קריאת שמע

קריאת שמע (במקורות עתיקים: 'קריית שמע') היא מצווה מהתורה המהווה אחת מהמצוות המרכזיות בחיי השגרה היהודיים. מצווה זו כוללת הצהרת אמונה בדבר אחדות האל, אהבתו, זכירת מצוותיו והאמונה בשכר ועונש. הפסוק הפותח את קריאת שמע הוא "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד".

משמעות הקריאה התקבעה גם כ"קבלת עול מלכות שמיים" ו"קבלת עול מצוות", דהיינו הקריאה מהווה אקט הצהרתי שהקורא אותה מקבל על עצמו את הדברים האמורים בה: ייחוד האל, אהבתו, וקיום מצוותיו. כך הועצמה החשיבות של הקריאה, אשר הפכה גם לקריאה הצהרתית על ידי מקדשי השם היהודיים, בטרם מותם.

מצוות קריאת שמע
(מקורות עיקריים)
Brockhaus and Efron Jewish Encyclopedia e10 787-0
קלף מזוזה, חלק מקריאת שמע
מקרא ספר דברים, פרק ו', פסוק ז'
משנה מסכת ברכות, פרקים א'-ג'
ברייתא תוספתא, ברכות, פרקים א'-ב'
משנה תורה ספר אהבה, הלכות קריאת שמע
שולחן ערוך אורח חיים, סימנים נ"ח-פ"ח
ספרי מניין המצוות ספר המצוות, עשה י'
ספר החינוך, מצווה ת"כ

תוכן קריאת שמע

מצווה זו כוללת את אמירתן של שלוש פרשיות מן התורה:

שמע ישראל

הפרשה הראשונה עוסקת בלימוד ייחוד ה' ואהבת ה', מתוך פרשת ואתחנן:

שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד.
וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשְׁךָ וּבְכָל-מְאֹדֶךָ. וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם--עַל-לְבָבֶךָ. וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם, בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ, וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ. וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל-יָדֶךָ; וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ. וּכְתַבְתָּם עַל-מְזֻזוֹת בֵּיתֶךָ, וּבִשְׁעָרֶיךָ.

ספר דברים, פרק ו', פס' ד'-ט'

יש הסבורים כי על דרך הפשט האמור בפרשת שמע "והיו הדברים האלה על לבבך", מכוון ל"עשרת הדברים" (עשרת הדיברות) שהוזכרו לפני כן, ולא לפרשה גופה; ויש הסבורים שהכוונה היא ללימוד דברי התורה בכללם. גם בקרב חז"ל היו דעות שעיקרה של קריאת שמע אינו אלא תקנה מדברי חכמים, או יציאה ידי חובה של לימוד תורה אשר הוא עיקרה של הפרשה. אכן, בעבר נקראה פרשת 'שמע ישראל' בבית המקדש יחד עם פרשת עשרת הדיברות. אך משחרב המקדש אסרו חז"ל על קריאת עשרת הדיברות כחלק מקריאת שמע, מפני "תרעומת המינים", דהיינו מפני הכתות שהיו באותה תקופה, שקידשו את עשרת הדיברות וזלזלו בשאר המצוות.

ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד

לאחר אמירת הפסוק הראשון של פרשיה זו ('שמע ישראל') בעצימת העיניים, מפסיקים באמצע הפרשה ואומרים את המילים 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד'. מילים אלו אינן חלק מן הפרשה, אך בפועל נהגו לאומרם כבר בתקופת חז"ל, כיון של פי המסורת יעקב אבינו בטרם מותו ציווה את בניו על האמונה, וענו לו פה אחד "שמע ישראל", ענה להם אף הוא "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". אכן בתורה לא מופיע פסוק זה, ולכן אומרים אותו בלחש, כדי לציין שזוהי תוספת שאינה חלק מן הפרשיה המקראית הזו. מדרש חז"ל ידוע מספק הסבר אחר לתוספת, כמו גם לאמירתה בלחש. לפי המדרש הזה, משה רבנו שמע את התוספת הזו בפי המלאכים בשמים - הגם שאין היא חלק מן הטקסט המקראי שנמסר לו בסיני. בתפילת ערבית של יום הכיפורים משנים מהמנהג הרגיל וקוראים את התוספת הזו ('ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד') בקול ולא בלחש. ההסבר לכך נשען על המדרש הנ"ל, כיוון שביום הכיפורים לא אוכלים ולא שותים נדמים למלאכים שלא אוכלים ולא שותים. בין חכמי ישראל היו שביקשו לבטל את המנהג לומר "ברוך שם".

קבלת עול מלכות שמיים

הפרשה השנייה עוסקת במלכות ה' על הארץ, בעבודת ה' ושכרה, מתוך פרשת עקב:

וְהָיָה אִם-שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל-מִצְו‍ֹתַי, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם--לְאַהֲבָה אֶת-ה' אֱלֹהֵיכֶם, וּלְעָבְדוֹ בְּכָל-לְבַבְכֶם וּבְכָל-נַפְשְׁכֶם. וְנָתַתִּי מְטַר-אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ, יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ; וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ. וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ; וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ. הִשָּׁמְרוּ לָכֶם, פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם; וְסַרְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים, וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם. וְחָרָה אַף-ה' בָּכֶם, וְעָצַר אֶת-הַשָּׁמַיִם וְלֹא-יִהְיֶה מָטָר, וְהָאֲדָמָה לֹא תִתֵּן אֶת-יְבוּלָהּ; וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר ה' נֹתֵן לָכֶם. וְשַׂמְתֶּם אֶת-דְּבָרַי אֵלֶּה עַל-לְבַבְכֶם וְעַל-נַפְשְׁכֶם; וּקְשַׁרְתֶּם אֹתָם לְאוֹת עַל-יֶדְכֶם, וְהָיוּ לְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֵיכֶם. וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת-בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם, בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ, וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ. וּכְתַבְתָּם עַל-מְזוּזוֹת בֵּיתֶךָ, וּבִשְׁעָרֶיךָ. לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם, עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם--כִּימֵי הַשָּׁמַיִם עַל-הָאָרֶץ.

ספר דברים, פרק י"א, פס' י"ג-כ"א

קבלת עול מצוות

הפרשה השלישית מתוך פרשת שלח לך עוסקת בזכירת כל המצוות באמצעות הציצית, בהתקדשות עם ישראל עבור ה', ובזכירת יציאת מצרים:

וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל-כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם לְדֹרֹתָם וְנָתְנוּ עַל-צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת. וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת-כָּל-מִצְו‍ֹת ה' וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא-תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר-אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם. לְמַעַן תִּזְכְּרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֶת-כָּל-מִצְו‍ֹתָי וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים לֵאלֹהֵיכֶם. אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים, אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם.

ספר במדבר, פרק ט"ו, פס' ל"ז-מ"א

הפרשה השלישית אינה חלק ממצוות קריאת שמע מן התורה, ונתקן לאומרה על ידי חז"ל כדי לקיים מצוות זכירת יציאת מצרים המוזכרת בפרשה.

דיני מצוות קריאת שמע

מצווה זו, דיניה ופרטיה פותחים את שישה סדרי משנה: "מאימתי קורין את שמע בערבין? משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן..." שם מבואר, מילתא אגב אורחא, שזמנה של קריאת שמע הוא, כאמור בשתי הפרשיות הראשונות, "בשכבך ובקומך", כלומר (לדעת בית הלל שהלכה נפסקה כמותם), "בשעה שבני אדם שוכבים, ובשעה שבני אדם עומדים". שיטת בית שמאי הייתה שהקוראים צריכים גם לעמוד בפועל בזמן קריאת שמע של שחרית, ולשכב בפועל בזמן קריאת שמע של ערבית, אך חז"ל דחו דעה זו מהלכה, ואף גינו את ההולכים לפיה[1].

לקריאה תוקנו ברכות לפניה ולאחריה - "ברכות קריאת שמע", ובמשך הזמן הוצמדה לתפילת שחרית וערבית. אצל חז"ל מוזכרת גם "קריאת שמע על המיטה", בסמוך לשינה, ולפי דעתו של רש"י הייתה זו הקריאה של בני ארץ ישראל אשר היו מתפללים תפילת ערבית לפני השקיעה, והיו מזכירים בה קריאת שמע רק כדי לעמוד מתוך דברי תורה. בהמשך התקבלה קריאה זו כקריאה עצמאית ונוספת, בסמוך אל ברכת המפיל לפני השינה, וכהגנה מפני סכנות הלילה. לדעת בעלי התוספות כבר מלכתחילה תוקנה כחלק מתפילת ערבית על שלשת פרשיותיה, ואילו בקריאת שמע שעל המיטה, נאמרת הפרשה הראשונה בלבד.

חתן בערב חתונתו, פטור מהקריאה, בשל הכלל ההלכתי: העוסק במצוה פטור מן המצוה, כיוון שהוא טרוד במצווה אחרת.

שתי הפרשיות הראשונות שבקריאת שמע נכתבות בקלף שבתוך התפילין (יחד עם שתי פרשות אחרות) ובתוך המזוזה. מצוותן מוזכרת בסופן.

זמן קריאת שמע

זמן קריאת שמע בשחרית

תחילת זמן קריאת שמע היא "משיכיר את חברו הרגיל עמו קצת", ובדיעבד אם קרא מעלות השחר יצא.

סוף זמן קריאתה הוא בסוף שלוש שעות זמניות. בלוחות שנה רבים מובאות שתי שיטות: שיטת המגן אברהם המוקדמת יותר, ושיטת הגר"א (שלפיה סוף הזמן מאוחר יותר). מי שלא קראה בשעה זו יכול לקוראה עם ברכותיה עד סוף השעה הזמנית הרביעית, ויש הסוברים שיכול לקוראה עד חצות בברכותיה. לאחר מכן יקראנה בלא ברכותיה ויקבל על כך שכר כלימוד תורה. המובחר ביותר הוא לקרוא קריאת שמע סמוך להנץ החמה, ומיד להתפלל תפילת שחרית. תפילה שכזו, בה קריאת שמע נעשית סמוך להנץ החמה והתפילה מיד לאחריה נקראת תפילת ותיקין.

זמן קריאת שמע בערבית

תחילת הזמן היא בשעת צאת הכוכבים. יש לקראה לפני חצות הלילה, ואם לא הספיק לקוראה לפני חצות יקראנה לפני עלות השחר ולפחות לפני הנץ החמה.

ראו גם

לקריאה נוספת

  • חובת קריאת שמע ועונתה; בתוך: אוצר עיונים, ש"ס מתיבתא, ברכות, כרך א, מערכה א, עמ' א-יז.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ מסכת ברכות, דף י' עמוד ב'

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.

ברכה

בְּרָכָה היא תפילה קצרה שנאמרת בזמן קיום מצווה, מועד או חוויה יוצאת-דופן בחייו של אדם. קיימת חובה על פי התורה היהודית, לברך על אכילה. הברכה הדתית כוללת את המילים "ברוך אתה ה'", ומכילה דברי שבח, הודאה או בקשה לה'. המצווה לברך היא אחת משבע מצוות דרבנן.

ברכות קריאת שמע

ברכות קריאת שמע הן חלק מסדר התפילה היהודית, הנאמר בצמוד לקריאת שמע, כחלק מתפילת ערבית ותפילת שחרית. מספר הברכות ונוסחן שונה בין ערבית ושחרית: בתפילת שחרית אומרים שלוש ברכות, שתיים לפני קריאת שמע ואחת אחריה. בערבית אומרים ארבע ברכות, שתיים לפני ושתיים אחרי. שלוש הברכות הנאמרות בשחרית דומות או מקבילות לשלוש הברכות הראשונות בערב, אף שהגרסאות הנאמרות בערב קצרות יותר.

המקור לברכות אלו הוא מהפסוק בתהילים "שֶׁבַע בַּיּוֹם הִלַּלְתִּיךָ עַל מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ" דהיינו שבשעה שאומרים ביום את משפטי צדקך, נהללך אף בשבע ברכות אלו.

גרף של רעי

גרף של רעי הוא מונח תלמודי המתאר כלי מאוס, בדומה לסיר לילה, בתלמוד ובהלכה הוזכר בהקשר להלכות שונות כמו אמירת דברי תורה בחדר שבו נמצא הכלי, וטלטולו בשבת.

זמני היום בהלכה

זמני היום בהלכה הוא כינוי לזמנים שונים במהלך היממה, הנוגעים לקיום מצוות או איסורים שונים התלויים בזמן מסוים. קיימות מחלוקות הלכתיות רבות בנוגע לזמני היום, הן במישור המעשי למשל מתי הנץ החמה, והן במישור ההלכתי למשל ממתי מודדים את שעות היום, מעלות השחר או מהנץ החמה.

כאשר מדובר בזמנים שתלויים בשעות כגון זמן תפילה 'עד שלוש שעות' הכוונה היא לשעות זמניות (ראו להלן), ולא לשעות של ימינו (של 60 דקות).

מי כמוך ואין כמוך

מי כמוך ואין כמוך הוא פיוט מאת רבי יהודה הלוי המתאר בצורה פיוטית את סיפור מגילת אסתר. נהוג היה לומר פיוט זה בשבת זכור, בברכות קריאת שמע של שחרית לאחר הפסוק "מי כמכה באלים ה'". בתקופה מאוחרת יותר הפסיקו רוב הספרדים לומר פיוטים בתוך ברכות קריאת שמע, אך מפאת החיבה שרחשו לפיוט הוא הועבר ממקומו, והונהג לשוררו לפני ברכת 'ישתבח' באמצע תפילת "נשמת כל חי" לפני הקטע "שוועת עניים". כיום נהוג ברוב הקהילות הספרדיות לשיר את הפיוט קודם לקריאת התורה, אך בקהילת יוצאי תימן נהוג לאמרו אחרי קריאת התורה וההפטרה, ובכמה קהילות נהוג גם כיום לאמרו באמצע תפילת "נשמת כל חי". בקהילות תוניסיה נוהגים לשיר את הפיוט גם בחג הפורים קודם קריאת התורה. הפיוט נאמר במקומות שונים בתפילה בכל הקהילות חוץ מהאשכנזים.

מסכת ברכות

מַסֶּכֶת בְּרָכוֹת היא המסכת הראשונה בשישה סדרי משנה. היא עוסקת בדיני קריאת שמע, תפילה, זימון, ברכת המזון, ברכות הנהנין ושאר הברכות.

ספר אהבה

ספר אהבה הוא הספר השני מתוך ארבעה עשר הספרים הכלולים במשנה תורה, שהוא הקודקס ההלכתי שכתב הרמב"ם. הספר עוסק במצוות המבטאות את אהבת ה' ובפרטיהם המעשיים.

פיוט

הפיוט הוא שירת קודש שבמקורה נועדה להחליף את נוסח הקבע של התפילות, בדרך כלל בימים מיוחדים (שבתות וחגים) אך גם בימי חול ובשמחות. מקור המילה פיוט בשורש היווני ποιητής (יוצר, משורר). הפיוט התפתח החל מסוף תקופת התלמוד ועד ימינו. בתקופות מאוחרות יותר נכתבו גם פיוטים שלא נועדו להחליף את נוסח הקבע של התפילה אלא להתוסף לו, ואף פיוטים שלא נועדו למסגרת ליטורגית מחייבת כלשהי.

חוקרים שונים הציעו הגדרות שונות לפיוט:

עזרא פליישר סקר את תולדות הפיוט החל מהפייטנות הקדם-קלאסית, פייטנות קלאסית, הפייטנות מזרחית מאוחרת, האסכולה הפייטנית בספרד והאסכולה האיטלקית-אשכנזית ואפיין את הפיוט כשירת קודש שמטרתה לשרת טקסים דתיים ותפילות בבתי הכנסת על ידי שליחי הציבור או מפי הציבור עצמו.אפרים חזן ציין את מקורה היווני של המילה, וטען שמשמעות המילה התפתחה לציין יצירה שירית בכלל. בתקופה הקדומה (עד למאה ה-16) היצירה השירית הייתה שירת הקודש בבית הכנסת, והחל מהמאה ה-16 נוצרו גם מסגרות נוספות מחוץ לבתי הכנסת לשירת הקודש, ומכאן ואילך כוללת המילה 'פיוט' בתוכה את כלל שירת הקודש.אהרן מירסקי הגדיר את הפיוט כשירה עברית שלאחר המקרא, אשר ניצניה במקרא. המאפיין הבולט של הפיוט הוא הבאת דברים שיש בהם פירוש והסברים למקרא במטרה ללמוד באמצעותם מוסר. מירסקי סקר את התקופות שקדמו לפיוט הארץ ישראלי הקדום במאה החמישית והשישית והצביע על ניצני הפיוט במקרא, השירה לאחר תקופת המקרא והשירה בתקופת התלמוד.סוגי הפיוטים הנפוצים ביותר הם:

קרובות

סליחות

קינות

צאת הכוכבים

צאת הכוכבים הוא הרגע ביממה שבו מתחיל הלילה באופן ודאי מבחינה הלכתית, זאת לעומת המושג 'שקיעת החמה' המציין את הרגע שבו מתחיל פרק הזמן הנקרא 'בין השמשות', שהוא ספק יום ספק לילה. בנוסף, משום שבהלכה היממה מתחילה בלילה ולא ביום, ממילא צאת הכוכבים הוא גם הרגע שבו מתחיל היום הבא.

קביעת רגע זה נוגעת לתחומים רבים ומגוונים בהלכה, ובהם: זמני קריאת שמע ותפילה, כניסת ויציאת שבתות וחגים, וספירת הימים לברית מילה ולנידה.

קריאת שמע על המיטה

קריאת שמע על המיטה היא תפילה אשר נאמרות בלילה לפני השינה, שעיקרה היא אמירת 'קריאת שמע', בתוספת פסוקים ובקשות. בסופה או תחילתה נאמרת 'ברכת המפיל'.

רב חייא בר אשי

רב חייא בר אשי היה אמורא בדור השני והשלישי לאמוראי בבל. בצעירותו למד אצל רב, ושימשו.

במסגרת שימושו את רב, הוא למד הרבה הלכות, אותם מסר לדורות הבאים. הוא סיפר למשל, שהוא היה רוחץ את מלבושיו של רב, שהיו עשויים עור, בשבת. מכאן למדו חז"ל, כי אין איסור כיבוס בכלי עור בשבת. כן סיפר, שכאשר הקים את רב משנתו, הוא היה רוחץ את ידיו, מברך ברכת התורה, ורק לאחר מכן מסר את שיעורו הקבוע, ומכאן שיש לברך ברכת התורה גם על תלמוד ולא רק על תנ"ך. בהמשך, סיפר רב חייא, הוא היה מניח תפילין, וקורא קריאת שמע, ומכאן למדו כי על אדם להניח תפילין לפני קריאת שמע, גם אם כבר הגיע זמן קריאת שמע.

רוב אמרותיו של רב חייא הם בשם רבו רב, ולעיתים נדירות בשם שמואל לעיתים מובאים בתלמוד גם פסקיו הוא, לעיתים אף חלוק עם רבו רב.

היה חברו של רב הונא ודן עמו על פסקיו של רבם המשותף - רב.

היה גם תלמידו של זעירי, ויש הסוברים שעבר בנהר ביום כיפור כדי להקביל פניו. לאחר פטירתו של זעירי רבו, נשא רב חייא את אלמנת רבו.

שמע ישראל

שמע ישראל הוא כינוי של פסוק בספר דברים: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד" (ו', ד), הנתפס ביהדות כהצהרת האמונה הבסיסית ביותר, ולכן היא נאמרת בהזדמנויות שונות, בין שגרתיות - בכל בוקר וערב בקריאת שמע וכן לפני השינה (קריאת שמע שעל המיטה) - ובין קיצוניות, למשל במקרים של מוות. במוצאי יום כיפור נהוג לומר את פסוק שמע ישראל בסיום תפילת נעילה.

תהילים צ"א

שיר של פגעים הוא הכינוי שניתן ביהדות למזמור צ"א בספר תהילים, ונקרא גם "יושב בסתר" על פי הפתיח של המזמור "יֹשֵׁב, בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן; בְּצֵל שַׁדַּי, יִתְלוֹנָן". מזמור זה נחשב כמזמור שמירה, ונאמר כסגולה להצלה מפגעים (מזיקים), גם בסיטואציות אישיות, בהווה ובעתיד, וגם באירועים כלליים, וזאת משום האמור בפסוקים הבאים:

פסוק ג' - "כִּי הוּא יַצִּילְךָ, מִפַּח יָקוּשׁ; מִדֶּבֶר הַוּוֹת".

פסוק ד' - "לֹא-תִירָא, מִפַּחַד לָיְלָה".

פסוק י' - "לֹא-תְאֻנֶּה אֵלֶיךָ רָעָה; וְנֶגַע, לֹא-יִקְרַב בְּאָהֳלֶךָ".מזמור זה נאמר בתפילות רבות, כמו קריאת שמע שעל המיטה, תפילת שחרית לשבת, תפילת ערבית למוצאי שבת, הלוויה ועוד. במקרים רבים נאמר לפניו גם הפסוק האחרון מהפרק הקודם, "ויהי נועם".

תפילת ותיקין

ותיקין היא תפילת שחרית מוקדמת שבה קוראים את קריאת שמע סמוך להנץ החמה, מסיימים את ברכותיה עם הנץ החמה, ועומדים מיד לתפילת העמידה בדיוק בזמן הנץ החמה (זריחה).

כדי להספיק את הסדר הזה, מנייני הוותיקין מתחילים את התפילה זמן מה קודם להנץ החמה. בזמן זה קוראים את פרשת הקורבנות, מזמורי פסוקי דזמרה, ברכות קריאת שמע וקריאת שמע, עד שבשעת הנץ החמה עומדים לתפילת העמידה.

המקור למונח "תפילת ותיקין" הוא בתלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף כ"ו, עמוד א': "דאמר רבי יוחנן ותיקין היו גומרים אותה עם הנץ החמה".

תפילת ערבית

תְּפִלַּת עַרְבִית או מַעֲרִיב היא אחת משלוש תפילות יומיות ביהדות, הנערכת בערב לאחר צאת הכוכבים. התפילה מורכבת משני חלקים עיקריים, קריאת שמע וברכותיה ותפילת שמונה עשרה, וכן מהפיוט עלינו לשבח שאותו נוהגים לומר בסוף כל אחת מתפילות היום.

תפילת ערבית של שבת

תפילת ערבית של שבת היא התפילה הראשונה של השבת, והיא נערכת על פי רוב זמן מה לאחר שקיעת החמה של יום שישי, לאחר קבלת שבת.

מבנה תפילת ערבית של שבת דומה לתפילת ערבית רגילה. היא פותחת בברכו, לאחריו נאמרות קריאת שמע וברכותיה, חצי קדיש, תפילת עמידה (בנוסח מקוצר לשבת), קדיש תתקבל, עלינו לשבח וקדיש יתום. בנוסף כלולות בנוסח תפילת השבת תוספות מיוחדות לשבת, כדוגמת פרשת 'ויכולו' וחזרת הש"ץ מקוצרת.

תפילת שחרית

תפילת שחרית היא התפילה הנערכת בבוקר, והיא הארוכה מבין תפילות היום. ניתן להתחיל בתפילת שחרית החל מהנץ החמה, ומעלות השחר אסור לעסוק במלאכה, לאכול, או ליזום שיחה, עד סיום תפילת העמידה.

שני חלקיה הקדומים של תפילת שחרית הם קריאת שמע ותפילת העמידה, ועם הזמן צורפו אליה ברכות ותפילות נוספות. בימים שני וחמישי, וכן בשבתות ובחגים, נוספת לתפילת שחרית הקריאה בתורה.

תפילת שחרית של שבת

תפילת שחרית של שבת היא תפילת הבוקר הנהוגה ביהדות בבוקר יום השבת וחובה לקיימה. תפילה זו שונה מתפילת שחרית של יום חול בכך שהיא כוללת פסוקי דזמרא רבים יותר, תוספות שונות וקריאת התורה, ונערכת באופן חגיגי. בקהילות השונות קיימים פיוטים ולחנים הייחודיים לתפילה זו. בסיום תפילה זו מתחילה מיד תפילת מוסף של שבת, והיחס הרגיל אליהם הוא כאל תפילת אחת ארוכה.

תפילת שמונה עשרה

תפילת שמונה-עשרה היא התפילה העיקרית בסדר התפילה בימות החול והיא נאמרת בתפילות שחרית, מנחה וערבית. תפילה זו היא אחת מתפילות העמידה והיא נאמרת בלחש כשהמתפלל עומד ורגליו צמודות זו לזו. בספרות חז"ל מציינת המילה "תפילה" את התפילה הזו במיוחד, ולא תפילות אחרות.

התפילה קרויה כך משום שבמקור היו בה שמונה-עשרה ברכות. בתקופה מאוחרת יותר נוספה לה ברכת המינים, אולם שם התפילה כבר השתרש ולפיכך לא שונה.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.