קרשי המשכן

קרשי המשכן הם הקרשים ששימשו את אוהל מועד בתקופת הנדודים של בני ישראל במדבר. קרשים אלו נוצרו על ידי בצלאל בן אורי ואהליאב בן אחיסמך ועליהם פרסו את יריעות האוהל. נושאי הקרשים היו בני מררי[1].

הציווי על עשיית הקרשים מופיע בתורה בספר שמות, פרק כ"ו, פסוקים ט"ו-ל' ועשייתם בפועל מתוארת בספר שמות, פרק ל"ו, פסוקים כ'-ל"ד.

הקרשים

Mishkan5 big
דגם של אוהל מועד. ניתן לראות היטב את הקרשים והטבעות המחברות אותם.

במשכן היו 48 קרשים. גובהם היה 10 אמות, אורכם- אמה וחצי ועובי כל קרש היה אמה[2]. הם היו עשויים מעצי שיטים והיו מצופים בזהב. לקרשים היו אדני כסף, שתפקידם היה לייצב את הקרשים שלא יפלו. הקרשים חוברו על ידי טבעות זהב ובריחים מעץ. בתלמוד[3] מובאת דעת רבי יהודה הסובר שהקרשים היו רחבים מלמטה וצרים מלמעלה, אך רבי נחמיה חולק עליו וסובר ש"כשם שמלמטן עוביין אמה- כך מלמעלן עוביין אמה".

הקרשים נועדו להרכבת מבנה אוהל מועד. באוהל מועד מוקמו 20 קרשים בצד דרום, 20 בצד צפון ועוד 8 בצד מערב. מתוך שמונת הקרשים שבצד מערב, שני הקרשים הקיצוניים שימשו לפינת האוהל, כך שרק חצי אמה מהם הייתה בחלל האוהל, כאשר האמה הנותרת הוצמדה לכותל הצפוני או הדרומי, שהיו בעובי אמה[4]. כך יוצא ששטחו של אוהל מועד (בלי עובי הקירות) הוא 30 אמה על 10 אמות. עובי הקירות היה אמה אחת. לכן, אורכו של אוהל מועד מבחוץ היה 31 אמה ורוחבו- 12 אמה.

האדנים

האדנים היו עשויים כסף ושימשו למעין בסיס לקרשים. לכל קרש היו שני אדנים, כך יוצא שהיו בסך הכל 96 אדני כסף (חוץ מאדני העמודים). גובה האדנים היה אמה, אורכם- אמה ועוביים- 3/4 אמה. הם היו חלולים[5] והחלל היה בגודל של חצי אמה על רבע אמה. לכל קרש היו שתי "ידות"- מעין בליטות- שנוצרו על ידי חריצה באמה התחתונה של הקרש והיו במרחק של חצי אמה אחת מהשנייה. הן היו בדיוק בגודל החלל של האדנים ובגובה אמה. ידות אלו הוכנסו לתוך חלל האדנים[6].

הבריחים והטבעות

הקרשים חוברו על ידי טבעות ובריחים. הטבעות היו עשוית זהב והן נקבעו בחלק העליון של הקרשים על ידי חריצים. כל טבעת חיברה שני קרשים וכך נוצר מבנה בעל שלושה קירות שכל קרשיו מחוברים.

בנוסף לכך, הוכנסו בריחי עצי שיטים על מנת לחבר את הקרשים של כל קיר ביחד. לכל קיר היו חמישה בריחים[7]- שניים מלמעלה, שניים מלמטה ואחד באמצע. אורך הבריחים העליונים והתחתוניים היו באורך חצי מהקיר (15 אמה בצפון ובדרום ו6 אמות במערב)- כך שכל בריח חיבר חצי קיר- והבריח האמצעי- הנקרא "הבריח התיכון"- חיבר את כל הקיר ואורכו היה 30 אמה בצפון ובדרום ו12 אמה במערב. לפי זה, יוצא שהיו בסך הכל 15 בריחים במשכן, אך חז"ל במסכת שבת[3] דרשו מהפסוק "וְהַבְּרִיחַ הַתִּיכֹן בְּתוֹךְ הַקְּרָשִׁים מַבְרִחַ מִן הַקָּצֶה אֶל הַקָּצֶה" (ספר שמות, פרק כ"ו, פסוק כ"ח) שלא היו שלושה בריחים תיכונים (אחד לכל קיר), אלא בריח אחד שחיבר את שלושת הקירות ונכפף בצורה ניסית! לפי פירוש זה היו רק 13 (שהם 7[8], אם נחשיב כל שני בריחים שמחברים חצי קיר- לבריח אחד) בריחים למשכן.

הבריחים הוכנסו לתוך טבעות זהב הקבועות על צידם החיצוני של הקרשים[9]. לתוך טבעות אלו הוכנסו כמין שני חצאי קנים מזהב שיצרו מין קנה זהב ארוך ולתוכם הוכנסו הבריחים. הבריח התיכון הוכנס לתוך חלל בתוך הקרשים עצמם. גם לתוך חלל זה הוכנסו חצאי קנים מזהב.

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ ספר במדבר, פרק ג', פסוק ל"ו.
  2. ^ ראו רש"י על ספר שמות, פרק כ"ו, פסוק י"ז בדיבור המתחיל "אשה אל אחותה".
  3. ^ 3.0 3.1 תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף צ"ח, עמוד ב'.
  4. ^ ראו רש"י על ספר שמות, פרק כ"ו, פסוק כ"ג.
  5. ^ רש"י על ספר שמות, פרק כ"ו, פסוק כ"ה.
  6. ^ ניתן לראות כאן איור מתאים.
  7. ^ ראו איור כאן.
  8. ^ ראו בעל הטורים על ספר שמות, פרק כ"ו, פסוק ט"ו ורש"י על ספר שמות, פרק כ"ו, פסוק כ"ו בדיבור המתחיל "חמשה לקרשי צלע המשכן".
  9. ^ רש"י על ספר שמות, פרק כ"ו, פסוק כ"ט בסוף דיבור המתחיל "וצפית את הבריחים זהב".
אהליאב בן אחיסמך

אָהֳלִיאָב בֶּן אֲחִיסָמָךְ היה דמות תנ"כית משבט דן אשר היה שותפו של בצלאל בן אורי במלאכת בניית המשכן וכליו.

המושב אֲחִיסָמָךְ באזור השפלה נקרא על שם אביו.

במדבר

ספר במדבר הוא הספר הרביעי מבין חמשת חומשי התורה.

הספר נקרא גם "חומש הפיקודים" כיוון שיש בו שני מִפקדים של בני ישראל וכן מפקד נפרד ללויים. מכאן גם באו השמות הלועזיים Ἀριθμοί בתרגום השבעים ו-Numeri בוולגטה (כלומר - "ספירה").

ספר במדבר עוסק בנדידת בני ישראל במדבר, תקופה של כ-40 שנה, בין היציאה ממצרים עד לכניסה לארץ-ישראל, ולמעשה מתמקד רק בתחילת התקופה הזו ובסופה.

בצלאל בן אורי

על פי המתואר בתנ"ך, בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי היה האמן והאדריכל הראשי שהועסק בתכנון המשכן, עיצובו ובנייתו, ובעשיית כליו ובגדי הכהונה.

גרשון

גֵרְשׁוֹן או גֵּרְשֹׁם - דמות מקראית, הוא בנו הבכור של לוי בן יעקב. אחיו הם קהת ומררי. בניו הם לבני ושמעי. מסופר עליו בתנ"ך בספר בראשית, בספר במדבר, בספר יהושע ובספר דברי הימים.על צאצאיו נמנה אסף בן ברכיהו, שהיה משורר בימי דוד המלך.

המשכן

המשכן (או בשמו הנפוץ הנוסף: "אוהל מועד"), הוא מעין אוהל, שעל פי המסורת, הקימו בני ישראל בציווי האל בעת ששהו במדבר סיני. את המשכן בנו אמנים מומחים, ובראשם בצלאל בן אורי ואהליאב בן אחיסמך, על פי ציווי ה' המתואר בפרשיות תרומה ותצוה בספר שמות. הקמת המשכן מתוארת בסופו של הספר, בפרשיות ויקהל ופקודי, ודינים ופרטים נוספים אודותיו מתוארים גם בספרי ויקרא ובמדבר. על פי המתואר במקרא, אוהל זה שימש את ישראל לאורך כל תקופת המדבר, וכן לאחר שנכנסו בני ישראל לארץ ישראל, להקרבת קורבנות ולמטרות פולחניות נוספות, וכן לשם היוועדות האל עם משה, והשראת שכינתו בקרב עַם ישראל.

שנים רבות שכן אוהל מועד, ומשכן האבן שהחליף אותו, בשילה. המקדש שבנה שלמה המלך בירושלים נבנה כתחליף קבע למשכן, ועל אף הבדלים מסוימים בגודל ובמבנה הפנימי, קיימים קווי דמיון רבים בין השניים.

הפרוכת

הַפָּרוֹכֶת הייתה מסך בד אשר הפריד את המשכן ואת בית המקדש, הן הראשון והן השני לשני חלקים - אזור קודש הקודשים בו עמד ארון הברית ואזור הקודש בו עמדו מנורת הזהב, מזבח הזהב ושולחן לחם הפנים.

חצר המשכן

חֲצַר הַמִּשְׁכָּן הייתה החצר שסביב המשכן אשר שמשה לעבודת הקרבת הקורבנות. אורכה של החצר היה מאה אמות (כ-50 מטרים) ורוחבה חמישים אמות (כ-25 מטרים). בחצר הוצבו מזבח הנחושת והכיור. סביב החצר הייתה גדר של קלעים (מעין רשת) התלויה על 56 עמודי עצי שיטים.

השטח של החצר מהווה גם מקור לכך שמקום ששטחו הוא בית סאתים, שהוא 5,000 אמות רבועות, מותר לטלטל בו בשבת.

כלי המשכן

כלי המשכן הם קבוצת כלים ששימשו את בני ישראל כשהם היו במדבר. כלים אלו הוצבו במשכן והם שימשו למטרות שונות. במסעות של בני ישראל, כלים אלו נישאו על ידי בני קהת. הציווי על יצירת הכלים, מופיע בפרשת תרומה ותיאור יצירת הכלים בפועל, על ידי בצלאל בן אורי, מופיע בפרשת ויקהל.

כפורת

כַפּוֹרֶת הַזָּהָב שימשה כמכסהו של ארון הברית שהיה במשכן ולאחר מכן בבית המקדש הראשון. בבית המקדש השני לא היה ארון הברית.

מזבח הזהב

לפי המתואר בתנ"ך, מִזְבֵּחַ הַזָּהָב, הנקרא גם מזבח הקטורת וגם המזבח הפנימי (להבדילו מהמזבח שהיה מחוץ להיכל), היה אחד מכלי השרת במשכן ובבית המקדש. הוא היה מוצב בתוך ההיכל (אבל לא בתוך קודש הקודשים). מיקומו היה במרכז בין המנורה לבין שולחן לחם הפנים ומשוך מעט כלפי הפתח. על מזבח הזהב היו הכהנים מקטירים את הקטורת בכל יום פעמיים - בבוקר ובין הערביים.

מזבח הנחושת

מִזְבֵּחַ הַנְּחוֹשֶׁת הוא שמו הראשון של מזבח העולה, אחד הכלים המרכזיים של הפולחן היהודי במשכן שהקים משה במדבר. המזבח שימש בעיקר ככלי עליו הוזה דם הקרבנות, וכן הוקטרו חלק מהמנחות מן הצומח והנסכים (יין או מים) והועלו באש חלקי הקרבנות שזה היה יעודם.

מסך פתח אוהל מועד

מסך פתח אוהל מועד, המופיע בתורה גם כמסך פתח האוהל, הוא מסך שנתלה בכניסה למשכן שיצרו בני ישראל במדבר ושימש להפרדה בין חצר המשכן לבין אוהל מועד. המסך היה תלוי במזרח האוהל על חמישה עמודי שיטים. את המסך נשאו בני גרשון על ידי העגלות. הציווי לעשיית המסך מופיע בתורה בספר שמות, פרק כ"ו, פסוקים ל"ו-ל"ז ועשייתו בפועל מופיעה בספר שמות, פרק ל"ו, פסוקים ל"ז-ל"ח.

מררי

מְרָרִי, הוא דמות מקראית, אחד מבניו של לוי בן יעקב ואחיהם של גרשון וקהת.

מררי היה גם אבי אחד הפלגים המרכזיים בשבט לוי שהיה אחראי על הצד הרוחני בקרב בני ישראל בתקופת המקרא ובית שני והיו אחראים בעיקר על בנייתו של המשכן.

בניו: מחלי ומושי.

ישנה סברה שהשם מררי הוא שם מצרי, היות ששם זה נמצא על קברים באל-עמארנה עירם של אחנתון ונפרטיטי.[דרוש מקור]

משכן גבעון

משכן גבעון היה מבנה מקודש שנבנה לאחר חורבן המשכן בנוב, בערך בשנת 876 לפסה"נ (או כ-200 שנים קודם לפי מניין שנות המלוכה עד חורבן ביהמ"ק). המבנה בגבעון התקיים במשך כ-50 שנה, 44 שנה עד תחילת בנית בית המקדש ושבע שנות בניתו. לאחר השלמת בניית בית המקדש על ידי שלמה המלך (2936 ליצירה) נגנז משכן גבעון, ונחנך בית המקדש. בזמן קיום המבנה הותרה ההקרבה בבמות (משנה, זבחים יד,ז). כמו כן ארון הברית לא שהה במשכן גבעון, אלא בקריית יערים ומקום זמני בירושלים. מקומו של משכן גבעון מזוהה על ידי רוב החוקרים (אנציקלופדיה מקראית, עמ' 419, ערך גבעון) כעשרה ק"מ צפונית-מערבית לירושלים, במרום ההר (895 מטר מעל פני הים) מדרום לגבעון המקראית (הכפר אל-ג'יב), במקום שבנוי הכפר נבי סמואל.

לפי המסורת היהודית משכן גבעון עמד בין השנים ב'תתפ"ד - ב'תתקכ"ח (876 לפנה"ס - 832 לפנה"ס), או 1004 לפנה"ס - 961 לפנה"ס לפי מניין המלכים עד לחורבן.

פרשת ויקהל

פָּרָשַׁת וַיַּקְהֵל היא פרשת השבוע העשירית בספר שמות. היא מתחילה בפרק ל"ה, פסוק א' ומסתיימת בפרק ל"ח, פסוק כ'. פרשה זו עוסקת בעיקרה בעניינים הנוגעים להקמת המשכן. הציוויים על הקמת המשכן שפורטו בפרשות תרומה ותצווה באים לכלל ביצוע בפרשה זו ובפרשת פקודי שאחריה, ולמעשה צמד פרשיות אלה חוזר בשינויים קלים על הנאמר בפרשות תרומה ותצווה.

פרשת תרומה

פָּרָשַׁת תְּרוּמָה היא פרשת השבוע השביעית בספר שמות. היא מתחילה בפרק כ"ה, פסוק א' ומסתיימת בפרק כ"ז, פסוק י"ט. הפרשה עוסקת בהוראות לבניית המשכן וכליו. פרשת תרומה נקראת לרוב בשבוע שלפני תענית אסתר.

קהת

בתנ"ך, קְהָת הוא בנו השני של לוי בן יעקב, ואחיהם של גרשון ומררי. קהת, שחי 133 שנה, נמנה עם שבעים צאצאי יעקב שירדו למצרים.

במגילות ים המלח נמצא - מבין צוואות השבטים - ספר הנקרא צוואת קהת בן לוי, המציין את יום הולדתו כראשון לחודש הראשון.

שולחן הפנים

שולחן הפנים (או שולחן לחם הפנים) הוא אחד מכלי המשכן ובית המקדש, שהיה בהיכל בחלקו הצפוני.

שיטה

שיטה (שִׁטָּה, שם מדעי: Acacia) סוג עץ או שיח במשפחת המימוסיים, שבו כ-1300 מינים, רובם נפוצים באזורים בעלי אקלים טרופי או סובטרופי; בעיקר באוסטרליה (שבה לבדה יש כ-950 מינים). לרוב מיני השיטה קוצים. פרחי השיטה צהובים או לבנים ולפירות צורת תרמיל מוארך. שרף עץ השיטה נקרא "גומי ערבי" או "גומי ערביקום" והוא משמש בתור צמח מרפא או בתור דבק לתעשייה ושימוש ביתי. להבדיל משרף עץ הלבונה ושרף עץ האלה הנקראים בשם "מסטיק ערבי" או "מסטיק תימני".

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.