רבי ירמיה

רבי ירמיה היה מגדולי האמוראים בארץ־ישראל בדור הרביעי. נולד בבבל ועלה משם בצעירותו. בארץ ישראל למד אצל תלמידי רבי יוחנן, בעיקר אצל רבי זירא. התבלט בשאלותיו הרבות, אשר רבות מהן נותרו ללא תשובה. בתלמוד מסופר שהוצא מבית המדרש בגלל שאלות ששאל, שעסקו במקרים גבוליים ודרשו דיוק בהגדרת הגבול. שאלותיו יוצאות־הדופן זכו לפרסום, ויש שמשתמשים בביטוי "שאלות רבי ירמיה" ביחס לשאלות נדירות ובלתי־מציאותיות. בהיותו מחוץ לבית המדרש שלחו אליו חכמי דורו שאלות הלכתיות, ותשובותיו הביאו אותם להכניסו חזרה לבית המדרש.
רבי ירמיה היה ידוע בחיבתו לארץ ישראל, והיה נוהג לגנות את הבבליים. בית מדרשו היה בעיר טבריה.

רבי ירמיה
דור דור שלישי־רביעי לאמוראי ארץ־ישראל
רבותיו רבי זירא, רבי אבהו, רבי אמי, רבי אסי, רבי אלעזר, רבי אבא
תלמידיו רבי יונה, רבי יוסי, רבי יצחק בר יוסף, רב דימי, רבין, רב הונא (השני), רבי חזקיה

בארץ ישראל

רבי ירמיה נולד בבבל. בצעירותו עלה לארץ ישראל ונחשב אחד מהנחותי. הספיק ללמוד מעט אצל רבי יוחנן[1], ולאחר מכן אצל גדולי תלמידיו - בהם רבי אבא, רבי חייא בר אבא ורבי אבהו. רבו המובהק (שממנו למד את רוב חוכמתו) היה רבי זירא. בארץ ישראל גדל בתורה והיה מראשי ישיבת טבריה[2]. כאשר מופיע הביטוי "אמרי במערבא" (=אומרים בארץ־ישראל) בתלמוד הבבלי, הכוונה היא בדרך־כלל לרבי ירמיה[3].

רבי ירמיה העריך רבות את ארץ ישראל ואת תלמודה. בכך דמה לרבו, רבי זירא, שעלה אף הוא מבבל לארץ ישראל, ומתוך חיבת הארץ ותלמודה הִרבָּה בתעניות לשכיחת תלמודה של בבל, בשל דרך הלימוד השונה והפלפול שהיה נהוג שם[4]. על תלמודה של בבל אמר את הפסוק (איכה, ג', ו') "במחשכים הושיבני כמתי עולם"[5], ובשומעו דבר הלכה שנאמר בבבל והיה מנוגד לדעת החכמים בארץ ישראל, היה דוחה את דבריהם באמירה: בבליים טפשים, משום שיושבים בארץ חשוּכה אומרים דברים חשוּכים[6].

בשיחה בין בני דורו הבבליים, אביי ורבא, אמר אביי: אחד מבני ארץ ישראל שווה (בפקחות ובחריפות) לשנים מבני בבל. אמר לו רבא: ואחד מאיתנו, בני בבל, שעולה לארץ ישראל - שווה כשניים מהם (מבני ארץ ישראל), שהרי רבי ירמיה, כאשר היה כאן, בבבל - לא היה מבין את דבריהם של החכמים, ומשעלה לארץ ישראל קורא לנו "בבליים טפשים"[7].

רבי ירמיה זכה להערכה רבה. רבו, רבי זירא, שיבח את שקידתו בתלמודו: משמת בן עזאי ובן זומא בטלו השקדנים, לא עמד שוקד עד שעמד ירמיה[8].

בתקופתו של רבי ירמיה רבו בארץ ישראל הגזירות כנגד קיום התורה ושמירת המצוות, מצד השלטון הרומאי בארץ. כמה מתלמידיו הגדולים של רבי ירמיה - כרב דימי, רבין ורב יצחק בר יוסף - ירדו לבבל, והיו מוסרים שם שמועות הלכתיות בשם חכמי ארץ ישראל[9]. עסק בצורכי ציבור, וכשהמלכות הטילה מיסים קשים על יהודי עירו, טבריה, הוטלה עליו קביעת גובהם וחלוקת גבייתם בין התושבים[10].

דרכו

רבי ירמיה עסק רבות בתחום ההלכה - הן בשאלות, הן בפסיקת הלכות והן במשא־ומתן עם חכמי דורו. מעט בלבד מובא בשמו בתחום האגדה. בשאלותיו הרבות השתדל לחקור על הגדרות הגבול במידות ושיעורים (ראו להלן), ורבות מהן נשארו בתלמוד ללא הכרעה ("תיקו").

החשיב מאוד את התפילה, וכשהיה מזכיר לרבי זירא, בעודם עוסקים בתורה, שהגיע הזמן להתפלל ועליהם לעצור את לימודם, קרא עליו רבי זירא את הפסוק "מסיר אזנו משמוע תורה גם תפילתו תועבה" (משלי כח, ט)[11]. עוד מסופר, שהיה רבי ירמיה מאריך מאוד בקריאת המילה "אחד" שבפסוק "שמע ישראל", ורבי זירא אמר לו שאין צורך להאריך כל-כך[12].

רבי ירמיה הוא שקבע את ההלכה ש"העוסק בצרכי ציבור כעוסק בדברי תורה"[13].

במאמריו נקט רבי ירמיה לפעמים בדרך של חלוקת הדין לארבעה מקרים, וכך היה מלמד פרט הלכתי מסוים[14]. דוגמה: המשנה במסכת סוכה מלמדת ש"סוכה על גבי סוכה - העליונה כשרה והתחתונה פסולה"[15]. בדיון התלמודי[16] מוסבר, שישנו פסול הלכתי עקרוני בסוכה שתחת סוכה. בהמשך מלמד רבי ירמיה: "פעמים ששתיהן כשרות, פעמים ששתיהן פסולות, פעמים שתחתונה כשרה והעליונה פסולה, פעמים שתחתונה פסולה והעליונה כשרה". התלמוד מבאר כיצד, כאשר יש כאן שילוב של ארבע בעיות הלכתיות: סוכה גבוהה (ראו משנה סוכה א, א), סכך דליל - "חמתה מרובה מצילתה" (ראו שם), סוכה שתחת סוכה וצירוף סכך כשר עם פסול. לאחר פירוט המקרים להלכותיהם, התלמוד מסביר את החידוש שבא רבי ירמיה ללמד, מאחר שבמבט ראשון אין כאן אלא "משחק" בארבע בעיות הלכתיות ותו לא[17].

רבי ירמיה הרבה בספיקות שהם בשביל לברר את הדין, והוא כדברי רבי זירא בירושלמי ששיבח את רב ירמיה בזה יותר מבעלי אגדה שאין סוף דבר בדבריהם - 'היא הפכה והיא מהפכה', ורק בריבוי הספיקות והנידונים המעשיים יש ברירות להלכה. כיון שרק כך נוצרת דייקנות שהיא הטובה מהכול. וכך הוא לשון הגמרא שם מסכת מעשרות פרק ג הלכה ד

"רבי ירמיה בעי קומי רבי זעירא הייתה ניטלת בדוקני. דלמא. רבי זעירא ורבי אבא בר כהנא ורבי לוי הוון יתבין והוה רבי זעירא מקנתר לאילין דאגדתא וצוח להון סיפרי קיסמי. אמר ליה רבי בא בר כהנא למה את מקנתר לון שאל ואינון מגיבין לך. אמר ליה מהו דין דכתיב [תהילים עו יא] כי חמת אדם תודך שארית חמות תחגור. אמר ליה כי חמת אדם תודך בעולם הזה שארית חמות תחגור לעולם הבא. אמר ליה או נימר כי חמת אדם תודך בעולם הבא שארית חמות תחגור בעולם הזה. אמר רבי לוי כשתעורר חמתך על הרשעים צדיקים רואין מה את עושה להן והן מודין לשמך. אמר רבי זעירא היא הפכה והיא מהפכה לא שמעינן מינה כלום. ירמיה בני אזל צור צור דוקניתא דהיא טבא מן כולם."

ופירש בפני משה "תהפוך הכתוב כמו שתרצה ואע"פ כן לא שמעינן מינה כלום לפירוש האמיתי אלא ירמיה בני כלך לך מדרש אגדה ואזיל וצור צור דוקניתך ומלשון צור תעודה הוא כלומר תסיים דבריך והחזק עצמך בשאלה זו ששאלת הייתה ניטלת בדוקני מהו, שזהו דבר הלכה ובו נעסוק והוא טבא מדבר אגדה שהוא מן כלום."

באגדה

מעטים הם הדברים שהובאו בשם רבי ירמיה באגדה. במאמר הבא הוא משבח את מעלתה של יראת שמים[18]:

"אמר רבי ירמיה: גדולה היא היראָה, ששני ספרים שכתב שלמה - לא חתמן אלא ביראה, זהו שכתוב בספר משלי (ל"א, ל'): שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי אִשָּׁה יִרְאַת ה' הִיא תִתְהַלָּל; ובספר זה כתוב (קהלת, י"ב, י"ג): סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע, אֶת הָאֱלֹהִים יְרָא".

כן החשיב רבי ירמיה את הלימוד בצוותא, בחברותא, כאשר שני הלומדים "מחדדים זה את זה". עם זאת - הזהיר - מידת הגאווה מסוכנת בכל מקרה. הדרשה מסתמכת על פסוק בספר תהילים:

"אמר רבי ירמיה אמר רבי אלעזר: שני תלמידי חכמים המחדדין זה לזה בהלכה - הקב"ה מצליח להם, שנאמר (תהילים, מ"ה, ה'): וַהֲדָרְךָ צְלַח, אל תקרי והדרך אלא וחדדך. ולא עוד אלא שעולין לגדולה, שנאמר (שם): צְלַח רְכַב. יכול אפילו שלא לשמה? תלמוד לומר (שם) עַל-דְּבַר-אֱמֶת. יכול אם הגיס דעתו? תלמוד לומר (שם): וְעַנְוָה-צֶדֶק. ואם עושין כן - זוכין לתורה שניתנה בימין, שנאמר (שם): וְתוֹרְךָ נוֹרָאוֹת יְמִינֶךָ"[19].

בתלמוד מסופר עליו[20]:

רבי ירמיה היה יושב לפני רבי זירא. ראהו רבי זירא שהיה שרוי בבדיחוּת הדעת. אמר לו: 'בְּכָל עֶצֶב יִהְיֶה מוֹתָר' כתיב (משלי, י"ד, כ"ג)! (כלומר, האדם המראה עצמו עצב - כלומר, רציני - יהיה לו "מותר", שכר על כך. רש"י) אמר לו: אני מניח תפילין כעת, "והם עדוּת שממשלת קוני ומִשְׂרָתוֹ עלי"[21].

שאלותיו

מפורסמות הן שאלותיו של רבי ירמיה, שחלקן עוסקות במקרים גבוליים, בעיקר בתחום מידות ושיעורים של חז"ל. בשאלותיו, ביקש רבי ירמיה לעמוד על ההגדרה המדויקת של הגבולות והשיעורים, ולברר כיצד הם באים לידי ביטוי במציאוּת. לדוגמה:

  • המשנה במסכת בבא מציעא[22], העוסקת בנושא השבת אבידה, מלמדת ש"מצא פירות מפוזרין - הרי אלו שלו", ואין צורך לקיים בהם מצוות "השבת אבידה", מפני שהמאבד ודאי התייאש מהם, והם כהפקר. בתלמוד מבואר, שהגדרת "מפוזרים" לעניין זה היא פיזור של קב פירות בארבע אמות. רבי ירמיה שואל: מה יהיה הדין במקרה של פיזור חצי קב פירות בשתי אמות? שני קבים בשמונה אמות? שאלותיו אלו של רבי ירמיה נשארות ב"תיקו", כלומר - ללא הכרעה[23].

שאלותיו עוררו לעיתים תרעומת כנגדו, בשל היותן תאורטיות ובלתי מציאותיות והתפרשותן כדברי קנטור כנגד שיעורי חז"ל. רבו גער בו לא אחת בשל כך, ורבי ירמיה אף סולק מבית המדרש בעקבות שאלה כזאת. להלן מספר דוגמאות:

  • רבו, רבי זירא, לימד שתבואה שנקצרה בחג הסוכות ודאי הביאה שליש (צמחה והגיעה לשליש גידולה) לפני ראש השנה. על כך הקשה רבי ירמיה: "וקים להו לרבנן בין שליש לפחות משליש?!" כלומר, וכי יכולים חכמים לדקדק בשיעור זה כל כך?! רבי זירא ענה לו: "הלא אמרתי לך שלא לפקפק בשיעור חכמים?![24] כל מידות חכמים כן הוא (מדויקות - רש"י): בארבעים סאה הוא טובל, בארבעים סאה חסר קורטוב אינו יכול לטבול בהן; כביצה מטמא טומאת אוכלין, כביצה חסר שומשום אינו מטמא טומאת אוכלין...".[25] בהמשך הדיון חזר בו רבי ירמיה ואף הביא ראיה כנגד שאלתו.
  • "היה מזה ונקטעה ידו של מזה עד שלא הגיע דם לאוויר המזבח - מהו?"[26] שאלה זו של רבי ירמיה עוסקת בנושא הכהן העומד מול המזבח בבית המקדש ומַזֶּה את דם הקורבן על המזבח. כהן שעובד בבית המקדש חייב להיות ללא מום. שאלתו של רבי ירמיה הייתה, אפוא, על מקרה תאורטי שנקטעה ידו של הכהן לאחר שהיזה, בעוד הדם באוויר, לפני נפילתו על המזבח. האם הפיכתו לבעל מום טרם סיומה של ההזאה (בנפילת הדם על המזבח) פוסלת את הקורבן, או שתפקידו של הכהן הסתיים עם יציאת הדם מידיו, וזה קרה לפני שנפל בו המום? רבי זירא ענה שהקורבן פסול, ולימד שהכהן צריך להיות ללא מום עד פגיעת דם הקורבן במזבח.
  • תהליך טהרתו של המצורע כולל שחיטת ציפור לתוך כלי חרס שבו מים חיים (ספר ויקרא, פרק י"ד)[27]. דם הציפור צריך להיות ניכר במים, ולכן אין להביא יותר מדי מים לצורך כך. מאידך, מיעוט במים פוגע בקיום מצוות מים חיים. לכן קובע התלמוד: "הא כיצד? מביא מים שדם ציפור ניכר בהן, וכמה - רביעית"[28]. על כך שאל רבי ירמיה: ציפור גדולה, שדמה מרובה ומחמתו אין המים ניכרים; או ציפור קטנה שדמה מועט ואינו ניכר בתוך רביעית המים - כיצד עונה השיעור שקצבו חכמים על בעיה זו? רבי זירא ענה לו, גם כאן, בגערה: "לאו אמינא לך לא תפיק נפשך לבר מהלכתא?![29] בציפור דרור שיערו רבנן, אין לך גדולה שמדחת את המים ואין לך קטנה שנדחית מפני המים". כלומר, הציפור הנדרשת לטהרת מצורע היא ציפור דרור, שבמקור אחר מוגדרת כ"סנונית לבנה"[30], שהיא מין קטן של עופות, ושיעור רביעית הלוג מתאים לציפור זו.
  • על אישה יולדת נאמר (ספר ויקרא, פרק י"ב) שהיא טמאה שבעת ימים לאחר לידת זכר, ולאחר לידת נקבה - שבועיים, לאחריהם באים "ימי טהרה" - 33 או 66, בהתאמה. פרק שלישי במסכת נידה דן בנושא אישה המפלת, שהפילה צורות שונות של עובר - האם חלים עליה דיני טומאת יולדת, ואם כן - כמה ימים. לדעת חכמים, "כל שאין בו מצורת אדם אינו ולד"[31], ואינה טמאה אחריו. לדעת רבי מאיר, הפלת עובר שיש לו צורת בהמה גורמת טומאת לידה. שאלתו התאורטית של רבי ירמיה מכוונת לדעתו של רבי מאיר: קיבל בה אביה קידושין מהו? האם יהא נותן הקידושין אסור להתחתן עם קרובותיה של זו, כגון עם אחותה, כדין איסור אחות-אשתו? התלמוד מסיים שם: "עד כאן הביאו רבי ירמיה לרבי זירא לידי גיחוך ולא גיחך"[32].

הוצאתו מבית המדרש וחזרתו אליו

  • המשנה במסכת בבא בתרא[33] מלמדת הלכה בנושא גוזל ("ניפול" בלשון המשנה) שנמצא במרחק מה מן השובך: "ניפול הנמצא בתוך חמישים אמה - הרי הוא של בעל השובך. חוץ מחמישים אמה - הרי הוא של מוצאו". בדיון על כך מביא התלמוד את שאלתו של רבי ירמיה: נמצא הגוזל כשרגלו אחת בתוך חמישים אמה של השובך ורגלו אחת חוץ מחמישים אמה, מהו? התלמוד אינו מתייחס לעצם השאלה (שאינה מציאותית - תוספות), אלא מסתפק במשפט קצר - "ועל דא אפקוהו לרבי ירמיה מבי מדרשא", כלומר - על זאת הוציאו את רבי ירמיה מבית המדרש. רש"י: "שהיה מטריח עליהם". רבנו תם (תוספות): מפני שזו שאלה לא מציאותית שהתפרשה כקינטור כנגד שיעורי חז"ל.

בעקבות תשובה ששלח לשאלה שנשאל, כשנוכחו החכמים בצורך שיש בבירור מדויק של השאלות ההלכתיות המפורטות, כיון שיש מהם גם צורך בשביל ההכרעה של שאלות מעשיות, ובשביל זה הוחזר רבי ירמיה לבית המדרש. השאלה עוסקת באופן מסוים של צירוף שני עדים או דיינים[34]. וכך הוא לשון התלמוד "שלחו מתם חברייא לר' ירמיה: עד אחד בכתב ועד אחד על פה, מהו שיצטרפו?" והוא שאלה הלכתית אלא שהיא נזקקת להגדרה המדויקת של משמעות ההלכה בשביל לפשוט את השאלה המעשית. ומכאן שגם לתאוריה ולטעם המופשט יש משמעות וחשיבות גדולה. נוסח התשובה ששלח רבי ירמיה פתח במילים: "אני איני כדאי שאתם שלחתם לי, אלא כך דעת תלמידכם נוטה...". מסיים התלמוד: "ועל דא עיילוהו לרבי ירמיה בבי מדרשא" - על כך הכניסוהו לבית המדרש. פירוש הרשב"ם: שהשיב להם כהוגן, דהא דאפקוהו (=זה שהוציאוהו) ששאל שלא כהוגן... והשתא הוא דעיילוהו (=עכשיו הכניסוהו)".

צוואתו

קבר רבי ירמיה בטבריה
קבר רבי ירמיה בטבריה

לפני פטירתו ציווה רבי ירמיה שיקברוהו מלובש בתכריכים לבנים מגוהצים ונאים, נעליו ברגליו ומקלו בידו, שכאשר יבוא המשיח יהיה מוכן ומזומן לקראתו[35].
דבר זה ציווה כדי לחזק אצל תלמידיו את האמונה בביאת המשיח[36].

נקבר קרוב לטבריה, בסמוך לקברו של רב כהנא[37].

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ס"ג, עמוד ב', פירוש רש"י.
  2. ^ ירושלמי, שבת פי"ט ה"א.
  3. ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף י"ז, עמוד ב'.
  4. ^ בבלי, בבא מציעא פה ע"א, פירוש רש"י וחידושי אגדות למהרש"א.
  5. ^ בבלי, סנהדרין כד ע"א.
  6. ^ בבלי, פסחים לד ע"ב; יומא נז ע"א; זבחים ס ע"ב; מנחות נב ע"א.
  7. ^ בבלי, כתובות עה ע"א, ופירוש רש"י שם.
  8. ^ ירושלמי נדרים פ"ח ה"ב.
  9. ^ איגרת רב שרירא גאון.
  10. ^ ירושלמי מו"ק פ"ג ה"א.
  11. ^ בבלי, שבת י ע"א.
  12. ^ ירושלמי ברכות פ"ב ה"א.
  13. ^ ירושלמי ברכות פ"ה ה"א.
  14. ^ קובץ יסודות וחקירות, אחיקם קשת, כרך א עמוד 269. סוכה ט ע"ב (מובא בדוגמה), בבא מציעא לה ע"ב-לו ע"א, שקלים ה ע"א.
  15. ^ פרק א משנה ב.
  16. ^ בבלי, סוכה ט ע"ב.
  17. ^ ליתר פירוט:
    1. שתיהן כשרות - שהסכך שלה דליל למדי ו"חמתה מרובה מצילתה", וסככהּ של העליונה תקין וכשר ואינו גבוה מ-20 אמה. הסכך התחתון כאילו אינו, ולכן המבנה הזה כשר לשמש כסוכה.
    2. שתיהן פסולות - כגון שלכל אחת סכך תקין (הלכתית), והעליונה גבוהה למעלה מ-20 אמה מן הסכך התחתון (ופסולה מחמת גובהה הרב). הסכך העליון פסול ומצטרף עם הסכך הכשר של התחתון, והתחתונה פסולה אף היא.
    3. התחתונה כשרה והעליונה פסולה - סכך התחתונה תקין, ושל העליונה דליל מדי (והגובה תקין).
    4. העליונה כשרה והתחתונה פסולה - הסכך של שתיהן תקין (זהו המקרה הקלאסי שעליו דיברה המשנה).
    התלמוד שואל: מהו, אם-כן, החידוש שבדברי רבי ירמיה? לכאורה אין כאן אלא "משחק" בארבע בעיות הלכתיות ותו לא! ומשיב, שלגבי המקרה שלגביו נפסק שהתחתונה כשרה והעליונה פסולה - ביקש רבי ירמיה לחדש שחז"ל אינם פוסלים את הסוכה (התחתונה) מחשש למקרה שבו הסוכה העליונה גבוהה מ-20 אמה, שאז הסכך שלה - למרות היותו דליל - נחשב כסכך פסול ופוסל את התחתונה. לטעוּת בין מקרה שהסכך הפסול גבוה לא חששו חכמים, וזאת לימד רבי ירמיה (ראו רש"י בדף י ע"א).
  18. ^ קהלת רבה פרשה ג.
  19. ^ בבלי, שבת סג ע"א.
  20. ^ בבלי, ברכות ל ע"ב.
  21. ^ רש"י.
  22. ^ ב, א.
  23. ^ בבלי, בבא מציעא כא ע"א.
  24. ^ על פי פירוש רש"י. בתרגום מילולי: לא אמרתי לך שלא להוציא עצמך חוץ להלכה?
  25. ^ בבלי, ראש השנה יג ע"א.
  26. ^ בבלי, זבחים טו ע"א.
  27. ^ תהליך טהרתו של המצורע, לאחר שנרפא מן הנגע, מתחיל בהבאת "שתי ציפורים חיות טהורות, ועץ ארז ושני תולעת ואזוב" (ויקרא, י"ד, ד'). את אחת הציפורים שוחטים על כלי חרס שבו מים חיים. לאחר מכן, טובל הכהן את הציפור החיה, ועימה שאר אביזרי הטהרה, בדם הציפור השחוטה המעורב במים.
  28. ^ בבלי, סוטה טז ע"ב.
  29. ^ כדלעיל, הלא אמרתי לך שלא לפקפק בשיעור חכמים?! כל דברי חכמים שקבעו - אל תהרהר אחריהם. פירוש רש"י; בתרגום מילולי: לא אמרתי לך שלא להוציא עצמך חוץ להלכה?!
  30. ^ משנה נגעים יד, א; בבלי, חולין סב ע"ב.
  31. ^ משנה נידה ג, ב.
  32. ^ בבלי, נידה כג ע"א. פירוש רש"י שם: "לידי גיחוך - שחוק. בכל תחבולות הללו עסק רבי ירמיה להביא לרבי זירא לידי שחוק, ולא שחק, דאסור לאדם שימלא פיו שחוק (ראו בבלי, ברכות לא ע"א), ורבי זירא מחמיר טפי (=יותר)".
  33. ^ פרק ב משנה ו.
  34. ^ בבלי, בבא בתרא קסה ע"ב.
  35. ^ ירושלמי כלאים פ"ט ה"ג, כתובות יב, ג; בראשית רבה פרשה ק.
  36. ^ פירוש ה"פני משה" ו"קרבן העדה" שם.
  37. ^ רבי ירמיה, אתר mytzadik
אבא דמן יפו

אַבָּא דְּמִן יָפוֹ, הידוע גם בתור אַדָּא דְּמִן יָפוֹ, היה אמורא שחי ביפו ונודע בעיקר בשל ההוראה שלו לקרוא את כל שמות בני המן בנשימה אחת בזמן קריאת מגילת אסתר בפורים. בנו היה רבי חייא.

אבימי בר טובי

אבימי בר טובי היה אמורא ארץ ישראלי בן הדור הרביעי מתלמידיו של רבי אבהו.

בתלמוד הירושלמי מסופר על נכרית אחת שבאה לשאול שאלה את רבי אבהו והוא שלח את אבימי בר טובי לענות לה.

אבימי בר פפי

אבימי בר פפי היה אמורא בן הדור השלישי, חברם של רב נחמן ועולא (בתלמוד הבבלי מסופר שישבו יחד).

אמוראי ארץ ישראל

אמוראי ארץ ישראל הם אמוראים שפעלו בתקופת התלמוד בארץ ישראל.

אמוראים

אַמוֹרָאִים (ביחיד אַמוֹרָא) הם חכמי התלמוד שפעלו במאות ה-3-5 לספירה, בין חתימת המשנה לחתימת התלמוד. פעלו בשני מרכזים עיקריים, בבל וארץ ישראל. דיוניהם ההלכתיים מתועדים ברובם בתלמוד הבבלי ובתלמוד הירושלמי, ודרשותיהם האגדיות מתועדות במדרשי אגדה אמוראיים ובשני התלמודים. קדמו להם התנאים, שרבים מדבריהם הורחבו על ידי האמוראים, או נוסחו מחדש על ידם, ולבסוף הוכללו במפעלם הגדול: התלמוד. אחריהם הגיעו הסבוראים.

חסא דאשתמוע

חסא דאשתמוע היה אמורא שפעל באשתמוע שבארץ ישראל בסוף המאה השלישית או תחילת המאה הרביעית לספירה. הוא מוזכר פעם אחת בתלמוד הירושלמי בהקשר לביקור של ר' יסא אצלו.

רב יימר

רב יימר היה אמורא בבלי בדור השישי. תלמידו של רב כהנא מפום נהרא וחברו של רב אשי שאיתו נשא ונתן רבות בהלכה. על פי אגרת רב שרירא גאון רב יימר היה ממלא מקומו של רב אשי במשך 5 שנים (427-432) כראש ישיבת סורא. בסדר תנאים ואמוראים מסופר כי בעת מותו נראה עמוד אש בשמים שעמד שלושים יום.

רב ירמיה בר אבא

רב ירמיה בר אבא היה אמורא מהדור השני לאמוראי בבל (אמצע המאה ה-3 לערך). היה מתלמידיו של האמורא המפורסם רב. מופיע פעמים רבות גם בתלמוד הירושלמי, ושם הוא נקרא רב ירמיה סתם, בלא שם אביו.. יש אומרים שנקרא גם רבי ירמיה רבה (הגדול).

רב פפי

רב פפי היה אמורא בבלי בדור החמישי. מגדולי תלמידיו של רבא. חבר ובר-פלוגתא של רב פפא ושל רב הונא בריה דרב יהושע. מתלמידיו היו רב אשי ורב ירמיה מדפתי.

רבי אבין

רבי אבין הוא אמורא ארץ - ישראלי, בדור השלישי, מגדולי תלמידיו של רבי יוחנן. לפי מחקרו של הרב אהרון הימן, מדובר באמורא המפורסם רבין.

בצעירותו עוד הספיק ללמוד אצל רבי יהודה הנשיא, והוא מסר הלכות בשמו. אך את עיקר תורתו קנה מפי רבו המובהק רבי יוחנן. אמרותיו של רבי אבין מוזכרות פעמים רבות בתלמוד בבלי, לרוב כ"בעי" (חקירה הלכתית), וכאמורא ארץ ישראלי הוא מוזכר גם פעמים תכופות בתלמוד ירושלמי. לדעת אהרן היימאן בנו הוא האמורא יוסי בר אבין.

רבי אבין הוא היחיד מבין האמוראים שנקראו כשמו - שנקרא כך לא שם ליווי או כינוי, בשונה מהאמוראים האחרים שחיו בבבל, "רבי אבין נגרא" אביו של רב חייא ורב אידי, ומרבין ששמו האמיתי היה "רבי אבין", כמוזכר בתלמוד ירושלמי.

חבירו היה רבי ירמיה (הראשון), (שניהם היו מזקני תלמידיו של רבי יוחנן), שאמר לרבי אבהו שמסיבה זו יש להעדיף את שיקול דעתו שלו עצמו - רבי ירמיה, ושל רבי אבין ורבי מיישא על פני דעתם של רבי אבהו, רבי יצחק נפחא ורבי חנינא בר פפי.

בחורבות הכפר קצרין העתיקה נתגלו ארבע כתובות בארמית, רק אחת מהן שלמה: "רבי אבון משכבו בכבוד". הארכאולוג, דן אורמן, סבור שזו מצבה מקברו של האמורא רבי אבון, (פעמים נקרא ר' אבין ר' אבון).

רבי אלכסנדרי

רבי אלכסנדרי היה אמורא ארץ ישראלי בדור השני והדור השלישי.

היה דרשן גדול, וכל מאמריו בתלמוד עוסקים בענייני אגדה.

מימרות רבות בענייני אגדה מופיעות בשמו בתלמוד, ומהמפורסמות שבהן, שהיה הולך ומכריז מי מי רוצה לחיות? וכשהתקבצו סביבו אנשים היה מראה להם את הפסוק מי האיש החפץ חיים וכו' נצור לשונך מרע.

רבי אסי

רבי אסי היה אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי לאמוראים. תלמידו של רבי יוחנן, חבר ובר פלוגתא של רבי אמי. ישב בעיקר בטבריה.

רבי זירא

רב זירא (כשמוזכר בתלמוד הבבלי, קודם סמיכתו) רבי זירא (בבבלי, לאחר סמיכתו, לפי רש"י. לפי תוספות אלו שני חכמים שונים) או רבי זעירא (בתלמוד הירושלמי) - אמורא בבלי, ואחר כך ארץ ישראלי, בדור השלישי. מעתיקים שונים החליפו בטעות בינו לבין רבי זירא השני שחי בדור החמישי לאמוראים.

רבי זריקא

רבי זריקא היה אמורא בדור הרביעי לאמוראי ארץ ישראל.

למד אצל רבי אבהו יחד עם רבי ירמיה חבירו. הוא היה תלמיד של ריש לקיש, רבי אלעזר, רב יהודה ותלמיד מובהק של רבי אמי. היה מעתיק ברייתות ומסדרן.

הוא מזכיר גם מאמרותיו של רב הונא. חברו היה רבי זירא.

רבי יהודה נשיאה השלישי

רבי יהודה נשיאה השלישי היה נשיא בדור השישי לאמוראי ארץ ישראל. דור י"ג להלל הזקן. בזמנו היה רבי ירמיה. אביו רבן גמליאל החמישי, היה תלמידו של רבי אבהו,

ייתכן שהיה אביו של הלל נשיאה.

רבי יונה

רבי יונה היה אמורא ארצישראלי בולט, מהדור הרביעי של התקופה. שימש כראש ישיבת טבריה, ועסק בעיקר בהלכה (ופחות באגדה). בתלמוד הבבלי הוא מתואר מ"תקיפי ארעא דישראל".

רבי ירמיה (הראשון)

רבי ירמיה הראשון היה תנא ואמורא בדור האחרון לתנאי ארץ ישראל, בתקופת המעבר בין התנאים לאמוראים.

רבי ירמיה (השני)

רבי ירמיה (השני) היה אמורא בדור השלישי לאמוראי ארץ ישראל ובבל.

הוא היה תלמידו של רבי יוחנן בצעירותו.

בהמשך דרכו, עבר לגור בבבל שהייתה אז מרכז הישיבות, ושם היו תלמידיו רב הונא ורב נחמן, רבין, רבי אבין ורב יצחק ברבי.

רבי ירמיה זה היה מזקני תלמידיו של רבי יוחנן, ולכן אמר לרבי אבהו שיש להעדיף את שיקול דעתו ושל חבריו רבי אבין ורבי מיישא על פני דעתם של רבי אבהו ושאר צעירי התלמידים.

רבן גמליאל הרביעי

רבן גמליאל הרביעי היה נשיא הסנהדרין בדור השני לאמוראים בארץ ישראל. בנו של רבי יהודה נשיאה, ונינו של רבי יהודה הנשיא, עורך המשנה.

לא נמסרו בשמו מאמרים בתלמוד הבבלי. התלמוד הירושלמי מספר עליו:

"ביקש רבן גמליאל בר רבי להנהיג את הדמאי בסוריה, ולא הניח לו רבי הושעיה."

על כיסאו ישב בנו, רבי יהודה נשיאה השני, שהיה תלמידו של רבי יוחנן.

אמוראים
אמוראי ארץ ישראל
הדור הראשון (עד 250) רבן גמליאל ברבירבי חייארבי ינאירבי אושעיארבי אפסרבי יהושע בן לוי • רבי חנינא בר חמאלוי בר סיסיבר קפרארבי ירמיה (הראשון)
הדור השני (עד 280) רבי יהודה נשיאהרבי שמעון בר אבארבי יוחנןריש לקישרבי אלעזר • רבי יוסי בר חנינארב כהנא (השני)רבי יעקב בר אידיחזקיהיהודה בן רבי חייאאבא דמן יפו
הדור השלישי (עד 310) רבן גמליאל הרביעירבי אמירבי אסירבי אבהורבי אבין • רבי חייא בר אבאעולארבי זירארבה בר בר חנהרבי אלעאירב עוירא • רבי חנינא בר פפירבי ירמיה (השני)רב הושעיארב חנינארבי אבא בר ממלתחליפא בר מערבארבי אבדימי דמן חיפהרבי אבא הראשוןרבי פרידארבי אלכסנדריאבימי בר פפי
הדור הרביעי (עד 340) חסא דאשתמוערבי יהודה נשיאה השני • רבי ירמיה • רבי אחארבי ברכיהרבי יוסי בר זבידארבי יונהרבי חלקיהרבי זריקאיצחק בן אלישיברבי הושעיא איש טריארבי אבא בר זבינאאבימי בריה דרבי אבהואבימי בר טובירבי יוסנא
הדור החמישי (עד 380) הלל נשיאהרבן גמליאל החמישי • רבי יוסי ברבי בוןרבי מנארב חנניה
הדור השישי (עד 410) רבי יהודה נשיאה השלישירבי תנחומארבי שמואל בן רבי יוסי ברבי בון
אמוראי בבל
הדור הראשון (עד 250) רב כהנארבשמואלמר עוקבאקרנארב שילארב אסי
הדור השני (עד 280) רב הונארב יהודהרבה בר אבוהרב ירמיה בר אבארב כהנא (השני)רב ברונאחייא בר יוסףרב גידל • רב חייא בר אשירבה בר ירמיהרב קטינא
הדור השלישי (עד 310) רב נחמןרב ששתרב חסדארבהרב יוסףרבה בר רב הונארב יוסף בר חמארמי בר אבארבי אבא הראשוןרב הונא (הכהן)
הדור הרביעי (עד 340) אביירבארמי בר חמארב אחא בר יעקברב ספרארב כהנא מפום נהרארב אידי בר אביןרב חייא בר אביןרב שיזבירב יצחק בריה דרב יהודהרבא בר רב שילארפרם בר פפא
הדור החמישי (עד 380) רב נחמן בר יצחקרב פפארב הונא בריה דרב יהושערב זבידרב פפיאמימרמר זוטרארב משרשיארב אדא בר אבארב דימי מנהרדעא
הדור השישי (עד 430) רבינארמי בר אבא (השני)רב אשי • רב הונא בר נתןרב כהנא (הרביעי)
הדור השביעי (עד 465) רב יימרמרימרמר בר רב אשירפרםרב אחא בריה דרבאיהודה בר מרימר
הדור השמיני (עד 500) רבה תוספאהרבינא האחרוןרבה יוסי

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.