רבי בנימין בר יפת

רבי בנימין בר יפת היה אמורא ארץ ישראלי, מהדור השלישי של התקופה (סוף המאה השלישית). היה מתלמידי רבי יוחנן וכן היה תלמידו של רבי אלעזר בן פדת.

רבי בנימין בר יפת מוזכר כחמש עשרה פעמים בתלמוד בבלי, ופעמים ספורות בתלמוד ירושלמי (בדרך כלל בכתיב 'בנימן').

רבי בנימין בר יפת (בירושלמי נכתב רבי בנימן)
תקופתו תקופת האמוראים
מקום פעילות ארץ ישראל
דור שלישי
רבותיו רבי יוחנן, רבי אלעזר בן פדת
חבריו רבי חייא בר אבא
מקום קבורה צפת, ישראל

חייו

כתלמידו של רבי יוחנן מסופר עליו שליווה את רבו בביקור בצור או צידון[1]. עם זאת, בהשוואה לגדולי תלמידיו של רבי יוחנן היה רבי בנימין בר יפת נחשב לפחות מוסמך במסירת שמועותיו של רבו. כאשר התגלתה סתירה בין מאמר שמסר רבי בנימין בשם רבי יוחנן לבין מאמר שמסר רבי חייא בר אבא, הכריע רבי זירא לטובת רבי חייא בר אבא, מפני שהיה דייקן יותר וגם היה נוהג לחזור על תלמודו בפני רבי יוחנן לעיתים תכופות, בניגוד לרבי בנימין.[2]

על מקומו ומשפחתו לא ידוע דבר. בעל ספר יוחסין השלם מזכיר את אביו ברשימת האמוראים, ונראה שהחשיבו לאמורא.[3]

מאמריו

כל מאמריו בתלמוד אינם משל עצמו אלא בשם רבותיו;[4] מאמריו בשם רבי יוחנן עוסקים בדרך כלל בענייני הלכה, ואלו שבשם רבי אלעזר בן פדת - בדרך כלל באגדה.[5]

ממאמריו בהלכה: גם מי שאומר הבדלה ("אתה חוננתנו") במוצאי שבת בתפילת העמידה - צריך לשוב ולהבדיל על כוס יין. (בבלי, ברכות לג, א).

ממאמריו באגדה: יעקב אבינו השתחווה ליוסף בנו,[6] על פי הפתגם המקובל: "תעלא בעידניה - סגיד ליה" (אפילו שועל, בזמן שהוא המושל - השתחווה לו).[7]

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ל"ג, עמוד א'.
  2. ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ל"ח, עמוד ב', ותלמוד ירושלמי, מסכת ברכות, פרק ו', הלכה א'.
  3. ^ אולי על פי התלמוד הירושלמי, בו הוא נקרא פעם אחת: "רבי בנימין בר' [=בן רבי] יפת" (אך עוד פעמיים שם "בר", וסביר שהנוסח "בר'" הוא טעות); תלמוד ירושלמי, מסכת ברכות, פרק ו', הלכה א'.
  4. ^ בתלמוד מופיעה מימרא בשם עצמו, אבל בספר דקדוקי סופרים הטקסט מוגה, ועל פי הגהה זו האמירה היא בשם רבי אלעזר, כשאר מאמריו באותו עמוד. תלמוד בבלי, מסכת מגילה, דף ט"ז, עמוד ב'.
  5. ^ הוא מוסר בשם רבי אילעא, אבל בדקדוקי סופרים מגיה: רבי אלעזר. תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף נ"ב, עמוד ב'.
  6. ^ ספר בראשית, פרק מז, לא.
  7. ^ תלמוד בבלי, מסכת מגילה, דף ט"ז, עמוד ב'.
בעלי הנפש

בעלי הנפש הוא ספר בן שבעה פרקים שכתב הראב"ד במאה ה-12 ועוסק בהלכות נידה. על דברי הספר הסתמכו בחיבוריהם התוספות, הרמב"ן, הרשב"א, הרא"ש, המאירי, בעל ההגהות מימוניות, רבי יוסף קארו בספרו הבית יוסף, ועוד. רבי זרחיה הלוי, חיבר כנגד הספר השגות בשם "סלע המחלוקת".

מיום הופעתו בכתב יד ועד ימינו, נדפס הספר במהדורות רבות. אך בין הציטוטים מתוך הספר, אותם מביאים הראשונים בחיבוריהם, לבין המופיע במהדורות המודפסות, קיימים שינויים גדולים ובעלי משמעות. הרב יוסף קאפח, חיפש פתרונות לסתירות אלו, ומצא אותם בכתבי יד מהספרייה הלאומית בירושלים, ומספריית אוקספורד. כתוצאה מתגליותיו אלה, התפרסמה מהדורה חדשה ומוגהת של הספר בהוצאת מוסד הרב קוק.

רבי יוחנן

רבי יוחנן (מכונה גם בר נפחא; 180 - שנת 280) היה גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני. היה ראש ישיבת טבריה (הישיבה הגדולה והכמעט היחידה בארץ ישראל באותה תקופה) שנים רבות - שמונים או שישים שנה. תרומתו בתחומי ההלכה והאגדה ממלאת את דפי שני התלמודים, הבבלי והירושלמי, וכן המדרשים. פעילותו משתרעת החל מהרבע הראשון של המאה השלישית לספירה ועד לסיומה של המאה כמעט. תרומתו של רבי יוחנן לחתימת התלמוד הירושלמי היא גולת הכותרת של חייו.

רבי יוחנן זכה לאריכות ימים, ולכן עם תלמידיו נמנים אף גדולי האמוראים בדור הרביעי לאמוראים.

שביתת בהמתו

שביתת בהמתו הוא הציווי על כל יהודי לאפשר לבעלי החיים שברשותו, לנוח מכל מלאכה בשבת כמו כן אסור לאדם לגרום לבעלי לחיים שברשותו לעבוד בשבת ולעבור על אחת מהמלאכות (אפילו מלאכה מדרבנן).

פעולה הגורמת לבעל חיים לישא משא בשבת נקראת מחמר.

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.