רבייה וגטטיבית

רבייה וֶגֶטָטיביתאנגלית: vegetative reproduction) היא רבייה אל-זוויגית המתבצעת על ידי התפתחות רקמות סוֹמָטיות לאורגניזם שלם. רבייה וגטטבית מתרחשת באופן טבעי בעיקר בצמחים, אשר מסוגלים להתרבות על ידי התפתחות חלק מן הצמח, כגון שורש, גבעול, עלה, ניצן או תאים בודדים, לצמח שלם. אחת הדוגמאות המוכרות היא הדשא הנפוץ בגינות, שמתרבה באמצעות קני-שורש זוחלים.

הריבוי הווגטטיבי משמש בחקלאות וקיימות מספר שיטות לישומו: ייחורים, הרכבה, הברכה, שימוש בחוטרים, שימוש בפקעות ובבצלים ותרביות רקמה של קודקודי צמיחה וניצנים.

Oxalis-pes-caprae-16-Zachi-Evenor
החמציץ הנטוי מתרבה בישראל בהצלחה רבה רק באמצעות רבייה וגטטיבית.

ייחורים

ייחור הוא חלק המנותק מצמח האם המצמיח שורשים ענפים ועלים. הגורמים המשפיעים על התחדשות הייחור מתחלקים לשניים והם:

גורמים פנימיים

הורמוני צמיחה, גודל הייחור וגיל הצמח.

  • הורמוני צמיחה: אוקסין - המעודד יצירת שורשים ונוצר בעלים ובפקעות, וציטוקינין - המעודד יצירת ענפים ומדכא יצירת שורשים.
  • גיל הצמח: ענפים צעירים משתרשים טוב יותר מענפים בוגרים משום שיש בהם את ההורמונים הנדרשים.

גורמים חיצוניים

חום, לחות, אור, אוויר, מינרלים, עונתיות, חומרי הזנה, וסוג המצע.

  • חומרי הזנה: סוכר דרוש לחלוקת תאים ולבניית הדופן. הסוכר נוצר בעלים ומוזרם לבסיס הייחור, עקב כך, חשוב להשאיר מספר עלים ולהוסיפו לבסיס הייחור. חנקן דרוש ליצירת DNA וחלבון. עודף חנקן[דרושה הבהרה] יעודד ענפים אך יפגע בהשתרשות.
  • עונתיות: לעונה השפעה על כמות מווסתי הצמיחה וחומרי ההזנה המצטברים בצמח. צמח בתרדמה אינו מעביר את ההורמונים הדרושים להתפתחות הייחור.
  • מים: ניתוק הייחור מצמח האם גורם לניתוק ממים. יש לספק מים, להעלות לחות, ולצמצם את מספר העלים אשר מאבדים מים מן הפיוניות.
  • חום: החום האידיאלי הוא בין 15–20 מעלות. חום גבוה מדי מעכב צמיחת שורשים ומעודד צמיחת ענפים או מייבש את הייחור. גם קור יעכב את התפתחות הייחור.
  • אור: ייחורי ענפים ללא עלים משתרשים טוב יותר בחושך. אור חזק גורם להתפרקות האוקסין ולאיבוד גבוה יותר של מים (התייבשות הייחור).
  • מצע: יש לספק אוורור טוב, לחות קבועה ובסיס לאחיזת השורשים (כבול וורמיקוליט מספקים את כל התנאים).

הרכבה

הרכבה אינה שיטת ריבוי אלא שיטה שנעזרים בה לריבוי. רקמות חיות מצמח אחד מתאחות עם רקמות חיות מצמח אחר ויוצרות צמח שלם. בתהליך ההרכבה משתמשים בגזע צמח המתאים לאדמה מסוימת כדי לגדל צמח שאינו מסוגל לצמוח באותה אדמה או כדי לזרז צמיחה ומתן פרי של צמח מבוקש. ההצלחה תלויה בקרבה הגנטית: מאותו המין או בין מינים מאותו הסוג ולעיתים רחוקות גם בין סוגים שונים מאותה משפחה.

  • כנה - החלק בעל השורש והגזע או גם הענף המרכזי המתאים לסוג הקרקע או עמיד למחלות ומזיקים מקומיים.
  • רוכב - החלק המהווה את הנצר (ענפים ועלים) שהוא הזן הרצוי והמתאים למגדל. ברוכב צריך להיות אזור מריסטמטי כגון עין המסוגלת לצמיחה חדשה ונמרצת.

מטרות ההרכבה

  • ריבוי צמח עם זן ספציפי או בעזרת שורש וגזע מוצלחים.
  • החלפת זן קיים בזן בעל ביקוש רב יותר.
  • קיצור זמן קבלת הפרי.
  • עיצוב צורה וקבלת מספר צמחים על כנה אחת (רב בוסתן).

תהליך ההרכבה

  • מהצמח המיועד לריבוי יוסרו “עיניים” או ענפים בעלי מספר “עיניים” (עין=פקע).
  • יצירת סדק או חלל בכנה ולתוכו תוחדר את ה”עין” או הענף וחבישה.
  • בדרך כלל יושר ענף צדדי של הכנה בעל עלים לצורך ביצוע פוטוסינתזה שיוסר לאחר הצלחת ההרכבה. האיחוי נוצר כאשר תאי רקמת קמביום הרוכב מתאחים עם רקמת הקמביום של הכנה ויוצרים צינורות הובלה משותפים של שיפה ועצה (חייבים קירבה בוטנית).

הברכה

VegetativeRamatHagolan
רבייה וגטטיבית באמצעות שלוחות של עשב בנחל זוויתן ברמת הגולן.

שיטה המאפשרת יצירת שורשים מן הענף בעודו קשור לצמח האם (על ידי חיתוך קל בתחתית הענף להאצת השרשה), לאחר ההשרשה הענף ינותק.

שיטות הברכה שונות

  • תילול (ריבוי כנות של עצי פרי): יוצרים תל מסביב לענפים צעירים. החושך ולחות המצע מאפשרים צימוח שורשים.
  • הברכת אוויר (עצי פיקוס): הכנסת קצה ענף למצע לח.
  • שלוחות (תות שדה): גבעולים שצומחים משורשים אופקית.
  • חוטרים (תמר, בננה ואננס): ענפים צדדים המתפתחים מבסיס הגזע של צמח האם.

פקעות ובצלים

  • פקעת: גבעול מקוצר ומעובה. פקעת ישנה מצמיחה פקעת חדשה + פקעיות. ניתן להפריד ביניהם ולקבל גידול של צמחים חדשים (תפוח אדמה, נורית).
  • בצל: גבעול קצר מעובה הנושא אמיר המוקף גלדים (עלים). מניצנים שבגבעול הבצל מתפתחים בצלצולים חדשים הניתנים להפרדה ולגידול (נרקיסים, שושנים, יקינתון).

צמחים אשר להם בצל או פקעת, נקראים גאופיטים. איברים תת-קרקעיים אילו משמשים כמאגר מזון וכאמצעי לרבייה וגטטיבית.

ריבוי בתרביות רקמה

קבלת צמחים שלמים לאחר גידול קטעי צמח (פיסת עלה, קודקודים, שורש וכדומה) על מצע מזון מלאכותי, סטרילי ובתנאים מבוקרים של טמפרטורה ולחות.

מחלקי הצמח מתפתח קאלוס (צבר של תאים לא ממוינים) וממנו מתפתחים שורשים ונצר.

יתרונות:

  • ריבוי מהיר של צמחים (שיבוטים) מקטע זעיר או מזרעים, לצרכים כלכליים או מחקריים (טיפוח זנים). לדוגמה: גידול פרוטופלסטים שעברו הכלאה ויצרו מין חדש, תאים צמחיים שהוחדר להם גן המקודד לתכונה חדשה (הנדסה גנטית), בעיות ברבייה מינית, ייחורים, ועוד.
  • קבלת צמחים “נקיים” ממחלות. נגיפים עוברים בדרך כלל דרך צינורות ההובלה. ברקמות מריסטמטיות (לא ממוינות) אין צינורות הובלה. לכן גידול קודקודי צמיחה בתרבית רקמה בתנאים סטריליים מאפשר קבלת צמחונים נקיים ממחלות.
  • חיסכון בשטח גידול יקר, הפחתה בריסוסים ובהוצאות השיווק והעברה למרחקים.
  • אין תלות בעונות השנה לגידול, בגלל התנאים המבוקרים במעבדה.
  • אפשרויות רבות להשבחה גנטית מהירה.

המצע מכיל: מים, חמצן, סוכר, חומצות אמינו, מינרלים (חנקן, אשלגן, זרחן, סידן ועוד), מווסתי צמיחה (אוקסין להצמחת שורשים וציטוקינין להצמחת הנצר) וויטמינים.

חסרונות הרבייה הוגטטיבית

צמחים הנוצרים ברבייה וגטטבית הם בעלי מטען גנטי זהה. צמחים אשר נוצרים בדרך זו, ואילו בטבע דרך התרבותם היא בעיקר רבייה זוויגית, עלולים להיפגע ביתר קלות ממחלות לעומת צמחים שנוצרו מזרעים. זאת מכיוון שכאשר לא קיימת שונות גנטית בין הצמחים, אם יש מזיק שפוגע בצמח אחד, כל הצמחים האחרים אשר מטענם הגנטי זהה ייפגעו גם בסבירות גבוהה.

ניתן לראת כי מבחינה אבולוציונית ישנו יתרון לצמחים הנוצרים ברבייה זוויגית, ולכן צמחים רבים משקיעים משאבים יקרי ערך על מנת להתרבות בדרך זו.

אגבה

אֲגָבָה (שם מדעי: Agave) הוא סוג צמח המשתייך לתת-המשפחה Agavoideae, המכיל כ-275 מינים שמוצאם ממקסיקו ומאמריקה התיכונה.

בניגוד לאמונה הרווחת, צמח האגבה אינו סוג של קקטוס, ומדובר במשפחה טקסונומית נפרדת.

אלו צמחים בעלי עלים קוצניים, בשרניים וגדולים הערוכים בשושנת-עלים. הפרחים ערוכים במכבד המגיע לגובה של כמה מטרים ולהם עטיף בצורת צינור שעליו קבועים האבקנים. פרי האגבה הוא הלקט בעל זרעים רבים הנפתח בשלוש קשוות. הצמח גדל מספר שנים כשושנת-עלים, ולעת הפריחה הוא מצמיח גזע ארוך ועבה שעליו מכבד של אלפי פרחים צהובים וריחניים. ההאבקה נעשית על ידי ציפורים. לאחר הפריחה, העלים נובלים והשורש מצמיח צמח חדש על ידי רבייה וגטטיבית.

צמח האגבה הובא לארצות אגן הים התיכון במאה ה-16. הצמח הסתגל בקלות לאזור התפוצה החדש, אם כי נראה כי הדבר גרם להאטת התבגרותו: בעוד שבאמריקה הצמחים פורחים בגיל של 8–10 שנים, בארצות אחרות הדבר מתרחש כשהצמחים כבני 20 שנה, ולעיתים אף 50 ו-100 שנה.

בננה

בָּנָנָה (שם מדעי: Musa; בעברית בעבר: "מוֹז" או "תְּאֵנַת חַוָּה") היא צמח טרופי חד-פסיגי, דמוי עץ, השייך למשפחת המוזיים. בשנות האלפיים, ידועים כ-200 זנים, השייכים לארבעים מינים שונים. הבננה היא מזונם העיקרי של רבים מתושבי הארצות החמות[דרושה הבהרה].

הבננה מוגדרת מבחינה בוטנית כ"עשב", משום שאין לה גזע מעוצה כמו לעצים רגילים, אלא גבעול מעובה, המורכב משכבות קונצנטריות של גלדים רבים (בדומה לבצל). גידול זה מכונה "גזעול".

פירות הבננה המוארכים מכונים "אצבעות" וגדלים בקבוצות צפופות, המכונות "כפות". הכפות מסודרות לאורך שדרה , ויוצרות אשכול. צבע קליפת הפרי משתנה מירוק לצהוב עם ההבשלה, כאשר במקביל מתפרק העמילן הנמצא בפרי והופך לפרוקטוז. בשלב הסופי, הופך צבע הקליפה לחום ולשחור, עד שהפרי נרקב, ואינו ראוי עוד למאכל.

דשא

דשא הוא קבוצת צמחים חד-פסיגיים ירוקים, עשבים המאופיינים בעלים צרים וארוכים שגדלים ישר למעלה מהאדמה. דשא מתרבה ברבייה אל-זוויגית שנקראת "רבייה וגטטיבית" שפירושה גידול וצמיחה, משום שאיברים שונים של הצמח (שאינם מעורבים ברבייה זוויגית) משמשים מקור לצמח חדש. לרוב, הדשא מתרבה על ידי "שלוחות" שזו דרך של רבייה אל זוויגית (כך מתרבים גם התותים). דשא שנחשב "אמיתי" מבחינה בוטנית נכלל במשפחת הדגניים, ממערכת בעלי הפרחים. עם זאת, יש צמחים מחוץ למשפחה זו בעלי מראה דומה, שלעיתים קרובות מתייחסים אליהם כאל דשא.

דשא הוא מצורות החיים המגוונות ביותר, והוא צומח בכל היבשות מלבד אנטארקטיקה. הוא קיים מיליוני שנים וכבר בתקופת הקרטיקון הוא היווה מקור מזון לדינוזאורים. בצואה מאובנת של דינוזאורים אלה נמצאו שרידים של סוגי דשא, בהם אבותיהם הקדומים של האורז והחזרן.

חבצלת קטנת-פרחים

חבצלת קטנת-פרחים (שם מדעי: Pancratium parviflorum או Vagaria parviflora) היא מין של חבצלת, סוג צמח בעל פרחים. ככל החבצלות, גם חבצלת קטנת הפרחים היא גאופיט בעל בצל.

חזזית

חֲזָזִית (Lichen) היא אורגניזם סימביוטי המורכב מהתחברות אצות מיקרוסקופיות – אצות ירוקיות (מערכה בממלכת הצומח) או כחוליות (ציאנובקטריה) (מממלכת החיידקים האמיתיים) – אל פטרייה סיבית. צורת החזזית נקבעת לפי החלק החיצוני של השותף הפטרייתי, ולכן כל חזזית נקראת על שם הפטרייה. בדרך כלל, הפטרייה היא עיקר נפח החזזית, למרות שלעיתים אין כך הדבר בחזזית סיבית או ג'לית. פטריית החזזית היא לרוב ממערכת Ascomycota, ולעיתים רחוקות ממערכת Basidiomycota. ישנם טקסונומים העוסקים בחזזיות אשר ממקמים אותן במערכה משלהן, ה-Mycophycophyta – אך שיטה זו מתעלמת מהעובדה כי רכיביה משתייכים למערכות שונות.

תאי האצות מכילים כלורופיל, המאפשר להם לחיות בסביבות מינרליות טהורות על ידי הפקה עצמית של תרכובות אורגניות (ראו פוטוסינתזה). הפטרייה מגינה על האצה מפני התייבשות ומספקת לה מינרלים שמקורם בשכבה התחתונה המצויה תחת החזזית. אם מצויה ציאנובקטריה, אזי היא יכולה לקבע חנקן מהאוויר ובכך להשלים את פעולות האצה הירוקה.

חזזיות נמנות עם היצורים החיים העמידים ביותר בכדור הארץ וניתן למצוא אותן אף במרכז אנטארקטיקה, מקום שאף יצור חי אחר אינו שורד בו. עובדה זו גרמה לנאס"א להתעניין בהן, מתוך הנחה כי אם יש יצורים חיים שניתן לגלות על כוכבי לכת אחרים, הם יהיו דומים לחזזיות.

חמציץ נטוי

חַמְצִיץ נָטוּי (שם מדעי: Oxalis pes-caprae, באנגלית עממית: Bermuda Buttercup או Cape Sorrel) הוא מין של גאופיט בעל פרחים צהובים מהסוג חמציץ במשפחת החמציציים. המין גדל באופן טבעי בדרום אפריקה, אך יובא למקומות רבים ברחבי העולם בתור צמח נוי. כיום הוא נפוץ כמין פולש ועשב שוטה באזורים נרחבים, בהם אמריקה הצפונית (בעיקר בקליפורניה), אוסטרליה ואגן הים התיכון (כולל חצי האי האיברי והאיים הקנריים). המין נפוץ גם בישראל ופורח בחורף ובאביב. החמציץ בולט בפרחיו הצהובים הבוהקים, עליו בצורת הלב וגבעולו החמצמץ.

חצב

הֶחָצָב (שם מדעי: Drimia) הוא סוג במשפחת האספרגיים (שם מדעי: Asparagaceae ). הסוג כולל כ-100 מינים אפריקניים וים-תיכוניים.

כובע הנזיר

כובע הנזיר (שם מדעי: Tropaeolum majus) הוא צמח נפוץ בגינות ארץ ישראל, ממשפחת הטרופאאוליים. כובע הנזיר משתרע (מטפס) ומכסה שטחים בעלווה נאה - עלים גדולים, שצורתם כצלחת - ובפרחים שצורתם כחצוצרה בצבעי צהוב וכתום עזים.

מוצאו של הצמח בדרום אמריקה.

כובע הנזיר מומלץ לזריעה בסתיו, בחדשים ספטמבר-דצמבר, בשמש מלאה עד חצי-צל. ככל שכובע הנזיר חשוף יותר לשמש כך הוא מצמח יותר פרחים, והעלים גדולים יותר. הצמח נובט וגדל לאורך החורף, ומקיים מחזור פריחה שראשיתו בינואר וסופו בתחילת מאי. כובע הנזיר מפיק זרעים רבים וגדולים, ובדרך כלל אין צורך בזריעה יזומה נוספת בשנה שלאחר הזריעה הראשונה.

פרחי כובע הנזיר ועליו ראויים למאכל. העלים הם בעלי טעם חריף מתון (מזכיר במקצת חרדל) ואילו הפרחים מוסיפים צבע עז לסלט.

כובע הנזיר מהווה מין פולש במספר מקומות בעולם, וגם בישראל. הוא בעל כושר רבייה וגטטיבית גבוה המאפשר התפשטות מהירה על חשבון הצומח שמסביבו. בישראל, המין מהווה מפגע אקולוגי בשטחים טבעיים הסמוכים לגינות נוי בהם הוא ניטע, למשל נחל שיח בעיר חיפה.

מאזן אקולוגי

מאזן אקולוגי הוא מושג בסביבתנות המתייחס למצבה הרצוי של מערכת אקולוגית, לרוב למצבה לפני התערבות אנושית מסוימת, לפני עידן טכנולוגי משמעותי, או לפני שינוי משמעותי כתוצאה מגורם חיצוני אחר. המושג עומד ביסודה של תפיסה לפיה קיים בטבע מצב "נכון" המאפיין מערכת אקולוגית בריאה, בו מתקיים שיווי משקל הרמוני בין כל מרכיביה. פגיעה בכל אחד ממרכיבי המערכת עלולה להפר את המאזן האקולוגי ולגרום לקריסת המערכת, הרס בתי גידול, הכחדות מינים וכן פגיעה במשאבים החיוניים לאדם, מים, קרקע, אוויר, שאספקתם תלויה בבריאותה של המערכת. מושג המאזן האקולוגי נובע בין היתר מעקרונות ורעיונות ממדע האקולוגיה כמו ריבוי יחסי הגומלין בין אורגניזמים שונים ובינם לבין סביבתם האביוטית, וחקר הקשר בין יציבות של מערכות למגוון המינים או למורכבות מארג המזון שלהן. כמו כן, המושג נובע גם מרעיונות, לעיתים רומנטיים, שאינם מתחום המדע או אף מנוגדים למסקנות המקובלות בקהילה המדעית, כגון השערת גאיה.

משתלה

משתלה היא מקום לגידול צמחים אשר מנותק מהקרקע, החל מהזרעים או רבייה וגטטיבית הכוללת יחורים, תרבית רקמות, הברכה, פיצול שורש ועד למצב של פרח, שיח או עץ המיועד לשתילה במקום אחר.

ישנן משתלות המתמחות בסוגים שונים של צמחים, פרחים, צמחי תבלין, עצי נוי או עצי פרי, וישנן משתלות המוכרות את כל סוגי הצומח השונים.

ברוב המשתלות ניתן לקנות אף אביזרי נוי (אבנים, סלעים חיפויים שונים, עציצים וכדומה) לגינות, וכן ברבות מהמשתלות ישנם שירותי גינון או ייעוץ לגננות.

לכל משתלה יש בדרך כלל אגרונום העוקב אחרי שתילת הצמחים השונים וגידולם הראוי.

ישנם משתלות שאינן מגדלות בעצמן את הצמחים, אלא משווקות לצרכן צמחים שונים ופרחים אשר מיובאים או נקנים על ידם במשתלות האם. וישנן משתלות המבצעות את כל תהליך הגידול בעצמן.

משתלות רבות מתמחות בסוג מסוים בלבד של צמחים, כגון ייחורים לגפן או לעצי הדר, או פרחים לייצוא בלבד, כשבדרך כלל במשתלות אלו ישנו מעקב מחמיר על הזנים השונים שלא יתערבו בזנים אחרים כדי לשמור על ייחודיות הצמח.

המשתלות מתמחות גם בהדברת המזיקים השונים המזיקים לצמח.

משתלה טובה היא משתלה שבנויה עם חלוקה למינים השונים של הצומח, ומשרה אווירה נקייה ומטופחת לאורחיה, ושיש בה הדרכה אישית לצרכן הפרטי על סוגי הצומח השונים, הזמן המתאים לשתילת כל צמח, צורכי התאורה והשמש לכל צמח, וצריכת המים הספציפית הדרושה.

משתלות בישראל: המשתלות השכיחות בישראל הן משתלות של גידולי ירקות.

בדרך כלל, המשתלות עצמן אינן מגדלות את הסחורה שלהן כשהיא מוכנה, אלא מוכרות את הסחורה לחקלאים אשר עובדים בשטח.

אופן הגידול במשתלה: הגידול של הצמחים במשתלה מתבצע בתוך מגשים לרוב עשויים קלקר.

תהליך הגידול : גידול השתילים מתחיל במכונת זריעה מיוחדת אשר עוברים בה מגשים והיא מכניסה לתוך התאים את הזרעים הרצויים ובו זמנית מכסה אותם בכבול, לאחר מכן המגשים עוברים לחדר נביטה שבו הזרעים מתחילים לבצבץ לאחר כמה ימים. יש לציין שלכל גידול זמן שהות שונה בחדרי הנביטה. לאחר כמה ימים מוציאים את המגשים ופורשים אותם בתוך חממות גידול אשר מנותקות מהקרעקע.

לאחר הזריעה, חדרי נביטה, פרישה בחממות, הטיפול עובר לאגרונום אשר עוקב אחרי הגידולים ונותן הוראות על מתן מים, דשן, ריסוס וכדומה.

מתושלח (עץ)

מתושלח הוא שמו של עץ אורן מהמין אורן האצטרובל הזיפני (Pinus longaeva) הנמצא בהרים הלבנים בקליפורניה בשטח היער הלאומי איניו והוא נחשב לעץ הזקן ביותר הידוע בעולם. גילו המוערך הוא כ־4,851 שנים. העץ נקרא על שמה של הדמות התנ"כית מתושלח שחי על פי המקרא עד גיל 969. שלב ההנבטה של העץ בשנת 2832 לפנה"ס, גם קרוב מאוד לשנה בה נולד מתושלח על פי הכרונולוגיה המקראית.

העץ נמצא בגובה של כ-3,350 מ' מעל פני הים אך מיקומו המדויק בשמורת הטבע בה הוא נמצא אינו גלוי לציבור מחשש לפגיעה ונדליסטית בעץ. נקודת הציון הרשמית, אליה מופנים גם תיירים, היא מרכז המבקרים של חורשת מתושלח (Methuselah Grove Visitor Center).

עד שנת 1964 חי באותו אזור עץ עתיק יותר ממתושלח שכונה "פרומתאוס" וגילו הוערך ב-4,844 שנים. בשנה זו נכרת העץ למטרות מחקר על ידי סטודנט מאוניברסיטת צפון קליפורניה. מתברר שלא ידעו את גילו הרב של העץ עד לאחר הכריתה. הכריתה השנויה במחלוקת האיצה את הפיכת האזור לשמורת טבע וכן את חקיקתם של חוקים נוקשים יותר להגנה על הטבע כמו הסתרת מיקומו של מתושלח.

ידועים גם עצים זקנים יותר ממתושלח, כגון אשוחית נורווגית בשוודיה בשם "Old Tjikko" שגילו מוערך ב-9,550 שנים, אך מדובר בעץ צעיר יותר שגדל על ידי רבייה וגטטיבית משורשי עץ זקן, ולא בעץ מקורי.

נענע

נַעְנַע (גם נַעֲנָה; בערבית: نعناع, נַעְנַע, נַעְנַאע; שם מדעי: Mentha) הוא סוג במשפחת השפתניים, הכולל 30 מינים שונים, מתוכם ארבעה הגדלים בר בישראל. הנענע היא צמח רב-שנתי הפורח בחודשים יוני-אוקטובר. ישנם מינים עם עלים חלקים ואחרים שעליהם מכוסים שערות. הצמח מתרבה גם באמצעות רבייה וגטטיבית, על ידי שלוחות על-קרקעיות ותת-קרקעיות.

בישראל נוהגים לכנות את המין נענע חריפה (peppermint) בשם מנטה (או בתעתיק המדויק מנתה, לעיתים רחוקות יותר), ואילו השם נענע מציין לרוב את המינים הנפוצים בעלי הטעם העדין יותר. טעמה של המנטה עז יותר מזה של הנענע, בשל אחוז המנתול הגבוה יחסית המגביר את חריפותה.

נהוג לחלוט עלי נענע טריים במים רותחים ולשתות אותם כתה, לשלב אותם בשייקים או להשתמש בהם כתבלין או כקישוט למנות שונות.

סלוויה דיווינורום

סלוויה דיווינורום (שם מדעי: Salvia divinorum) הוא מין של מרווה הגדל במקסיקו וגורם להזיות. שמו המדעי, שפירושו "מרוות המתנבאים", ניתן לו משום שהוא משמש שמאנים אינדיאנים לריפוי ולחיזוי העתיד.

סמר חד

סמר חד (שם מדעי: Juncus Acutus) הוא מין של צמח ממשפחת הסמריים.

סמר חד הוא צמח חד פסיגי, רב שנתי. הסמר גדל בין החודשים אפריל-ספטמבר (עונת האביב והקיץ). את צמח הסמר החד ניתן למצוא בנגב הצפוני, הערבה, בשפלה, הרי יהודה ושומרון, בכרמל ובגליל ובגולן.

פיסטיה

פיסטיה (שם מדעי: Pistia) הוא סוג צמח במשפחת הלופיים. שמו העברי מגיע משמו הלטיני. זהו סוג יחיד, כלומר כולל מין בודד בלבד - המין פיסטיה צפה, (Pistia stratiotes) הנקרא לעיתים גם 'חסת המים' או 'כרוב המים' הוא צמח מים המגודל בבריכות נוי רבות.

צבר מצוי

צַבָּר מָצוּי (שם מדעי: Opuntia ficus-indica) הוא אחד ממיני הקקטוס. הפרי שלו מכונה בישראל סברס, ויהודים ילידי ארץ ישראל אף שאלו את שמו והם מכונים צברים, קרי מחוספסים וקוצניים מבחוץ אך רכים ומתוקים מבפנים, כמו פרי הצבר העסיסי.

רבייה

בביולוגיה, רבייה היא תהליך בו יצורים חיים מעמידים צאצאים. בזכות תהליך זה החיים ממשיכים להתקיים על פני כדור הארץ לאורך זמן, שהרי אף יצור לא חי חיי נצח.

ישנם שני סוגי רבייה: רבייה זוויגית ורבייה אל-זוויגית.

רבייה אל-זוויגית

רבייה אל-זוויגית או אל-מינית היא תהליך ביולוגי שבו יצור יוצר העתק של עצמו הדומה לו מבחינה גנטית (למעט מוטציות), מבלי שיהיה מעורב בתהליך חומר תורשתי מיצור אחר. בתהליך הרבייה האל-זוויגית מתפתחים הצאצאים מתאים של פרט אחד, והם זהים בתכונותיהם התורשתיות לפרט שממנו נוצרו. הרבייה מבוססת על חלוקה של תאים.

מבחינה אבולוציונית, רבייה אל-זוויגית הייתה קיימת לפני שהתקיימה רבייה זוויגית ומרבית היצורים החד תאיים עדיין משתמשים בה. ביצורים רב תאיים פשוטים, כמו תולעים נימיות, יש אפשרות לרבייה זוויגית רק בעתות עקה ורבייה אל-זוויגית במרבית הדורות. בין היצורים הרב תאיים מורכבים, רבייה אל-זוויגית קיימת בעיקר בצמחים. אך גם במינים אחדים של בעלי חיים, כמו הידרה. ביצורים אלה מתקיימת לרוב גם רבייה זווגית.

שיבוט

שיבוט הוא מונח בביולוגיה המתייחס לתהליכים שבסופם מתקבלים העתקים של רצפי DNA, תאים, רקמות או אורגניזמים הזהים באופן מלא או כמעט מלא, מבחינה גנטית, למקור שעל פיו הם נוצרו. המונח נגזר מהמילה שבט, משום שבעזרתו ניתן ליצור שבט של אורגניזמים או תאים בעלי מאפיינים גנטים זהים.

שיבוט מתרחש באופן טבעי בתהליכי רבייה א-מינית, אך בשפת היום יום הכוונה במונח שיבוט היא בדרך כלל לשיבוט מלאכותי. עד כה שובטו בהצלחה מספר בעלי חיים, כאשר הידועה שבהם היא הכבשה דולי שהייתה הראשונה בשנת 1996. בשנת 1997 צוות בראשות ריוזו ינגימאצ'י הצליח לבצע שיבוט עכבר. תהליך השיבוט שנוי במחלוקת והוא נאסר לביצוע בעוברי אדם במדינות רבות.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.