורגל לסטר סיטי, מהעיר לסטר הנמצאת אף היא במזרח אנגליה התיכונה, אף הוא מוגדר כיריב מקומי. יריבות עזה שוררת גם בין דרבי ללידס יונייטד, לא משום סמיכות גאוגרפית, אלא נוכח העובדה ששתי הקבוצות היו הדומיננטיות באנגליה בראשית שנות השבעים.

ה'תרפ"ג

ה'תרפ"ג (5683) או בקיצור תרפ"ג היא שנה עברית אשר החלה ביום א' בתשרי, אור ל-23 בספטמבר 1922, והסתיימה ביום כ"ט באלול, 10 בספטמבר 1923. שנה מסוג זחא, איננה מעוברת, ואורכה 353 ימים. זו שנה שישית לשמיטה.

הכשרת הישוב

הכשרת הישוב הייתה חברה ציונית מיישבת שפעלה בתקופת היישוב וב-40 שנותיה הראשונות של המדינה, עד שבאוקטובר 1987 רכש איש העסקים יעקב נמרודי את השליטה בחברה. מניות החברה נסחרות בבורסה לניירות ערך בתל אביב החל משנת 1953.

וסטי

וסטי (ברוסית, Вести) היה שבועון ישראלי בשפה הרוסית, מקבוצת "ידיעות אחרונות", אשר נסגר בסוף דצמבר 2018. שם העיתון הוא תרגום המילה "בשורות" לשפה הרוסית.

בהשוואה לעיתונים יומיים, "וסטי" הרבה בטקסט והמעיט בתמונות, אפילו בעמוד השער, בהתאם למנטליות המוצהרת של הקורא בשפה הרוסית. נציגויות העיתון נמצאות בכל רחבי הארץ: ירושלים, חיפה, אשדוד ובאר-שבע עם יותר ממאה עובדים. המשרד הראשי של "וסטי" נמצא ברחוב חומה ומגדל 2, תל אביב.

יוסף לפיד

יוסף (טומי) לפיד (לַמפֶּל) (27 בדצמבר 1931 – 1 ביוני 2008) היה סופר, עיתונאי, מחזאי ופוליטיקאי ישראלי, יליד וויבודינה (סרביה). היה ראש מפלגת שינוי, סגן ראש הממשלה ושר המשפטים בממשלתו השנייה של אריאל שרון.

כ"ו בסיוון

כ"ו בסיוון הוא היום העשרים ושישה בחודש התשיעי

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והיום העשרים ושישה בחודש השלישי

למניין החודשים מניסן. כ"ו בסיוון לעולם לא יחול, בלוח העברי הקבוע, בימים שני,

רביעי

ושישי, ועל כן הוא משתייך לקבוצת הימים הנקראת "לא בדו".

מעריב

מעריב היה עיתון יומי ישראלי שיצא לאור בישראל מה-15 בפברואר 1948 ועד ל-אפריל 2014. העיתון נוסד על ידי קבוצת עיתונאים, בראשות עזריאל קרליבך, שפרשו מ"ידיעות אחרונות". בשנות ה-50 וה-60 של המאה ה-20 היה העיתון הנפוץ בישראל, אך לאחר מכן הפך לשני בתפוצתו בין העיתונים הנמכרים בישראל, לאחר "ידיעות אחרונות". עד שנות ה-90 של אותה מאה הוא נשלט על ידי חברה בבעלות העיתונאים, אך מאז עברה החברה לשליטתם של משקיעים, והיה עד לשנת 2012 בבעלותה של "מעריב החזקות בע"מ", הנסחרת בבורסה לניירות ערך בתל אביב.

בשנותיו האחרונות עבר העיתון לפורמט טבלואיד עם תמונות צבע רבות וכותרות גדולות, המאפיין את ז'אנר העיתונות הפופולרית בעולם. כדי למשוך קהל קוראים גדול, הוא מאופיין בסגנון כתיבה קליל ותמציתי בעברית מדוברת ועוסק במגוון נושאים, מפוליטיקה וכלכלה עד בידור ורכילות.

באפריל 2014 נמכר העיתון לקבוצת "ג'רוזלם פוסט" שבשליטת אלי עזור, שאיחד אותו עם השבועון סוף שבוע, ושינה את שמו ל"מעריב השבוע". מהדורת סוף השבוע של העיתון, החל מ-2 במאי 2014 מוזגה עם השבועון "סופהשבוע", והמהדורה המשולבת מופיעה תחת השם "מעריב סופהשבוע".

מקסוול

האם התכוונתם ל...

ניו יורק דיילי ניוז

ניו יורק דיילי ניוז (באנגלית: New York Daily News) הוא עיתון אמריקאי המבוסס בעיר ניו יורק. העיתון הוא היומון החמישי בתפוצתו בארצות הברית נכון לשנת 2013. מאז הקמת העיתון ב-1919 זיכו אותו כתביו באחד עשר פרסי פוליצר. בעל העיתון כיום הוא מורטימר צוקרמן.

עופר נמרודי

עופר נמרודי (נולד ב-23 במאי 1957) הוא משפטן, איש עסקים ישראלי ומו"ל לשעבר.

עופר, בנו של יעקב נמרודי, עמו ועם בני משפחת נמרודי האחרים, חולשים על שורה ארוכה של חברות ועסקים בעיקר בתחומי הנדל"ן, התקשורת והאנרגיה.

עטרה אופק

עטרה אופק (נולדה ב-21 במרץ 1953) היא מתרגמת, עורכת, לשונאית, סופרת ואשת תקשורת ישראלית, בתם של הסופר אוריאל אופק והסופרת בינה אופק.

רינו צרור

רינו צרור (נולד ב-25 באוגוסט 1953) הוא עיתונאי, עורך ואיש טלוויזיה ישראלי.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.