רבן יוחנן בן זכאי

רבן יוחנן בן זכאי[1] (חי במאה ה-1 לספירה) היה, לפי מסורת חז"ל, מגדולי התנאים בתקופה שסביב חורבן בית שני. נמלט מירושלים הנצורה ושיכנע את אספסיאנוס להתיר לו להקים את הסנהדרין מחדש ביבנה. שם הנהיג את שרידי החכמים, שיקם את חיי התורה בארץ ישראל, והיה מהראשונים שתיקנו תקנות המתאימות למציאות ללא מקדש. המחקר המודרני ממעיט מאוד בהשפעה שהייתה לאנשי יבנה בפועל על יהודי ארץ ישראל. לפי המסורת, התואר "רבן" ניתן לו משום שכיהן תקופה מסוימת כנשיא הסנהדרין, על אף שלא השתייך למשפחת נשיאי בית הלל הזקן.[2] הוא היה תלמידם של הלל ושמאי[3], ועל פי המסופר במדרש חי מאה ועשרים שנה.[4]

רבן יוחנן בן זכאי
רבן יוחנן בן זכאי במנורת הכנסת
לידה המחצית הראשונה של המאה הראשונה לפני הספירה
פטירה שלהי המאה הראשונה
מקום פעילות ירושלים, יבנה, ברור חיל
דור דור ראשון לתנאים
בית מדרש בית הלל
רבותיו הלל הזקן ושמאי הזקן
חבריו רבי אלעזר בר צדוק, רבי חנינא בן דוסא
תלמידיו רבי אליעזר בן הורקנוס, רבי יהושע בן חנניה, רבי יוסי הכהן, רבי שמעון בן נתנאל, רבי אלעזר בן ערך, רבי עקיבא, אלישע בן אבויה, רבן גמליאל דיבנה, רבי נחוניה בן הקנה

חייו

במדרש מסופר שבראשית חייו עסק רבן יוחנן במסחר.[5] במשנה מסופר פעמיים[6] שנשאל שאלה הלכתית בעֲרָב שבגליל. בתלמוד הירושלמי[7] יש עדות של עולא שרבן יוחנן בן זכאי חי בערב שמונה עשרה שנים. ככל הנראה תקופה זו קדמה לחורבן, ובסופה עבר לירושלים. בירושלים היה כמעט עד לחורבן, המשיך ליבנה, ובשנותיו האחרונות חי בברור חיל. ההיסטוריון החשוב של התקופה, יוסף בן מתתיהו, אינו מזכירו כלל. בזמן המרד הגדול וחורבן ירושלים, נשאר רבי יוחנן לפליטה מבין חברי בית הדין בירושלים, והיה חלק מקבוצה קטנה של "רודפי שלום" שישבו ביבנה והתנגדו ל"קנאים".

הוא ייסד ביבנה את בית המדרש ("כרם יבנה") שם הונח היסוד לסידור ולעריכת התורה שבעל פה, שכונסה מאוחר יותר לששה סדרי משנה.

בנו מת בחייו והוא הצטער עליו צער גדול. לבסוף התנחם כאשר המשיל לו תלמידו רבי אלעזר בן ערך משל על פיקדון יקר שניתן מהמלך לאדם. כל זמן שהפיקדון בידו הוא מודאג ומוטרד שמא יתקלקל בידיו. בנמשל בנו הוא הפקדון וכאשר נפטר בנו זך ובלא חטא, ניתן לומר כי הוחזר הפיקדון בשלמות.[8]

בחורבן

באגדות התלמוד מסופר שהיה ברור לו שסוף המלחמה יהיה רע ועוד לפני החורבן חש באותות מבשרי רעה, וגער בדלתות המקדש שנפתחו מאליהן והיה אומר: "יודע אני בך, שסופך עתיד להיחרב".[9] כשהחל המצור, והבריונים שרפו את התבואה בירושלים, כדי לחייב את העם לצאת למלחמה, מסופר שזעק מתוך צער. אך לראש הבריונים מטיל האימה בן בטיח (שהיה אחיינו, וכונה "אבא סיקרא") אמר שהייתה זו זעקת שמחה.

כמו כן מסופר כיצד נוכח ברעב הנורא ששרר בעיר:

מעשה ברבן יוחנן בן זכאי שהיה רוכב על החמור והיה יוצא מירושלים, והיו תלמידיו מהלכין אחריו. ראה ריבה (=בחורה) אחת שהייתה מלקטת שעורים מבין גללי בהמתן של ערביים, כיון שראתה אותו נתעטפה בשערה ועמדה לפניו, אמרה לו: רבי, פרנסני! אמר לה: בתי, מי את? אמרה לו: בת נקדימון בן-גוריון אני. אמר לה: בתי, ממון של בית אביך היכן הלך? אמרה לו: רבי, לא כדין מתלין מתלא בירושלים "מלח ממון חסר"? ואמרי לה חסד (=זה כפי שאומרים בירושלים "החסד שומר על הממון כמלח", ואבי לא עשה חסד בממונו, ולכן איבד את ממונו). ושל בית חמיך היכן הוא? אמרה לו: בא זה ואיבד את זה. אמרה לו: רבי, זכור (=זוכר) אתה כשחתמת על כתובתי? אמר להן לתלמידיו: זכור אני כשחתמתי על כתובתה של זו, והייתי קורא בה אלף אלפים דינרי זהב מבית אביה חוץ משל חמיה. בכה רבן יוחנן בן זכאי ואמר: אשריכם ישראל, בזמן שעושין רצונו של מקום - אין כל אומה ולשון שולטת בהם, ובזמן שאין עושין רצונו של מקום - מוסרן ביד אומה שפלה, ולא ביד אומה שפלה אלא ביד בהמתן של אומה שפלה.[10]

כשראה כל זאת אמר: "בני אדם ששולקין תבן ושותין מימיו יכולים לעמוד בחילותיו של אספסיאנוס?"[11] והחליט שאין מנוס אלא בשלום עם האויב. הוא קרא לאבא סקרא, והצליח לשכנעו להושיט לו סיוע ולרקום עמו תוכנית שתעזור לו לצאת מהעיר. רבי יוחנן התחזה לחולה ואחר כך לנפטר. תלמידיו רבי אליעזר בן הורקנוס, ורבי יהושע בן חנניה ששותפו בתוכנית נשאו את מיטתו כדי להוציאו מעיר, כיוון שגם בזמן המצור קברו את המתים מחוץ לעיר בשל קדושת ירושלים. הקנאים היהודים ששמרו בשערי העיר ולא איפשרו לאף אדם לצאת, רצו לדקור את המיטה לוודא את מותו, אולם אבא סקרא אחיינו מנע זאת בעדם, באומרו: "יאמרו: 'רבן דקרו'". בקשו לדחוף אותו, כדי שאם הוא חי יזעק. אמר: "יאמרו: 'רבן דחפו'".

התדיינותו עם אספסיאנוס

בתלמוד הבבלי[12] מסופר על פגישה שהתקיימה בין רבי יוחנן לבין אספסיאנוס, לאחר בריחתו מירושלים. על פי מקור זה הוא ניבא לאספסיאנוס שיומלך כקיסר ברומא, ואמר לו מיד "שלום עליך המלך" (בנימוק כי בית המקדש חייב ליפול בידי מלך). כאשר אספסיאנוס אמר לרבי יוחנן כי הוא חייב להחריב את ירושלים, מפני שהיא משולה לחבית של דבש שדרקון (הקנאים) מלפף אותה, ובשביל להרוג את הדרקון, חייבים לשבור את החבית, רבי יוחנן שתק. הוא גם העדיף לשתוק כאשר המצביא שאל אותו בשנית מדוע לא בא עד כה. דבריו על המלכתו כקיסר אומתו במהרה, ואספסיאנוס שהיה צריך לחזור לרומא והיה מלא התפעלות מחכמתו של רבי יוחנן, נתן לו זכות לבקש את שירצה. בקשותיו של רבי יוחנן היו "תן לי יבנה וחכמיה, שושלת רבן גמליאל, ורופאים שירפאו את רבי צדוק".

משמעות הבקשות על פי מסורת זו, היא המשך פעולת ההנהגה המעשית והרוחנית היהודית, על ידי הצלת בית הנשיא שסימל את שלטון בית דוד, אישור המשך קיומו של מרכז רוחני אחד לפחות, שיהווה חלופה לזה שחרב בירושלים, והצלת רבי צדוק שהיה סמל של צדיק שהירבה בתעניות, כדי שירושלים לא תחרב.[14]

אולם מחוץ למסורת חז"ל, נקשר אותו מעשה דווקא ליוסף בן מתתיהו, הן בתיאורו בספריו, מלחמת היהודים וחיי יוסף, והן בדברי היסטוריונים רומאיים בני תקופתו, דבר המטיל ספק באמינות אותה מסורת.[15][16] ואכן, רוב חוקרי התלמוד בשנים האחרונות סובר, על סמך ניתוח טקסטואלי והשוואה של טקסט זה למסורות דומות, כי מדובר בטקסט תלמודי מאוחר, בעוד שאברהם שליט סובר שייתכן בהחלט ששני האישים, ריב"ז ויוסף בן מתתיהו, אכן ניבאו את נבואת ההתקסרות, כל אחד בזמנו, ומטעמו.[17]

לאחר החורבן

מסופר שכששמע שבית המקדש חרב קרע את בגדיו. את סיבת החורבן תלה באי קיום מצוות: "לא רציתם לשקול לשמים בקע לגולגולת, הרי אתם שוקלים חמישה עשר שקלים למלכות אויבכם".[18] נחמתו לעם הייתה שאומנם אבדה היכולת לכפר עוונות בהקרבת קורבנות, אך "יש לנו כפרה אחת שהיא כמותה, ואיזה? זה גמילות חסדים".[19]

לאחר שהסתיימה המלחמה, פעל רבות לשיקום היהדות החרבה, בדמות חידוש מרכז אוטונומי בעיר יבנה. הממשל הרומי שסמך על אהבת השלום שלו הניח לו לפעול ולהקים את הסנהדרין כמרכז רוחני, ללא גוון מדיני. חשיבות מיוחדת היו לתקנות הסנהדרין ביבנה בראשותו שהנציחו את זכר המקדש, קבעו את לוח השנה מחדש וכן חידשו הקשר עם תפוצות הגולה.

פטירתו

בסוף ימיו עבר רבי יוחנן מיבנה לעיר ברור חיל.[21] על פי המסורת, רבי יוחנן נפטר בגיל 120.[22] בשעת פטירתו כינו אותו תלמידיו: "נר ישראל, עמוד הימני, פטיש החזק" ושאלו למה הוא בוכה. השיב להם שיש לפניו שתי דרכים – של גן עדן ושל גיהנום, ואינו יודע באיזו מוליכים אותו. כשביקשו שיברכם אמר להם: "יהי רצון שיהיה מורא שמים עליכם כמורא בני אדם", הם תהו, וכי די בכך, והוא אמר להם: "ולוואי!"[23] במשנה נאמר: "משמת רבן יוחנן בן זכאי - בטל זיו החוכמה".[24]

עם פטירתו שבו תלמידיו לממשיכו כראש הסנהדרין, רבן גמליאל דיבנה: "חמשה תלמידים היו לו לרבי יוחנן בן זכאי, כל זמן שהיה קיים – היו יושבין לפניו, כשנפטר – הלכו ליבנה".[25]

מקום קבורתו

רבי בנימין מטודלה ועוד נוסעים[26] מתארים את קברו של רבן יוחנן בן זכאי[27] בטבריה. כן המקום קיבל הסמכה מרבי חיים ויטאל בשם האריז"ל.

מאידך רבי שלמה בן שמעון דוראן ו"קברי אבות" מתארים את קברו בהר הזיתים שבירושלים.

הנצחתו

על שמו היישוב בן זכאי.

מקור משפחתו

הראשונים נחלקו בשאלה האם רבן יוחנן היה כהן או לא. דעת רש"י[28] שהיה כהן. ואילו בעלי התוספות[29] שוללים מכל וכל את הייחוס הכהני של רבן יוחנן, ומוכיחים זאת מדבריו במשנה במסכת שקלים המובאת בגמרא במסכת מנחות, ובה מתריס רבן יוחנן כנגד הכהנים על שדרשו מקרא באופן שגוי מתוך דאגה להנאת עצמם.[30] הם מעירים כי אף שמתוך ציטוט מדבריו של רבן יוחנן המובא בתוספתא בעניין הכנת אפר פרה אדומה,[31] בו העיד כי הכין את אפר הפרה האדומה במו ידיו, עבודה השמורה לכהנים, משמע לכאורה שהיה כהן, יש לפרש את דבריו "עשו ידי" כמתייחסים לעשיית הפרה בידי הכהנים על פי הוראותיו ובהשגחתו.[32]

דרכו

המאמרים המיוחסים לרבי יוחנן בתלמוד מעידים על מעלותיו המוסריות התרומיות. כתלמידו של הלל הזקן (וגם הקטן שבהם כפי המסופר בחז"ל[33]), נהג כדרך בית הלל שביקשו לעשות סייג לתורה ללא חומרות יתירות, ומספר הלכות הוכרעו לצד דעת בית הלל בהשפעתו. אף באגדה הלך בשיטת הלל, בדרך סבלנות ואהבת הבריות:

רבן יוחנן בן זכאי אומר: הרי הוא אומר: "אבנים שלמות תבנה" (דברים כז,ו) – אבנים שמטילות שלום. והרי דברים קל וחומר: ומה אם אבני מזבח שאינן לא רואות ולא שומעות ולא מדברות, על שמטילות שלום בין ישראל לאביהם שבשמים אמר הקב"ה: "לא תניף עליהם ברזל" (שם, ה) - המטיל שלום בין איש לאיש, בין איש לאשתו, בין עיר לעיר, בין אומה לאומה, בין ממשלה לממשלה, בין משפחה למשפחה, על אחת כמה וכמה שלא תבואהו פורענות.[34]

על פי המסופר בתלמוד, חי רבי יוחנן 120 שנה כאשר שליש מתוכם הוקדשו למסחר, שליש ללימוד ושליש להוראה והנהגה: רבן יוחנן בן זכאי עסק בפרגמטיא (מסחר) ארבעים שנה, ושימש חכמים ארבעים שנה ופירנס את ישראל ארבעים שנה.[35] ועוד נאמר עליו כי "מימיו לא שח שיחת חולין".[36]

דברי הערכה למידת הבקיאות והידע הפנומנליים שלו מופיעים בספרות חז"ל:

לא הניח מקרא ומשנה, גמרא, הלכות ואגדות, דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים, קלים וחמורים וגזרות שוות, תקופות וגימטריות, שיחת מלאכי השרת ושיחת שדים, שיחת דקלים, משלות כובסין, משלות שועלים, דבר גדול ודבר קטן דבר גדול מעשה מרכבה דבר קטן הויות דאביי ורבא [37]

ובנוסח שונה מעט:

אמרו עליו על ר' יוחנן בן זכאי שלא הניח פרשה אחת מן התורה שלא למדה, ולמד במקרא ותרגום, מדרש הלכות ואגדות ומשלות, הכל למד. וכן אמרו עליו שאמר: אם יהיו כל השמים יריעות, וכל האילנות קולמוסין, וכל הימים דיו, אין כדי לכתוב את חכמתי שלמדתי מרבי, ולא אצלתי מחכמת חכמים אלא כשם שזבוב הזו הטובלת בים הגדול ומשהו מחסרו. [38]

כלומר הוא עצמו אמר בענווה שעל אף שלמד הרבה, לא נטל מחוכמת מלמדיו אלא מעין מה שזבוב נוטל מהים. והדגיש: "אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך כי לכך נוצרת".[39]

רבן יוחנן בן זכאי היה נוהג למתוח ביקורת על מי שלומד תורה ורוכש ידע תאורטי, אך אין בידיו מעשים ולחילופן על מי שיש בידו מעשים טובים ללא חכמת התורה:

...אמר להם: פלוני חכם ואין בידו מעשים – הרי זה אומן ואין כלי אומנותו בידו. פלוני יש בידו מעשים טובים ואינו חכם – הרי זה כלי אומנותו בידו ואינו אומן... [40]

חמשת תלמידיו היו רבי אליעזר בן הורקנוס, רבי יהושע בן חנניה, רבי יוסי הכהן, רבי שמעון בן נתנאל ורבי אלעזר בן ערך.

רבן יוחנן בן זכאי הדריך להימנע ממעשי קנאות כנגד מקומות פולחן זרים, שעלולים להחמיר את המצב: "מיכן היה רבן יוחנן בן זכאי אומר: אל תבהל לסתור במות גוים שלא תבנה בידך. שלא תסתור שללבנים ויאמרו לך עשם שלאבנים, שלאבנים ויאמרו לך עשם שלעץ" [41]

בראי הדורות, הפכה דרך פעולתו: הכרה בעליונותו של הכוח הנוכרי השולט ושתדלנות מולו, לסמל להתנהגות מנהיג יהודי ריאליסטי בגולה. דרכו בהחלט לא הייתה משותפת לזרמי הפרושים כולם. עד היום מוזכרת אישיותו בוויכוח הפוליטי כדוגמה לדעות יוֹניות הבאות מתוך תפיסה מפוכחת של המצב, בניגוד להתנהגותן של דמויות כשמעון בר גיורא וכיוחנן מגוש חלב במרד הגדול. מנגד, היו שדנו לשלילה את פועלו וראו בו את מי שהעדיף להציל את התורה ולא את המדינה.

נשיאותו

רב שרירא גאון כתב באגרתו: "ולא מצאנו אדם שנקרא "רבן" חוץ מן הנשיאים...רבן גמליאל, רבן שמעון, רבן יוחנן בן זכאי, רבנו הקדוש." [2]. על פי מסורת זו, התואר "רבן" ניתן לו משום שכיהן תקופה מסוימת כנשיא הסנהדרין, על אף שלא השתייך למשפחת נשיאי בית הלל הזקן, והתקנות הגדולות שתיקן ביבנה מצביעות על מעמדו הרם. בין החוקרים חלוקות הדעות אם רבן יוחנן שימש כנשיא או לא ומה היה מעמדו והיקף סמכויותיו.[42]

תקנותיו

חכמי יבנה ורבי יוחנן בראשם, קבעו ביבנה את בית הדין הגדול שמילא למעשה תפקיד של סנהדרין ומוסד מחוקק. במסורת השתמרו ידיעות על תשע תקנות דתיות של הסנהדרין ביבנה, ומעט מאוד על התקנות החברתיות. בין היתר תיקנו תפילות במקום הקרבנות, נקבעו דיני עיבור השנה, ומספר מנהגים מעבודת המקדש הונהגו לדורות משום זכר למקדש. לריב"ז הייתה תושייה בעת המשבר שנוצר לאחר חורבן בית שני בשנת 70 לספירה, והוא חוקק תקנות חדשות כדי להתאים את המצוות להמשך קיום הדת היהודית ללא בית מקדש.

תקיעה בשבת

יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת, במקדש היו תוקעים אבל לא במדינה. משחרב בית המקדש, התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהו תוקעין בכל מקום שיש בו בית דין. אמר רבי אלעזר:[43] לא התקין רבן יוחנן בן זכאי אלא ביבנה בלבד. אמרו לו: אחד יבנה ואחד כל מקום שיש בו בית דין.[44]

תקנה זו נועדה לשקם את היהדות אחרי החורבן וליצור יהדות שמתקיימת גם ללא מקדש, במציאות שיש רק בית דין. המשפט "לא התקין רבן יוחנן בן זכאי אלא ביבנה בלבד" מראה שרבי אלעזר (או אליעזר) חשב שלפי רבי יוחנן יש לרכז סמכויות במקום אחד, אולם חכמים לא קבלו זאת - לדעתם מותר לתקוע בשופר ברה"ש שחל להיות בשבת בכל עיר שיש בה בי"ד.

נטילת לולב ואיסור אכילת חדש ביום הנף

בראשונה היה הלולב ניטל במקדש שבעה ובמדינה יום אחד. משחרב בית המקדש, התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא לולב ניטל במדינה שבעה זכר למקדש, ושיהא יום הנף כולו אסור.[45]

תקנה זו נועדה לשמר את זכר בית המקדש בלב העם.

עדות החודש

בראשונה היו מקבלין עדות החודש כל היום. פעם אחת נשתהו העדים מלבוא ונתקלקלו הלוים בשיר (ישנו שיר של יום מיוחד לכל יום חול. בראש חודש ישנו שיר אחר המחליף את שיר של יום. במקרה זה לא ידעו הלויים איזה שיר לנגן); התקינו שלא יהו מקבלין אלא עד המנחה. ואם באו עדים מן המנחה ולמעלה – נוהגין אותו היום קודש ולמחר קודש. משחרב בית המקדש, התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהו מקבלין עדות החדש כל היום.
אמר רבי יהושע בן קרחה (שהיה באותו דור): ועוד זאת התקין רבן יוחנן בן זכאי, שאפילו ראש בית דין בכל מקום, שלא יהו העדים הולכים אלא למקום הוועד.[46]

ברכת כהנים

תנו רבנן: אין כהנים רשאין לעלות בסנדליהן לדוכן, וזו אחד מתשע תקנות שהתקין רבן יוחנן בן זכאי.

בברכת הכהנים שנהגה לפני החורבן במקדש, עלו הכהנים לברך כשהם יחפים מחשש שכשיעלה הכהן לברך תיקרע רצועה בסנדלו והוא לא יוכל לברך. העם שיראה זאת יחשוב שהוא לא עלה משום שהוא פסול והכהנים האחרים דחו אותו. כדי לשמור על כבוד הכהונה הוחלט שבמקדש כולם יעלו יחפים (לעומת שאר חלקי הארץ שם עלו הכהנים בסנדליהם - יען כי כל התושבים הכירו אותם ולא נצרך עניין היותם יחפים כדי להבדילם). משחרב בית המקדש התקין רבי יוחנן שכולם יעלו יחפים, כזכר למקדש.

חובת הגר

גר שנתגייר בזמן הזה צריך שיפריש רובע לקינו. אמר רבי שמעון בן אלעזר: כבר נמנה עליה רבן יוחנן וביטלה מפני התקלה.[47]

תקנה זו מבטלת את התקנה הקדומה להפריש כסף לקרבן. גוי שהתגייר, היה חייב במילה, טבילה וקרבן עוף, ואילו לאחר החורבן, הפרישו את הכסף לקרבן שיוקרב כאשר ייבנה בית המקדש. רבי יוחנן ביטל את חיוב כסף הקרבן, ולמרות שרבי שמעון בן אלעזר טוען כי זה נבע מתוך "התקלה", כלומר, שהיו משתמשים בכסף לקניות, לרבי יוחנן הייתה כנראה גם מגמה פרגמטית - כחלופה לקרבן, נקבע קבלת עול מלכות שמים.

אכילת "חדש"

במקדש היו מקריבים ביום ט"ז בניסן את קורבן העומר. לפני ההקרבה היה אסור לאכול מתבואת אותה שנה, איסור שנקרא "איסור חדש". כאשר חרב הבית הותר החדש מיום ט"ז בניסן גם בלי קרבן. תקנה זו אוסרת את התבואה כל אותו היום מחשש שמא, כשיבנה הבית, מי שהיה רגיל לאכול מהבוקר יעשה זאת כרגיל, בלי לדעת שצריך לחכות עד הקרבת הקרבן.

התקנה התשיעית

יש מחלוקת מה הייתה התקנה התשיעית: "ואידך (האחרת, התשיעית) - פלוגתא דרב פפא ורב נחמן בר יצחק. רב פפא אמר: כרם רבעי, רב נחמן בר יצחק אמר: לשון של זהורית".

לפי דעתו של רב פפא התקנה התשיעית הייתה ביטול התקנה שנגעה לנטע רבעי. לפני החרבן הייתה חובה על כל מי שגר במרחק יום הליכה מירושלים להביא את פירות הנטע רבעי שלו לירושלים ולא לפדות אותם כדי לספק לעיר אספקה קבועה של פירות. אחרי חרבן ירושלים לא היה טעם בתקנה הזאת ורבי יוחנן ביטל אותה.

לדעת רב נחמן בר יצחק התקנה הייתה קשירת הלשון של זהורית, חציה בסלע וחציה בין קרני השעיר. בראשונה היו קושרין לשון של זהורית על פתח אולם מבחוץ. הלבין - היו שמחין, לא הלבין - היו עצבין, התקינו שיהו קושרין אותו על פתח אולם מבפנים, ועדיין היו מציצין ורואין, הלבין - היו שמחין, לא הלבין - היו עצבין. התקינו שיהו קושרין אותו חציו בסלע וחציו בין קרניו של שעיר המשתלח.

מתנגדיו

לרבי יוחנן היו קבוצות של מתנגדים, שלכל אחת מהן הייתה סיבה שונה: הצדוקים, הכהנים ובני בתירה[דרוש מקור]. גם בקרב תלמידי החכמים נמתחה עליו ביקורת בתקופה מאוחרת יותר (בבלי גיטין נו ע"ב), על כך שלא השתדל אצל אספסיאנוס לבטל את חורבן ירושלים, אולם גם היא שנויה במחלוקת.[48]

הצדוקים

רבן יוחנן התנגד לצדוקים. כמה אמרות תלמודיות מספרות על הלעג שלו כלפיהם וכיצד הפריך את שיטתם ההלכתית.[49]

אומרים צדוקים: קובלין אנו עליכם פרושים, שאתם אומרים: כתבי הקודש מטמאין את הידיים וספרי הומריס אינו מטמא את הידיים! אמר רבן יוחנן בן זכאי: וכי אין לנו על הפרושים אלא זו בלבד?! הרי הם אומרים: עצמות חמור טהורים ועצמות יוחנן כהן גדול טמאים! אמרו לו: לפי חבתן היא טומאתן – שלא יעשה אדם עצמות אביו ואמו תרוודות. אמר להם: אף כתבי הקדש, לפי חבתן היא טומאתן, וספרי הומריס שאינן חביבין אינן מטמאין את הידיים.

במחקר

במסורת המשנה והתלמוד מיוחסת לרבן יוחנן בן זכאי חשיבות מכרעת, כמי שהניח את היסוד לשיקום אחרי חורבן המקדש ולהמשכיות חיי התורה והמצוות בעת המשבר. הוא צויר כמנהיג בכיר וכמי שסמכותו התקבלה על חכמי זמנו ועל העם. עם זאת, תיאור זה לא מקובל על ההיסטוריונים כיום, הרואים בתנועה הרבנית שהתבססה בתחילה ביבנה רק כח אחד מבין סיעות רבות בקרב יהודי הארץ לאחר החורבן, בעל השפעה מוגבלת אם לא שולית לפחות עד זמנו של רבי יהודה הנשיא. תקנותיהם והכרעותיהם, בוודאי בתקופה המיוחסת לריב"ז – שתפקידו האמיתי באירועים הוא בעיקר נושא להשערות, שכן הספרות העוסקת בו נכתבה לפחות מאה שנה לאחר מותו –[50] היו מקובלות רק על המעטים שסרו למשמעתם.[51]

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ מאוית גם כרבן יוחנן בן זכיי, במקורות הארץ-ישראליים.
  2. ^ 2.0 2.1 אגרת שנית מרב שרירא גאון, מהדורת לוין, עמ' 125–126
  3. ^ משנה, מסכת אבות, פרק ב', משנה ח'
  4. ^ ספרי דברים ל"ד, ז' וכן תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף מ"א, עמוד א'.
  5. ^ ספרי, דברים ל"ד, ז' ועוד
  6. ^ משנה, מסכת שבת, פרק ט"ז, משנה ז'; משנה, מסכת שבת, פרק כ"ב, משנה ג'
  7. ^ תלמוד ירושלמי, מסכת שבת, פרק ט"ז, הלכה ח'
  8. ^ אבות דרבי נתן, פרק י"ד
  9. ^ תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף ל"ט, עמוד ב'; ובשינוי קל בתלמוד ירושלמי, מסכת יומא, פרק ו', הלכה ג'.
  10. ^ תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף ס"ו, עמוד ב'.
  11. ^ איכה רבה א
  12. ^ גיטין נו, א-ב
  13. ^ אבות דרבי נתן נוסח א פרק ד' מהדורת שכטר
  14. ^ מקור חז"לי נוסף המביא את אגדה זו הוא החיבור אבות דרבי נתן,[13] הקדום לתלמוד הבבלי, שגם בו מופיע הסיפור על כך שהקנאים אינם מוכנים לפשרות, שרבי יוחנן מתחזה למת ותלמידיו מוציאים אותו מירושלים, שם הוא פוגש את המצביא, מודיע לו על קיסרותו על סמך אותו פסוק שבבבלי, ומבקש ממנו את יבנה, לאחר שהקיסר נותן לו רשות לבקש. בגרסה זו מופיעים כמה הבדלים. אספסיאנוס מתואר באופן חיובי יותר, כמי שלא רוצה להחריב את ירושלים, ומבקש בקשה קטנה כדי להשלים. הנתק בין הקיצוניים לרבי יוחנן גדול יותר, מכיוון שלפי המסופר בבבלי, אחיינו ראש הביריונים מסייע לרבי יוחנן לצאת מירושלים, ולפי המסופר באבות דרבי נתן "רבי יוחנן מדבר לקנאים והם לא שומעים לו והוא יוצא מעצמו". באבות דרבי נתן אספסיאנוס מלכתחילה מתייחס לרבי יוחנן יפה, מכיוון שמרגליו הודיעו לו שרבי יוחנן תמך בשלום איתו, בעוד שבבבלי המצביא מקבל אותו בכתף קרה, מוכיח אותו ומתווכח איתו. הבדל נוסף הוא שבעוד שבבבלי מיד בתחילת הפגישה רבי יוחנן מודיע לו על קיסרותו, באדר"נ ההודעה היא רק בסוף הפגישה. וגם בקשת רבי יוחנן באדר"נ קצת שונה: "איני מבקש ממך אלא יבנה, שאלך ואשנה בה לתלמידי ואקבע בה תפילה ואעשה בה כל מצוות האמורות בתורה." בקשה זו, כפי שניתן לראות, אינה מתייחסת כלל לשושלת רבן גמליאל (אם כי רבי יוחנן בעצמו הוא חלק ממנה), ואף אולי אינה מתייחסת ליבנה כאל מרכז קיים, כי חכמיה לא מוזכרים כלל. בנוסף, בבבלי קיימת ביקורת על רבי יוחנן על כך שלא ביקש מהקיסר את ירושלים עצמה, בעוד שבאדר"נ אין כלל ביקורת. גדליה אלון בעקבות מדרש איכה רבה, שם מסופר כי בעת הבקשה היה רבי יוחנן כלוא בגופנא. ובעקבות יוסף בן מתתיהו היו בגופנא וביבנה ריכוזים של אסירים יהודים (מעין מחנות מעצר שלאחר המרד), משער כי בקשתו של רבי יוחנן הייתה להיות מועבר ליבנה, היות ששם היו כלואים תלמידים וחכמים. אפשרות נוספת היא שההעברה ליבנה לא הייתה תוצאה של בקשה, אך הקמת בית הדין שם נבעה פשוט מנוכחותו של רבי יוחנן. לעומת גדליה אלון שסובר שאין אזכור נוסף לכך שביבנה התקיים מרכז רוחני לפני חורבן בית המקדש. שטיינזלץ בפירושו בתלמוד שם, מתאר כי יש מקורות שונים שדווקא מאמתים את כך שיבנה כבר הייתה מרכז רוחני.
  15. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמות היהודים עם הרומאים, מודן, 1966, עמ' 223
  16. ^ M. Stern, Greek and Latin authors on Jews and Judaism, Jerusalem, 1984, p.122, 371
  17. ^ אברהם שליט, נבואותיהם של יוסף בן מתתיהו ורבן יוחנן בן זכאי על עליית אספסינוס לשלטון, ספר היובל לכבוד שלום בארון, ירושלים, תשל"ה, עמ' שצ"ז - תל"ב
  18. ^ מכילתא, שמות יט, א
  19. ^ אבות דרבי נתן, ד, ה
  20. ^ דברים טז,כ
  21. ^ כפי שמובא בגמרא: "תנו רבנן: "צדק צדק תרדף"[20] – הלך אחר חכמים לישיבה [...] אחר רבן יוחנן בן זכאי לברור חיל". (תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ל"ב, עמוד ב'; וראו גם בתוספתא מעשרות ב,א)
  22. ^ ספרי פרשת וזאת הברכה, שנ"ז. ראו: משה אוירבך, תולדות עם ישראל מתקופת חורבן בית ראשון עד ימינו, ספר שני חלק א עמוד 8.
  23. ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף כ"ח, עמוד ב'
  24. ^ משנה, מסכת סוטה, פרק ט', משנה ט"ו
  25. ^ קהלת רבה ז,ב
  26. ^ רבי יעקב בן נתנאל הכהן, יעקב השליח ועוד רבים
  27. ^ יעקב בן נתנאל הכהן מתאר שלצידו נקברו 8 מתלמידיו, אך ככל הנראה כוונתו אינה לתלמידיו המפורסמים
  28. ^ פירוש רש"י למסכת שבת, דף ל"ד ע"ב ד"ה תורמסי תרומה.
  29. ^ תוספות למסכת מנחות דף כ"א ע"ב ד"ה שהכהנים דורשין מקרא זה לעצמן
  30. ^ "אמר רבי יהודה, העיד בן בוכרי ביבנה, כל כהן ששוקל (=מחצית השקל) אינו חוטא. אמר לו רבן יוחנן בן זכאי, לא כי, אלא כל כהן שאינו שוקל חוטא, אלא שהכהנים דורשים מקרא זה לעצמן, (ויקרא ו) וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל, הואיל ועמר ושתי הלחם ולחם הפנים שלנו, היאך נאכלים." (משנה, מסכת שקלים, פרק א', משנה ד')
  31. ^ שאלו תלמידיו את רבן יוחנן בן זכאי: פרה במה נעשית? אמר להם: בבגדי זהב. אמרו לו: למדתנו בבגדי לבן! אמר להם: יפה אמרתם, ומעשה שעשו ידי וראו עיני ושכחתי, וכששמעו אוזני – על אחת כמה וכמה! לא שלא היה יודע, אלא שהיה מבקש לזרז את התלמידים. ויש אומרים: הלל הזקן שאלו, לא שלא היה יודע, אלא שהיה מבקש לזרז את התלמידים. | תוספתא, מסכת פרה, פרק ד', ז'; ספרי, פרשת במדבר, קכ"ג.
  32. ^ גדליה אלון מצדד בשיטת בעלי התוספות שרבן יוחנן לא היה כהן, והוא משער כי מחלוקתם של הכהנים עם רבן יוחנן בן זכאי התפתחה דווקא על רקע ייחוסו הלא-כהני: מאחר שלפי הנהוג, כשאין נשיא מבית דוד, מחליפו הוא כהן, ובתקופה שלאחר החורבן, התחבא רבן גמליאל שהיה משושלת בית דוד בלוד ולא יכל לכהן כנשיא ביבנה, סברו הכהנים שהם אמורים למלא את מקומו ומכאן שרבי יוחנן נטל את השררה שלא כדין. עקב טענות אלו קמה לו אופוזיציה כהנית אקטיבית.
  33. ^ שמונים זוגות של תלמידים היו לו להלל הזקן. הגדול שבהם יונתן בן עוזיאל והקטן שבהם רבי יוחנן בן זכאי. בשעת פטירתו נכנסו כולם והוא לא נכנס. אמר להם היכן [הוא] יוחנן. אמרו לו הרי [הוא] עומד על הפתח. אמר להם יכנס כשר הוא. כיון שנכנס אמר להם הקטן שבכם אב לחכמה ואב לדורות. והגדול שבכם על אחת כמה וכמה. אמר להם עליכם נאמר "להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא", ועליך נאמר רבן יוחנן: "להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא". אבות דרבי נתן, נוסחה ב' כ"ח; וראה גם תלמוד ירושלמי, מסכת נדרים, ל"ט, ב' [ה', ג']; ומשנה, מסכת אבות, פרק ב', ח'.
  34. ^ מכילתא דרבי ישמעאל יתרו - מס' דבחדש יא).
  35. ^ ספרי, פרשת וזאת הברכה, שנ"ז
  36. ^ תלמוד בבלי, מסכת סוכה, דף כ"ח, עמוד א'.
  37. ^ לפי ההסבר בתלמוד – תורת הנסתר וההלכה שבנגלה. מסכת סוכה כח א
  38. ^ מסכת סופרים טז, ו
  39. ^ משנה, מסכת אבות, פרק ב', משנה ח'.
  40. ^ אבות דרבי נתן, נוסח ב', פרק ל"א
  41. ^ מכילתא דברים, יב, ב
  42. ^ ראו רבי זכריה פרנקל, "דרכי המשנה" עמ' 67–68, שסבור שרבן יוחנן בן זכאי לא שימש כנשיא. וראו עוד רבי אייזק הירש וייס, "דור ודורשיו" ב, עמ' 34 שמצדד בכך שהיה נשיא או ממלא מקום הנשיא. וראו עוד שמואל ספראי, "בחינות חדשות לבעיית מעמדו ומעשיו של רבן יוחנן בן זכאי לאחר החורבן", באתר מטח.
  43. ^ אולי צ"ל: אליעזר
  44. ^ משנה, מסכת ראש השנה, פרק ד', משנה א'; גדליה אלון טוען שהמשפט "אמרו לו: אחד יבנה ואחד כל מקום שיש בו בית דין", הוא תוספת מאוחרת.
  45. ^ משנה, מסכת ראש השנה, פרק ד', משנה ג'.
  46. ^ משנה, מסכת ראש השנה, פרק ד', משנה ד'.
  47. ^ תלמוד בבלי, מסכת ראש השנה, דף ל"א, עמוד ב'.
  48. ^ על פי מדרש איכה רבתי, ניסה רבן יוחנן בן זכאי להציל את ירושלים, ובקשתו נדחתה על ידי אספאסיינוס.
  49. ^ מתמניא ביה ועד סוף מועדא איתותב חגא דשבועיא דלא למספד, שהיו בייתוסין אומרים: עצרת אחר השבת. ניטפל להם רבן יוחנן בן זכאי ואמר להם: שוטים, מנין לכם? ולא היה אדם אחד שהיה משיבו, חוץ מזקן אחד שהיה מפטפט כנגדו ואמר: משה רבינו אוהב ישראל היה, ויודע שעצרת יום אחד הוא, עמד ותקנה אחר שבת כדי שיהו ישראל מתענגין שני ימים [...] ואם משה רבינו אוהב ישראל היה, למה איחרן במדבר ארבעים שנה? אמר לו: רבי, בכך אתה פוטרני? אמר לו: שוטה, ולא תהא תורה שלמה שלנו כשיחה בטילה שלכם?! כתוב אחד אומר: "תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם",(ספר ויקרא כג טז) וכתוב אחד אומר: "שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה",(ספר ויקרא כג טו) הא כיצד? כאן ביום טוב שחל להיות בשבת, כאן ביום טוב שחל להיות באמצע שבת.|תלמוד בבלי, מסכת מנחות סה, א-ב
  50. ^ Alan Avery-Peck (עורך), A Legacy of Learning: Essays in Honor of Jacob Neusner, הוצאת בריל, 2014. עמ' 166.
  51. ^ למשל: Stuart S. Miller, Sages and Commoners in Late Antique ʼEreẓ Israel: A Philological Inquiry Into Local Traditions in Talmud Yerushalmi, Mohr Siebeck, 2006. עמ' 7-17.
אבא סיקרא

אַבָּא סִיקְרָא (=אבי הפגיון) היה כינויו בתלמוד של אחד ממנהיגי המרד הגדול של היהודים ברומאים לפני חורבן בית שני (70-66 לספירה) ומנהיגם של הסיקריים. בתלמוד הוא מוזכר כ"ראש הבריונים".

היה בן אחותו של רבן יוחנן בן זכאי, מראשי מפלגת המתונים. בתלמוד מסופר, כי הקנאים הציתו בזמן המרד את כל מחסני המזון שבירושלים כדי לאלץ את תושבי העיר להילחם, בכך גרמו לרעב כבד בעיר הנצורה. רבן יוחנן בן זכאי שלח בהסתר לקרוא לאבא סיקרא וביקש ממנו שינסה למצוא דרך להוציא אותו מן העיר בתקווה שיוכל להציל משהו מן החורבן הכללי. אבא סיקרא נענה לבקשתו ובאמצעות תחבולה הבריח את דודו מן העיר.

כן מסופר בתלמוד: "אבא סיקרא, ראש בריוני ירושלים, בן אחותו של ר' יוחנן בן זכאי היה, שלח לו: בוא אצלי בצנעא. בא, אמר לו: עד מתי אתם עושים כך וממיתים את האנשים ברעב? אמר לו: מה אעשה? אם אומר להם דבר – יהרגוני" (תלמוד בבלי, מסכת גיטין, פרק ה', דף נ"ו, עמוד א'.)

יש המזהים את אבא סיקרא עם בן בטיח המוזכר בתלמוד.

אדון עולם

אֲדוֹן עוֹלָם הוא פיוט המופיע בסידורי רבות מקהילות ישראל (גם אצל התימנים) בטרם תפילת שחרית, ואשר מחברו לא נודע. השערות שונות נכתבו בקשר לזיהוי מחברו, כגון: רבי שלמה אבן גבירול, רב שרירא גאון, רבן יוחנן בן זכאי. אולם משקלה הערבי מחזק את ההשערה, ששיר זה חובר רק בימי הביניים.

בני בתירה

משפחת בני בתירא, ובתלמוד הירושלמי זקני בתירא, היו חכמים שעמדו תקופה מסוימת בראש ההנהגה הדתית של עם ישראל, סמוך לתקופת חורבן בית שני, בתחילת תקופת התנאים. ממשפחה זו יצאו חכמים חשובים במשך מספר דורות. כמאה שנים לפני החורבן, העבירו חכמי המשפחה את ההנהגה להלל הזקן, שעלה מבבל ולמד אצל שמעיה ואבטליון. חכמי המשפחה נחשבו לגדולי הדור גם לאחר חורבן בית המקדש, ותפסו עמדה משמעותית בין חכמי יבנה. מספר תנאים מקובל לייחס למשפחה זו. הידוע שבהם הוא רבי יהודה בן בתירה (הראשון), שמקום מושבו היה בעיר נציבין שבמערב בבל.

בתי הכנסת הספרדיים

בתי הכנסת הספרדיים הוא שמו של מתחם הכולל ארבעה בתי כנסת השייכים לעדה הספרדית בעיר העתיקה שבירושלים. בתי הכנסת מצויים בקצה הרובע היהודי, ברחוב משמרות הכהונה, ובסמוך למגרש החנייה של הרובע היהודי. בסמוך לבתי הכנסת שוכנים מרכז ספיר לתרבות ולחינוך יהודי ומשרדים שונים של הפדרציה הספרדית העולמית.

חשיבותם ההיסטורית של בתי הכנסת היא רבה, וחשיבותו של בית הכנסת רבן יוחנן בן זכאי רבה מכולם, מאחר שבו ממונה הראשון לציון, וסמוך לכיפתו היו מצויים שופר וקנקן שמן זית זך שהיו עתידים על פי האמונה לשרת את המשיח. בתי הכנסת העתיקים הוחרבו בתקופת הכיבוש הירדני, ושוקמו בהדרגה לאחר 1967. בתחילת המאה ה-21 נפתח במתחם גם מוזאון קטן ובו אוצרות יודאיקה שונים.

חורבן בית המקדש

חורבן בית המקדש הוא מונח המתייחס לסדרה של אירועים היסטוריים שהביאו להרס בית המקדש הראשון ובית המקדש השני ששכנו על הר המוריה בירושלים. לאחר חורבן בית ראשון, התעצמה גלות בבל (שהחלה בגלות יהויכין), שבמהלכה פסק בית המקדש מלשמש בית רוחני ופולחני לעם ישראל. לאחר חורבן בית שני, פסקה עבודת הכהונה בעם ישראל עד עצם היום הזה והתחילה תקופת הגלות.

חנן בן אבישלום

התנא חנן בן אבישלום היה מדייני הגזרות שבירושלים, יחד עם אדמון, בסוף ימי בית המקדש השני, סמוך לסוף תקופת הזוגות ותחילת תקופת התנאים. שתי מחלוקות שלו עם חכמים אחרים נזכרו במשנה. רבן יוחנן בן זכאי סבר כדעתו של חנן, וניסח על פי דבריו את הביטוי "הניח מעותיו על קרן הצבי".

נאה דורש נאה מקיים

נאה דורש נאה מקיים היא אמרת חכמינו זכרונם לברכה הדנה בהתאמה בין הצהרותיו של אדם, לבין מעשיו, ומובנה הפשוט הוא "לא רק שהוא דורש (מלשון דרשה) יפה/כראוי [=נאה דורש] אלא הוא גם מקיים את אותם רעיונות יפים/ראויים שהוא דורש [=נאה מקיים]". נהוג להשתמש בה כשבח למי שתוכו כברו, ובהיפוכה כביקורת על מי שמעשיו אינם הולמים את הכרזותיו: "נאה דורש ואין נאה מקיים".בתוספתא מסופר על בן עזאי, שלא היה נשוי, שאמר שמי שאיננו עוסק בפרייה ורבייה הרי הוא כמי ששופך דמים. על זה אמר לו רבי אלעזר בן עזריה, "נאין דברים כשהן יוצאין מפי עושיהן. יש נאה דורש ואין נאה מקיים. נאה מקיים ואין נאה דורש. בן עזאי נאה דורש ואין נאה מקיים. אמר לו: מה אעשה, חשקה נפשי בתורה ויתקיים העולם באחרים".בהקשר אחר מסופר בתלמוד על רבן יוחנן בן זכאי שתלמידו רבי אלעזר בן ערך דרש לפניו בדרך במעשה מרכבה: "וירדה אש מן השמים וסיבבה כל האילנות שבשדה...עמד רבן יוחנן בן זכאי ונשקו על ראשו ואמר: ברוך ה' אלהי ישראל שנתן בן לאברהם אבינו, שיודע להבין ולחקור ולדרוש במעשה מרכבה. יש נאה דורש ואין נאה מקיים, נאה מקיים ואין נאה דורש, אתה נאה דורש ונאה מקיים. אשריך אברהם אבינו שאלעזר בן ערך יצא מחלציך..."

נשיא הסנהדרין

נְשִׂיא הסַנְהֶדְרִין היה אישיות מרכזית שישבה בראש הסנהדרין הגדולה, כשלצידו מכהן אב בית דין. כינוי נוסף לנשיא הסנהדרין היה ראש ישיבה, כאשר חברי הסנהדרין ישבו בעת הדיונים, והוא שימש כראש להם (רמב"ם, משנה תורה סנהדרין א, ג).

רוב נשיאי הסנהדרין הידועים לנו על סמך מגוון מקורות הם מתקופת התנאים; אולם, כדוגמה הרמב"ם בהקדמתו לספרו משנה תורה מביא רשימה של נשיאי סנהדרין שונים. למן הלל הזקן, תפקיד הנשיא עבר בירושה בשושלתו.

רבי אליעזר בן הורקנוס

רבי אליעזר בן הוּרקנוּס (במקורות חז"ל - רבי אליעזר או רבי אליעזר הגדול) היה מגדולי התנאים בדור השני, בתקופת חורבן בית שני ולאחריו, ומבכירי תלמידיו של רבן יוחנן בן זכאי, אשר כינה אותו "בור סוּד שאינו מאבד טיפה" בשל יכולות הלימוד שלו. היה עמיתו וגיסו של רבן גמליאל דיבנה ובר הפלוגתא של רבי יהושע בן חנניה. ישב בעיר לוד ועמד בראש ישיבה ובית דין בה.

רבי אלעזר בן ערך

רבי אלעזר בן ערך היה תנא בדור השני של התנאים והיה תלמידו של רבן יוחנן בן זכאי.

רבי דוסא בן הרכינס

רבי דוסא בן הרכינס תנא, מהדור הראשון לתנאים, והיה בן דורו של רבן יוחנן בן זכאי, והאריך ימים עד שחי עד לדור הרביעי לתנאים. הוא סתם רבי דוסא במשנה.

נודע בעשירותו הרבה והושיב את חכמי ישראל שבאו לבקרו, על מיטות זהב.

המימרא הידועה ביותר שלו היא המוזכרת במסכת אבות: "שינה של שחרית ויין של צהרים, ושיחת הילדים, וישיבת בתי כנסיות של עמי הארץ מוציאין את האדם מן העולם".

כשהיה זקן מופלג נועצו בו חכמים לדעת הלכה, כך למשל מספר התלמוד במסכת יבמות: פעם אחת שמעו עליו חכמים שהורה באחת מהלכות יבמות כבית שמאי, החליטו ללכת אליו ולברר האם כך הוא הדבר. רבי דוסא היה כבר זקן מופלג והחכמים שבאו לביתו - רבי אלעזר בן עזריה רבי עקיבא ורבי יהושע - נהגו בו כבוד מופלג ותחבלו תחבולה כיצד לקבל את דעתו של רבי דוסא מבלי לשאלו ישירות לדעתו. לבסוף כשהבין להיכן חותרים החכמים שאל בשם מי שמעו האימרה "דוסא שמעתם? או בן הרכינס שמעתם?, אמרו לו בן הרכינס שמענו. אמר להם: אח קטן יש לי, בכור שטן הוא ויונתן שמו, והוא מתלמידי בית שמאי, והוא הורה הלכה זו כבית שמאי, אבל מעיד אני עלי שמים וארץ שעל מדוכה זו ישב חגי הנביא ואמר שלשה דברים, וביניהם שהלכה זו כבית הלל".

נקבר בצפת במערת שם ועבר. לפי מסורת אחרת נקבר ביישוב ערב, כיום בכפר עראבה.

רבי חנינא בן דוסא

רבי חנינא בן דוסא היה תנא מן הדור הראשון. מתורתו נשתמרו בגמרא ובמשנה אמרות המייחסות חשיבות רבה ליחסים שבין אדם לחברו ומדגישות את חשיבות המעשה על פני הלימוד.

התגורר בעיר ערב שבגליל (שם מצוי קברו עד היום) ולמד עם רבן יוחנן בן זכאי, שגר אף הוא באותה עיר.בגמרא מופיע חנינא בן דוסא בעיקר בהקשרים ניסיים,

בתפילתו היה האל מרפא את החולים:

ברכתו גרמה לקורות עץ קצרות מדי של אישה ענייה להספיק לבניית בית שלם ולחומץ שבו הודלקו נרות השבת של בתו לדלוק שבת שלמה, כאילו היה שמן. בתוספתא מסופר שנחש הכיש אותו כששהה בתפילת עמידה, אך הוא כלל לא שם לב, והנחש מת. ואילו בתלמוד בבלי מובאת הברייתא הבאה:

בכמה אגדות מוזכר עוניו של חנינא בן דוסא. הוא ואשתו מובאים כדוגמה לבני אדם שיקבלו שכר על מעשיהם רק בעולם הבא. אגדה אחת מספרת על חכמים שנסעו בים ומצאו תיבה של אבנים יקרות המונחת במעמקי הים וכרישים שומרים עליה. לאחר שלא הצליחו לקחת את התיבה, יצאה בת קול מן השמים ואמרה להם לעזוב את התיבה של אשת רבי חנינא, תיבה שבעולם הבא אשת רבי חנינא תשים בה את התכלת של הצדיקים. באגדה אחרת, הממחישה את אפשרות השכר בעולם הזה אל מול השכר בעולם הבא, ירדה מן השמים רגל של שולחן זהב כדי לעזור לרבי חנינא ואשתו שהיו עניים מאוד, וכשחנינא בן דוסא ואשתו הבינו שבתמורה לרגל לעתיד לבוא ישבו כל הצדיקים בגן עדן על שולחנות בעלי שלוש רגלים והם ישבו על שולחן של שתי רגלים, החזירו את המתנה לשמים.

עוניו של חנינא בן דוסא מוזכר גם בהקשר החברתי, מלבד ההקשר התאולוגי: הוא ואשתו העמידו פנים כאילו יש להם מה לאכול כדי לא לקבל צדקה מידי אחרים.

רבי חנינא הוזכר בגמרא כמי שכל העולם מתקיים בזכותו: "בת קול יוצאת מהר חורב ואומרת: כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני, וחנינא בני דיו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת". במקום אחר מובא שהוא פגש בלילה באגרת בת מחלת (מזיקה) שאמרה לו: לולי מכריזים ברקיע היזהרו ברבי חנינא ובתורתו, היית בסכנה. נענה רבי חנינא: אם חשוב אני בשמים, גוזרני שלא תעברי במקום יישוב לעולם. ביקשה ממנו אגרת שיניח לה זמן מועט בו תוכל לשוטט מעט, והוא העניק לה רשות לשוטט בלילי רביעיות ובלילי שבתות, בו (לפי מנהג הימים ההם) האנשים בביתם.המשנה מעידה על רבי חנינא בן דוסא כי "משמת רבי חנינא בן דוסא, בטלו אנשי מעשה" (עושי מעשים טובים או עושי מעשה נסים).דוגמה נפוצה על כך שהקדוש ברוך הוא שומר אף בהמתן של צדיקים שהם בדרגה גבוהה ביותר, הוא חמורו של רבי חנינא בו דוסא, שגנבוהו שודדים, וסירב לאכול מהתבואה כיון שלא עוּשׂרה. הסיפור מלמד שהוויית חייו של רבי חנינא בן דוסא התפשטה אף על קנייניו.מצאצאיו של רבי חנינא בן דוסא היה רב סעדיה גאון.

רבי טרפון

רבי טרפון היה תנא ממשפחת כהנים המיוחסים לעזרא הסופר שחי בדור שאחרי המרד הגדול (הדור השני). מתלמידיו של רבן יוחנן בן זכאי ומתלמידי בית שמאי. רב, חבר ובר פלוגתא לרבי עקיבא. בית מדרשו של רבי טרפון היה בעיר לוד. הוא נקרא בתלמוד ירושלמי בתואר הנדיר "אביהן של ישראל". מוזכר במשנה ארבעים ותשע פעמים, לרוב כשהוא חלוק עם רבי עקיבא שהיה תלמיד חבר שלו, אך גם כאשר הוא חלוק עם רבי מאיר, רבי ישמעאל, רבי אליעזר, רבי יהושע בן חנניה, רבי אלעזר בן עזריה, ורבות הלכות אחרות שחידש ועליהן אין חולק.

רבי יוסי הכהן

רבי יוסֵי הכהן היה תנא שחי בשלהי המאה הראשונה לספירה, בן הדור השני של התנאים ותלמידו של רבן יוחנן בן זכאי.בענייני הלכה נמסרו דבריו במשנה רק פעם אחת (אולי משום חסידותו, ראו להלן), בתלמוד הבבלי נאמר עליו כי עסק במעשה מרכבה יחד עם רבי יהושע, וכי רבו, רבן יוחנן בן זכאי, שיבחו על כוחו בחכמת הנסתרבמשנה נאמר על אודותיו כי רבו ובני דורו כינוהו "חסיד". (בהתאם לכך יש שזיהו אותו עם רבי יוסי "קטנותא" שעליו נאמר במשנה שמשעה שמת פסקו חסידים). יש התולים בחסידותו את היעדרם של דברי הלכה משמו, שכן דרכם של חסידים הייתה לא להתבלט בתורתם. בתלמוד הבבלי נאמר על אודותיו כי "לא נמצא כתב ידו בידי גוי מעולם" משום הזהירות בהלכות שבת.מלבד זאת נזכר שמו בדברי חז"ל במספר הקשרים נוספים; בפרשנות המקראות - הוא מוזכר במקום אחד כמפרש פסוקים מוקשים בפני רבן גמליאל, בענייני מוסר - הוא מוזכר במקום אחר, בו הוא נשאל על ידי רבו, רבן יוחנן בן זכאי, "איזוהי דרך ישרה שידבק בה האדם?" ועל כך הוא משיב "שכן טוב", ועל השאלה ההפוכה; "איזוהי דרך רעה שיתרחק ממנה האדם?" הוא משיב בהתאם: "שכן רע". וכן בניחום אבלים, כשמת בנו של רבן יוחנן בן זכאי.

רבי שמעון בן נתנאל

רבי שמעון בן נתנאל היה תנא בדור השני, תלמידו של רבן יוחנן בן זכאי, שכינה אותו ירא חטא.

היה כהן ונשא לאישה את בתו של רבן גמליאל הזקן.

רבן גמליאל דיבנה

רַבַּן גַּמְלִיאֵל דְּיַבְנֶה (או: רבן גמליאל השני) חי בשלהי המאה הראשונה ותחילת המאה השנייה לספירה. היה מנהיג רוחני ונשיא ישראל אחרי המרד הגדול וחורבן בית המקדש השני. בן למשפחת הלל הזקן. סבו של רבי יהודה הנשיא, עורך המשנה.

רבן שמעון בן גמליאל הזקן

רַבַּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל הַזָּקֵן (רשב"ג הראשון) - (10 לספירה - 70 לספירה לערך) היה תנא בשלהי הדור הראשון של התנאים, תלמידו של רבי שמעון בן הסגן, נשיא הסנהדרין סמוך לחורבן בית שני. צאצא למשפחת הלל הזקן, ואחד מעשרת הרוגי מלכות. היה מראשי השלטון בירושלים, יחד עם הכהנים הגדולים חנן בן חנן ויהושע בן גמלא.

שמעון בן הלל

שמעון בן הלל היה נשיא הסנהדרין, כחמישים שנה לפני חורבן בית המקדש השני.

היה בנו של הלל הזקן, והמשיך אותו כנשיא הסנהדרין. אחריו התמנה בנו, רבן גמליאל הזקן, לנשיא תחתיו.

לא ידוע עליו דבר, למעט ממקור אחד, שבו התלמוד (בבלי, שבת טו ע"א) מביא ברייתא בזו הלשון: "הלל ושמעון, גמליאל ושמעון נהגו נשיאותן בפני הבית מאה שנה". התנא מונה בברייתא זו את הנשיאים ב-100 השנים שלפני החורבן (תפקיד שעבר מאב לבן): הלל הזקן, שמעון בנו, רבן גמליאל הזקן ורבן שמעון בן גמליאל הזקן.

הרמב"ם, בהקדמתו למשנה תורה, מזכיר אותו כחלק משלשלת מסירת התורה, כמי שקיבל מהלל ובית דינו יחד עם רבן יוחנן בן זכאי.

המלומד הנוצרי טרברס הרפורד, בפירושו על פרקי אבות משנת 1925, העלה השערה, כי התנא "שמעון בנו" שמוזכר במשנה (אבות א, טז) לאחר רבן גמליאל, אינו בנו של רבן גמליאל, אלא בנו של הלל. זאת, מחמת העובדה שבמשנה הבאה מוזכר במפורש "רבן שמעון בן גמליאל".

השערה זאת הועלתה כבר בשנת 1699 על ידי אדריאן רילאנד.

במשנה זו הוא אומר "לא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה", מה שיכול להסביר מדוע הוא ודבריו כמעט אינם מוזכרים במקום אחר. השערה זו מתיישבת יפה עם כך שהוא נקרא במשנה זו "שמעון" ללא תואר ולא "רבן שמעון בן גמליאל". ואולם, הפרשנות המסורתית המקובלת מזהה את התנא בפרקי אבות כרבן שמעון בן גמליאל הזקן - נכדו של שמעון בן הלל, ובשמו של שמעון בן הלל עצמו לא נמסר דבר. כך מובא בספר "מגן אבות" לרשב"ץ (אבות א, טז), וכן בתוספות יום טוב למשנה זו.

תנאים

תַּנָּאִים הוא כינוי לחכמי ישראל בתקופה שמימות אנשי כנסת הגדולה והזוגות ועד לחתימת המשנה, כלומר במאה ה-1 וה־2 במשך כ-160 שנה החל מתלמידי הלל ושמאי ועד לרבי יהודה הנשיא. רבים מהתנאים היו שותפים ביצירת המשנה. לאחר תקופת התנאים החלה תקופת האמוראים שהם היו חכמי הגמרא.

המילה תנא פירושה שנה, למד, כלומר למסור את התורה שבעל פה.

הסנהדרין
מונחים נשיאאב בית דיןסנהדרין גדולהסנהדרין קטנהבית דיןמשפט עברישבעים הזקניםכנסת הגדולהסמיכת זקנים
נשיאי הסנהדרין יוסי בן יועזריהושע בן פרחיהיהודה בן טבאישמעיההלל הזקןשמעון בן הללרבן גמליאל הזקןרבן שמעון בן גמליאל הזקן • רבן יוחנן בן זכאי • רבן גמליאל דיבנה • (רבי אלעזר בן עזריה) • רבן שמעון בן גמליאלרבי יהודה הנשיארבן גמליאל ברבירבי יהודה נשיאהרבן גמליאל הרביעירבי יהודה נשיאה השניהלל נשיאהרבן גמליאל החמישירבי יהודה נשיאה השלישירבן גמליאל השישי
מקומות מושב הסנהדרין לשכת הגזית • חנות • ירושליםיבנהאושאיבנהאושאשפרעםבית שעריםציפוריטבריה
שונות מסכת סנהדריןמסכת מכות) • עדותארבע מיתות בית דיןזקן ממראחידוש הסנהדריןהסנהדרין של פריזקברי הסנהדרין שבגן הסנהדרין בשכונת סנהדריה
תנאים
סוף תקופת הזוגות הלל הזקןשמאי הזקןבני בתירהמנחםעקביא בן מהללאלחנניה בן חזקיה
דור ראשון רבן גמליאל הזקןרבן שמעון בן גמליאל הזקןרבי ישמעאל בן אלישע כהן גדול • רבן יוחנן בן זכאי • יונתן בן עוזיאלבבא בן בוטארבי חנינא בן דוסארבי חנינא סגן הכהניםאבא שאול בן בטניתאדמוןרבי דוסא בן הרכינסרבי יהודה בן בתירארבי אליעזר בן יעקבנחום המדיחוני המעגל
דור שני (בזמן חורבן בית המקדש ואחריו) רבן גמליאל דיבנהרבי יהושע בן חנניהרבי אליעזר בן הורקנוסרבי אלעזר בן ערךרבי נחוניה בן הקנהנחום איש גמזואבא חלקיהרבי צדוקרבי שמעון בן נתנאלנחמיה העמסוני
דור שלישי רבי עקיבארבי טרפוןרבי יהודה בן בבארבי ישמעאלרבי אלעזר בן עזריהרבי יוסי הגלילירבי חנינא בן תרדיוןרבי יוחנן בן ברוקהבן זומאבן עזאישמעון בן ננסאונקלוסרבי חנינא בן אנטיגנוסרבי חנינא בן חכינאירבי יוחנן בן נורירבי אלעזר חסמאאלישע בן אבויהרבי אלעאירבי אלעזר המודעירבי חלפתאחנניה בן אחי רבי יהושעאבטולמוסרבי יוסי בן קיסמארבי ישבב הסופרעקילס הגררבי יוחנן בן תורתארבי אלעזר בן יהודה איש ברתותארבי מתיא בן חרשחנן המצרישמעון התימני
דור רביעי רבן שמעון בן גמליאלרבי יהודהרבי יוסירבי יונתןרבי מאיר (ואשתו ברוריה) • רבי שמעון בר יוחאירבי אלעזר בן שמוערבי נחמיהרבי נתןרבי יהושע בן קרחהאבא שאולרבי אליעזר בן רבי יוסי הגלילירבי יוחנן הסנדלררבי פינחס בן יאיררבי שמעון שזורי
דור חמישי רבי יהודה הנשיארב הונא קמא בבבל • רבי יוסי ברבי יהודהרבי ישמעאל ברבי יוסירבי אלעזר ברבי שמעוןרבי שמעון בן אלעזררבי שמעון בן יהודהרבי אלעזר הקפרסומכוסאיסי בן יהודהבר קפרארבי יוסי בן זמרהלוי בר סיסירבי בנאהרבי שמעון בן מנסיאידוע הבבלירבי שמעון בן חלפתא

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.