קתדרה (כתב עת)

קָתֶדְרָה לתולדות ארץ ישראל ויישובה הוא כתב עת לתולדות ארץ ישראל ויישובה, היוצא לאור ארבע פעמים בשנה (רבעון) מטעם 'המכון לחקר ארץ ישראל ויישובה', שביד יצחק בן צבי. כתב העת מוגדר כ"ספינת הדגל" של המכון, שכן הוא משמש כאחת הבמות החשובות למחקר ארץ ישראל בתחום ההיסטורי, הארכאולוגי והגאוגרפי, ובתחומי הכלכלה, החברה, התרבות והאמנות, מימי המקרא ועד ימינו.

Kathedra26
קתדרה בפורמט הישן
Kathedra22
ציור של גוסטב באוארנפיינד על גבי שער גיליון בפורמט הישן
Kathedra23
כתב העת בפורמט החדש לאחר מתיחת הפנים
Kathedra24
דוגמה לפורמט החופשי יותר, הנהוג החל מ-2007

היסטוריה

גיליון "קתדרה" הראשון ראה אור בחודש אלול תשל"ו (ספטמבר 1976). מנכ"ל יד יצחק בן צבי דאז, יהודה בן פורת, פרסם את החוברות הראשונות ב"מחתרת", ללא החלטת הוועדה האקדמית, כהמשך כביכול ל'ידיעון' שהוציא המכון. רחל ינאית (אלמנתו של יצחק בן צבי) שמינתה אותו לתפקיד, ופרופ' בנימין מזר, קרוב משפחה וארכאולוג בכיר באוניברסיטה העברית כעסו על כתב העת החדש, מאחר שציפו מבן פורת להפיק כתב עת למורשת יצחק בן צבי דווקא. עורך "קתדרה" הראשון, יעקב שביט, סיפר כי נודע לו שפרופ' מזר השליך לרצפה בחמת זעם את החוברת הראשונה, כשזו הגיעה לידיו. ההתנגדות המרכזית ביד בן צבי ומחוצה לו לפורמט שבו פורסם אז כתב העת, התבססה על טיעונים שונים, ובהם שההיסטוריה של ארץ ישראל איננה תחום מחקר נפרד מההיסטוריה הכללית, או שההיסטוריה של המאה ה-19 והמאה ה-20 היא 'ז'ורנליסטיקה'. חלק מהטענות היו מעשיות יותר, כמו החשש שלא יימצא חומר ראוי למלא ארבע חוברות בשנה, וכן שזוהי מטלה כבדה מדי להוציא רבעון בצורה סדירה. היו ביד בן צבי שבירכו על היוזמה, אך התנגדו לשילובן של תמונות בכתב העת, בטענה שתצלומים ראויים להופיע בכתבי עת פופולריים בלבד, ולא בכתב עת מדעי. אחרים סברו שהגדרת התכנים שגויה, וכי מחקרים בתחום התרבות והאמנות אינם ראויים להתפרסם בכתב עת להיסטוריה.

פורמט כתב העת ותפוצתו

חרף ההתנגדויות והביקורת, התעקש בן פורת על הפורמט שקבע, ולמרות התחזיות הפסימיות נחל כתב העת הצלחה רבה. "קתדרה" רואה אור ארבע פעמים בשנה מאז הקמתו ועד ימינו, וכל גיליון מכיל בשנים האחרונות כ-200 עמודים. עד כה (נובמבר 2016) פורסמו 161 גיליונות "קתדרה", ובכל אחד מהם כשישה מאמרים, העוסקים בתקופות שונות. לרוב אין נושא ייחודי לכל גיליון, אלא אם הצטברו די מחקרים בנושא מסוים. כך, למשל, הוקדשו גיליונות נושאיים לקיסריה, לגליל, לנשים בארץ ישראל, וכדומה. בנוסף למאמרים מופיעות בכל גיליון גם הערכות לספרים חדשים, הערות מחקריות ותעודות חשובות. כתב העת מודפס באלפי עותקים, בעיקר למנויים בישראל. מתחילת שנת 2010 גליונות ישנים של כתב העת זמינים לעיון באתר הבית של מכון יד בן-צבי.

פורמט הכריכה המקורי של קתדרה היה פשוט למדי, וכלל ציור או צילום שכיסה כשני שלישים מהכריכה. שם כתב העת הופיע בגופן גדול לרוחב כל חלקה העליון של הכריכה על רקע לבן, או על גבי הציור או הצילום. ב-1996, החל מחוברת 81, עבר כתב העת מתיחת פנים וכריכתו שונתה לגמרי: המצג הגרפי כיסה עדיין רק כשני שלישים מהכריכה, אך החלק העליון נצבע בשחור, ועליו רשימת המאמרים המופיעים בגיליון. משמאל שובץ עיגול כתום גדול, ובו שם כתב העת ופרטי הגיליון. החל משנת 2007 גם פורמט זה השתנה, ולעיתים נעדרת רשימת המאמרים לטובת ציור על הכריכה כולה.

הכותבים והתוכן

כ-600 מחברים פרסמו ב"קתדרה" למעלה מאלף מאמרים, מאז הקמתו. המאמרים הנשלחים למערכת עוברים ביקורת עמיתים בידי מומחים בתחומים השונים, ללא חשיפת שם הכותב. המטרה היא להבטיח את איכותו ורצינותו של המאמר, ולכן הוא נקרא בדרך כלל על ידי שני קוראים, ולעיתים אף יותר. חוות דעתם של המבקרים מוצגת בישיבות המערכת, והיא זו שקובעת את דינם לפרסום או לדחייה. מערכת הסינון הקפדנית עוררה יותר מפעם טרוניה של חוקרים שמאמריהם נדחו, חלקם אנשי "יד בן צבי" עצמו. בינואר 1994 פרסמה המערכת הנחיות מחמירות לאופן הצגת הביבליוגרפיה במאמרים ב"קתדרה". צעד זה עורר ביקורת נוקבת מצד הסופר ס. יזהר, שראה בכך את "ראשית התדרדרותו של כתב עת חשוב זה". את ביקורתו, שפורסמה בקתדרה בגיליון 71, סיים במילים: "אל יכתיבו הספרנים את לשון המחקר ולא עושי המצבות את דרכי החיים".[1]. כך או כך, תהליך ההערכה הקפדני בכתב העת מאפשר קרדיטציה אקדמית לחומר, ופרסום ב"קתדרה" נחשב כמקור ביבליוגרפי מהימן ונחשב.

ייחודו של כתב העת

ב"קתדרה" מופיע אך ורק חומר חדש ומקורי, שלא ראה אור בשום מסגרת אחרת, ואפילו בשפה זרה. נראה כי ההישג החשוב ביותר של "קתדרה" הוא ביצירת הגדרה רחבה ועשירה למגוון התחומים והנושאים של מחקר ארץ ישראל לתקופותיה. כתב העת היווה גורם חשוב בהגדרת ההיסטוריה של ארץ ישראל כתחום מחקר נפרד מההיסטוריה הכללית, ואף הרחיב את מספר הדיסציפלינות השותפות במחקר זה. ביד בן צבי מתגאים בכך שבתחומים לא מעטים היה "קתדרה" ה"חלוץ ההולך לפני המחנה", כפי שביטא זאת נתן וסרמן, במוסף לספרות של עיתון "הארץ" לאחר הופעת חוברת המאה של "קתדרה" בינואר 2002: "כתב העת מצדיק את המעמד שקיבל כספינת דגל של המחקר ההיסטורי, הארכאולוגי והגאוגרפי בישראל." באותו שבוע כתב חננאל מאק במוסף "ספרים" של "הארץ":

"חוברת ה-100 של קתדרה יצאה לאור במלאת עשרים וחמש שנה בדיוק לייסודו של הרבעון. והרי לנו שבחו הראשון של כתב העת: נאמנותו הקבועה והעיקשת לסדר הטוב ולמחויבותו אל מול קוראיו. רוב הכותבים במאה החוברות שהופיעו עד כה באים מתוך מוסדות המחקר, והחוברות תופסות מקום נכבד בכל ספרייה אוניברסיטאית, ועם זאת ממלאה קתדרה את ייעודה הציבורי המקורי, וקוראיה וחותמיה הלא הם פזורים על פני כל הארץ... היו שסברו שמחקרים בתרבות ובאמנות אינם ראויים להתפרסם בכתב עת להיסטוריה המכבד את עצמו. מאה חוברות קתדרה הרוויות תצלומים ומחקרים בתחומי תרבות שונים ומגוונים יעידו כמאה עדים על עמדות עורכיה ועל הצלחת דרכה..."

חברי המערכת

בין חברי המערכת לשעבר ניתן למנות את אהרן אופנהיימר, אורי ביאלר, אמנון כהן, ישראל ברטל, מוטי גולני, אביבה חלמיש, אורה לימור, חגית לבסקי, משה ליסק, עודד ליפשיץ, אריה נאור, איוון פרידמן, יורם צפריר, רוני רייך, אפרים שטרן, יהושע שוורץ, עלי יסיף, אהוד לוז, דוד רוזנטל, יוסף שלמון ויהושע קניאל.

חברי המערכת נכון לשנת 2016 הם אלון קדיש מהאוניברסיטה העברית, גור אלרואי מאוניברסיטת חיפה, מאיר בר-אשר מהאוניברסיטה העברית, זאב וייס מהאוניברסיטה העברית, עודד עיר-שי מהאוניברסיטה העברית, ומרגלית שילה מאוניברסיטת בר-אילן.

מרכזי המערכת

מרכזי המערכת בעבר היו שלומית משולם, שלום אילתי, דורון נידרלנד, יוחאי גואל, בנימין זאב וכסלר ואמנון רמון.

מרכזת המערכת מיולי 2016 (גיליון 161) היא יעל דינוביץ.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ יזהר סמילנסקי, ‏'סלקו את ה"הנחיות למחברים', קתדרה 71 ניסן תשנ"ד * מארס 1994
אבן השתייה

אבן השתייה (בערבית: الصخرة المشرفة بمسجد قبة الصخرة) היא סלע גדול הבולט מקרקע הר הבית, בתוך מבנה כיפת הסלע, הקרוי על שמו. הסלע מוקף במסגרת ברזל, וגובהו מעל הרצפה הוא כשני מטרים. הדעה המקובלת[דרוש מקור] היא שאבן השתייה הייתה בקודש הקודשים בבית המקדש, אף כי מקומה המדויק שנוי במחלוקת, ותלוי באיתור מקום המקדש על הר הבית. יש הסוברים כי סביב אבן השתייה עמד בעבר מקדש יבוסי פגני, אם כי המקרא שולל גרסה זו וטוען כי לא עמד שם אלא גורן ארוונה.

אף שהמסורות היהודיות בדבר אבן השתייה מופיעות לראשונה במשנה ובמדרשים משלהי בית שני (להלן), ניתן לשער כי הן הושפעו דווקא ממקורות מצריים ולא יווניים. בעוד המסורות היווניות עמם באו היהודים במגע בימי הבית השני התייחסו אל אבנים מסוימות כ"טבור הארץ" (אומפאלוס), הרי שתורות הבריאה השונות במצרים העתיקה התייחסו מפורשות אל "אבן הבן-בן" ממנה נשתת העולם. עדויות להשפעות דתיות מצריות בירושלים עוד בזמן ההתיישבות הכנענית במקום - באלף השני לפני הספירה, נמצאו בחפירות בכנסיית סנט אטיין שמצפון להר הבית. דמיון זה יכול להעיד כי המסורת בדבר אבן השתייה מוקדמת בהרבה למפגש עם היוונים, ובוודאי למועד העלאתה על הכתב.

אלון מוצב

אֵלוֹן מֻצָּב, אתר מקראי הממוקם ליד העיר שכם, בו נמשח אבימלך, למלך על ידי בעלי שכם.

אלון מעוננים

אֵלוֹן מְעוֹנְנִים, אתר מקראי בו ממוקם עץ אלון מקודש, הנמצא ליד העיר שכם. מיקומו של האתר נזכר בספר שופטים, פרק ט', פסוק ל"ז, בסיפור אבימלך בן גדעון.

בוולגטה מופיע כ- PER VIAM QUAE RESPICIT QUERCUM ובתרגום לעברית: "הדרך הנשקפת אל האלון". תרגום יונתן תרגם "מישר מעונניא" ובעברית: "מישור המעוננים". גם רש"י בעקבות תרגום יונתן מפרש: "אלון מעוננים - (תרגום) מישר מעוננים".

השם אלון התפרש גם כעץ אלון שמקום בו צמח היה למרכז פולחני ניחוש. עצים אשר שימשו כמקום מרכזי בו קיבלו הכוונה מהאלים, היה ידוע במרחבי המזרח הקדום.

בדרך כלל שמות בהם מופיע השם אלון היו מורה שם זה על מקום פולחן, עוד מימי התקופה הכנענית. במקרא מוזכרים גם אלון מורה, אלון מוצב, אלון תבור, אלון בכות. כל אלה נזכרים בתנ"ך באירועים הקשורים בפולחן. יש הסוברים כי האלה הנזכרת בספר יהושע, כ"ד היא אלון מורה, הנזכר בספר בראשית, י"ב, ואלון מצב ואלון מעוננים הנזכרים בשופטים, ט'.

אנשי שכם הנמנים עם אנשי הצפון יחסו לעצים קדושה. בתנ"ך מופיעים אזכורים לכך שתופעת הפולחן בקרבת עצים הייתה נפוצה: "וַיִּבְנוּ גַם-הֵמָּה לָהֶם בָּמוֹת וּמַצֵּבוֹת, וַאֲשֵׁרִים, עַל כָּל-גִּבְעָה גְבֹהָה, וְתַחַת כָּל-עֵץ רַעֲנָן.".

אלון מעוננים וכמוהו גם האתר המקראי, אלון מורה, המופיע בין היתר בתיאור טקס הברכה והקללה, שהתרחש בשעם עם הכניסה לארץ כנען, משמעות המילה מורה הוא אוראקל לפיכך משמעותם דומה. בספר חבקוק, ב', י"ח נאמר "מַסֵּכָה, וּמוֹרֶה שָּׁקֶר". זו גם משמעות המילה מְעוֹנְנִים בתנ"ך: "לֹא-יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ-וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ קֹסֵם קְסָמִים מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף."

אריה פייגנבאום

אריה פייגנבאום (1981-1885), היה מראשוני רופאי העיניים בארץ ישראל, מנהל מחלקת עיניים, פרופסור לאופתלמולוגיה והדקאן הראשון של הפרה-פקולטה, בבית ספר לרפואה, האוניברסיטה העברית בירושלים.

בית היתומים שנלר

בית היתומים שְׁנֶלֶר (בגרמנית: Syrisches Waisenhaus, בית היתומים הסורי) היה בית יתומים נוצרי שפעל בירושלים משנת 1861 ועד מלחמת העולם השנייה. המקום נחשב לאחד האתרים ההיסטוריים החשובים והיפים בירושלים. מתחם שנלר השוכן ברחוב מלכי ישראל שימש כמחנה צבאי של הצבא הבריטי, ולאחר מכן עבר לידי ההגנה ובהמשך לצה"ל, עד אשר בסוף נובמבר 2008 חדל מפעילות ונסגר. במקומו נבנתה שכונה חרדית.

הר הבית

הר הבית הוא מתחם קדוש בחלקה הדרום-מזרחי של העיר העתיקה בירושלים. בימינו המתחם שטוח ברובו, בצורה כמעט מלבנית, שטחו כ-140 דונם, והוא מגיע לגובה של 743 מטר מעל פני הים בפסגתו.

הר הבית הוא המקום בו שכן המבנה הקדוש ביותר ליהודים – בית המקדש (הראשון והשני), המקום היחיד, על פי ההלכה, שבו יוכל לשכון המקדש בעתיד והמקום הקדוש ביותר לעם היהודי. נמצא בו המבנה השלישי בקדושתו למוסלמים הסונים – מסגד אל-אקצא. היהודים פונים לכיוונו בתפילה שלוש פעמים ביום, ומתפללים להקמת בית המקדש השלישי. על-פי המסורות הדתיות השונות, הר הבית הוא המקום ממנו נברא העולם ("אבן השתייה"), בו התקיימה עקידת יצחק, ועל-פי רוב פרשני הקוראן המוסלמים, ממנו עלה מוחמד השמימה עם המלאך גבריאל במסעו הלילי.

הר הבית נחשב למקום בעל רגישות פוליטית בינלאומית גבוהה, והמתחם עומד ברקע לסכסוכים רבים בין מוסלמים ליהודים מאז שנות ה-20 של המאה ה-20. מאז מלחמת ששת הימים המתחם נמצא בשליטה ישראלית, ולפי החוק הישראלי אף בריבונות ישראלית, ומנוהל באופן רשמי על ידי משרד הווקף בירדן.

ועד קהילת יהודי יפו ותל אביב

ועד קהילת יהודי יפו ותל אביב היה הנציגות הרשמית של הקהילה היהודית של יפו, תל אביב ופרבריהם משנת 1890 וניהל את ענייניה, עד העברת סמכויותיו לעיריית תל אביב ולמועצה הדתית של תל אביב בשנת 1940.

ספונות

ספונות: ספר שנה לחקר קהילות ישראל במזרח (או בשמו המקוצר ספונות), הוא כתב עת מדעי, שיצא לאור בשתי סדרות, ביוזמתו של מאיר בניהו, ומטעם מכון בן צבי והאוניברסיטה העברית. עד כה יצאו לאור 26 ספרים ב-25 כרכים. הספר הראשון יצא לאור בשנת תשי"ז (1956) והאחרון בשנת תשע"ז (2017).

קאפו

קאפו (בלעז: Kapo) הוא אסיר בתקופת השלטון הנאצי שהיה ממונה מטעם הנאצים לפקח על אסירים אחרים במחנה ריכוז.

קתדרה

האם התכוונתם ל...

תומר דבורה (אתר מקראי)

תֹּמֶר דְּבוֹרָה הוא שמו של עץ המופיע במקרא, בספר שופטים, מיקומו בין הרמה לבין בית אל. תחת עץ זה, קיבלה דבורה הנביאה את הבאים אליה למשפט.העץ קרוי על שמה של דבורה היה מוכר לתושבי האזור הנמצא באזור הרמה.

יש הסוברים כי תומר דבורה הוא המקום בו נקברה גם דבורה מינקת רבקה. קביעה זו אינה מתקבלת כי לא קיים דמיון לשוני בין הסיפורים. מעבר לכך בסיפור מינקת רבקה מסופר כי דבורה המינקת נקברה תחת עץ הקרוי אלון בכות.

ויקטור גרן שסייר בארץ ישראל במאה ה-19 מזהה את הרמה בה היה קיים עץ זה, עם הכפר ראם אללה של ימינו. יש הסוברים כי אלון תבור הוא תומר דבורה (שופטים, ד', ה') ובעל תמר (שופטים, כ', ל"ג), אך אחרים מזהים את מקומו של אלון תבור בח'רבת ארחא צפונית לתל אל פול.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.