קרל מרקס

קרל היינריך מרקסגרמנית: Karl Heinrich Marx‏; 5 במאי 181814 במרץ 1883) היה פילוסוף, כלכלן, סוציולוג, היסטוריון, עיתונאי וסוציאליסט מהפכני גרמני-יהודי. עבודתו העיונית והתאורטית הניחה יסודות לניתוחו של הסדר התעשייתי המודרני, והיוותה תשתית לכל ביקורת הקפיטליזם שנוצרה אחריו. מרקס פרסם מספר רב של מאמרים וספרים בחייו. עם המפורסמים שבהם ניתן למנות את המניפסט הקומוניסטי (1848) ואת 'ביקורת הכלכלה המדינית', הידוע יותר בתור הקפיטל (1867-1894).

מרקס נולד למשפחת מעמד בינוני אמידה מן העיר טריר שבפרוסיה כנצר לשושלת רבנים, ומאוחר יותר למד כלכלה מדינית ופילוסופיה הגליאנית באוניברסיטאות בון והומבולדט שבברלין. בגיל מאוחר יותר, הפך לחסר-מדינה, ובילה את מרבית חייו בלונדון, שם הוסיף לפתח את הגותו, בשיתוף פעולה עם ההוגה הגרמני פרידריך אנגלס. עבודתו העיונית של מרקס השפיעה באופן ניכר על ההיסטוריה הפוליטית, הכלכלית והמחשבתית.

התאוריות של מרקס בנוגע לחברה כלכלה ופוליטיקה, הידועות כמרקסיזם, גורסות כי החברות האנושיות התפתחו תוך מלחמת מעמדות קבועה. בעידן הקפיטליזם, התגלמה מלחמת המעמדות בעימות שבין המעמד השליט - הבורגנות - השולט באמצעי הייצור, ובין המעמד העובד - הפרולטריון - המאפשר את האמצעים הללו באמצעות מכירת כוח עבודתו בתמורה לשכר[1]. בעשותו שימוש בתאוריה ביקורתית הידועה כמטריאליזם דיאלקטי, חזה מרקס כי בדומה למערכות הכלכלית-חברתית שקדמו לה, יצרה השיטה הקפיטליסטית מתחים פנימיים חריפים אשר יובילו בסופו של דבר לחורבנה העצמי, והחלפתה בשיטה חדשה: הסוציאליזם. עבור מרקס, מאבק המעמדות תחת הקפיטליזם נעוץ בחוסר היציבות המובנה בשיטה. עוד גרס כי בנטייתו למשברים חוזרים ונשנים, יביא הקפיטליזם לצמיחתה של תודעה מעמדית בקרב הפרולטריון. התודעה המעמדית תאפשר השגת כוח פוליטי, שיכונן את החברה הסוציאליסטית, נטולת המעמדות, שתחולל שחרור חברתי וכלכלי, ותתבסס על איגוד חופשי של בני אדם יוצרים[2].

מרקס תואר לא פעם כאחת מן הדמויות המשפיעות ביותר בהיסטוריה האנושית המודרנית, ועבודתו זכתה לשבחים רבים, כמו גם לביקורות[3]. כתביו היוו מסד להבנת הניגוד המודרני שבין העבודה להון, ושימשו כר פורה לתאוריות כלכליות בולטות. הוגים ואנשי רוח, אנשי איגודי עובדים, יוצרים ואמנים, ומפלגות פוליטיות בכל רחבי העולם, הושפעו מהגותו של מרקס[4][5]. כמו כן, הוא נחשב לאחד מן האדריכלים החשובים של מדעי החברה המודרניים.

קרל מרקס
Karl Marx
Karl Marx 001
לידה 5 במאי 1818
ממלכת פרוסיה (1803-1892) טריר, ממלכת פרוסיה
פטירה 14 במרץ 1883 (בגיל 64)
הממלכה המאוחדת לונדון, הממלכה המאוחדת
זרם מרקסיזם
תחומי עניין מדע המדינה, כלכלה, פילוסופיה של ההיסטוריה
הושפע מ גאורג וילהלם פרידריך הגל, עמנואל קאנט, קלוד אדריאֶן הלווטיוס, ז'אן-ז'אק רוסו, לודוויג פוירבך, פרידריך אנגלס
השפיע על הרברט מרקוזה, ז'אן-פול סארטר, אריך פרום, מקס הורקהיימר, תאודור אדורנו, ג'רג' לוקאץ', ארנסט בלוך, קרל מאנהיים, מקס שלר, ולדימיר לנין, לאון טרוצקי, פרנץ פנון, מאו דזה-דונג, אנטוניו גראמשי, לואי אלתוסר, פרדריק ג'יימסון, עמנואל וולרשטיין
Karl Marx Signature

חייו

נעורים והשכלה: 1818-1836

בית הולדתו של מרקס בטריר. בשנת 1928 נרכש המבנה על ידי המפלגה הסוציאל-דמוקרטית של גרמניה ומשמש כמוזיאון לזכרו.

קרל היינריך מרקס נולד ב-5 במאי 1818 בטרייר, עיר בחבל הריין שבפרוסיה (כיום גרמניה), למשפחה ממוצא יהודי-אשכנזי רבני. במשפחת אמו הנרייטה פרסבורג, שהייתה יהודיה-הולנדית, כיהנו הגברים כרבנים במשך מאות שנים. אביו, היינריך (הירשְל), היה בן למשפחת הלוי מטרייר, שאבותיה כיהנו כרבני העיר עוד מ-1723.[6] היינריך, עורך דין מן המעמד הבינוני המשכיל, החזיק בבעלותו כרמים באזור. בזמן השלטון הנפוליאוני בחבל הריין החל לעסוק בעריכת דין, בעקבות האמנסיפציה החלקית לה זכו היהודים תחת השלטון הצרפתי. אולם עם חזרתה של טרייר לריבונות פרוסית, הוחל הצו מ-1812, שאסר על יהודי פרוסיה לכהן במשרות ציבוריות ולעסוק במקצועות חופשיים. מכיוון שיהדותו הייתה עבורו מוצא נתון ולא אמונה עמוקה, בחר היינריך להיטבל לנצרות הפרוטסטנטית, עוד בטרם נולד בנו קרל[7]. הבחירה בפרוטסטנטיות לא הייתה מקרית: למרות שפרוטסטנטיזם הייתה דת מיעוט באזור טרייר, לעומת הרוב הקתולי, האליטה העירונית הורכבה מפרוטסטנטים. מרקס האב, שלאחר התנצרותו היה להיינריך באופן רשמי, הושפע מרעיונות החירות הצרפתיים, אך נזהר שלא להביע דעות מהפכניות. אמו של מרקס, הייתה נבערת מדעת, ובראש מעייניה עמד הטיפול בבני המשפחה. על פי הודאתה שלה, סבלה מ"אהבת אם מופרזת" לילדיה. הנרייטה ובנה ניהלו קשר רופף למדי לאחר שהלה עזב את טרייר. חרף זאת, הוסיף מרקס לנסות ולהתחנף אליה, על מנת שתשלח לו מעט כסף - דבר שלרוב העלה חרס בידו.[8] על ילדותו של קרל מרקס ידוע מעט מאוד.[9] הוא נולד שלישי מבין תשעה ילדים, והיה לבן הבכור לאחר מות אחיו הגדול מוריץ ב-1819.[10] עד 1830 קיבל חינוך פרטי, ואז החל ללמוד בתיכון של טרייר, שמוריו היו ברובם הומניסטים ליברלים, ומנהלו הוגו ויטנבאך - ידידו של היינריך מרקס. כשהיה בן 17, באוקטובר 1835, נסע מרקס ללמוד באוניברסיטת בון. בריאותו הרופפת, שאפיינה אותו כבר בגיל הצעיר, הדאיגה את הוריו. במכתב שקיבל מהם בראשית לימודיו, הם הפצירו בו "להימנע מכל דבר שעלול להחמיר את המצב (...) שלא לשתות הרבה יין או קפה ושלא לאכול מאכלים חריפים (...)"[11]. אמו ביקשה שלא יעשן כלל, ושלא יאחר לישון או יקום בשעה מוקדמת מדי.

זמן קצר לאחר יום הולדתו ה-18 קיבל מרקס פטור משירות בצבא הפרוסי, בשל חולשת ליבו. לאחר מכן זכה ל"תעודת שחרור" רשמית מאוניברסיטת בון, ששיבחה את הישגיו האקדמיים, אך ציינה גם את העובדה שקיבל עונש ריתוק של יום אחד, בשל הפרעה לסדר: את העונש קיבל לאחר לילה של השתכרות והתנהגות פראית. מרקס אמנם התהולל במהלך לימודיו בבון, אך נטל במקביל חלק בחוג שנקרא 'מועדון המשוררים'. שם, במסווה של דיונים על שירה ורטוריקה, התנהלו שיחות חתרניות על פוליטיקה ומדינה. באחת הקטטות התכופות שפרצו בבתי המזרח בבון ב-1836, נקלע מרקס לדו-קרב מול חייל בחופשה שהיה חבר ה"בורוסיה קורפס", ארגון צעירים לאומני שדרש מן הסטודנטים ההוללים להישבע אמונים לאצולה הפרוסית. למרבה מזלו, נפצע מרקס קלות בראשו. התנהגותו ההוללת של מרקס הצעיר, הביאה את אביו לתמוך ברצונו לעבור ללמוד בסביבה רצינית ומקצועית יותר באוניברסיטה של ברלין.[12]

הגליאניזם ואקטיביסטיות מוקדמת: 1836-1843

מספר חודשים לפני שהחל ללמוד בברלין, בילה מרקס את הקיץ בעיר ילדותו, שם התארס עם ג'ני פון וסטפאלן (Jenny von Westphalen), ברונית בעלת השכלה מהמעמד הפרוסי הגבוה. ג'ני וקרל היו חברי ילדות. מאחר שביטלה את אירוסיה עם אדם אחר כדי להינשא למרקס, אירוסיהם לא התקבלו בעין טובה בעיני החברה, וכן בגלל הבדלי המעמדות וההבדלים האתניים ביניהם. כל זה לא הפריע למרקס לרקום ידידות עמוקה עם חמיו לעתיד, לודוויג פון וסטפאלן, ומאוחר יותר יקדיש לו מרקס את עבודת הדוקטורט שלו. 

באוקטובר 1836 הגיע מרקס לברלין, ולמרות שלמד משפטים, הוקסם מפילוסופיה וחיפש אחר דרך לשלב בין שתיהן, מתוך אמונה עמוקה ש"ללא פילוסופיה דבר לא יוכל להתגשם". מרקס החל להתעניין במשנת הפילוסוף הגרמני שנפטר אך זמן קצר לפני כן, הגל, שרעיונותיו היו שנויים במחלוקת עמוקה בקרב רבים מאנשי הרוח באירופה. ההתעניינות סחפה אותו, והוא הצטרף לקבוצה הנודעה בשם "ההגליאניים הצעירים", אנשי רוח ומחשבה רדיקליים. שם פגש בצעירים נוספים שחלקו את השקפת עולמו. מרקס ושאר ההגלייאנים הצעירים דחו את טענות הגל בנוגע למטאפיזיקה, אך אימצו את שיטת הדיאלקטיקה ההגליאנית שלו, במטרה לבקר את סדרי החברה, הפוליטיקה והדת הקיימים, מתוך נקודת מבט הומנית.

Jenny-von-Westphalen
ג'ני פון וסטפהלן

מרקס היה סופר פורה, וכבר ב-1837 הוציא לאור מספר ספרים, ואף כתב מספר ספרי שירה לג'ני, שמעולם לא יצאו לאור. תחת הכותרת "שירי פרא", אותם הקדיש לארוסתו, כתב מרקס שירים מלאי זעם ומשיכה לאלימות, שכללו גם דברים אנטישמיים: "עלינו להבחין ביהודי האמיתי, לא ביהודי של השבת... את מה מקדש היהודי בעולם הזה? את הרוכלות... הכסף הוא אל הנקמות של עם ישראל, לצדו אין קיום לשום אל אחר... האמנסיפציה של היהודים היא האמנסיפציה של האנושות מהיהדות"[13].

מרקס החל להתעניין בנושאים הומניים: הוא למד אנגלית ואיטלקית, תולדות האומנות, ואף תרגם מספר קלאסיקות לטיניות. תזת הדוקטורט שלו, שתוארה כ"מסמך אמיץ המנסה להוכיח את עליונות חכמת הפילוסופיה על התאולוגיה", הייתה שנויה במחלוקת בקרב עמיתיו השמרניים והמאמינים באוניברסיטת ברלין. מרקס שלח את התזה לאוניברסיטת פרידריך שילר אשר בעיר יינה, שהייתה ליברלית יותר, ואכן באפריל 1841 קיבל על סמך התזה תואר Ph.D מאת האוניברסיטה. 

מרקס שקל קריירה אקדמית, אך אפשרות זו נחסמה עבורו על ידי הממשל השמרני, שהקים אופוזיציה לדעות ליברליות, ובמיוחד אל אלו של ההגליאניים הצעירים. הוא עבר לקלן בשנת 1842 והתמנה לעורך "עיתון הריין" (Rheinische Zeitung), עיתון צעיר, רפורמיסטי ופרו-דמוקרטי, שהתנגד לשלטון הפרוסי. תחת הנהגת מרקס הפך העיתון להיות רדיקלי יותר ויותר; הוא ביקר את היחסים בין ההנהגה הפרוסית לכנסייה, פרסם מאמרים על מצבו של מעמד הפועלים ואף הציע להחליף את המונרכיה הפרוסית במדינה דמוקרטית. שם החל להשמיע את דעותיו הראשונות בנוגע לסוציאליזם. מרקס ביקר את הממשלות האירופאיות הימניות, אך גם לא חסך שבטו מגורמים ליברליים וסוציאליסטים, שלדעתו לא היו אפקטיביים מספיק או הזיקו יותר מאשר הועילו. העיתון החל למשוך אש מצד הממשל, והוגבל על ידי צנזורה קפדנית. לדברי מרקס, "העיתון שלנו מוצג למשטרה על מנת שתרחרח בו, ואם היא מריחה משהו שאינו נוצרי או שאינו פרוסי, אין העיתון רשאי לרדת לדפוס". אחרי שפורסמה בעיתון כתבת ביקורת רחבה כנגד המונרכיה הרוסית, ניקולאי הראשון, קיסר רוסיה דרש שהעיתון ייסגר וייצא מחוץ לחוק, ובשנת 1843 ממשלת פרוסיה נענתה לכך והעיתון נסגר. שבע שנים לאחר אירוסיהם, ביוני 1843, מרקס נשא לאישה את ג'ני.

פריז: 1843-1845

Engels 1856
פרידריך אנגלס, חבר קרוב של מרקס ושותפו.

בעקבות הקמתו של העיתון "ספרי השנים הגרמנים-צרפתים" (Deutsch–Französische Jahrbücher), שניסה לאחד את הסוציאליסטים הגרמנים והצרפתים, עקרו מרקס ואשתו בשנת 1843 לפריז, ומרקס היה לאחד מעורכי העיתון. שנה לאחר מכן נולדה בתם, ג'ני. למרות שהעיתון נועד למשוך כותבים צרפתים וגרמנים כאחד, רובו היה גרמני. הכותב הלא-גרמני היחיד היה מיכאיל באקונין, אנרכו-קומוניסט רוסי. ב-1844 פורסם בעיתון חיבורו המפורסם "לשאלת היהודים", בו טען שהיהדות מייצגת את השתקפותן של הכלכלה הקפיטליסטית והחברה הבורגנית. הסיבה לכך אינה טבועה בדת עצמה אלא בעקבות מאות השנים שבהן הורחקו היהודים מעיסוקים רבים, ולכן פנו להתפרנס בעיקר ממסחר ומבנקאות. רק גיליון אחד של העיתון המדובר יצא לאור, וזכה לתפוצה רחבה בעיקר בזכות שיריו הסאטיריים של היינריך היינה כנגד לודוויג הראשון, מלך בוואריה. בעקבות השירים הללו, העיתון נאסר להפצה במדינות הגרמניות, נפסקה הזרמת הכספים אליו והוא נסגר לאחר שהוציא לאור את גיליונו הראשון.

באוגוסט 1844, פגש מרקס בקפה דה לה רז'אנס את פרידריך אנגלס, פילוסוף גרמני יליד פרוסיה שהחזיק בדעות דומות לו בנושאי שוויון חברתי. החברות והשותפות ביניהם עתידה הייתה להימשך עד מותו של מרקס. יש הטוענים[דרוש מקור] כי אנגלס הביא לידיעתו של מרקס את מצבו של מעמד הפועלים וקירב אותו לכלכלה. אנגלס גם מימן את מרקס לאורך כל תקופת היכרותם. 

במהלך שהותו בפריז (אוקטובר 1843 – ינואר 1845), מרקס שקע בלימודים אינטנסיביים של נושאים כגון כלכלה פוליטית (לימוד הגותם של אדם סמית', דייוויד ריקארדו, ג'יימס מיל וכו'), הסוציאליזם הצרפתי (במיוחד הגותם של קלוד-אנרי דה סן-סימון, שארל פורייה) והיסטוריה של צרפת. הוא עתיד להמשיך כל חייו לעסוק בתחום הפוליטיקה של הכלכלה, שיסתכם בסופו של דבר בהוצאה לאור של המסה הכלכלית שלו – סדרה של שלושה כרכים בשם "הקפיטל". שלוש השפעות מרכזיות היו לו על פיתוח המרקסיזם: הדיאלקטיקה של הגל, הסוציאליזם האוטופי הצרפתי והכלכלה האנגלית. 

אין ספק שהגדרה כללית של זרם המרקסיזם כבר הייתה קיימת במוחו של מרקס בסוף 1844, אך נשארו פרטים רבים באידאולוגיה הכלכלית-פוליטית שלו שהיה צריך לעבד – ועל כן החל בכתיבת "כתבי היד הכלכליים-פילוסופיים", שפורסמו רק בשנות ה-30 של המאה ה-20. כתבי היד האלה עסקו במספר נרחב של נושאים ובהם פיתח את היסודות התאורטיים וההומניסטיים של ביקורתו על החברה הבורגנית. מושג מרכזי שפותח בחיבור זה היה ה"ניכור", המאפיין את החברה הקפיטליסטית. 

כתבי היד הכלכליים-פילוסופיים נכתבו בין אפריל ואוגוסט 1844. תוך כדי כתיבתו, מרקס הבחין שהוא מושפע באופן לא-עקבי מתאוריות של הפילוסוף הגרמני לודוויג פיורבך. הוא הרגיש שיש צורך להתעמת באופן ישיר עם מספר מטענותיו של פיורבך, בעיקר בנושא המטריאליזם ההיסטורי. על כן, שנה מאוחר יותר, באפריל 1845, לאחר שעבר מפריז לבריסל, פרסם מרקס את "אחד עשר התזות על פיורבך". התזות המפורסמות בעיקר בזכות האחרונה, האחת-עשרה, שבה כתב "הפילוסופים רק מפרשים את העולם בדרכים שונות, המטרה היא לשנות אותו". בתזה זו מרקס יוצא גם כנגד המטריאליזם (על היותו חסר-אופי), וגם כנגד האידיאליזם (על היותו בכוח יותר מאשר בפועל), ובאופן כללי מבקר את הפילוסופיה על כך שהיא מציבה מציאות אבסטרקטית מעל העולם המוחשי. אם כן בתזה זו הוצג לראשונה חידושו של מרקס: המטריאליזם ההיסטורי, הטוען שהעולם משתנה לא על ידי רעיונות אלא על ידי פעילויות חומריות פיזיות. 

בשנת 1845, לאחר שהתבקשו לכך על ידי המלך הפרוסי, השלטונות הצרפתים סגרו את עיתונו הרדיקלי של מרקס, והשר פרנסואה גיזו גרשו מצרפת. מרקס עבר מפריז לבריסל, שם קיווה להמשיך את מחקרו על קפיטליזם וכלכלה פוליטית.

בריסל: 1845-1847

Communist-manifesto
ההוצאה לאור הראשונה של "המניפסט הקומוניסטי", גרמניה 1848.

מאחר שלא היה יכול להישאר בצרפת או בגרמניה, מרקס החליט להגר לבריסל שבבלגיה בפברואר 1845. אולם, על מנת להישאר בבלגיה, עליו היה להתחייב שלא להתבטא או לפרסם דבר בעניין פוליטיקה עכשווית. בבריסל הוא חבר לכמה סוציאליסטים גולים משאר ארצות אירופה ביניהם היה משה הס. המפגש הותיר בהס, שהיה מבוגר ממרקס בכעשור, רושם אדיר:

מרקס הוא תופעה שעשתה עלי רושם עצום על אף הדמיון הרב בתחומי העניין שלנו. בקצרה, אתה יכול להכין את עצמך לפגישה עם הפילוסוף הגדול ביותר - אולי הפילוסוף האמיתי היחיד - של הדור הנוכחי, כשיופיע בציבור, אם בכתב ואם באולם ההרצאות, הוא עתיד למשוך אליו את תשומת ליבה של גרמניה כולה... דוקטור מרקס (זה שמו של האליל שלי) עודו אדם צעיר מאוד - כבן עשרים וארבע לכל היותר. הוא יכה את הפילוסופיה והדת של ימי הביניים שוק על ירך; הוא משלב רצינות פילוסופית עמוקה ביותר בחריפות עוקצנית במיוחד. שווה בנפשך שרוסו, וולטייר, הולבך, לסינג, היינה והגל מתמזגים כולם באדם אחד - מתמזגים, לא ניצבים זה לצד זה - והרי לפניך דוקטור מרקס.

פ. ויין, קרל מרקס, (תרגום: דבי איילון), הוצאת ידיעות אחרונות 2005, עמ' 58

באפריל 1845 הצטרף לחבורת הסוציאליסטים גם פרידריך אנגלס. ביולי 1845, מרקס ואנגלס נסעו לאנגליה על מנת לבקר את מנהיגי התנועה הצ'רטיסטית, ארגון עובדים סוציאליסטי בבריטניה. 

בשיתוף פעולה עם אנגלס, החל מרקס לכתוב את חיבורו הברור ביותר בנושא המטריאליזם ההיסטורי, בשם "האידאולוגיה הגרמנית". בספר זה, הפריך מרקס את התיזה ההגליאנית, שהייתה מנת חלקם של מספר סוציאליסטים, שראו חשיבות רבה לאידיאליזם וראו באידאות כמעצבות עולם. ב"האידאולוגיה הגרמנית", מרקס ואנגלס הביאו לידי שכלול את הגותם, המבוססת אך ורק על ידי מטריאליזם – קרי, מעשים ומציאות כמעצבים תודעה ועולם ולא אידאות, וקבעו את המטריאליזם כמניע היחיד בהיסטוריה. הספר כתוב בסגנון של ויכוח סאטירי מול הדעות הנוגדות, אך הסגנון הסאטירי לא הציל את הספר מידיה של הצנזורה. כמו רבים מכתביו המוקדמים, "האידאולוגיה הגרמנית" לא יצא לאור בחייו של מרקס, וירד לדפוס רק בשנת 1932.

בסוף שנת 1847, החלו מרקס ואנגלס בכתיבת מה שלעתיד לבוא תהיה עבודתם המפורסמת ביותר – תוכנית פעולה לארגון קומוניסטי. "המניפסט הקומוניסטי" נכתב על ידם במשותף בדצמבר 1847 - ינואר 1848, ופורסם לראשונה בפברואר 1848. מילות הפתיחה של המניפסט מגדירות את הנחת היסוד של המרקסיזם, ש"לאורך כל ההיסטוריה, החברה הקיימת נתונה במלחמת מעמדות". המניפסט ממשיך ומתאר את מה שמרקס ראה כרגשות האנטגוניזם שצפים ועולים בעקבות התנגשות האינטרסים בין מעמד הבורגנים (המעמד הבינוני האמיד) והפרולטריון (המעמד העובד המתועש). 

מאוחר יותר באותה שנה, חוותה אירופה מספר הפגנות, אירועי מרי והתנגשויות אלימות שנודעו כאביב העמים – התקוממיות ומהפכות לאומיות. בצרפת, המהפכה הובילה לביטול המונרכיה ולהקמת הרפובליקה הצרפתית השנייה. מרקס תמך בהתקוממיות הללו, ולאחר שקיבל ירושה בסך 5,000 פרנקים מאביו, לכאורה תרם אותם למטרת חימוש עובדים בלגיים שתיכננו התקוממות משלהם במדינתם. למרות שאמיתותו של סיפור זה שנויה במחלוקת, מרקס הואשם בכך על ידי השלטונות הבלגיים, מה שהוביל למעצרו מספר פעמים. מרקס נאלץ לנוס בחזרה לצרפת, שם האמין שיוכל להיות בטוח, תחת השלטון החדש והחופשי.

גרמניה ולונדון: 1848-1883

בימי אביב העמים של שנת 1848 שב מרקס לגרמניה, וחזר לערוך במתכונת מחודשת את העיתון הדמוקרטי-רדיקלי "עיתון הריין החדש" (Neue Rheinische Zeitung). כשנכשלו המהפכות הללו עבר מרקס בתחילת יוני 1849 ללונדון, בה בילה את שארית ימיו.

ב-1864 היה מרקס שותף להקמת "האיחוד הבינלאומי של העובדים" שנודע מאוחר יותר כ"האינטרנציונל הראשון". ארגון זה קרס 12 שנים מאוחר יותר, ב-1876, בהשפעת תנועת האנרכיזם והקומונה הפריזאית.

במהלך חייו בלונדון פרסם מרקס את הכרך הראשון של "הקפיטל", שבו תיאר את התפתחות החברה הקפיטליסטית ואת מתחיה הפנימיים האמורים להביא להתפרקותה. הכרכים השני והשלישי של "הקפיטל" פורסמו לאחר מותו, בעריכת אנגלס ואחרים.

תחילה חיו מרקס ומשפחתו חיי מחסור בלונדון. הוא התקיים בעיקר הודות לקצבה חודשית שקיבל מאנגלס. מרקס אף נאלץ לקבור שניים מילדיו שמתו מחולי, כשהוא נטול יכולת להושיע אותם. מאוחר יותר שימש במשך שנים ככתב בלונדון של העיתון הניו-יורקי הרדיקלי "ניו יורק דיילי טריביון". מאורעות אלו תרמו רבות להתפתחותה של תפיסת הצדק החברתי אצל מרקס.

מרקס מת בלונדון מדלקת סימפונות ודלקת קרום הריאה, ב-14 במרץ 1883. הוא נפטר כאדם חסר אזרחות, ונקבר בבית הקברות הייגייט בצפון לונדון.

ילדיו

לקרל וג'ני מרקס נולדו שבעה ילדים, מתוכם ארבעה מתו בטרם הגיעו לבגרות:

  1. ג'ני קרוליין ‏ (1844–1883)
  2. ג'ני לאורה ‏ (1845–1911). ב-1868 נישאה למהפכן הצרפתי פול לאפארג' . השניים התאבדו יחד ב-1911.
  3. שארל אנרי לואי אדגר (Charles Louis Henri Edgar)‏ (1847–1855)
  4. הנרי אדוארד גאי (Henry Edward Guy)‏ (1849–1850)
  5. ג'ני אבלין פרנסס (Jenny Eveline Frances)‏ (1851–1852)
  6. ג'ני ג'וליה אלינור (1855–1898). בגיל 43 הרעילה עצמה באמצעות חומצה לאחר שגילתה שבן זוגה אדווארד אבלינג נישא בחשאי לשחקנית צעירה בשם אווה פריי ביוני 1897.
  7. ילד שעדיין לא ניתן לו שם, נולד ומת ב-6 ביולי 1857 בלונדון.

הגותו הפילוסופית

מרקסיזם

לפי השקפתו של מרקס, המציאות היא קונפליקטואלית, בין שני כוחות מרכזיים - מדכאים ומדוכאים. המדכאים (המעמד הבורגני) הם בעלי אמצעי הייצור והמדוכאים (מעמד הפועלים, הפרולטריון) הם אלה שאינם בעלי אמצעי הייצור. בשלב הנוכחי הבורגנות מדכאת את הפרולטריון. לפי השקפתו המטריאליסטית של מרקס, מבנה העל הוא השתקפות של התשתית הכלכלית, דהיינו, התודעה היא תוצר של הוויה. מרקס טען שהמהפכה בוא תבוא, בין השאר כתוצאה מכך שהקפיטליזם יביא אותה על עצמו, בהיותו מכיל סתירה פנימית שאינה ניתנת ליישוב. מעמד הפועלים, לכשיתאחד ויגיע למצב בו לא יוכל עוד לחיות (מרקס מתאר זאת בכך שמעמד הפועלים לא יפסיד דבר "למעט כבליו"), ישתחרר מהתודעה הכוזבת וישנה את תנאי חייו באמצעות מהפכה שתמוטט את הסדר החברתי הקיים: במהפכה זו ישתלט מעמד הפועלים על אמצעי הייצור ויקים את החברה הסוציאליסטית, בה אין מנצלים ומנוצלים, קניין פרטי, כסף, מדינה או משפחה.

עיקרי המרקסיזם פורסמו בשנת 1848 על ידי קרל מרקס ופרידריך אנגלס, במניפסט הקומוניסטי. תקופה זו, של אמצע המאה ה-19, נחשבת לתחילת צמיחת המרקסיזם. הייתה זו תאוריה אחת מבין כמה תאוריות סוציאליסטיות.

במשך השנים לא שמר המרקסיזם על צורתו המקורית. התשתית החשיבתית של המרקסיזם, אמנם לא בצורתו הטהורה, הוסיפה להתקיים, ומורשת המרקסיזם מתקיימת ברוב הזרמים הביקורתיים. גישה זו מיושמת בתחומים שונים (בהם חינוך ומשפחה).

הנצחתו

במרכז ברלין (רובע מיטה) נקרא על שמו ועל שם פרידריך אנגלס פארק ציבורי בשם פורום מרקס אנגלס, אשר הוקם על ידי שלטונות גרמניה המזרחית.

בית ילדותו בעיר טריר הפך למוזיאון המנציח את חייו והגותו.

מכלול המגורים הגדול בעולם, קרל מרקס הוף שבווינה בירת אוסטריה קרוי על שמו.

כתביו בעברית

עם אנגלס

  • כתבים היסטוריים, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1952, 1978.
  • כתבים נבחרים, מרחביה: הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, 1942, 1955.
  • המניפסט הקומוניסטי
    • המניפסט הקומוניסטי, תרגום: דוד קלעי, תל אביב: אחדות-העבודה, תרפ"ב.
      • המניפסט הקומוניסטי, תרגום: דוד קלעי, תל אביב: הוצאת ספרים על שם זאב ברזלי, תרפ"ז.
      • המניפסט הקומוניסטי, תרגום: דוד קלעי, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, תש"י 1950, תשי"ב.
    • המניפסט הקומוניסטי, מ' דורמן (עורך), עין חרוד: הקיבוץ המאוחד, תש"ב 1942.
    • מאניפסט המפלגה הקומוניסטית, תרגום: מ' דורמן, תל אביב : ספרית הפועלים, 1945?
    • המניפסט הקומוניסטי, תרגום: מ' דורמן, בני ברק: הקיבוץ המאוחד, תשי"ד, תשכ"ד 1964, תש"ל, 1975.
  • על אמנות וספרות, תרגום: חנה הוכברג, מרחביה: הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, 1951.
  • ‫מהפכת שנת 1848, תרגום: מ' חלמיש, מרחביה: הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, 1953.

ראו גם

לקריאה נוספת

עיינו גם בפורטלים:
פורטל פילוסופיה
פורטל גרמניה

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ קרל מרקס ופרידריך אנגלס, המניפסט הקומוניסטי, תרגום: מ' דורמן, הקיבוץ המאוחר, 1975
  2. ^ Craig J. Calhoun, Classical Sociological Theory, Oxford, 2002, עמ' 22-23
  3. ^ BBC News World Online, "Marx the millennium's 'greatest thinker'", http://news.bbc.co.uk, ‏1 October 1999
  4. ^ Roberto Mangabeira Unger, Free Trade Reimagined: The World Division of Labor and the Method of Economics, Princeton University Press, 2007
  5. ^ Joseph Schumpeter, Ten Great Economists: From Marx to Keynes, Taylor & Francis Group, 1952
  6. ^ פרנסיס ווין, קרל מרקס, ספרי עליית הגג, 2005, עמ' 24
  7. ^ ווין, שם, עמ' 26
  8. ^ ווין, שם, עמ' 28
  9. ^ A. L. Rowse, B. Nicolaievsky, O. Maenchen-Helfen, Karl Marx: Man and Fighter., The Economic Journal 47, 1937-03, עמ' 154 doi: 10.2307/2225312
  10. ^ David McLellan, Karl Marx, 2006 doi: 10.1007/978-1-349-74110-6
  11. ^ ווין, שם, עמ' 28
  12. ^ ווין, שם, עמ' 32-33
  13. ^ עמוס אילון, רקוויאם גרמני - יהודים בגרמניה לפני היטלר - 1743 - 1933, תרגם מאנגלית דני אורבך, הוצאת דביר, 2004; עמ' 158-157.
  14. ^ יצחק מן, ה"קאפיטאל" ותרגומו העברי, משמר, 19 בספטמבר 1947, המשך.
  15. ^ ד"ר יצחק מן, קארל מארקס: הקאפיטאל: בעיות תרגום "הקאפיטאל", על המשמר, 6 ביוני 1954.
אלכסיי ליאונוב

אלכסיי ארחיפוביץ ליאונוב (ברוסית: Алексе́й Архи́пович Лео́нов; נולד ב-30 במאי 1934) הוא קוסמונאוט, מחלוצי תוכנית החלל הסובייטית והאדם הראשון שביצע הליכת חלל. ליאונוב נולד בכפר ליסטביאנקה (Листвянка) שבסיביר (מחוז קמרובו), נשוי לסבטלנה ואב לשתי בנות.

ארצגבירגה אווה

פוסבאל קלוב ארצגבירגה אווה (בגרמנית: Fußball Club Erzgebirge Aue e.V) הוא מועדון כדורגל גרמני הממוקם בעיר אווה שבמדינת סקסוניה שבגרמניה, ומשחק בבונדסליגה השנייה. תקופת הזוהר של המועדון הייתה בשנות ה-50, אז זכה בארבע אליפויות של ליגת העל המזרח גרמנית ובגביע אחד.

לארצבירגה אווה יריבות היסטורית עם המועדונים פ.צ. קמניצר המגיע מהעיר קמניץ הסמוכה לאווה, וצוויקאו מהעיר צוויקאו, ומאידך, יש לקבוצה בסיס אוהדים רחב בשתי ערים אלו.

בורגנות

בורגנות הוא מושג נפוץ בתחומי המחקר הסוציולוגי, ההיסטורי, והכלכלי, המתאר מעמד חברתי שאינו עוסק בעבודות כפיים. עם ירידת מעמד האצולה בצרפת במאה ה-18, המונח כלל את המעמד שאיננו האצולה או הכמורה ולא עסק בעבודת כפיים למחייתו. בתאוריה המרקסיסטית, הבורגנות היא המעמד המודרני של בעלי ההון, הכולל בני אדם המתפרנסים מניכוס אמצעי הייצור והערך העודף של התוצר, בניגוד למעמד הפועלים (פרולטריון) המתפרנס משכר עבודתו בעסקים שבבעלות הבורגנות. קרל מרקס הבחין בין בורגנים לזעיר בורגנים שאינם שולטים על אמצעי הייצור הראשיים בתקופה אלא בעלי עסקים קטנים או משקיעים קטנים שנאלצים לעבוד בעבודה שכירה אצל בורגנים, בעיקר בעלי מקצועות חופשיים.[דרוש מקור]בעבר שימשה המילה בורגני כינוי למי שיושב במצודה או בעיר. מאוחר יותר, החל המושג לציין באופן כללי את אנשי הערים בני מעמד הביניים. באופן נגזר מההקשרים הכלכליים והפוליטיים של המעמד העירוני, החל "בורגני" להיות כינוי לטעם בינוני שאינו יוצא דופן, וגם כינוי לבעל תחומי עניין חומריים או קפיטליסטיים.

גרמן טיטוב

גרמן סטפנוביץ' טיטוב (ברוסית: Герман Степанович Титов;‏ 11 בספטמבר 1935 - 20 בספטמבר 2000) היה טייס החלל השני בתולדות האנושות.

היסטוריציזם

היסטוריציזם (מגרמנית: Historizismus) הוא מונח המתייחס לתאוריות של התפתחות תרבותית, הגורסות כי ההתפתחויות ההיסטוריות נובעות זו מזו באופן אורגני, כשלעיתים נלווית להשקפה זו גם הטענה כי ההתפתחויות ההיסטוריות מתפתחות בכיוון מוגדר מסוים, לפי דפוסים או ריתמוס מוגדרים, או מכוחו של עקרון מנחה מסוים.

ההגות ההיסטוריציסטית החשובה והמשפיעה ביותר נוצרה במאה התשע עשרה, תחילה בכתביו של הגל, ומאוחר יותר אצל קרל מרקס, שהושפע עמוקות מהגל, מהאסכולה ההיסטורית הגרמנית, מההיסטוריציזם האנגלי ומהאסכולה המוסדית בארצות הברית. גרסה חדשה של הגישה ההיסטוריציסטית שעלתה בשנות החמישים ידועה בשם היסטוריציזם חדש. עם המתנגדים המוכרים ביותר לאסכולה נמנים האסכולה האוסטרית בכלכלה וקרל פופר בספרים "דלות ההיסטוריציזם" ו"החברה הפתוחה ואויביה".

המאה ה-19

המאה ה־19 היא תקופה שהחלה בשנת 1801 והסתיימה בשנת 1900.

התופעות הבולטות במאה ה־19 הן התפשטותה והתעצמותה של המהפכה התעשייתית, שגררה שינויים מרחיקי לכת בכלכלה ובחברה; תהליך של עיור רב היקף, ועליית הלאומיות בקרב עמי אירופה. התעוררות לאומית הביאה להקמתן של מדינות לאום אחדות, הן על ידי איחוד מסגרות קטנות (גרמניה, איטליה) והן על ידי מרד נגד שלטון זר (יוון, סרביה ועוד). מתח לאומי התעורר גם בקרב קבוצות אחרות שלא זכו לעצמאות מדינית. תופעה חשובה אחרת היא ביטול העבדות במדינות רבות כגון בריטניה, ארצות הברית וברזיל.

מבחינת היחסים הבינלאומיים, התקופה שלאחר נפוליאון ועד 1914 התאפיינה במערכת בינלאומית יציבה יחסית עם מעט מלחמות גדולות. הממלכה המאוחדת, תחת שלטונה הממושך של המלכה ויקטוריה, נעשתה לכוח העולמי החשוב ביותר, כשהיא הראשונה שנהנית מפירות המהפכה התעשייתית אך גם נושאת במחירה. ארצות הברית נעשתה בהדרגה למעצמה עולמית. המירוץ הקולוניאליסטי הואץ ברחבי אסיה ואפריקה, אך לצד זה השתחררו עמי דרום ומרכז אמריקה משלטונן של ספרד ופורטוגל ששקיעתן נמשכה.

נהוג לומר שבמאה ה־19 הייתה המחשבה האירופית באופן כללי אופטימית, ולצד נביאי זעם דוגמת קרל מרקס, רווחה האמונה שהקידמה תביא איתה בסופו של דבר שגשוג ויציבות כלל עולמיים. אמונה זו התערערה, אם לא התרסקה והוחרבה, בעקבות אסונות המאה ה־20, החל במלחמת העולם הראשונה.

במאה ה־19 פעלו אישים שונים בתחום האמנות, כדוגמת הציירים אדואר מאנה, הנרי רוסו, פרנסיסקו דה גויה ואודילון רדון, הפסל אוגוסט רודן, המלחין לודוויג ואן בטהובן והסופרים צ'ארלס דיקנס, אדגר אלן פו, ויקטור הוגו, מארק טוויין, פיודור דוסטויבסקי ולב טולסטוי, הנס כריסטיאן אנדרסן. באדריכלות התבטאה מאה זו בגל התחייה הגותית בה שופצו ונבנו קתדרלות בסגנון גותי.

כמו כן פעלו בה אנשי-המדע לואי פסטר, צ'ארלס דרווין, תומאס אלווה אדיסון וגוטלוב פרגה. פעלו בה אף קארל מרקס, אלכסנדר השני צאר האימפריה הרוסית, אברהם לינקולן, המלכה ויקטוריה ונפוליאון בונפרטה.

במאה ה־19 המציאו טכנולוגיות הנוגעות למיכון (מנוע בנזין, מנוע דיזל, גילוי החשמל, תחנת כוח, הגנרטור החשמלי, טרקטור, מכונת התפירה, מקרר, מקלע), להסע (המכונית, האופנוע, קטר הקיטור, הרכבת, ספינת הקיטור וספינת האוויר), לתקשורת (מכונת הכתיבה, הרדיו וקשר רדיו, הטלגרף והטלפון) ולאמצעים בידורים (הראינוע וסרט הקולנוע, הפטיפון והתקליט).

אולם הייתה זו מאה שידעו בה טרגדיות לרוב ואירעו בה מלחמות נודעות כמו: מלחמות נפוליאון, מלחמת קרים, מלחמת האזרחים האמריקאית, מלחמת הבורים ועוד

מבחינה היסטורית נודעה המאה כתקופה בה התחוללו שינויים גדולים בתחומי חיים נרחבים.

המאה ה־19 הייתה חשובה להיסטוריה של עם ישראל. במאה זו נוסדה תנועת הציונות, שהחלה בעליותיהם של חובבי ציון ליישב את ארץ ישראל (הקמת ראשון לציון, פתח תקווה וימין משה) ובהקמת ההסתדרות הציונית. העיתונאי היהודי בנימין זאב הרצל הוביל את קו הציונות המדינית וניסה לזכות בהכרה ותמיכה מהמעצמות לרעיון של יישוב יהודי אירופה במולדתם ההיסטורית. ב-1897 התכנס הקונגרס הציוני הראשון בבזל, שווייץ.

הקפיטל

הקָפּיטָל, או בשמו המלא: הקפיטל: ביקורת הכלכלה המדינית (בגרמנית: Das Kapital: Kritik der politischen Ökonomie), הוא ספר עיוני שכתב קרל מרקס בגרמנית, המהווה את הבסיס לחשיבה הסוציאליסטית-מרקסיסטית, ואחד הספרים העיוניים בעלי ההשפעה הרחבה ביותר בכל הזמנים.

הכרך הראשון של הספר יצא לאור בשנת 1867 בעריכתו של פרידריך אנגלס. הספר הוא מחקר בכלכלה פוליטית ומהווה ניתוח תאורטי של הקפיטליזם שבא לענות על השאלה באמצעות אילו מנגנונים מבטיחה שיטה כלכלית זו צבירת הון על ידי בעלי ההון. בניגוד לדעה רווחת[דרוש מקור], אין בספר קריאה למהפכנות או למלחמת מעמדות אקטיבית. קריאות מסוג זה מופיעות בספר המניפסט הקומוניסטי.

ולנטינה טרשקובה

ולנטינה ולדימירובנה טרשקובה (ברוסית: Валенти́на Влади́мировна Терешко́ва (מידע • עזרה); נולדה ב-6 במרץ 1937) היא קוסמונאוטית סובייטית, שטסה במשימת ווסטוק 6 ב-1963 והייתה לאישה הראשונה בחלל.

יוסיפ ברוז טיטו

יוסיפ ברוז טיטו, (בקרואטית וסלובנית: Josip Broz Tito בסרבית: Јосип Броз Тито, ‏7 במאי 1892 - 4 במאי 1980), נודע בכינוי המרשל טיטו, מדינאי ומפקד צבא הפרטיזנים הגדול ביותר באירופה במלחמת העולם השנייה, ממוצא קרואטי-סלובני, נודע כלוחם הנחוש ביותר נגד צבא הכיבוש הנאצי כמו גם נגד משטרו של מוסוליני בעת מלחמת העולם השנייה, נשיא הרפובליקה הפדרלית הסוציאליסטית של יוגוסלביה מסוף מלחמת העולם השנייה ועד מותו בשנת 1980. טיטו הנהיג את מדינתו כדיקטטורה בהתאם לעקרונות הקומוניזם אך שמר על עצמאות מברית המועצות ובשלב מסוים על כמה איפיונים מקלים על השיטה הקומוניסטית, כמו למשל בתחום חופש תנועת בני האדם, הסחורות והמידע. טיטו דגל בחופש תרבותי ולתושבי יוגוסלביה הייתה הזכות המלאה להיות בקשרים עם המערב בתקופתו. השפה האנגלית הייתה כבר בזמנו חובה בכל בתי הספר ביוגוסלביה ונלמדה ברמת שפת אם ברובם של בתי הספר ביוגוסלביה.

יורי גגארין

יורי אלכסייביץ' גגארין (ברוסית: Юрий Алексеевич Гагарин;‏ 9 במרץ 1934 - 27 במרץ 1968) היה קוסמונאוט סובייטי. האדם הראשון בהיסטוריה ששהה בחלל, והראשון שחג סביב כדור הארץ.

ב-12 באפריל 1961 השלימה החללית "ווסטוק" בה טס הקפה סביב כדור הארץ והשיבה את גגארין בשלום לאדמת ברית המועצות. בכך הפך גגארין לגיבור בארצו ובעולם כולו. ב-27 במרץ 1968 נהרג גגארין בהתרסקות מטוס מיג-15 בו טס עם מדריך טיסה. עד היום לא התבררה סופית סיבת ההתרסקות, וקיימות מספר גרסאות בנושא.

ליאוניד ברז'נייב

ליאוניד איליץ' ברז'נייב (רוסית: Леони́д Ильи́ч Бре́жнев להאזנה (מידע • עזרה) ‏ 19 בדצמבר 1906 - 10 בנובמבר 1982) היה מדינאי סובייטי, יו"ר נשיאות הסובייט העליון משנת 1960 עד שנת 1964, המזכיר הראשון של המפלגה הקומוניסטית הסובייטית בשנים 1964–1966, המזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות בין 1966 ל-1982 ויו"ר נשיאות הסובייט העליון (נשיא המדינה) בין 1977 ל-1982.

מעמד הפועלים

מעמד הפועלים (או מעמד העובדים, ולעיתים פרולטריון) הוא הכינוי למעמד הנמוך ביותר בחברה מתועשת. הכינוי נוצר בתחילה ככינוי גנאי, אך שינה את מובנו בעקבות השימוש שעשה בו קרל מרקס בתורה המרקסיסטית כתיאור לעובד שכיר, נטול רכוש משלו, בניגוד לבעלי הון או אמצעי ייצור המצויים בבעלותם כמו סוחרים, איכרים בעלי חלקת אדמה או הבורגנים העשירים. כיום, משמש המונח כהגדרה לשכירים שעוסקים בעבודה פיזית ולפעמים כהגדרה לכל השכירים הזוטרים.

מעמד חברתי

במדעי החברה, מתאר המונח מעמד קבוצת אנשים החולקים סטטוס חברתי דומה. מקור המושג מעמד חברתי בהגות החברתית של סוף המאה ה-18, והמושג זכה לחשיבות גדולה במיוחד בעקבות המהפכה הצרפתית.

ניקיטה חרושצ'וב

ניקיטה סרגייביץ' חרושצ'וב (ברוסית: Ники́та Серге́евич Хрущёв, להאזנה (מידע • עזרה), 15 באפריל 1894 - 11 בספטמבר 1971) היה מדינאי סובייטי רוסי, המזכיר הראשון של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות מ-1953 ועד 1964 ויו"ר מועצת השרים (ראש הממשלה) של ברית המועצות מ-1958 ועד 1964.

סוציאליזם

סוֹצְיָאלִיזְם (בעברית: חֶבְרָתָנוּת) הוא שם-אב לקבוצת אידאולוגיות כלכלית, פוליטית ופילוסופית, שמאופיינות בבעלות ציבורית על אמצעי ייצור וניהול עצמי של העובדים. הבעלות המשותפת יכולה להיות במסגרת מדינית, דבר שייקרא "סוציאליזם מדיני", או במסגרת עממית, מה שייקרא "סוציאליזם חירותני".

התנועה הסוציאליסטית החלה את דרכה בעולם המודרני מתוך תנועת מעמד הפועלים בסוף המאה ה-19. בתקופה זו, המונח "סוציאליזם" היה מקושר בראש ובראשונה למבקרים חברתיים אירופיים, אשר מתחו ביקורת על הקפיטליזם ועל מושג הרכוש. לפי קרל מרקס, שהגדיר ועיצב את התנועה הסוציאליסטית בעידן המודרני, סוציאליזם הוא השלב הסוציואקונומי לאחר המהפכה של הפרולטריון ולאחר העברת אמצעי הייצור לבעלות משותפת. לפי מרקס, החברה תתקדם משלב זה לשלב של קומוניזם.

קיים מספר רב של זרמים שונים שמכונים "סוציאליסטים" על ידי תומכיהם או אחרים. מאז המאה ה-19, לא קיימת הסכמה בתנועה הסוציאליסטית לגבי הדוקטרינה או האסטרטגיה להשגת מטרות התנועה. תומכי התנועות הסוציאליסטיות השונות משתייכים לעיתים לזרמים מנוגדים, ובייחוד ניתן להבחין בין רפורמיסטים לבין קומוניסטים. חלק מן הסוציאליסטים מאמינים בהלאמה של אמצעי הייצור, בעוד שאחרים, למשל סוציאל-דמוקרטים, תומכים בהלאמה של מספר מצומצם של תעשיות מפתח, בתוך מערכת כלכלית משולבת. חלק מן המרקסיסטים תומכים בתכנון מרכזי של הכלכלה, שיבוצע על ידי המדינה, בדומה לדגם הסובייטי. אחרים, כולל הקומוניסטים ביוגוסלביה והונגריה (החל משנות ה-70 של המאה ה-20), הרפורמיסטים בסין וחלק מן הכלכלנים המערביים, תומכים בשילוב של סוציאליזם וכלכלת שוק, תוך ניסיון לנצל את יתרונותיה של כלכלת השוק לטובת העקרונות הסוציאליסטיים (ראו סוציאליזם שוק). אנרכו-סינדיקליסטים וחלק מתומכי השמאל החדש תומכים בהקמת "מועצות עובדים" וניהול אמצעי הייצור דרכן. קיימים זרמים נוספים, כמו מודל הקיבוץ והמודל הסקנדינבי.

קומוניזם

קוֹמוּנִיזְם היא שיטה כלכלית-חברתית בה כל מוצרי ההון (ובפרט, אמצעי הייצור) נמצאים בבעלות משותפת, תוך שמירה על שוויון כלכלי וחברתי. מונח זה הפך לנפוץ בזכות פרסום המניפסט הקומוניסטי מאת קרל מרקס ופרידריך אנגלס שם תואר הקומוניזם כשלב הבא בהתפתחות החברה האנושית ובו יפתרו מצוקות האדם והחברה אשר נגרמו לטענתם על ידי השיטה הקפיטליסטית.

במאה ה-20 הפך הקומוניזם לאידאולוגיה פוליטית ויושם כשיטת ממשל במספר רב של מדינות, כאשר הבולטת שבהן היא ברית המועצות. רוב המדינות בהן הקומוניזם יושם היו בפועל דיקטטורות.

קומינטרן

קוֹמִינְטֶרְן (מרוסית: Коминтерн) האינטרנציונל הקומוניסטי או האינטרנציונל השלישי (1943-1919) היה האיגוד הבינלאומי של המפלגות הקומוניסטיות.

בחודש מרץ של שנת 1919 החליט לנין להקים אינטרנציונל קומוניסטי "שלישי", שהיה אמור לרשת את הסמכות המהפכנית של "האינטרנציונל הראשון" ו"האינטרנציונל השני" של קרל מרקס. המטרה המוצהרת הייתה להילחם "בכל האמצעים, כולל בכוח מזוין, במטרה למגר את הבורגנות הבינלאומית ולהקים רפובליקה סובייטית בינלאומית כשלב מעבר לביטול מוחלט של המדינה."

הנחת היסוד של לנין ושל ההנהגה הבולשוויקית בעת ביצוע המהפכה ברוסיה, הייתה כי לא ישרוד משטר קומוניסטי ברוסיה ללא התפשטות המהפכה לרחבי אירופה. לנין הסתמך על הסיוע שיקבל מהמשטרים הסוציאליסטיים המהפכניים של מערב אירופה. על בסיס הנחה זו ביצעה בשנת 1917 המפלגה הבולשווקית את המהפכה הסוציאליסטית ברוסיה, וציפתה למהפכה דומה בשאר ארצות אירופה. המהפכה המתמדת לא יצאה לפועל, על אף התרחשותם של אירועים מהפכניים אחדים במערב ובמרכז אירופה בין השנים 1919–1923 (במיוחד בגרמניה, שנחשבה באותה עת למקום הבשל ביותר למהפכה חברתית-פוליטית). התברר כי המערב נרגע. תופעה זו, שמכונה על ידי הקומוניסטים הרוסיים "ייצוב של קפיטליזם", הותירה את משטר הבולשוויקים מבודד ומכותר בסביבה פוליטית בינלאומית עוינת.

בשנת 1943 פירק סטלין את הקומינטרן כצעד פיוס עם בעלות הברית. לאורך כל שנות קיומו הייתה הדומיננטיות הרוסית בקומינטרן מוחלטת.

לאחר פירוק הקומינטרן הוקם בשנת 1947 ארגון "קומינפורם" כמוסד לתיאום בין המפלגות הקומוניסטיות. הקומינפורם המשיך לעסוק במשימות שהיו לקומינטרן ובאותן שיטות. הקומאינפורם פורק בשנת 1957.

קמניץ

קמניץ (בגרמנית: Chemnitz) להאזנה (מידע • עזרה) היא עיר במדינת סקסוניה שבגרמניה. אוכלוסיית העיר מונה 241,210 תושבים נכון לשנת 2012, ושטח השיפוט שלה הוא 220 קמ"ר.

קמניץ היא העיר השלישית בגודלה בסקסוניה. היא קרויה על שם נהר קמניץ הקטן, העובר בשטחה. בגרמניה המזרחית שונה שם העיר לקרל-מרקס-שטאדט (Karl-Marx-Stadt), ולאחר נפילת חומת ברלין ב-1989 שונה בחזרה לשם הישן.

בעיר שוכנת אוניברסיטה לטכנולוגיה, עם כ-10,000 סטודנטים ומהווה מרכז מדעי חשוב.

קריסטין אוטו

קריסטין אוטו (בגרמנית: Kristin Otto; נולדה ב-7 בפברואר 1966) היא שחיינית עבר מזרח גרמנית, אלופה אולימפית, אלופת עולם ושיאנית עולם.

אוטו היא הספורטאית הראשונה והיחידה בהיסטוריה של המשחקים האולימפיים שזכתה ב-6 מדליות זהב באולימפיאדה אחת (סיאול 1988), בשלושה סגנונות שונים, בחתירה, בגב ובפרפר. בשל כך כונתה "מלכת סיאול".

פילוסופיה
תחומים
אונטולוגיהאסתטיקהאפיסטמולוגיהאתיקהלוגיקהמטאפיזיקהמטאפילוסופיהמטא-אתיקהפילוסופיה פוליטיתפילוסופיה של ההיסטוריהפילוסופיה של החינוךפילוסופיה של הלשוןפילוסופיה של המדעפילוסופיה של המתמטיקהפילוסופיה של הנפשתאולוגיה
זרמים/אסכולות
טאואיזםהאסכולה הפיתגוראיתהאסכולה האלאטיתהאסכולה האטומיסטית • מוהיזם • לגליזם • נטורליזםהאסכולה הפריפטטיתהאסכולה הסטואיתהאסכולה הציניתנאופלאטוניזםהאסכולה האפיקוראיתקונפוציאניזםסכולסטיקהרציונליזםאמפיריציזםאקזיסטנציאליזם • נאו-קונפוציאניזם • פנומנולוגיהפילוסופיה אנליטיתפרגמטיזםפוסטמודרניזםפילוסופיה בודהיסטיתפילוסופיה הינדואיסטיתפילוסופיה ג'ייניסטיתפילוסופיה יהודית
אישים בולטים
פילוסופים של העת העתיקה לאו דזהקונפוציוסתאלספיתגורסהרקליטוסמו דזההבודההפרמנידספרוטגורסדמוקריטוססוקרטסאפלטוןאריסטוזנון מקיטיוןטימון מפליוספירון מאליספלוטינוססון דזה • קונדה-קונדה
פילוסופים של ימי הביניים אוגוסטינוסיוהאן סקוטוסאבן סינאג'ו שירמב"םתומאס אקווינסויליאם איש אוקאם
פילוסופים מודרניים ניקולו מקיאווליתומאס הובספרנסיס בייקוןרנה דקארטברוך שפינוזהגוטפריד לייבניץג'ון לוקג'ורג' ברקלידייוויד יוםז'אן-ז'אק רוסועמנואל קאנטג'רמי בנת'םגאורג הגלג'ון סטיוארט מילארתור שופנהאוארסרן קירקגור • קרל מרקס • פרידריך ניטשה
פילוסופים בני המאה ה-20 גוטלוב פרגהג'ון דיואיאדמונד הוסרלמרטין היידגרברטראנד ראסלרודולף קרנפלודוויג ויטגנשטייןקרל המפלז'אן-פול סארטרוילארד ואן אורמאן קווייןג'ון רולסיורגן האברמאסמישל פוקוגסטון בשלאר
מונחים
מונחים בסיסיים אינסוףאמת ושקראפוסטריוריאפריורידיאלקטיקההנחהזמןחומר ורוחחוק הזהותטוב ורעישותכשל לוגילוגוסמהותמציאותסיבתיותערךפרדוקסצדקתכונהיום הפילוסופיה העולמי
תאוריות/תפיסות אגואיזם אתיאוניברסליזםאימננטיותאינטואיציוניזםאמנה חברתיתבחירה חופשיתבעיית הראוי-מצויהבעיה הפסיכופיזיתדאונטולוגיהדואליזםנהנתנותהוליזםהיסטוריציזםהשכל הפועלטיעון השפה הפרטיתכשל נטורליסטילוגיציזםמטריאליזםמוניזםמונאדהמכניזםנטורליזם מטאפיזיניהיליזםנומינליזםסובייקטיביזםסוליפסיזםספקנותעל-אדםעשרת הכבליםפוזיטיביזםפטליזםפנאנתאיזםפנתאיזםהפרא האצילהצו הקטגוריהקוגיטוריאליזםרדוקציוניזםרלטיביזםתועלתנותתערו של אוקאםהרצון לעוצמה
פורטל פילוסופיה

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.