רבי יהודה

רבי יהודה בר אלעאי, (מוזכר בדרך כלל כרבי יהודה)[1] היה תנא בדור הרביעי של תקופת התנאים, (המחצית השנייה של המאה השנייה לספירה). מגדולי תלמידיו של רבי עקיבא. מאות מובאות מדבריו נזכרו בששה סדרי משנה, והוא התנא שפסקיו מוזכרים במשנה, במספר הגדול ביותר מבין התנאים האחרים.

רבי יהודה בר אלעאי
קבר התנא רבי יהודה בר אילעי
ציונו של התנא רבי יהודה בר אלעאי בדרך מעין זיתים לצפת.
דור הדור הרביעי של תקופת התנאים
רבותיו רבי טרפון, רבי ישמעאל ורבי עקיבא.
חבריו רבי יוסי בן חלפתא, רבי שמעון בר יוחאי, ורבי מאיר.
תלמידיו רבי יהודה הנשיא, רבי ישמעאל ברבי יוסי.
אביו רבי אלעאי

חייו

רבי יהודה הוא בנו ותלמידו של התנא רבי אלעאי. מושבו היה באושא. בילדותו למד אצל רבי טרפון בלוד[2], אצל רבי ישמעאל, וכן היה מגדולי תלמידיו של רבי עקיבא. כמו כן, קיבל מאביו רבי אלעאי מסורות בשם רבי אליעזר, רבו של אביו.[3] היה בין חמשת התלמידים שנסמכו לרבנות על ידי רבי יהודה בן בבא, שנהרג בגלל מעשה זה, בתקופה שבה גזרו הרומאים איסור חמור על הסמיכה. על פי המדרש, רבי יהודה הוא בן העיירה אושא שבגליל.

התלמוד הבבלי[4] מספר על ויכוח משולש בנושא היחס לרומאים שבו השתתף. רבי יהודה שיבח את מעשי הרומאים, רבי יוסי שתק ורבי שמעון בר יוחאי גינה את הרומאים. בעקבות זאת, קידמו הרומאים את רבי יהודה והוא כונה "ראש המדברים בכל מקום"[5] - כלומר, ראש המדברים בכל כינוס. במסכת מנחות מצוין כי שימש כ"מוריינא דבי נשיאה", כלומר שהיה מורה ההלכה בבית הנשיא[6].

מסיפור הוויכוח אפשר לראות שתפיסתו הפוליטית הייתה מתונה, והוא יכל לשבח את הרומאים על פיתוח חומרי של ארץ ישראל, על אף הגזרות שהטילו הרומאים על היהודים, ועל אף שבשתי המרידות הרגו מאות אלפי יהודים. מסיפורים אחרים אפשר להסיק שגם מבחינה אישית היה ענו וסובלן[7], והמשיך בכך את הקו האישיותי של הלל הזקן.

על אף מסירותו הרבה ללימוד תורה שהפכה לסמל אצל חז"ל[8], דגל בתפיסה של "לעולם תהא דעתו של האדם מעורבת עם הבריות" ויישם אותה בחייו[9][10]. בניגוד לתפיסתו של רבי שמעון שיש להתמסר ללימוד תורה באופן בלבדי, היה באסכולה של החכמים שסברו שיש לשלב לימוד תורה עם מלאכה (בבלי, ברכות לה ב), ואף נזף במי שאינו מלמד את בנו מקצוע[11]. ועוד מסופר עליו שהיה נושא על כתפו כד מחרס כאשר היה הולך לבית המדרש והיה אומר "גדולה מלאכה שמכבדת את בעליה"[12].

עוד מסופר עליו בתלמוד שהיה עני מרוד, ולא ניצל את מעמדו הרם בעיני השלטון לטובות הנאה (בבלי, נדרים מט ב).

בתלמוד מבואר כי כל מקום בו מוזכר "מעשה בחסיד", הכוונה היא לרבי יהודה בר אילעאי או לרבי יהודה בן בבא[13].

מעמדו ההלכתי

  • בתלמוד אומר רבי יוחנן כי "סתם ספרא - רבי יהודה"; משמע - כאשר בספרא נכתבה אמירה ללא ציון שם האומר - אמירה זו שייכת לרבי יהודה. אך רב שרירא גאון מסייג אמירה זו, וכותב כי אין משמעות הדבר שמה שנאמר ללא ציון הוא מדברי רבי יהודה, אלא שדבר הלכה זה עבר במסורת באמצעות בית המדרש של רבי יהודה.[14]
  • פעמים רבות במשנה, רבי יהודה מסייג את דברי הקודמים לו ומתבטא בלשון "אימתי, בזמן ש..." או ב"במה דברים אמורים". בתלמוד מובאת מחלוקת באשר לכוונתו. לפי רבי יהושע בן לוי במקרים אלו אין הוא מתכון לחלוק על הדעה שהובאה לפניו, אך רבי יוחנן מסייג את הדברים וסבור שרק "אימתי" עומד בכלל הזה, אך כאשר רבי יהודה אומר "במה דברים אמורים" הנאמר הוא בשונה מחכמים שלפניו. לעומתם האמורא רמי בר חמא סבור שגם במקרים כאלו רבי יהודה חולק על הנאמר לפניו[15].
  • רבי יוחנן הכריע שכל מקום שנחלקו רבי יהודה ורבי מאיר או רבי יהודה ורבי שמעון - הלכה כרבי יהודה. במקום שנחלקו רבי יהודה ורבי יוסי - הלכה כרבי יוסי.[16]

חכם לכשירצה

איסי בן יהודה כשמנה את שבחם של חכמי המשנה אמר על רבי יהודה שהוא "חכם לכשירצה"[17]. רש"י מסביר שהכוונה היא "כשהיה רוצה להיות מתון ומתיישב בדבריו היה חכם". המהרש"א הקשה על כך שאין זה שבח. בדברי תוספות מוסבר שאין כוונת איסי בן יהודה לומר שבמקרים אחרים רבי יהודה אינו חכם אלא שבמקרים אלה הוא חכם יותר מרבי מאיר. המהרש"א עצמו מסביר על פי הערוך שכשרבי יהודה פותח פיו הוא ראש המדברים.

קבר המיוחס לו

קבר שמיוחס לרבי יהודה בן אלעאי נמצא בדרך מעין זיתים לצפת, שימש במהלך הדורות כמקום תפילה. הידיעות הראשונות שבידינו על ציון קברו הן מהמחצית השנייה של המאה ה-13, כאלף שנים לאחר מותו. על פי העדויות שימש המקום לתפילה ולפולחן, היו בו נרות והקדש, ואילנות היו נטועים סביבו.

במאה ה-16 נהגו חכמי צפת ומקובליה לעלות על הקבר, כך אנו מוצאים את רבי שלמה אלקבץ והרמ"ק, האר"י וחבורתו ומקובלים נוספים מגיעים לציונו של רבי יהודה בר אלעאי כדי ללמוד שם תורה וכדי לעשות שם ייחודים ומעשיים קבליים שונים. רבי אלעזר אזכרי אף מספר על גילוי אליהו לו זכה רבי יוסף סרגוסי. גם בני חבורתו של רבי משה בן מכיר קיבלו על עצמם ללמוד ולהתפלל בקברו של התנא.[18]

כיום, קיים מבנה גדול במקום ציון הקבר ורבים פוקדים אותו מתוך אמונה כי זו סגולה לפרנסה טובה. שנים רבות היה בחצר הקבר עץ, שלקיחת ענף מענפיו נחשבה כסגולה לפרנסה.

בנוסף, נהוג להקיף את ציון הקבר שבע פעמים בתור סגולה לפרנסה.

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ תלמוד בבלי, מסכת מנחות, דף י"ח, עמוד א'
  2. ^ ראו גם תלמוד בבלי, מסכת נדרים, דף מ"ט, עמוד ב', תלמוד בבלי, מסכת נדרים, דף נ"ב, עמוד א'.
  3. ^ תוספתא זבחים ב,ד.
  4. ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ל"ג, עמוד ב'
  5. ^ תואר שנזכר גם בבבלי, מנחות קג ב, ובברכות סג ב
  6. ^ תלמוד בבלי, מסכת מנחות, דף ק"ד, עמוד א' ובפירוש רש"י שם
  7. ^ "ההוא דאמר לה לדביתהו (=לאשתו), קונם שאי את נהנית לי (=את אסורה עלי) עד שתטעימי תבשילך לרבי יהודה ולר"ש. ר' יהודה טעים (=טעם) אמר ק"ו ומה לעשות שלום בין איש לאשתו, אמרה תורה שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים המאררים בספק, ואני על אחת כמה וכמה" (בבלי, נדרים סו ב)
  8. ^ "אמרו עליו על רבי יהודה ברבי אילעאי שהיו ששה תלמידים מתכסין בטלית אחת ועוסקין בתורה" (בבלי, סנהדרין כ א)
  9. ^ "אמרו עליו, על רבי יהודה בר אילעאי, שהיה נוטל בד של הדס ומרקד לפני הכלה, ואומר כלה נאה וחסודה." (כתובות יז א)
  10. ^ "תנו רבנן: מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת ולהכנסת כלה. אמרו עליו על רבי יהודה ברבי אלעאי, שהיה מבטל תלמוד תורה להוצאת המת ולהכנסת כלה." (בבלי, כתובות יז א)
  11. ^ "ר' יהודה אומר: כל שאינו מלמד את בנו אומנות, מלמדו ליסטות" (בבלי, קידושין כט ב)
  12. ^ "ר' יהודה כד אזיל לבי מדרשא, שקיל גולפא על כתפיה, אמר גדולה מלאכה שמכבדת את בעליה" (בבלי, נדרים מט ב)
  13. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף ק"ג, עמוד ב'
  14. ^ אגרת רב שרירא גאון, עמ' 102-103, מהדורת הרב בנימין מנשה לוין, חיפה, ה'תרפ"א.
  15. ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף כ"ה, עמוד א', ועוד.
  16. ^ תלמוד בבלי, מסכת ערובין, דף מ"ו, עמוד ב'
  17. ^ תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף ס"ז, עמוד א'.
  18. ^ רונית מרוז, ‏חבורת ר' משה בן מכיר ותקנותיה, פעמים 31 (תשמ"ז), עמ' 54
בית הכנסת החורבה

בית הכנסת החורבה (או חורבת רבי יהודה החסיד, מכונה בקיצור החורבה) הוא בית כנסת במרכז הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים, על יד כיכר החורבה ומול בית הכנסת צמח צדק. בית הכנסת נבנה לראשונה בתחילת המאה ה-18 על ידי קבוצת העולים עם רבי יהודה החסיד, נחרב בידי בוניו הערבים בשל אי תשלום חובות, נבנה בשנית באמצע המאה ה-19 על ידי קבוצה מתלמידי הגר"א, נחרב בשנית בידי הלגיון הערבי לאחר שכבש את העיר העתיקה ב-1948, ונבנה בשלישית בראשית המאה ה-21.

מקור שמו של בית הכנסת בתקופת חורבנו הארוכה בין בנייתו הראשונה והשנייה. בית הכנסת שימש מרכז הקהילה האשכנזית בירושלים עד אמצע ימי המנדט הבריטי, ונחשב לבית הכנסת האשכנזי החשוב והמרכזי בירושלים עד לחורבנו השני.

בר קפרא

בר קפרא היה חכם בדור המעבר שבין התנאים והאמוראים. תלמידו של רבי יהודה הנשיא. היה ידוע כבדחן. בילדותו למד תורה מפי רבי מאיר.

יש שמזהים אותו עם רבי אלעזר הקפר, ואחרים אומרים שהוא ר' אלעזר בנו של רבי אלעזר הקפר. סידר קובץ משניות ערוך המכונה "משנת בר קפרא" (בבלי בבא בתרא, קנד, ב). קובץ זה מקביל ומשלים את משנת רבי יהודה הנשיא.

עם תלמידיו נמנה רבי יהושע בן לוי שמסר רבים מאמרותיו ופסקיו.

בשנת 2010 נמצא קברו באזור כרמיאל - למרות שעד אז חשבו שהוא קבור עם רבי אליעזר הקפר.

הלל נשיאה

הלל נשיאה (הנשיא, בארמית), המכונה גם הלל השני והלל האחרון, היה נשיא הסנהדרין בדור החמישי לאמוראי ארץ ישראל. על פי המסורת המעבר ללוח העברי המחושב ניקבע על ידו.

חז"ל

חז"ל (בראשי תיבות: חכמינו זכרם לברכה) הם המנהיגים הרוחניים וההלכתיים של עם ישראל לאחר חתימת המקרא בימי אנשי כנסת הגדולה ובעיקר מתקופת בית שני (החל מתחילת תקופת הזוגות במאה ה-3 לפנה"ס) ועד לחתימת התלמוד הבבלי, בתחילת המאה ה-6. חז"ל הניחו את היסודות לכל התורה שבעל פה ומהווים תשתית לכרונולוגיה וההיסטוריה בתולדות עם ישראל במיוחד בדורות הרבים בהם לא הייתה ריבונות.

יהודה בריה דרבי חייא

רבי יהודה בן רבי חייא היה אמורא בתקופת המעבר בין תנאים לאמוראים, בנם של רבי חייא ויהודית, ותאומו של חזקיה.

אמרותיו מוזכרות בתלמוד פעמים רבות, בעיקר בסדר קדשים.

בהגיעו לפרקו נשא את בתו של רבי ינאי. לאחר נישואיו הלך ללמוד בבית המדרש כל השבוע, ובשבת היה מגיע הביתה, כשלפניו הולך עמוד של אש. באחת מהפעמים, היה שקוע בסוגיה תלמודית ולא שם לב שכבר הגיע הזמן שבו נהג לבוא לביתו, לקיים את מצוות עונה שזמנה לתלמידי חכמים הוא פעם בשבוע. כאשר שמע על כך חותנו רבי ינאי, אמר: כנראה שיהודה נפטר, שכן לוּ היה בחיים, ודאי לא היה מבטל את מצוות העונה. לפי הסבר חכמי התלמוד, דבריו של רבי ינאי היו "כשגגה היוצאת מלפני השליט" כלומר - דבריו של צדיק מוכרחים להתקיים גם אם לא התכוון לקיומם, ויהודה חתנו נפטר.

יהודה החסיד

רבי יהודה (ב"ר שמואל) החסיד היה ממייסדי חוג חסידי אשכנז והדמות המרכזית בה. חי בגרמניה בסוף המאה ה-12 ובתחילת המאה ה-13.

היה בנו של רבי שמואל החסיד, נכדו של רבי קלונימוס הזקן, וצאצא למשפחת קלונימוס, שהיגרה במאה ה-10 מאיטליה לגרמניה. הוא עצמו ישב בתחילה בשפיירא, ועבר לרגנסבורג ב-1195. היה ראש ישיבת רגנסבורג. בין תלמידיו: רבי אלעזר מוורמס בעל "הרוקח", ורבי יצחק בן משה בעל האור זרוע.

משערים כי רבי יהודה החסיד כתב כמה ספרים, אך מפאת צניעותו אסר לציין את שמו עליהם ולכן קשה לזהותם.

החיבור הידוע ביותר המיוחס לו (למרות שהספר איננו חתום בשם) הוא ספר חסידים, יצירה בעלת חשיבות רבה המכילה הלכות, מנהגים, דעות ומוסר המשקפים את עולמם של חסידי אשכנז. בנוסף ליצירה זו מיוחסת לו כתיבת הפיוט שיר הכבוד.

נפטר בשבת זכור, ושנת הפטירה נתונה בספק - ט' באדר ד'תתקע"ז (1217) או י"ג באדר ד'תתקע"ה (1215).

יהודה הלוי

רבי יהודה בן שמואל הלוי (נכתב בר"ת: ריה"ל; שמו בערבית: אבו אל-חסן אל-לאוי, أبو الحسن اللاوي; 1075–1141 בקירוב) היה משורר ופילוסוף בתור הזהב של יהדות ספרד, מגדולי הכותבים היהודיים בימי הביניים ובכלל.

יצירתו המרכזית היא האפולוגטיקה הפילוסופית "ספר ההוכחה והראיה להגנת הדת הבזויה והשפלה" (ספר הכוזרי), וכן קינות כמו "ציון הלא תשאלי" ושירים מפורסמים אחרים.

משנה

הַמִּשְׁנָה היא הקובץ הראשון בתורה שבעל פה, ומכילה הלכות שנאמרו בידי התנאים. ישנן דעות שונות מתי החל ניסוח המשנה, אך מוסכם כי עריכתה וניסוחה הסופיים נעשו בסוף תקופת התנאים, בתחילת המאה השלישית לספירה, על ידי רבי יהודה הנשיא וחכמי דורו.

רבי אפס

רבי אפס היה אמורא ארץ ישראלי מהדור הראשון של האמוראים (בסביבות שנת 225).

רבי אפס היה מבית דינו של רבי יהודה הנשיא. במדרש מובא כי רבי מינה אותו לכתוב מכתב לאנטונינוס, והרב היימן מסיק מכך שהוא היה סופרו של רבי יהודה הנשיא. גר בדרום הארץ והוא מכונה בתלמוד הירושלמי "רבותינו שבדרום". רבי יהודה הנשיא ציווה לפני מיתתו שימנו את רבי חנינא בר חמא כממלא מקומו בראשות הישיבה, אך הוא סירב ליטול את המשרה כל עוד היה רבי אפס בחיים מכיוון שרבי אפס היה גדול ממנו שתי שנים ומחצה, לכן הוכתר רבי אפס כראש הישיבה לאחר רבי. בתפקיד זה שימש לפחות עשרים שנה, עד פטירתו, ורק אחריו מונה רבי חנינא בר חמא. רבי אושעיא מזכירו פעמים רבות. מתלמידיו היה לוי בר סיסי[דרוש מקור][דרושה הבהרה].

רבי יהודה הנשיא

רבי יהודה הנשיא (ידוע גם בכינוי המקוצר "רבי" או "רבינו הקדוש") היה תנא בדור החמישי, נשיא הסנהדרין ועורך המשנה, נצר למשפחת הלל הזקן וחותֵם תקופת התנאים. לפי מסורת חז"ל, נולד רבי יהודה הנשיא בתקופת גזירות השמד של אדריאנוס לאחר מרד בר כוכבא, בין השנים 135 ל-137 לספירה. מנערותו למד מפי רבי שמעון בר יוחאי, רבי יהודה בר אילעי, רבי אלעזר בן שמוע, וכן מפי אביו, רבן שמעון בן גמליאל. נפטר בסביבות שנת 220. רבי יהודה חי בטבריה, בבית שערים ובציפורי. על פי חלק מהמסורות נקבר בבית שערים ועל פי אחרות בציפורי. על שמו רחובות בערים רבות בארץ, ביניהם שדרות הנשיא בחיפה.

רבי יהודה נשיאה

רבי יהודה נשיאה (הראשון; ידוע גם כרבי יהודה השני), דור ראשון לאמוראי ארץ ישראל, נשיא הסנהדרין בציפורי ונכדו של חותם המשנה, רבי יהודה הנשיא. היה בנו ותלמידו של רבן גמליאל ברבי.

רבי יהודה נשיאה השלישי

רבי יהודה נשיאה השלישי היה נשיא בדור השישי לאמוראי ארץ ישראל. דור י"ג להלל הזקן. בזמנו היה רבי ירמיה. אביו רבן גמליאל החמישי, היה תלמידו של רבי אבהו,

ייתכן שהיה אביו של הלל נשיאה.

רבי יהודה נשיאה השני

רבי יהודה נשיאה השני, בנו של רבן גמליאל הרביעי, היה נשיא בדור השני או השלישי לאמוראי ארץ ישראל. לפי ייחוסו, היה דור עשירי להלל הזקן.

אביו, רבן גמליאל הרביעי, לא נזכר בתלמוד הבבלי, אך מופיע מעט בתלמוד הירושלמי. הוא היה תלמידו של רבי יוחנן, ואחרי פטירת ר' יוחנן ישב ללמוד לפני ר' אמי.

בנו היה הלל נשיאה.

נראה שהמעשה בקיסר דיוקלטיאנוס, שקרא לנשיא ישראל לפתע (תלמוד ירושלמי, מסכת תרומות, פרק ח'), מתייחס אליו, כי דיוקלטיאנוס הפך לקיסר בשנת 284, ור' יוחנן נפטר בשנת 279.

על פי ספרו של אפיפניוס מסלמיס "פנריון", פגש הלה יהודי מומר בשם יוסף הקומס שטען כי היה עוזרו של הנשיא (לפי המקובל במחקר כנראה היה זה רבי יהודה) וכי האחרון התנצר על ערש דווי.

רבי יוסי

רבי יוסי - ובשמו המלא: רבי יוסי בן חלפתא - מגדולי התנאים בדור הרביעי. התגורר בציפורי שבגליל. מגדולי תלמידיו של רבי עקיבא, חברם של רבי יהודה ורבי שמעון ורבו של רבי יהודה הנשיא. נסמך בידי רבי יהודה בן בבא בתקופה שבה הטיל השלטון הרומאי איסור על הסמיכה. לו מיוחס החיבור סדר עולם, שעוסק בסדר הדורות ובמאורעות היסטוריים.

רבן גמליאל ברבי

רַבַּן גַּמְלִיאֵל בָּרַבִּי (כלומר, בנו של רבי, נקרא גם רבן גמליאל השלישי) - נשיא הסנהדרין במאה ה-3, מחכמי 'דור המעבר' שבין התנאים לאמוראים.

בצוואתו (מסכת כתובות ק"ג ע"ב), מינה רבי יהודה הנשיא את רבן גמליאל בנו לנשיא, את רבי שמעון בנו לחכם (אחראי על ההוראה בסנהדרין), ורבי חנינא בר חמא "ישב בראש", כלומר יהיה אב בית הדין – אחראי על השיפוט בסנהדרין.

רבן גמליאל החמישי

רבן גמליאל החמישי - בדור הרביעי לאמוראים. נשיא ישראל. תלמידו של רבי אבהו. "אמר אבהו ואני לא שאלני רבן גמליאל ברבי וכו' ואסרתי לו וכו' דאדם קטן היה וביקש ר' אבהו לגודרו".

סבו רבי יהודה נשיאה השני, היה תלמידו של רבי יוחנן (ר"ה כ' ע"א). את מקומו מילא רבי יהודה נשיאה השלישי, אביו היה הלל השני, שתיקן את הלוח העברי .

רבן גמליאל הרביעי

רבן גמליאל הרביעי היה נשיא הסנהדרין בדור השני לאמוראים בארץ ישראל. בנו של רבי יהודה נשיאה, ונינו של רבי יהודה הנשיא, עורך המשנה.

לא נמסרו בשמו מאמרים בתלמוד הבבלי. התלמוד הירושלמי מספר עליו:

"ביקש רבן גמליאל בר רבי להנהיג את הדמאי בסוריה, ולא הניח לו רבי הושעיה."

על כיסאו ישב בנו, רבי יהודה נשיאה השני, שהיה תלמידו של רבי יוחנן.

תוספתא

הַתּוֹסֶפְתָּא (בארמית: "תוספת") היא קובץ מסודר של מסורות מתקופת התנאים, הנקראות ברייתות, שלא נכללו במשנה שערך רבי יהודה הנשיא. על פי המסורת, רבי חייא, מתלמידיו של רבי יהודה הנשיא, ערך את התוספתא יחד עם רבי אושעיא; אך החוקרים בימינו חולקים על דעה זו, ומעלים השערות מורכבות יותר. הנחה מקובלת היא שהתוספתא משקפת מסורות ארץ-ישראליות, והיא קרובה יותר לעולמו של התלמוד הירושלמי מאשר לזה של הבבלי.

התוספתא מסודרת לפי סדר המסכתות במשנה, ולכן היא כוללת שישה סדרים המחולקים לכ-60 מסכתות. סדר הדברים ברוב המסכתות דומה במשנה ובתוספתא, אם כי הן מביאות לעיתים מסורות הפוכות והלכות שונות. כמו כן, במקרים רבים התוספתא מאריכה בענייני מוסר ואגדה. התוספתא מרבה גם להביא "מעשים" הנוגעים להלכות הנידונות במשנה.

תנאים

תַּנָּאִים הוא כינוי לחכמי ישראל בתקופה שמימות אנשי כנסת הגדולה והזוגות ועד לחתימת המשנה, כלומר במאה ה-1 וה־2 במשך כ-160 שנה החל מתלמידי הלל ושמאי ועד לרבי יהודה הנשיא. רבים מהתנאים היו שותפים ביצירת המשנה. לאחר תקופת התנאים החלה תקופת האמוראים שהם היו חכמי הגמרא.

המילה תנא פירושה שנה, למד, כלומר למסור את התורה שבעל פה.

תנאים
סוף תקופת הזוגות הלל הזקןשמאי הזקןבני בתירהמנחםעקביא בן מהללאלחנניה בן חזקיה
דור ראשון רבן גמליאל הזקןרבן שמעון בן גמליאל הזקןרבי ישמעאל בן אלישע כהן גדולרבן יוחנן בן זכאייונתן בן עוזיאלבבא בן בוטארבי חנינא בן דוסארבי חנינא סגן הכהניםאבא שאול בן בטניתאדמוןרבי דוסא בן הרכינסרבי יהודה בן בתירארבי אליעזר בן יעקבנחום המדיחוני המעגל
דור שני (בזמן חורבן בית המקדש ואחריו) רבן גמליאל דיבנהרבי יהושע בן חנניהרבי אליעזר בן הורקנוסרבי אלעזר בן ערךרבי נחוניה בן הקנהנחום איש גמזואבא חלקיהרבי צדוקרבי שמעון בן נתנאלנחמיה העמסוני
דור שלישי רבי עקיבארבי טרפוןרבי יהודה בן בבארבי ישמעאלרבי אלעזר בן עזריהרבי יוסי הגלילירבי חנינא בן תרדיוןרבי יוחנן בן ברוקהבן זומאבן עזאישמעון בן ננסאונקלוסרבי חנינא בן אנטיגנוסרבי חנינא בן חכינאירבי יוחנן בן נורירבי אלעזר חסמאאלישע בן אבויהרבי אלעאירבי אלעזר המודעירבי חלפתאחנניה בן אחי רבי יהושעאבטולמוסרבי יוסי בן קיסמארבי ישבב הסופרעקילס הגררבי יוחנן בן תורתארבי אלעזר בן יהודה איש ברתותארבי מתיא בן חרשחנן המצרישמעון התימני
דור רביעי רבן שמעון בן גמליאל • רבי יהודה • רבי יוסירבי יונתןרבי מאיר (ואשתו ברוריה) • רבי שמעון בר יוחאירבי אלעזר בן שמוערבי נחמיהרבי נתןרבי יהושע בן קרחהאבא שאולרבי אליעזר בן רבי יוסי הגלילירבי יוחנן הסנדלררבי פינחס בן יאיררבי שמעון שזורי
דור חמישי רבי יהודה הנשיארב הונא קמא בבבל • רבי יוסי ברבי יהודהרבי ישמעאל ברבי יוסירבי אלעזר ברבי שמעוןרבי שמעון בן אלעזררבי שמעון בן יהודהרבי אלעזר הקפרסומכוסאיסי בן יהודהבר קפרארבי יוסי בן זמרהלוי בר סיסירבי בנאהרבי שמעון בן מנסיאידוע הבבלירבי שמעון בן חלפתא

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.