רבי זירא

רב זירא (כשמוזכר בתלמוד הבבלי, קודם סמיכתו) רבי זירא (בבבלי, לאחר סמיכתו, לפי רש"י. לפי תוספות אלו שני חכמים שונים) או רבי זעיראתלמוד הירושלמי) - אמורא בבלי, ואחר כך ארץ ישראלי, בדור השלישי. מעתיקים שונים החליפו בטעות בינו לבין רבי זירא השני שחי בדור החמישי לאמוראים.

רבי זירא
לידה בבל
דור שלישי, לאמוראי בבל וארץ ישראל
רבותיו רב הונא, רב יהודה, רבי יוחנן
חבריו רבה בר נחמני, רב יוסף, רבי יצחק בר אבא
תלמידיו רבי ירמיה, רבי אבא בר זבינא, רבי יצחק עטושיא

חייו

רבי זירא נולד למשפחה שהתייחסה ככהנים, אביו של רבי זירא היה מוכס, ומוזכר בגמרא כאדם כשר וישר במיוחד[1].

בהיותו בבבל, למד בסורא ובפומבדיתא, אצל רב הונא ורב יהודה בר יחזקאל. מסופר כי הוא השתוקק לעלות לארץ ישראל, אותה חיבב מאוד והפליג בשבחיה ("אוירא דארץ ישראל מחכימא", "שיחתן של בני ארץ ישראל תורה" ועוד), ולבסוף אכן עלה אליה, למרות התנגדות רבו, רב יהודה, שטען כי אסור לעלות לארץ ישראל מבבל. לפני עלייתו צם 100 תעניות כדי לשכוח את התלמוד הבבלי וללמוד תלמוד ארץ ישראל ביישוב הדעת ודעה צלולה.[2] כשעלה לארץ ישראל התיישב בטבריה ולמד אצל רבי יוחנן, ריש לקיש ותלמידיהם: רבי אמי, רבי אסי ורבי אלעזר. בר הפלוגתא העיקרי שלו היה רבי אבא בר ממל. רב שמואל בר יהודה כינה אותו ואת רב שמואל בר רב יצחק "גדולי הדור".[3]

הכינוי "זעירא" (קטן בארמית) ניתן לו בשל קומתו הנמוכה, והוא שונה בהמשך לזירא. היה מכונה בפי חבריו 'קטינא חריך שקי' בארמית- 'הקטן חרוך השוקיים'. שרבי זירא היה מופלג בחומרות וסגפנות, והקפיד שלא למלא פיו שחוק מחשש קלות ראש[4]. ומסופר שהיה בודק את גופו באש התנור אם שולטת בו האש עד שפעם אחת משום הקפדת החכמים נחרכו שוקיו מהאש[5] הוא אהב להתעסק בחיפוש נוסחאות קדומות לדברי חכמים וגם בקירוב רחוקים. מסופר שקירב את בריוני טבריה על מנת להחזירם בתשובה, דבר שהחכמים בדורו לא ראו בעין יפה, אולם אחרי שנפטר, חזרו אותם בריונים בתשובה מפחדם שאין מי שיתפלל עליהם כעת ויצילם מעונש בעולם הבא.[6] רבי זירא זכה לאריכות ימים, ונפטר בשיבה טובה.

במסכת מגילה מתואר גורלו המופלא של רבי זירא כאשר קיים מצוות סעודת פורים עם חברו רבה:

רבה ורבי זירא עבדו (=עשו) סעודת פורים בהדי הדדי (=ביחד). איבסום (=התבסמו). קם רבה שחטיה לרבי זירא (=קם רבה ושחט את רבי זירא). למחר בעי רחמי ואחייה (=למחרת התפלל עליו והחיה אותו). לשנה אמר ליה ניתי מר ונעביד סעודת פורים בהדי הדדי (=בשנה הבאה אמר לו: יבוא כבודו ונסעד יחד סעודת פורים). אמר ליה לא בכל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא (=אמר לו: לא בכל שעה ושעה מתרחש נס)

הוא סירב לקבל מתנות בטענה שזו סגולה להאריך ימים שהרי "שׂוֹנֵא מַתָּנֹת יִחְיֶה", אבל כאשר קראו לו לבית הריש גלותא הוא הסכים לבוא והסביר שבני הריש גלותא מתכבדים בכך שהוא מגיע לביתם, וכבוד זה נחשב כתשלום[7].

בנו, חכם בשם אהבה, מוזכר בתלמוד[8].

חבריו

על חבריו נמנה רב נחמן, עמו דן. אחת הסוגיות הידועות במסכת בבא מציעא היא סוגיית "תקפה אחד בפנינו"[9], הוא בדין "שנים אוחזין בטלית" שניים התופסין בידם בגד וכל אחד מהם טוען שהבגד שייך לו. במקרה כזה נפסק הדין במשנה[10], כי מכיוון ששניהם תופסים בטלית חשובים שניהם מוחזקים, וכל אחד ישבע שאין לו פחות מחציה ויחלוקו. על כך מסתפק רבי זירא מה תהיה ההלכה במקרה שבעוד ששני בעלי הדין עומדים לפני בית הדין, התגבר אחד על חבירו ומשך מידיו על חציה השני של הטלית והנגזל לא מחה, ורק לאחר שכבר יצאה מידו חציה השני של הטלית החל צווח בפני בית הדין על הגזילה שהתרחשה לנגד עיניהם, כשהוא טוען שהוא לא מחה על התפיסה מכיוון שראה שבית הדין צופה במעשה הגזילה ואינו צריך למחות. השאלה היא האם אנו אומרים שהיה עליו למחות בפני בית הדין על הגזילה כדי שלא תראה שתיקתו כהודאה, או שמא טענתו נכונה - שאינו צריך למחות במקרה שבית הדין עצמו רואה כי השני התגבר עליו ולקח ממנו את הטלית בחזקה. רב נחמן הביא ראיות שונות כדי להשיב על שאלה זו, ממשניות וברייתות.

חבר אחר שלו היה רבי אבא בר פפא שעלה לפניו לארץ ישראל[11].

תלמידיו

הקרוב ביותר מבין תלמידיו היה רבי ירמיה, שהרבה פעמים הקשה ושאל ממנו, ורבי זירא חיבבו עד שקרא לו 'ירמיה בני'[12]. במסכת נידה מובא ששאלו רבי ירמיה שאלה היפותטית שהייתה על גבול הגיחוך, אך רבי זירא, שהיה מחמיר מאוד וסגפן, לא היה ממלא פיו שחוק ולא צחק[13]. במסכת מגילה מובא דיון בין השניים לגבי הלכה שנמסרה מפי רבי זכאי דכבול בדבר תיקון טעויות בקריאת התורה בבית הכנסת[14].

מתורתו

לקריאה נוספת

  • אהרן ‬ארנד, "סעודת הפורים של רבה ור’ זירא בראי פרשני התלמוד",‫ בד"ד - בכל דרכיך דעהו 8 (תשנ"ט), עמ' 65-75 ‬
  • אברהם גולדברג, "ר’ זירא ומנהג בבל בארץ ישראל", תרביץ לו (תשכ"ז), עמ' 319-341 ‬
  • יהודה לייב פישמן מימון (עורך), "רבי זירא", יחוסי תנאים ואמוראים, ירושלים, תשכ"ג 1963, עמודים קל"ז-קנ"ב

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ מסכת סנהדרין כה, ב.
  2. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף פ"ה, עמוד א'. ראו גם: דברי רש"י בתלמוד בבלי, מסכת חולין, דף קכ"ב, עמוד א'. אמנם בכתב יד פירנצה של התלמוד כתוב שהוא התענה כדי לא לשכוח את תלמודה של בבל (המילה "לא" מחוקה בקו, אולם ברור שזה הנוסח המקורי). ראה את כתב היד כאן.
  3. ^ תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף כ"ג, עמוד ב'.
  4. ^ נדה כג וראה שם עוד בחי' חת"ס
  5. ^ בבא מציעא פה
  6. ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ל"ז, עמוד א'.
  7. ^ תלמוד בבלי, מסכת מגילה, דף כ"ח, עמוד א'.
  8. ^ תלמוד בבלי, מסכת נדרים, דף ל"ב, עמוד א'.
  9. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף ו', עמוד א'.
  10. ^ משנה, מסכת בבא מציעא, פרק א', משנה א'.
  11. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף מ"ג, עמוד ב'.
  12. ^ מו"ק ד' ע"א. לרוב הפירושים. אך הריטב"א מפרש שם ברי כמו בריא-ודאי.
  13. ^ נדה כ"ג ע"א עד כאן הביאו ר' ירמיה לר' זירא לידי גיחוך ולא גחיך. ורש"י שם
  14. ^ תלמוד ירושלמי, מגילה, לא, ב.
אביי

אַבַּיֵּי (280 לערך – 338 לערך), או בשמו נחמני, היה אמורא בבלי בולט מהדור הרביעי. ראש ישיבת פומבדיתא וחברו של רבא. הוא היה בעלה השלישי של חומא, נכדתו של רב יהודה.

אמוראי ארץ ישראל

אמוראי ארץ ישראל הם אמוראים שפעלו בתקופת התלמוד בארץ ישראל.

אמוראי בבל

אמוראי בבל הם אמוראים שפעלו בבבל בתקופת התלמוד.

חומרא דרבי זירא

בהלכה היהודית, חומרא דרבי זירא היא מנהג מחמיר שנוצר בתקופת האמוראים על ידי בנות ישראל (ועל כן נקרא לעיתים חומרת בנות ישראל), ומשמעו חיוב כל אשה נידה לספור שבעה ימים נקיים בתום הווסת, כדין זבה. לפני קביעת חומרא זו, נידה הייתה צריכה לספור שבעה ימים מתחילת הווסת בלבד, ואם בסופם פסק הדימום, על האישה היה לטבול ולהיטהר ביום השמיני. דימום שנמשך מעבר לשבעת ימי הנידה, הצריך שמירת דיני זבה.

הסיבה לחומרא זו היא בקושי ובלבול שנוצר לנשים בהבדלה בין נידה, זבה קטנה וזבה גדולה, להם דינים שונים בטהרתם. במהלך השנים התקבעה חומרא זו כדין בסיסי בהלכות טהרת המשפחה, וכך הוא היחס אליה כיום. עדות על חומרא זו של בנות ישראל מובאת בגמרא בשם רבי זירא, ולכן קרויה חומרא זו על שמו.

טומאת אוהל

בהלכות טומאה, אוהל שתחתיו נמצא מת, מטמא את כל אשר באותו אוהל משותף עם המת.

ימי טוהר

בהלכה, ימי טוהר הוא כינוי הלכתי לתקופה בת 33 יום או בת 66 יום (לידת זכר או נקבה בהתאמה), החלה לאחר תקופת בה האישה היולדת טמאה בטומאת יולדת.

סיני ועוקר הרים

סִינָי ועוֹקֵר הָרִים הם שני סוגים של תלמידי חכמים. סיני הוא כינוי לתלמיד חכם המצטיין בידע רב ואילו עוקר הרים הוא כינוי לבעל יכולת שכלית גבוהה. התלמוד עוסק בשאלה מי משני הטיפוסים עדיף על פני מי.

סיני הוא כינוי לאדם הבקיא במקורות הלכתיים, כדוגמת המשנה והברייתא, כאילו אלה ניתנו לו במעמד הר סיני: "שמשנה וברייתא סדורין לו מפי השמועה כנתינתן מהר סיני" (כלשון רש"י), ואילו עוקר הרים הוא כינוי לאדם חריף שכל ובעל יכולת פלפול גבוהה בתורה: "דחריף ומפולפל בתורה, אף על פי שאין משנה וברייתא סדורין לו כל כך" (רש"י). המקורות עוסקים במחלוקת על חשיבותם היחסית.

עקרות הלכתית

עקרות הלכתית (או עקרות דתית) הוא כינוי למצב שבו אישה יהודיה בריאה ופוריה בעלת מחזור קצר או דימום ארוך אינה יכולה להרות בשל קיום הלכות נידה, שכוללות חיוב ספירה 7 ימים נקיים לאחר תום הוסת, אפילו בנידה (שאינה זבה) מחמת חומרא דרבי זירא בהם נאסר לקיים יחסי אישות, וכן למנהג האשכנזים גם מינימום של 5 ימים לוסת עצמו מחשש פליטת שכבת הזרע, עד שתוכל להתחיל לספור שבעה נקיים.

כיום קיימים פתרונות הלכתיים ואמצעים רפואיים למניעת בעיית העקרות ההלכתית.

רב משרשיא

רב משרשיא היה אמורא בדור החמישי לאמוראי בבל.

היה תלמיד מובהק של רבא, והם מוזכרים בתלמוד עשרות פעמים יחדיו. ייתכן כי היה גם תלמידו של אביי. היה חברו הקרוב של רב פפא, גם הוא תלמיד של רבא, ואף שלח את בנו ללמוד לפני רב פפא. גם רב יוסף בריה דרב עילאי נמנה עם חבריו.

חמיו, מוזכר על שמו כ"רב כהנא חמוה דרב משרשיא".

שלושת בניו של רב משרשיא היו אמוראים, ולמדו בבית מדרשו של רב אשי. שמותיהם: רבא, רב סמא ורב יצחק, שהיה אדם נכבד ונשוא פנים התלמוד מספר כי רב משרשיא עצמו עודד אותם ללמוד בבית מדרש זה.

כאשר נפטר רב משרשיא התמלאו הדקלים בקוצים במקום תמרים לאות אבל על פטירתו.

רבה בר ירמיה

רבה בר ירמיה (נכתב לעיתים בשיבוש: רבא. בירושלמי: רבי אבא בר ירמיה) היה אמורא בבלי בדור השני (המאה ה-3), תלמידו של שמואל. מאמריו בתלמוד הבבלי מועטים, והובא מספר פעמים גם בתלמוד הירושלמי. רוב מאמריו נמסרו על ידי רבי זירא, שהיה מהחכמים שהעבירו מאמרים רבים מבבל לארץ ישראל. שכיח הצירוף: "אמר רבי זירא אמר רבה בר ירמיה אמר שמואל", כלומר, האחד בשם השני בשם השלישי. גם רבי אבא מסר בשמו.

התגורר בסורא. רבי זירא שמע ממנו שם דברים בשם רב, ולאחר מכן התברר שרבה בר ירמיה לא שמעם ישירות מרב אלא מרב חמא בר גוריא ייתכן, מכל מקום, שהיה חי עוד בחיי רב.

לפי דעה אחת היה בנו של רב ירמיה בר אבא.

רבי אבא בר זבינא

רבי אבא בר זבינא (נקרא גם אבא בר זמינא או זימונא; נולד ד'ס"ה, 305 בערך) היה אמורא במאה הרביעית, היה תלמידו של רב זירא והעביר מימרות רבות בשמו.מסופר שלפרנסתו עסק כחייט ברומי בביתו של גוי אשר תחת איום במוות ניסה לפתותו לאכול מאכלות אסורות. לאחר שסירב אמר לו הגוי כי אם היה אוכל היה הורג אותו, כי אם הוא יהודי הוא צריך להיות יהודי עד הסוף. (בלשון התלמוד "או יהודיי יהודיי, או ארמאי ארמאי")במדרש תנחומא מסופר סיפור נוסף על חייט יהודי בעיר רומא שקנה דג יקר מאד לשבת, וייתכן כי סיפור זה הוא גם על רבי אבא בר זבינא.

רבי אבא בר ממל

רבי אַבָּא בַּר מַמֵּל היה אמורא בדור השני והשלישי לאמוראי ארץ ישראל.

מוזכר לרוב בדיונים שדן יחד עם אמוראי בית מדרש טבריה, שבראשותו של רבי יוחנן, ותלמידיו רבי אבהו, רבי אלעזר - ובר הפלוגתא העיקרי שלו - רבי זירא. לדעת כרמולי, רבי אבא בר ממל הוא המוזכר בתלמוד באופן סתמי כ"רב אבא".

מוזכר גם יחד עם רבי אמי ורבי אסי שנחשבו גם כרבותיו, ככל הנראה לאחר פטירת רבי יוחנן. כמו כן למד גם אצל רבי אושעיא.

רבי אבדימי דמן חיפה

רבי אבדימי דמִן חיפה (רבי אבדימי מהעיר חיפה) היה אמורא בדור השני והשלישי לאמוראי ארץ ישראל. במקומות אחדים הוא נקרא רב דימי דמן חיפה או רבי אבדיא דחיפה.כמה ממאמריו ההלכתיים והאגדתיים נזכרו בתלמוד ובמדרשים. הוא מוסר הלכות בשם לוי בר סיסי וריש לקיש. בשמו מוסרים רבי אבהו, רבי זירא, רבי חלבו ועוד מאמוראי ארץ ישראל. בן דורו הוא רבי יצחק בר נחמן.על קורות חייו לא נמצאו פרטים מלבד מגוריו בחיפה, שם היה פוסק בהלכות עירובין.ציון קברו מזוהה בבית העלמין היהודי הישן של חיפה והוא אחד השרידים מעברה היהודי הקדום של העיר. נוסעים ועולי הרגל מימי הביניים אשר פקדו את חיפה ציינו את קברו של רבי אבדימי. גם כיום פוקדים רבים את ציון קברו, שהפך למוקד עלייה לרגל מכל רחבי הארץ.נכון ל-2013 מנוהל מתחם קברו על ידי נאמני בית הדין הרבני עמותת "והחי יתן אל ליבו" אשר משקיעים בהעלאת ושימור זכרו הקדוש של האמורא כמו כן מקיימים במקום ימי תפילה מיוחדים.

רבי אבהו

רבי אבהו היה אמורא ארץ ישראלי בן הדור השלישי (סוף המאה ה-3 - תחילת המאה ה-4). מתלמידיו החשובים של רבי יוחנן. ישב בקיסרין.

רבי אבהו כיהן בתור ראש ישיבה בקיסריה וייצג את היישוב היהודי בארץ בפני שלטונות האימפריה הרומית. הוא ידע להגן על עמו ותורתו בכבוד וכישרון. הצטיין בייחוד באגדה, אבל גם בהלכה הוא תפס את אחד המקומות החשובים בין חכמי דורו.

רבי אלעזר בן פדת

רבי אלעזר בן פדת, היה כהן, אמורא בדור השני והשלישי של אמוראי ארץ ישראל, הוא הנקרא בתלמוד בשם הסתמי רבי אלעזר (כאשר מדובר באמורא. ואולם, בלבול מסוים נוצר לעיתים מכיוון שישנו גם תנא בשם סתמי זה, רבי אלעזר בן שמוע).

רבי אסי

רבי אסי היה אמורא ארץ ישראלי בדור השלישי לאמוראים. תלמידו של רבי יוחנן, חבר ובר פלוגתא של רבי אמי. ישב בעיקר בטבריה.

רבי זריקא

רבי זריקא היה אמורא בדור הרביעי לאמוראי ארץ ישראל.

למד אצל רבי אבהו יחד עם רבי ירמיה חבירו. הוא היה תלמיד של ריש לקיש, רבי אלעזר, רב יהודה ותלמיד מובהק של רבי אמי. היה מעתיק ברייתות ומסדרן.

הוא מזכיר גם מאמרותיו של רב הונא. חברו היה רבי זירא.

רבי ירמיה

רבי ירמיה היה מגדולי האמוראים בארץ־ישראל בדור הרביעי. נולד בבבל ועלה משם בצעירותו. בארץ ישראל למד אצל תלמידי רבי יוחנן, בעיקר אצל רבי זירא. התבלט בשאלותיו הרבות, אשר רבות מהן נותרו ללא תשובה. בתלמוד מסופר שהוצא מבית המדרש בגלל שאלות ששאל, שעסקו במקרים גבוליים ודרשו דיוק בהגדרת הגבול. שאלותיו יוצאות־הדופן זכו לפרסום, ויש שמשתמשים בביטוי "שאלות רבי ירמיה" ביחס לשאלות נדירות ובלתי־מציאותיות. בהיותו מחוץ לבית המדרש שלחו אליו חכמי דורו שאלות הלכתיות, ותשובותיו הביאו אותם להכניסו חזרה לבית המדרש.

רבי ירמיה היה ידוע בחיבתו לארץ ישראל, והיה נוהג לגנות את הבבליים. בית מדרשו היה בעיר טבריה.

רבי ירמיה (הראשון)

רבי ירמיה הראשון היה תנא ואמורא בדור האחרון לתנאי ארץ ישראל, בתקופת המעבר בין התנאים לאמוראים.

אמוראים
אמוראי ארץ ישראל
הדור הראשון (עד 250) רבן גמליאל ברבירבי חייארבי ינאירבי אושעיארבי אפסרבי יהושע בן לוי • רבי חנינא בר חמאלוי בר סיסיבר קפרארבי ירמיה (הראשון)
הדור השני (עד 280) רבי יהודה נשיאהרבי שמעון בר אבארבי יוחנןריש לקישרבי אלעזר • רבי יוסי בר חנינארב כהנא (השני)רבי יעקב בר אידיחזקיהיהודה בן רבי חייאאבא דמן יפו
הדור השלישי (עד 310) רבן גמליאל הרביעירבי אמירבי אסירבי אבהורבי אבין • רבי חייא בר אבאעולא • רבי זירא • רבה בר בר חנהרבי אלעאירב עוירא • רבי חנינא בר פפירבי ירמיה (השני)רב הושעיארב חנינארבי אבא בר ממלתחליפא בר מערבארבי אבדימי דמן חיפהרבי אבא הראשוןרבי פרידארבי אלכסנדריאבימי בר פפי
הדור הרביעי (עד 340) חסא דאשתמוערבי יהודה נשיאה השנירבי ירמיהרבי אחארבי ברכיהרבי יוסי בר זבידארבי יונהרבי חלקיהרבי זריקאיצחק בן אלישיברבי הושעיא איש טריארבי אבא בר זבינאאבימי בריה דרבי אבהואבימי בר טובירבי יוסנא
הדור החמישי (עד 380) הלל נשיאהרבן גמליאל החמישי • רבי יוסי ברבי בוןרבי מנארב חנניה
הדור השישי (עד 410) רבי יהודה נשיאה השלישירבי תנחומארבי שמואל בן רבי יוסי ברבי בון
אמוראי בבל
הדור הראשון (עד 250) רב כהנארבשמואלמר עוקבאקרנארב שילארב אסי
הדור השני (עד 280) רב הונארב יהודהרבה בר אבוהרב ירמיה בר אבארב כהנא (השני)רב ברונאחייא בר יוסףרב גידל • רב חייא בר אשירבה בר ירמיהרב קטינא
הדור השלישי (עד 310) רב נחמןרב ששתרב חסדארבהרב יוסףרבה בר רב הונארב יוסף בר חמארמי בר אבארבי אבא הראשוןרב הונא (הכהן)
הדור הרביעי (עד 340) אביירבארמי בר חמארב אחא בר יעקברב ספרארב כהנא מפום נהרארב אידי בר אביןרב חייא בר אביןרב שיזבירב יצחק בריה דרב יהודהרבא בר רב שילארפרם בר פפא
הדור החמישי (עד 380) רב נחמן בר יצחקרב פפארב הונא בריה דרב יהושערב זבידרב פפיאמימרמר זוטרארב משרשיארב אדא בר אבארב דימי מנהרדעא
הדור השישי (עד 430) רבינארמי בר אבא (השני)רב אשי • רב הונא בר נתןרב כהנא (הרביעי)
הדור השביעי (עד 465) רב יימרמרימרמר בר רב אשירפרםרב אחא בריה דרבאיהודה בר מרימר
הדור השמיני (עד 500) רבה תוספאהרבינא האחרוןרבה יוסי

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.