קרול הראשון, מלך רומניה

קרול הראשון, מלך רומניהרומנית: Carol I, Rege al României, Principe de Hohenzollern-Sigmaringen, בגרמנית: Karl Eitel Friedrich Zephyrinus Ludwig von Hohenzollern-Sigmaringen;‏ 20 באפריל 1839 - 10 באוקטובר 1914) היה קצין גרמני ובנו השני של הנסיך הגרמני קרל אנטון. נבחר בשנת 1866 לתפקיד דומניטור של הנסיכויות הרומניות המאוחדות ובשנת 1881 הוכרז כמלך רומניה. חבר כבוד של האקדמיה הרומנית מ-1867 ונשיא כבוד ופטרון של האקדמיה מ-1879 ועד ל-1914, גנרל-פלדמרשל של צבא האימפריה הרוסית ומפקד הכוחות הרומנים והרוסיים שלחמו ברומניה ובבולגריה נגד צבא האימפריה העות'מאנית במלחמת רוסיה-טורקיה, 1878-1877.

קרול הראשון, מלך רומניה
Majestatea Sa Carol I, Rege al României, Principe de Hohenzollern-Sigmaringen
Carol I of Romania king
קרול הראשון
לידה 20 באפריל 1839
זיגמרינגן, נסיכות הוהנצולרן-זיגמרינגן Flag of Hohenzollern-Hechingen and Sigmaringen.png
פטירה 10 באוקטובר 1914 (בגיל 75)
ארמון פלש, סינאיה, ממלכת רומניה רומניה
מדינה רומניה  רומניה
מקום קבורה רומניה קורטאה דה ארג'ש, רומניה
בת זוג אליסאבטה, מלכת רומניה
שושלת בית הוהנצולרן-זיגמרינגן
תואר מלך רומניה
אב קרל אנטון, נסיך הוהנצולרן-זיגמרינגן
אם יוזפינה, נסיכת באדן
צאצאים מריה, נסיכת רומניה
יורש העצר פרדיננד ויקטור, נסיך הוהנצולרן
מלך רומניה
22 בנובמבר 186610 באוקטובר 1914
(47 שנים)
פרסים והוקרה

חיי קרול לפני בחירתו לדומניטור

קרול נולד בזיגמרינגן שבדרום-מערב גרמניה כנסיך קרל אייטל פרידריך. אביו היה הנסיך קרל אנטון, לימים ראש ממשלת פרוסיה ונסיך בית הוהנצולרן-זיגמרינגן, ואמו הייתה יוזפינה, נסיכת באדן, בתם של קרל, הדוכס הגדול של באדן וסטפני דה בוארנה. לאחר סיום בית הספר היסודי נרשם קרול לבית הספר לקדטים של מינסטר וב-1857 סיים את הקורסים של בית הספר הברלינאי לתותחנות. עד לבחירתו לשליט הנסיכויות הרומניות, היה קרול קצין גרמני והשתתף במלחמת שלזוויג השנייה ובמיוחד רכש ניסיון בהסתערות וכיבוש מצודות ביוטלנד, ניסיון ששימש אותו מאוחר יותר במלחמת הרומנים בטורקים.

במהלך שנת 1864, בנסיעה השנייה שערך לפריז, הכיר קרול דודנית ילידת ארצות הברית, הנסיכה Anna Murat, התאהב בה והיה מוכן לשאת אותה לאישה. לאביו היו שיקולים אחרים והוא לא איפשר זאת, בעיקר משום שרכושו של קרול היה מועט ולא היה מאפשר לו להחזיק אישה שהתרגלה לחיי המותרות של פריז. שנה מאוחר יותר, ב-1865, השקיע קרול כספים רבים באמצעות בנקאי יהודי בשם לילינטל, שבביתו נהג לבקר, השקעה שגרמה לו הפסד של 55,000 פרנקים (סוס טוב עלה 220 פרנקים), כך שאביו נאלץ למכור חלקים מרכושו, כדי לכסות את הפסדיו.[1]

הדומניטור של הנסיכויות הרומניות המאוחדות

בית המלוכה של רומניה
הוהנצולרן-זיגמרינגן
Kingdom of Romania - Big CoA
קרול הראשון
המלכה:

צאצאים:

  • הנסיכה מריה
פרדיננד הראשון
המלכה:

צאצאים:

קרול השני
המלכה:

צאצאים:

מיכאי הראשון
המלכה:

צאצאים:

רומניה
ערך זה הוא חלק מסדרת
היסטוריה של רומניה

נסיכות מולדובה

ולאכיה

הנסיכויות הרומניות המאוחדות

קרול הראשון, מלך רומניה

רומניה במלחמת העולם הראשונה

רומניה בין מלחמות העולם

רומניה במלחמת העולם השנייה

רומניה תחת כיבוש סובייטי

הרפובליקה העממית הרומנית

הרפובליקה הסוציאליסטית רומניה

המהפכה הרומנית (1989)

רומניה

הרקע לבחירת קרול לתפקיד הדומניטור

עמי שתי הנסיכויות הרומניות, נסיכות מולדובה ונסיכות מונטניה, ראו את עצמם בני אומה אחת ורצו באיחוד הנסיכויות. מדינות אירופה היו אדישות לכך או שהתנגדו, לכן בני הנסיכויות ניצלו חלון הזדמנויות בשנת 1859 ויצרו אוניה פרסונלית, כשבחרו את אלכסנדרו יואן קוזה, תחילה לשליט נסיכות מולדובה ובהמשך גם לשליט נסיכות מונטניה, ובכך נוצרה היחידה המדינית הקרויה הנסיכויות הרומניות המאוחדות. קוזה, כשליט משותף, פעל להידוק האיחוד וב-1862 האיחוד זכה לשם חדש, רומניה. על רקע חילוקי דעות בין קוזה ובין חלקים גדולים מהצמרת הרומנית, הודח קוזה מתפקידו ואולץ לחתום על התפטרותו ולעזוב את רומניה.

לאחר הדחתו של קוזה, חיפשו הבויארים הרומנים אציל לא רומני (כדי שלא ישא פנים לקבוצה זאת או אחרת מבין הבויארים הרומנים), בעל קשרים טובים עם בתי המלוכה המרכזיים של אירופה, על מנת לבחור בו לשליטם.

על גורלן המדיני של הנסיכויות הרומניות המאוחדות היו צריכות להחליט שבע המעצמות, האימפריה הרוסית, האימפריה האוסטרו-הונגרית, האימפריה העות'מאנית, צרפת, פרוסיה, הממלכה המאוחדת ואיטליה, ובהחלטתן, לאחר הדחת קוזה, קראו לבחירת דומניטור חדש והבהירו שאם בני מולדובה יבקשו לפרק את האיחוד, זו תהיה זכותם. שלוש המעצמות הראשונות ברשימה היו מעוניינות בפירוק האיחוד, כדי להשאיר את שכניהם הרומנים מפורדים וחלשים, אך המעצמות האחרות אותתו אחרת. האימפריה האוסטרית הייתה מעוניינת להשתלט על מוצא הדנובה לים השחור ופעילותה מאחורי הקלעים הביאה אף למהומות נגד האיחוד ב-3 באפריל, מהומות שנגמרו בשפיכות דמים.

המהלכים שהביאו לבחירת קרול

תחילה הוצע התפקיד לנסיך פיליפ, רוזן פלנדריה מבלגיה, אולם זה סירב ואז פנו הרומנים, בשנת 1866, בהמלצת נפוליאון השלישי, לנסיך הגרמני קרל אנטון והציעו לו את התפקיד עבור אחד מארבעת בניו. הבן הבכור, לאופולד, נועד לרשת את אביו, הבן השני היה קרול, קפטן ברגימנט דרגוני המשמר מספר 1, הבן השלישי, אנטון, היה במסע לארץ ישראל והבן הרביעי, פרידריך, היה צעיר מדי, לכן נבחר קרול, הבן השני, כנציג בית הוהנצולרן-זיגמרינגן, שהיה מקושר למשפחת נפוליאון ולשושלת השלטת בפרוסיה.[2]

לפני מתן הסכמתו התייעץ קרול עם הקאנצלר הפרוסי, אוטו פון ביסמרק. ביסמרק היה קריר כלפי קרול משום שהאחרון היה פעיל בתקופה הברלינאית שלו בחוגים עוינים לביסמרק, אך למרות זאת נתן לו את עצתו. ביסמרק הסביר שמבחינת פרוסיה, עדיף לה להישאר נייטרלית בנושאים המזרח אירופאיים ועלייתו לשלטון בנסיכויות הרומניות תסבך את המצב בגלל קרבתו למונרך הפרוסי, מה שיפגע בנייטרליות. לפי זה, הסביר ביסמרק, מן הדין שיתנגד וכך עשויים להתנגד גורמים נוספים, אולם, אם קרול יסע לנסיכויות על דעת עצמו וייבחר, הוא יעמיד את המעצמות בפני עובדה מוגמרת ומלכותו תוכר בסופו של דבר הן על ידי פרוסיה וצרפת ובהמשך הן בידי המעצמות האחרות באירופה. ביסמרק המליץ לקרול לבקר אצל נפוליאון השלישי ובהמשך לשאת רעיה ממשפחה מקורבת לצאר הרוסי. קרול פעל לפי העצות שקיבל ונתן את הסכמתו לשליחים הרומנים.

הבחירה וקבלת השלטון

Entering of Carol I in Bucharest, 10 May 1866
כניסת קרול הראשון לבוקרשט ב-10 במאי 1866

לאחר קבלת הסכמתו של המועמד, פנה השלטון הרומני הזמני לעם וקרא לו לבחור בקרול במשאל עם. משאל העם נערך בימים 2 עד 8 באפריל 1866 והתוצאה שלו הייתה 685,969 קולות בעד הבחירה ו-224 נגד.[3]

בדרכו לבוקרשט נסע קרול ברכבת, במחלקה השנייה, בשם הבדוי Karl Hettingen ובתעודת המסע שלו נרשם כמשרתו של יון ברטיאנו,[4] כדי שלא ליפול לידי השלטונות האוסטריים, שלא ראו בעין יפה את איחוד שתי הנסיכויות ואת בחירתו של בן שושלת יריבה. הוא הגיע לאדמה רומנית בחודש אפריל, יחד עם יון ברטיאנו ששימש לו כמתורגמן מצרפתית לרומנית במגעיו עם המקומיים וב-10 במאי 1866 הגיע לבוקרשט. עם הגעתו קיבל את פניו דומיטרו ברטיאנו, ראש עיריית בוקרשט, שהגיש לו את מפתח העיר על כרית משי אדומה. באותו מעמד ירד גשם, לאחר שלושה חודשים של בצורת, והכל ראו בכך סימן מנבא טוב. קרול נשבע אמונים בפרלמנט והוכרז כשליט הנסיכויות הרומניות. ב-29 ביוני 1866 פורסמה חוקה חדשה שהסדירה את היחסים בתוך המלוכה הפרלמנטרית של רומניה ואת חלוקת הכוח והסמכויות.

מרבית המעצמות התנגדו תחילה ולא הכירו בשלטונו של קרול, והאימפריה העות'מאנית אף איימה לכבוש את רומניה. הממשלה הראשונה תחת שלטון קרול הייתה ממשלת אחדות לאומית בראשות לסקר קטרג'יו וכללה את השמרנים, המתונים וגם את הרדיקלים (שכונו "האדומים") והיא גייסה את הצבא הרומני, החלש יחסית והמצויד בנשק מיושן, כדי להתכונן לפלישה עות'מאנית.[5]

לאחר שקרול ביקר ברוסיה, הכיר בו הצאר הרוסי. אוסטריה, שהייתה עסוקה מדי בסכסוך שלה עם פרוסיה, העדיפה לא לפתוח חזית נוספת, והאימפריה העות'מאנית, בשל המרד בכרתים והתסיסה בסרביה, הגיעה למסקנה דומה, וכך זכה קרול להכרת המעצמות בשלטונו. ביום 11 באוקטובר 1866 השער הנשגב הוציא את הצו המאשר את שלטונו של קרול הראשון ברומניה.[6]

מסילות הברזל של רומניה

קרול רצה לחבר את ערי רומניה למרכז אירופה ומערבה באמצעות רשת מסילות ברזל, שניצניה החלו בימי אלכסנדרו יואן קוזה. פיתוח מסילות הברזל היה כרוך בהענקת זכויות לחברות זרות, מערב אירופיות, שהיו קשורות לשלטונותיהן והיו להן הידע, היכולת הטכנית והמשאבים הדרושים לכך. קרול פנה אל בתל הנרי סטרוסברג, שכונה "מלך מסילות הברזל של הארצות הגרמניות" וקיבל ממנו הצעה שמומשה בעזרת "חוק הזיכיון למסילות הברזל הרומניות" שעבר בפרלמנט הרומני ב-10 בספטמבר 1868. על פי חוק זה הוענק זיכיון ל-90 שנים לקונסורציום של סטרוסברג, כדי שיפתח מסילות ברזל שיחברו את היישובים: רומן - מרששט - טקוץ' - גאלאץ, גאלאץ - בראילה - בוזאו - פלוישט - בוקרשט, בוקרשט - פיטשט - סלטינה - קראיובה - טורנו סברין - ורצ'יורובה. חברות נוספות קיבלו זיכיון לקווים אחרים. בנוסף לכך הוענק ב-24 במאי זיכיון כמעט זהה לקונסורציום של אופנהיימר לבניית מסילות ברזל שיחברו את רומן עם איצקאן, את פשקאן עם יאשי ואת ורשט עם בוטושאן - סה"כ 224 קילומטרים של מסילות ברזל.

לעיתים חברות אלה לא עמדו במשימתן וזיכיונותיהן בוטלו ובעלי המניות, כולל שליטים זרים, נפגעו והפעילו לחצים על רומניה לקנות מהם את המניות האלה.[7] היו מספר פרשיות שזכו להדים גדולים בעיתונות התקופה, בעיקר פרשת סטרוסברג, וגם המלך היה מעורב בקבלת ההחלטות, שהייתה כרוכה בפיצוי משקיעים זרים, בעיקר גרמנים. לבסוף כל מסילות הברזל היו לרכוש המדינה הרומנית ורומניה פדתה את ניירות הערך של החברות שקרסו ובתמורה הרפו המעצמות האירופיות מלחצן על רומניה לתת אזרחות ליהודיה.

רפובליקת פלוישט והרהורי פרישה

לא כל החוגים ברומניה היו מרוצים מהתנהלות הדומניטור החדש. הליברלים, שכונו "אדומים", מחו נגד רבות מפעולותיו, והתעוררו קולות שקראו להדחת המלך והכרזת רפובליקה. למרות האווירה העוינת, המלך לא נבהל ולשם מציאת בת זוג יצא את רומניה, בסתיו 1869, ושב אליה רק לאחר שלושה חודשים.[5]

הקבוצה הליברלית הרומנית, אותה קבוצה שהתגבשה במהפכת 1848 בנסיכות ולאכיה, הובילה לאיחוד הנסיכויות הרומניות ולבסוף הדיחה את קוזה והביאה את קרול, לא הייתה מרוצה - הם שאפו לשינויים רבים יותר ומהירים יותר לכיוון הליברליזציה של המדינה הרומנית. בקבוצה הזאת היו חברים, בין היתר, יון ברטיאנו, אאוג'ניו קאראדה ואלכסנדרו קנדיאנו-פופסקו, מי שעתידים לככב גם בניסיון ההדחה של קרול.[8]

בתחילת אוגוסט 1870, התאספו בעיר פלוישט בויארים, אנשי ציבור ואנשי כהונה לא מרוצים והכריזו על הקמת רפובליקה. אף כי בקשר לקחו חלק אישים ידועים, הארגון היה חובבני ותוך יום אחד נעצרו הקושרים והועמדו למשפט.[9] במקביל לאירועים אלה התחילה ביולי מלחמת צרפת פרוסיה, שהשפיעה מאוד על דעת הקהל הרומנית. הדומניטור היה פרוסי והעם הרומני היה פרנקופילי וככל שהתקדמה המלחמה וצרפת הושפלה, כך גברו הקולות נגד השליט הפרוסי.

מהומות בוקרשט ולבטי פרישה

קרול הראשון היה מאוכזב גם מסיבות אחרות - הפלגנות בפוליטיקה הרומנית וההגבלות על סמכויותיו הקשו עליו לבצע את תוכניותיו. הוא החל להרהר בפרישה וחזרה לפרוסיה. ב-6 בדצמבר 1870 התפרסמה פשיטת הרגל של חברת סטרוסברג ובעקבות זאת התחזקו הביקורות נגד המלך והממשלה שמונתה על ידו. ב-14 בדצמבר נאלצה הממשלה להתפטר. קרול, ששׂבע מאבקים פוליטיים עקרים פרסם בעיתון Augsburger Allgemeine Zeitung, שהופיע ב-15/20 בינואר 1871, מכתב המופנה לחבר בדוי, שבו הביע את חוסר שביעות רצונו מהמצב הפוליטי, טען שלרומניה יש חוקה המעניקה זכויות וחופש גדולים מדי, הגורמים לכך שלא ניתן למשול בה, ואישר בכך את הרהורי הפרישה שלו. הוא ביקש מהפרלמנט להצביע על מועמד לראשות הממשלה ובעקבות זאת מונה יון גיקה, ליברל מתון.

CuzaGhimpele1872
קריקטורה מ-1872 - בציור השמאלי מתואר יון ברטיאנו הכורת בגרזינו את הדומניטור אלכסנדרו יואן קוזה ובציור הימני אותו ברטיאנו משקה את העץ של קרול הראשון הנשען על ביסמרק. ברקע נושבת דעת הקהל, שסייעה להפלת קוזה, אך לא מצליחה נגד קרול הראשון

במרץ 1871 נערכה בבוקרשט הפגנה אנטי-גרמנית חזקה שהביאה לנפילת ממשלתו של יון גיקה.[10]

המושבה הגרמנית בבוקרשט, יחד עם מדוביץ' (Madovitz), הקונסול הגרמני, התאספה באולם גדול, ב-9 במרץ, כדי לחגוג את יום הולדתו של וילהלם הראשון, קיסר גרמניה ואת הניצחונות בחזית הצרפתית. כשהמסובים התיישבו לאכול, ניפץ מטר של אבנים מבחוץ את חלונות האולם, שמעבר להם התאספו אלפי רומנים מוחים. המפגינים קראו בוז לגרמנים, השמיעו סיסמאות בזכות הרפובליקה וצעדו לעבר הארמון. הגנרל סולומון הוציא את יחידות הצבא כדי להגן על הארמון. על רקע המהומות והתמשכות שערוריית סטרוסברג, הגיש יון גיקה את התפטרותו. הדומניטור, קרול הראשון, כינס את לסקר קטרג'יו וניקולאה גולסקו, שהיו חברי העוצרות שפעלה לפני עלייתו לשלטון, כדי למסור להם את התפטרותו. השניים שכנעו את קרול להמשיך בתפקידו והוא נתן להם לשכנע אותו וב-11 במרץ מינה את גולסקו כראש ממשלה.[11] בסוף אפריל 1871 נערכו בחירות בהן הובסו הליברלים והמצב הפוליטי התייצב לתקופה ארוכה יחסית. הניצחון הגרמני במלחמה עם צרפת יצר קונסטלציה בה המלך קרול, קרוב משפחה של הקיסר הגרמני, הפך לנכס עבור העם הרומני באירופה שבה היה לגרמניה תפקיד הנהגתי.

קרול היה מעורב בפעילויות רבות בבנייה, ארגון, יצירת דפוסי פעולה דומים יותר למקובל במערב אירופה וגם פעולות פחות רציניות, מ-1875 היה לנשיא מועצות פרשי המרוצים.[12]

מלחמת העצמאות הרומנית וייסוד המלוכה

Carol russian Marshal field insignia
סמלי דרגת הגנרל-פלדמרשל שהוענקה לקרול הראשון על ידי הצאר הרוסי

במהלך כהונתו הוביל באופן אישי את חייליו במלחמת רוסיה-טורקיה, 1878-1877, ופיקד על הכוחות הרוסים והרומנים במהלך המצור על פלבן. מסופר שבעת שהותו בחזית נפל פגז לא הרחק ממנו וחייל אץ אליו, כדי להוציא ממנו את הפתיל הבוער לפני שיתפוצץ - החייל לא הספיק, הפגז התפוצץ וריסק את החייל. המלך מצוטט כאומר: "זו המוזיקה החביבה עלי".

ב-1878 קיבלה רומניה, בהנהגתו, עצמאות מלאה מהאימפריה העות'מאנית בחוזה סאן סטפנו, שבו נאלצה רומניה לוותר לטובת האימפריה הרוסית על דרום בסרביה ובתמורה קיבלה את חבל דוברוג'ה. המלך קרול יזם בניית גשר ראשון מעל לדנובה מאז נהרס גשר טראיאנוס, גשר המלך קרול הראשון, כדי לחבר את דוברוג'ה ליתר חבלי רומניה.[13] ב-1913, לאחר מלחמת הבלקן השנייה, קיבלה רומניה את דרום דוברוג'ה (הקדרילטר) מבולגריה. במהלך כהונתו ידעה רומניה שתי מרידות איכרים - במונטניה ב-1888 ומרד האיכרים ברומניה ב-1907.[14]

בקונגרס ברלין 1878, לאחר ששונה סעיף 7 בחוקה הרומנית (שאיפשר התאזרחות רומנית רק לבני הדת הנוצרית אורתודוקסית), הוכרה רומניה כמדינה עצמאית, וב-10 במאי 1881 הוכרזה רומניה כמונרכיה, וקרול הוכרז כמלך רומניה. היום הזה הוכרז אז כחג הלאומי של רומניה ונשאר ככזה עד שנת 1947.

גם באביזרי המלוכה באה לידי ביטוי ה"חיילות" של המלך - הכתר שלו, שהיה לכתר מלכי רומניה, נוצר מפלדה של קנה תותח עות'מאני.[15]

חיי המשפחה של קרול ובחירת היורש

Carol I, Elisabeta and Maria
הזוג המלכותי ובתם מריה, שנפטרה מאוחר יותר

על פי חוקת רומניה, קרול הראשון, שהיה רווק כשנבחר לתפקידו, היה מנוע מלשאת אישה ממוצא רומני. בנובמבר 1869 נשא קרול הראשון לאישה את אליזבת, נסיכת ויד, בתם של הרמן, נסיך ויד ומריה, נסיכת נסאו. ב-20 באוגוסט 1870 נולדה בתם היחידה - מריה, נסיכת רומניה, אולם היא נפטרה ממחלת השנית כעבור 4 שנים, והזוג נשאר חשוך ילדים.

הזיווג המלכותי לא היה מוצלח, היו הבדלים גדולים בין האופי הקפדן והקר של המלך ובין האופי הרומנטי והחולמני של המלכה ולאחר מות ילדתם ניהל הזוג חיים מקבילים, אם כי, לקראת סוף חייהם, שבו ומצאו שפה משותפת והיו לידידים.

קרול בנה לעצמו ולמשפחתו את ארמון פלש בסינאיה, שהיה למושב הקיץ של בית המלוכה ומצטיין ביופיו.

סעיף 82 בחוקה הרומנית קבע שהכתר עובר בירושה, החל מהמלך קרול הראשון, בקו ישר, לצאצאים הזכרים (לא כולל נשים), לפי סדר הולדתם והצאצאים יחונכו ברוח הנצרות האורתודוקסית.

משום שלא היו ילדים לזוג המלכותי, נקבע הנסיך לאופולד, אחיו של קרול, ליורש הבא של כס המלכות הרומני. ב-1880 ויתר לאופולד על זכותו לירושה לטובת בנו, וילהלם, אך האחרון ויתר גם הוא, ב-1888, על זכותו לירושה לטובת אחיו הצעיר ממנו, פרדיננד, מי שהיה עתיד להיות פרדיננד הראשון, מלך רומניה, לאחר מות קרול הראשון.

פרדיננד ואלנה וקרסקו

אלנה וקרסקו הייתה בת למשפחת בויארים רומנים, משפחה שכבר יצאו ממנה כמה אינטלקטואלים רומנים בולטים ואביה היה דיפלומט רומני. אלנה הייתה לבת טיפוחים ובת בית של המלכה הסופרת אליסאבטה. בתקופת שהותה בקרבת המלכה היא התוודעה ליורש העצר של המלוכה הרומנית פרדיננד, בן אחיו של המלך שאומץ על ידו. בין השניים התפתחו קשרי אהבה, בעידוד המלכה, ופרדיננד הודיע על רצונו לשאת את אלנה לאשה, הודעה שיצרה משבר מדיני. על פי החוזה שקבע את עצמאות רומניה ואת השלטון המלכותי, המלך ורעיתו חייבים היו להיות משושלות לא רומניות וזאת כדי שלא יהיו מעורבים בתככים פנימיים של קבוצות מקומיות. המלך קרול הגלה את אלנה, תחילה לאיטליה, ולאחר מכן לפריז לכל ימי חייה, את אשתו, המלכה אליסאבטה, הגלה לעיר הולדתה לשנתיים ופרדיננד, יורש העצר, נשלח לשוטט בעולם ולמצוא לו כלה זרה בעלת ייחוס.

מלחמת העולם הראשונה ומותו של קרול

Carol-I-funeral-rumanía--secretsofbalkans00vopiuoft
הלוויתו של קרול הראשון

לאחר פתיחת מלחמת העולם הראשונה הביע המלך קרול את רצונו שרומניה תצטרף למלחמה לצד מעצמות המרכז, אך דעת הקהל ברומניה התנגדה לכך בחריפות. המלך זימן ישיבת ממשלה ודיווח בה שב-1883 חתם על ברית חשאית עם מעצמות המרכז. החברות בברית זו היו אמורות להיחלץ להגנת כל אחת מן החברות בה, במקרה שתותקף על ידי האימפריה הרוסית. לדעת המלך, הכבוד חייב את רומניה לפעול בהתאם לכך ולהצטרף למלחמה לצד מעצמות המרכז. הממשלה התנגדה לכך וסירבה לקבל את דעתו. המחלוקת נבעה מהפרשנות השונה שנתנו המלך, מצד אחד והממשלה, מצד שני, לאירועים שהביאו לפתיחת המלחמה. לאחר רצח פרנץ פרדיננד בסראייבו, הממשל של האימפריה האוסטרו-הונגרית ראה בכך אמתלה מתאימה לפתוח במלחמה נגד סרביה והגיש לה אולטימטום משפיל, כדי למנוע את האפשרות שסרביה תקבל אותו. סרביה דחתה את האולטימטום ואוסטרו-הונגריה פתחה במלחמה נגדה. האימפריה הרוסית הכריזה על גיוס כללי, ובתגובה, גרמניה, בת בריתה של אוסטרו-הונגריה, הכריזה מלחמה על רוסיה. המלך ראה בשרשרת אירועים זו תוקפנות נגד בנות הברית הגרמניות, אך העם הרומני וממשלתו לא ראו זאת כך, הם סברו שבנות הברית הגרמניות פתחו במלחמה, ולכן ההסכם לא חייב את רומניה לבוא לעזרתן. בכינוס של מועצת הכתר, שכללה את כל ראשי המדינה, שערך המלך בסינאיה, תמכו הנוכחים בשמירת הנייטרליות של רומניה, ורק המלך, בתמיכתו של פטרה פ. קארפ, תמך בהצטרפות רומניה למעצמות המרכז. לקראת סוף הדיון הגיעה הידיעה שאיטליה, שהיה לה הסכם דומה להסכם הרומני עם אוסטרו-הונגריה, הכריזה על נייטרליות. המלך לא התעקש לכפות את רצונו. מקץ ימים ספורים הלך לעולמו, ונוהגים לקשר בין מותו ובין מפח הנפש שנגרם לו מאי התייצבות רומניה לצד מעצמות המרכז.

יורש העצר, פרדיננד הראשון, מלך רומניה, היטה אוזן לרעייתו, מריה מאדינבורו, מלכת רומניה, ובהשפעתה היה קשוב יותר לדעת הקהל הרומנית ולא הצטרף למלחמה לצד מעצמות המרכז.

המלך קרול והיהודים

בראשית דרכו ברומניה הפגין קרול יחס קורקטי ליהודים ואף ביקר ב-19 ביוני 1867 בהיכל נוישוץ, בית הכנסת הרפורמי של יאשי, שבו נערכה לו קבלת פנים חגיגית.[16]

למרות ההבטחות שניתנו למעצמות מערב אירופה, במהלך כהונתו של המלך קרול הראשון לא ניתנה אזרחות ליהודי רומניה, פרט לקבוצה של פחות מאלף יהודים שלחמו במלחמת העצמאות של רומניה ועוד בודדים, שעבור כל אחד מהם נדרשו בתי המחוקקים לאשר חוק מיוחד.[17] בתקופה זו הכביד השלטון את עולו על יהודי רומניה, עד כדי יצירת גלי הגירה לארצות הברית ולארץ ישראל. חלקם יצאו לדרך בצורה מאורגנת בעלייה הראשונה וייסדו את ראש פינה וזכרון יעקב, וכשלא היו אמצעים לכך יצאו אפילו בהגירת הולכי הרגל.

Moses Gaster
משה גסטר, רב, היסטוריון, פובליציסט ובלשן, בן למשפחה יהודית ספרדית בעלת שורשים ברומניה - גורש מרומניה בתקופת מלכותו של קרול הראשון

מאז גזירות ת"ח ת"ט הייתה הגירה מתמדת של יהודים מהאימפריה הרוסית ופולין אל הנסיכויות הרומניות. רומנים רבים התייחסו אל היהודים האלה ואל צאצאיהם כעבור דורות כאל פולשים זרים, המתחרים עם המקומיים על פרנסתם. מתן אמנציפציה ליהודים ברחבי אירופה הביא לדרישה דומה ברומניה, והרומנים, שזה עתה קיבלו את עצמאותם, התבצרו בסירובם תוך הגזמה רבה במספר היהודים הממשיכים להגר לתוך רומניה. המלך קרול קיבל עמדה זאת ותמך במדיניות של הצרת רגלי היהודים במטרה לגרום להם להגר מרומניה, לחיזוק הגורם הרומני ולפינוי פרנסות עירוניות ובורגניות לשם יצירת מעמד ביניים רומני אתני.[17]

התניית עצמאות רומניה במתן אזרחות ליהודיה וכל המאבקים שנערכו סביב נושא זה הביאו להגברת האנטישמיות ברומניה ולנקיטת אמצעים כמו גירוש מנהיגים יהודים ילידי רומניה, דוגמת משה גסטר ואליאס שוורצפלד, או גירוש יהודים שלא יכלו להוכיח מקור פרנסה בטיעון שמדובר במשוטטים - חלקם מצאו את מותם במי הדנובה, כשנזרקו לעבר הגבול הטורקי והטורקים סירבו לקבלם. לעוינות כללית זו ליהודים היו חריגים, ולדוגמה, מאוריצ'יו ברוצ'ינר, הגיבור היהודי ממלחמת העצמאות הרומנית, עלה בדרגות והיה השליש של המלכה.

883 יהודים שהשתתפו במלחמת העצמאות של רומניה זכו לחוק שאישר את אזרחותם, אך ב-33 השנים שבין 1880 ובין 1913 ניתנה אזרחות רק ל-529 יהודים, בדרך כלל עשירים מאוד.[18] הסירוב לתת אזרחות ליהודים וחוקים כלכליים מפלים שנועדו לדחוק את רגלי היהודים בתקופת מלכותו של קרול הראשון, הביאו לכך שכ-90,000 יהודים, כשליש מיהדות רומניה, היגרו ממנה. דוגמה להצרת רגלי היהודים בתקופה זו הוא השינוי החדש בחוק מ-23 במאי 1893, שעל פיו מי שאינו אזרח (היהודים לא זכו לאזרחות) לא יהנה מחינוך יסודי חינם. ילד יהודי התקבל לבית הספר רק אם היה מקום פנוי ונדרש לשלם.[19] כתוצאה מהגבלות אלה, בשנת 1890 נשארו מחוץ למסגרת הבית ספרית כעשרים אלף ילדים יהודים.[20] בשנים 1899 עד 1912 לבדן ירדה האוכלוסייה היהודית מ-269,015 תושבים ל-239,967.[21]

במהלך שלטונו הממושך השתמש קרול הראשון רק חמש פעמים בזכות הווטו שלו - אחת הפעמים הייתה כדי לפסול חוק שבא לשלול מהיהודים את הזכות להתגייס ולשרת בצבא רומניה. השירות הצבאי שימש את היהודים כדי לנסות לקדם את קבלת האזרחות הרומנית.[22] קרול ראה את עצמו כבעל גישה חיובית ליהודים והעריך את יכולותיהם המסחריות ואת כישרון הארגון שלהם.[23] ב-1911 הוצא בפרלמנט הרומני חוק שהיה עלול לפגוע בצורה קשה ביהודים חסרי האזרחות - החוק קבע שנוכרי יוכל לעסוק במקצוע מסוים ברומניה רק אם יוכל להוכיח, שבארצו מאפשרים לרומנים לעסוק באותו מקצוע. יהודים חסרי אזרחות זרה לא היו יכולים להוכיח דבר כזה. לאחר פנייה של מנהיגים יהודים התערב המלך שמחה נגד "גזילת הזכות להתפרנס מעבודתה מאוכלוסייה החיה בארץ כבר מאות בשנים". התנגדות המלך הביאה להוספת סעיף הקובע ש"נוכרים חסרי חסות זרה" פטורים מהבאת הוכחות להדדיות בהעסקה[24].

הנצחת זכרו

הנצחת זכרו של קרול הראשון, מייסד בית המלוכה הרומני, התחילה עוד בחייו, כשנקראו על שמו פארק קרול הראשון, גשר המלך קרול הראשון ועוד מקומות. הפעולה נמשכה אחרי מותו ואפילו בתקופה הקומוניסטית, שבה ניסו בתחילה למחוק את זכרו על ידי ניתוץ פסליו, שבו לבסוף לעסוק במפעליו ואף יצרו סרט עליו.

Steel Crown of Romania
כתר הפלדה

כתר הפלדה

קרול הראשון ראה בעצמו ראשית כל איש צבא, לכן גם נכח בקרבת שדה הקרב במערכה הצבאית, שנערכה נגד הצבא העות'מאני ב-1877. בקרבות כיבוש גריביצה לכד הצבא הרומני שלושה תותחים עות'מאניים ולפי הוראות המלך יצר ארסנל הצבא, מהקנה של אחד התותחים, כתר פלדה, הכתר החביב על המלך.

הכתר שימש להכתרתו של קרול ב-1881 ועבר ליורשיו. כתר הפלדה הופיע על סמל סמל רומניה עד סוף 1947, כאשר המשטר הקומוניסטי הדיח את המלוכה וביטל את סמליה.[25]

הסרטים

Independenta Romaniei 005
תמונה מהסרט "עצמאות רומניה", 1912

דמות המלך קרול הראשון הונצחה בסרטי קולנוע אחדים:

  • עצמאות רומניה הוא סרט שהופק ב-1912, בתמיכת המלך ובהשתתפות חיילי צבא רומניה. במאי הסרט היה אריסטידה דמטריאדה (Aristide Demetriade), שגילם בסרט את דמות המלך. סרט זה היה הסרט ההיסטורי הראשון שהופק ברומניה ומשובצת בו גם אימרת המלך על המוזיקה החביבה עליו (שאון המלחמה).
  • מלחמת העצמאות (למען המולדת) הוא סרט שהופק ב-1977, בתקופה הקומוניסטית. הסרט הופק לרגל 100 שנים מאז מלחמת העצמאות הרומנית והמיוחד בו הוא, שלראשונה דמות המלך מוצגת בצורה חיובית ביצירה שהופקה תחת השלטון הקומוניסטי. במאי הסרט היה סרג'יו ניקולאסקו (Sergiu Nicolaescu) וגם בסרט זה מגולמת דמות המלך על ידי הבמאי.
  • קרול הראשון - גורל עבור רומניה הוא סרט שיצא להקרנה ראשונה ב-8 במאי 2009. גם את הסרט הזה ביים סרג'יו ניקולאסקו.

הספרים

דמות המלך קרול מופיעה ברומנים היסטוריים ובביוגרפיות. אשתו, אליסאבטה, מלכת רומניה, הייתה עצמה סופרת ידועה בשם קרמן סילבה וידידתה, אשת החצר, הסופרת מיטה קרמניץ, כתבה בעצמה ב-1903, בגרמנית, ביוגרפיה בשם König Karol von Rumänien. Ein Lebensbild - קרול מרומניה, ביוגרפיה.

הפסלים והמטבעות

Medal Carol I of Romania 2
מדליה עם דיוקנו של קרול הראשון

דמות המלך קרול הראשון הונצחה בפסלים רבים שפורקו ונהרסו בתקופה הקומוניסטית של רומניה. פסל ארד בגודל טבעי, שיצר הפסל הקרואטי איבן מאסטרוביץ' והיה ממוקם בבוקרשט מול ספריית האוניברסיטאית הרומנית, זכה בזמנו לתשבחות רבות, אך גם הוא פורק בתקופה הקומוניסטית. התפרסמו ידיעות על תוכניות לשחזור הפסל הזה על פי רישומים שנותרו בידי יורשי הפסל.[26]

הפול של 1868

עוד בחייו של קרול הוטבע דיוקנו על מטבעות כסף ועל מדליות. המטבע הראשון היה "פול"[27] זהב, שהוטבע ב-1868 ונשא כתובת שנועדה לבחון את יחס המעצמות לשאיפות השליט החדש, "קרול הראשון אדום הרומנים". רומנים לא היו רק בארצו של קרול הראשון, אלא גם באימפריה האוסטרו-הונגרית וגם ארצו של קרול לא הייתה עצמאית, אלא כפופה לשלטון העות'מאני. הוטבע בין מאה למאתיים מטבעות ומרביתן נאספו על ידי העות'מאנים והותכו.

קיימות אגדות על כך שביסוד של ארמון פלש הוטמנו גלילי מטבעות מסוג זה. במוזאון של הבנק הלאומי של רומניה יש שלושה מטבעות כאלה ועוד אחד במוזאון הרומני להיסטוריה. במכירה פומבית, שנערכה בינואר 2010, נמכר מטבע כזה ב-32,500 דולרים אמריקאים.[28]

הפארק והתערוכות

בשנת 1906, במלאת 40 שנים לעלייתו לשלטון ברומניה, ערך קרול הראשון תערוכה בפארק קרול הראשון, גן רחב ידיים בבוקרשט שטופח מ-1900 לקראת חנוכתו זו. בתערוכה הלאומית, שהשתתפו בה עוד כמה ארצות אירופיות, הוצגו הישגי רומניה ב-40 שנות שלטונו של קרול.

בשנת 2006, במוזיאון הלאומי להיסטוריה של רומניה, במלאת 140 שנים לעלייתו לשלטון של קרול הראשון, 125 שנה להכתרתו ו-100 שנים לתערוכה שערך בפארק קרול, נערכה תערוכה היסטורית, שבה הוצגו מסמכים, חפצים שונים, כמו כתר הפלדה, ציורים ותצלומים מתקופת מלוכתו.[15]

אילן יוחסין

אנטון אלויס, נסיך הוהנצולרן-זיגמרינגן
 
אמליה צפירינה, נסיכת זאלם-קירבורג
 
פייר מירא
 
לואיז ד'אסטור
 
קרל לודוויג, נסיך הכתר של באדן
 
אמליה, נסיכת הסן-דרמשטדט
 
קלוד דה בוהארנה
 
קלודין פרנסואז אדריאן גבריאל דה לזיי-מארנזי
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
קרל, נסיך הוהנצולרן-זיגמרינגן
 
 
 
 
 
מארי אנטואנט מירא
 
 
 
 
 
קרל, הדוכס הגדול של באדן
 
 
 
 
 
סטפני דה בוהארנה
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
קרל אנטון, נסיך הוהנצולרן
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
יוזפינה, נסיכת באדן
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
קרול הראשון, מלך רומניה

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ פרופסור ניסטורויו, "שערורית ארמון פלש"
  2. ^ Jurnalul ro. - 10 mai, Regalitatea - Români Sunt al vostru
  3. ^ Enciclopedia României כרך מס' 1, פרק מס' 12, החלק השלישי - החיים הפוליטיים ברומניה תחת קרול הראשון ע' 864
  4. ^ Cotidianul ro. - Momentele monarhiei:cea mai lungă domnie din România
  5. ^ 5.0 5.1 Enciclopedia României כרך מס' 1, פרק מס' 12, החלק השלישי - החיים הפוליטיים ברומניה תחת קרול הראשון ע' 865
  6. ^ מאמר על תולדות המלוכה ברומניה בכתב העת Cotidianul (ברומנית)
  7. ^ ההיסטוריה של מסילות הברזל הרומניות
  8. ^ Republica de la Ploieşti: revolta contra modernităţii (ברומנית)
  9. ^ republicaploiesti.net מאמר לציון 139 שנים מאירועי רפובליקת פלוישט
  10. ^ מירצ'אה יורגולסקו, "רגע מהפכני באמינסקולוגיה", פורסם ברביסטה 22, בגיליון אוגוסט 2002
  11. ^ קרול הראשון, מייסד רומניה המודרנית
  12. ^ היה פעם היפודרום בבוקרשט
  13. ^ גשרי הדנובה
  14. ^ Cotidianul ro. - Momentele monarhiei:cea mai lungă domnie din România
  15. ^ 15.0 15.1 Jurnalul ro. - Din timpul lui Carol I
  16. ^ Jacob de Neuschotz 1819 - 1888 Viaţa şi faptele în texte şi documente (יעקב דה נוישוץ 1819 - 1888 חייו ומעשיו בטקסטים ובתעודות) עמודים 127 - 128
  17. ^ 17.0 17.1 פרופסור יואן סקורטו (Ioan-Scurtu), המעמד הפוליטי-משפטי של היהודים ברומניה (1858 - 2004)
  18. ^ Contribuţia evreilor din România la cultură şi civilizaţie עמוד 96
  19. ^ Evreii din România în texte istoriografice (יהודי רומניה בטקסטים היסטוריוגרפיים) אנטולוגיה בהוצאת הספר - בוקרשט 2004, עמוד 380
  20. ^ Hary Kuller, Presa evreiască din România, Tritonic, Bucureşti - הארי קולר, העיתונות היהודית ברומניה, הוצאת טריטוניק, בוקרשט עמוד 212
  21. ^ Contribuţia evreilor din România la cultură şi civilizaţie עמודים 94 - 95
  22. ^ Carol I şi-a luat în serios misiunea de întemeietor de ţară
  23. ^ מחוץ לארץ, הצבי, 5 במרץ 1886
  24. ^ פנקס הקהילות רומניה, חלק ראשון, הוצאת יד ושם, תש"ל, עמוד ל"ט
  25. ^ Coroana de Otel a regelui Carol I, simbolul independentei Romaniei (ברומנית)
  26. ^ פסל המלך קרול הראשון
  27. ^ "פול" היא המילה הרומנית המתארת מטבע או שטר בשווי עשרים לאי.
  28. ^ Povestea polului lui Carol, o monedă de 100.000 de euro Citiţi mai mult: Povestea polului lui Carol, o monedă de 100.000 de euro > EVZ.ro http://www.evz.ro/detalii/stiri/povestea-polului-lui-carol-o-moneda-de-100000-de-euro-910716.html#ixzz2UfUxFV4F EVZ.ro (ברומנית)
ערך מומלץ
איחוד הנסיכויות הרומניות

איחוד הנסיכויות הרומניות (ברומנית: Unirea Principatelor Române), מכונה גם "האיחוד הקטן" (ברומנית: Mica Unire) היה תהליך פוליטי שקרה באמצע המאה ה-19 על ידי מיזוגן של נסיכות מולדובה ונסיכות ולאכיה (צארה רומנאסקה) לכדי ישות מדינית אחת, שנקראה הנסיכויות הרומניות המאוחדות, תהליך שהיווה נדבך חשוב בהנחת היסודות לייסודה של המדינה הרומנית המודרנית. תהליך האיחוד התבסס על קרבה תרבותית וכלכלית חזקה בין שתי הנסיכויות, וקרה בפועל על ידי בחירת קולונל מולדבי בשם אלכסנדרו יואן קוזה כשליט הנסיכויות ב-5 בינואר 1859 בנסיכות מולדובה ו-24 בינואר 1859 בואלאכיה. על כן, ה-24 בינואר הוא חג לאומי ברומניה ונקרא יום איחוד הנסיכויות הרומניות (ברומנית: Ziua Unirii Principatelor Române).

התהליך החל בשנת 1848 עם השלמת איחוד המכסים בין מולדובה לבין ולאכיה, בתקופת שלטונם של מיכאיל סטורדזה, וגיאורגה ביבסקו בהתאמה. מהלך זה קרה הואץ כתוצאה ממלחמת קרים מתוך מטרה לעצור אשאיפותיה הגאופוליטיות של האימפריה הרוסית בדנובה התחתונה, מבלי לחזק את האימפריה העות'ומאנית, שהסתמכה על הנסיכויות. הצבעה בעד האיחוד בשתי המדינות, קרתה כאשר דיוואנים אד-הוק (אסיפות בעלי אופי ייצוגי) משתי הנסיכויות הצביעו בעד מינוי ראש ממשלה משותף. אור ירוק בינלאומי למהלך פוליטי זה ניתן במסגרת הסכמת פריז בו הכירו המעצמות באיחוד בין שתי הנסיכויות. ב-24 בינואר 1859 מנהיג איגוד מקצועי מולדבי אלכסנדרו יואן קוזה נבחר נסיך מולדביה וולאכיה, מהלך שהביא את שתי המדינות להיות באוניה פרסונלית, הנסיכויות הרומניות המאוחדות. בשנת 1862, עם איגודים בשתי המדינות, קוזה מאוחדת בפרלמנט ובממשלה, השיגה איחוד פוליטי. לאחר הדחתו מהשלטון ב-1866, האיחוד המשיך להתחזק, ליורשו מונה הנסיך קרול הראשון, מלך רומניה והחוקה החדשה שאומצה קבעה כי המדינה החדשה נקראת ממלכת רומניה.

אלכסנדרו ג. גולסקו

אלכסנדרו ג. גולסקו (ברומנית: Alexandru G. Golescu;‏ 1819 - 15 באוגוסט 1881) היה מהפכן ופוליטיקאי רומני, שכיהן כשר דתות, שר אוצר, ראש ממשלה, שר הפנים ושר החוץ. הוא נודע גם בשמות "ארפילה" (Arăpilă) ו"נגרו" (Negru) ואפילו נהגו לכתוב את שמו "Alexandru Golescu-Negru".

לאחר סיום לימודי תיכון בבוקרשט, נסיכות ולאכיה, המשיך ללימודי הנדסה בפריז, צרפת, שם הוסמך כמהנדס. ב-11 באוגוסט 1839 ייסד בפריז, יחד עם יון גיקה ודומיטרו ברטיאנו את "החברה למען השכלת העם הרומני". גולסקו שב לרומניה ב-1940 ומילא תפקידים בירוקרטיים שונים. ב-1943 השתתף, יחד עם אחרים, בהקמת החברה המהפכנית הסודית "האחווה" (Frăția). ב-1944 חזר ללימודים בצרפת, לימודי היסטוריה וכלכלה.

באפריל 1848 היה מעורב בהכנת המהפכה בבוקרשט ועם הקמת הממשלה הזמנית נשלח כסוכן שלה לקונסטנטינופול תחילה ולאחר מכן לפריז, שם נשאר לאחר דיכוי המהפכה. הוא חזר לנסיכות ולאכיה בנובמבר 1856 וב-1857 נבחר לאספה המכוננת. גם תחת שלטונו של אלכסנדר יואן קוזה היה ציר בפרלמנט של נסיכות מולדובה ושר הדתות בין 11 באוקטובר 1859 ובין 28 במאי 1860,

תחת שלטונו של קרול הראשון, מלך רומניה, מילא תפקידי שרים ואפילו ראש ממשלה. לאחר שנכשל בהעברת חוק מסוים, הגיש את התפטרותו, אך המלך הטיל עליו להקים את הממשלה החדשה. המגעים להקמת הממשלה לא עלו יפה, לכן החליט לעזוב.

דומניטור

דומניטור (ברומנית: Domnitor), היה תוארו של שליט הנסיכויות הרומניות המאוחדות, שהפכו לרומניה, בין השנים 1859–1881.

את התואר דומניטור נשאו רק שני שליטים. האחד, אלכסנדרו יואן קוזה, שנבחר בנפרד בנסיכות מולדובה ובנסיכות ולאכיה ובכך נוצרה אוניה פרסונלית שכונתה בשם "הנסיכויות הרומניות המאוחדות" ומאוחר יותר רומניה, והשני, קרול הראשון, מלך רומניה, שנשא בתואר עד להכתרתו כמלך ב-1881.

התואר דומניטור מיוחד לרומניה ונגזר מהמילה הרומנית Domn, שמשמעותה: "אדון". השליטים הקודמים של הנסיכויות הרומניות כונו בתואר וויווד או חוספודר.

האקדמיה הרומנית

האקדמיה הרומנית (ברומנית: Academia Română) היא המוסד הרומני הגבוה ביותר בתחום התרבות והמדע.

האקדמיה נוסדה ב-1 באפריל 1866 ונקראה תחילה "החברה הספרותית הרומנית" (Societatea Literară Română), מ-1867 "החברה האקדמית הרומנית" (Societatea Academică Română) ומ-1879 האקדמיה הרומנית.

ייסוד האקדמיה הרומנית התרחש באותה שנה בה עלה לשלטון ברומניה מייסד המלוכה הרומנית, קרול הראשון, מלך רומניה, שהיה מ-1867 חבר כבוד של האקדמיה הרומנית ומ-1879 עד 1914 נשיא כבוד ופטרון של האקדמיה.

ההמנון המלכותי הרומני

רעיון ההמנון המלכותי הרומני (ברומנית: Imnul Regal) הועלה בנסיכויות הרומניות החל משנת 1840. ב-1862 נערכה תחרות לבחירת ההמנון של הנסיכויות הרומניות המאוחדות וזכה בה השיר שיר לכת וקבלת הדגל והוד מעלתו הנסיך השליט, שחיבר סגן משנה הכנר אדוארד היבש.

ההמנון הוחלף ב-1881, לרגל הכתרתו של קרול הראשון, מלך רומניה, בשיר "ההמנון המלכותי", הידוע גם בשם "יחי המלך!", על פי מילים של וסילה אלכסנדרי. ב-1898 ג'ורג'ה אנסקו עיבד את ההמנון והכליל אותו ביצירתו "פואמה רומנית אופוס 1".

הזרמים ביהדות רומניה

איחוד נסיכות מולדובה ונסיכות ולאכיה באוניה פרסונלית תחת אלכסנדרו יואן קוזה ולאחר מכן תחת קרול הראשון, מלך רומניה, יצר ישות מדינית חדשה בשם רומניה. האיחוד הזה הוביל גם לאיחוד בין יהדות נסיכות מולדובה ובין יהדות ולאכיה ומאוחר יותר, עם התרחבות גבולות רומניה, נכללו ביהדות רומניה גם יהדות טרנסילבניה, כולל מרמורש ובאנאט, יהדות בוקובינה ויהדות בסרביה.

הנסיכויות הרומניות המאוחדות

הנסיכויות הרומניות המאוחדות הייתה ישות מדינית במחצית השנייה של המאה ה-19 שנוצרה מאוניה פרסונלית של נסיכות מולדובה ונסיכות ולאכיה תחת שלטונו של הדומניטור אלכסנדרו יואן קוזה.

ביום 5 בינואר 1859 נבחר אלכסנדרו יואן קוזה להיות שליט נסיכות מולדובה וכעבור 19 ימים, ב-24 בינואר, באותה שנה, בחרו אותו גם תושבי נסיכות ולאכיה להיות שליטם ובכך יצרו ישות מדינית חדשה, הנסיכויות הרומניות המאוחדות או בשם הרשמי "הנסיכויות המאוחדות של ולאכיה ומולדובה". בחירות אלה נועדו לעקוף החלטת המעצמות בעניין הנסיכויות, החלטה שרצתה להעמיד שושלת זרה בראשן. כעבור זמן לא רב התחרטו הרומנים, הדיחו את הדומניטור קוזה ובחרו לעצמם דומניטור חדש ממוצא זר, את מי שעתיד היה להיות קרול הראשון, מלך רומניה. והוא שלט בנסיכויות עד לקבלת עצמאות מהאימפריה העות'מאנית והפיכתן למונרכיה בשם ממלכת רומניה.

וילהלם, נסיך הוהנצולרן

וילהלם, נסיך הוהנצולרן (בגרמנית: Wilhelm von Hohenzollern;‏ 7 במרץ 1864–22 באוקטובר 1927), היה גנרל גרמני ונסיך הוהנצולרן-זיגמרינגן.

יון ברטיאנו

יון קונסטנטין ברטיאנו (ברומנית: Ion Constantin Brătianu‏; 2 ביוני 1821 - 16 במאי 1891) היה אחד הדמויות המרכזיות בפוליטיקה הרומנית במאה התשע עשרה, ויחד עם המלך קרול הראשון, היה האדריכל הראשי של רומניה המודרנית.

לאחר שהשתתף במהפכת 1848 בבוקרשט, עבר ברטיאנו לפאריז, שם פעל למען האיחוד והאוטונומיה של נסיכויות דנוביה, מולדביה ווולאכיה. ברטיאנו היה חבר ב"מחנה הלאומי" (Partida Naţională) בתקופת שלטונו של אלכסנדרו יואן קוזה, ובשנת 1875 הקים את המפלגה הלאומית ליברלית, יחד עם אחיו דומיטרו. כיהן כראש ממשלת רומניה בשלוש קדנציות: יולי, 1868 - 28 בנובמבר 1868; 24 ביולי 1876 - 9 באפריל 1881; 9 ביוני 1881 - 20 במרץ 1888. כראש ממשלה הוא מילא תפקיד מכריע בהבטחת עצמאות רומניה במלחמת רוסיה-טורקיה בשנים 1877-78 ובקונגרס ברלין (1878). כמו כן כיהן ברטיאנו כשר ההגנה וכשר האוצר של רומניה. כשר האוצר מילא ברטיאנו תפקיד חשוב בעיצוב החוקה הרומנית בשנת 1866. הוא היה מעורב בהבאתו של קרול הראשון, מלך רומניה לרומניה אך היה גם מעורב בקשר להפלתו, המכונה רפובליקת פלוישט.

כוכב רומניה

כוכב רומניה (ברומנית: Steaua României) הוא מסדר לאומי רומני, העיטור הגבוה ביותר המוענק על ידי ממשלת רומניה.

המסדר נוסד על ידי אלכסנדרו יואן קוזה ב-1864 והוענק בתקופתו בצמצום רב. לאחר הכרזת העצמאות של רומניה, ב-1877, אישר קרול הראשון, מלך רומניה את המסדר בחוק מיום 10 במאי 1977. המסדר בוטל ב-1948, כשעבר השלטון לידי הקומוניסטים וחודש ב-1998.

יש חמש דרגות למסדר, אבירים, קצינים, קומנדרים, קצינים בכירים וצלבים גדולים.

כיכר המהפכה (בוקרשט)

כיכר המהפכה (ברומנית: Piața Revoluției) היא כיכר עירונית מרכזית במגזר מספר אחת, בבוקרשט, בירת רומניה. בעבר נשאה הכיכר את השמות כיכר הארמון (Piața Palatului) וכיכר גאורגה גאורגיו-דז' (Piața Gheorghe Gheorghiu-Dej). כאן ב- 21 בדצמבר 1989, החל משטרו של ניקולאי צ'אושסקו להתפורר. קהל גדול של מעל 100,000 איש שהובאו לעודד בצייתנות את צ'אושסקו, ולמעשה מחו ושרקו שריקות בוז. משולש שיש לבן, עם הכיתוב Glorie martirilor nostri (תהילה לקדושינו) מצביע אל המרפסת הנמוכה שמעל פתח הכניסה לבניין, (שהיום הוא מתפקד כמשרד הפנים), משם קיים צ'אושסקו את נאום הציבור האחרון הזה. בשעת בוקר מאוחרת הוא נמלט במסוק מגג הבניין.הכיכר מוקפת מבנים חשובים ובהם: הארמון המלכותי של בוקרשט המארח את מוזאון האומנות, אתנאול רומן (אולם קונצרטים), ארמון מוסד אוניברסיטת קרול הראשון, שמארח את הספרייה האוניברסיטאית המרכזית, ארמון מיניסטריון הפנים, כנסיית קרצולסקו ובית המלון אתנאה פאלאס הילטון.

בכיכר מוצבים הפסל הרכוב בבוקרשט של קרול הראשון, מלך רומניה ופסל נוסף, עמוד גבוה של שיש לבן, לזכר הנופלים במהפכה הרומנית.

מסדר העיט השחור

מסדר העיט השחור (בגרמנית: Hoher Orden vom Schwarzen Adler) היה מסדר האבירות הגבוה ביותר בחשיבותו בפרוסיה. אות האבירות במסדר חולק לראשונה ב-17 בינואר 1701 על ידי פרידריך הראשון, מלך בפרוסיה ובפעם האחרונה חולק ב-1918 על ידי וילהלם השני, קיסר גרמניה בעת גלותו בהולנד בתום מלחמת העולם הראשונה (לאשתו השנייה). בכל שנות המסדר התמנו בו לאבירים 407 אישים, בהם שליטי פרוסיה וגרמניה לדורותיהם, שליטים זרים וקציני צבא מצטיינים או מדינאים בולטים.

סינאיה

סינאיה (ברומנית: Sinaia) היא עיר קיט ברומניה, בעמק הפרחובה, במחוז פרחובה, במרחק של כ-60 ק"מ מהעיר פלוישטי ו-35 ק"מ מהעיר ברשוב.

סינאיה ממוקמת על מורדות הרי בוצ'ג'י Bucegi בגובה שבין 798 ובין 1055 מטר על פני הים. סביב העיר רואים את המורדות המיוערים של ההרים פורניקה (הנמלה) Furnica, זגרבורה Zgarbura, קולצי לוי ברבש (הניבים של המזוקן) Colţii lui Barbeş וקולמאה איזבורולוי (פסגת המעין) Culmea Izvorului. במרחק של 125 קילומטרים נמצאת עיר הבירה, בוקרשט ובמרחק של 106 ק"מ – נמל התעופה הבינלאומי בוקרשט אנרי קואנדה (עד 2004 נקרא "נמל התעופה בוקורשטי-אוטפני").

האטרקציות התיירותיות העיקריות הן: ארמון פלש Castelul Peleş ששימש למגורי הקיץ של המלך קרול הראשון מלך רומניה, מנזר סינאיה והקזינו המקומי.

העיר סינאיה קרויה על שם הר סיני. מייסד העיר, הספטאר מיכאיל קנטאקוזינו, אחיו של השליט שרבאן קנטאקוזינו, שערך מסע לארץ הקודש וביקר בהר סיני, במנזר סנטה קתרינה, בנה מנזר לזכר מסעו וחזרתו בשלום בשנת 1690 ומסביב למנזר התפתחה העיר.

סמל רומניה

סמל רומניה אומץ בהחלטת הפרלמנט ב-10 בספטמבר 1990. הוא מבוסס הסמל ממלכת רומניה (בין השנים 1922-1947).

המרכיב המרכזי של הסמל הוא עיט בצבע זהב, אשר מחזיק צלב במקורו, כתר על ראשו, וחרב ושרביט בציפורניו. הסמל נצבע ב-3 צבעי הדגל - אדום, צהוב, כחול.

פארק קרול הראשון

פארק קרול הראשון (רומנית: Parcul Carol I) הוא גן ציבורי גדול מאוד בבוקרשט, ברומניה. הגן נמצא במגזר הרביעי של בוקרשט על גבעת הפילארט (Dealul Filaretului).

הגן, ששטחו 360 דונם, טופח בשנים 1900 עד 1906 לקראת חנוכתו ב-1906 לכבוד 40 שנות שלטון של קרול הראשון, מלך רומניה. טיפוח הגן נעשה על פי תוכניותיו של אדריכל הנוף Eduard Redont. בחנוכת הפארק נפתחה בו תערוכה בה הוצגו הישגי רומניה במהלך 40 שנות שלטונו של קרול הראשון.

ברחבי הפארק יש אנדרטאות, שלושה פסלים גדולים (היפהפייה הנרדמת ושני ענקים) ואגם מלאכותי. הפארק מכיל גם כמה מבנים ובהם המוזאון הטכני הלאומי על שם דימיטריה לאונידה, המכון האסטרונומי של האקדמיה הרומנית ובעבר היה גם היכל האומנויות (עד 1938 זה היה המוזאון הצבאי).

ליצירת הגן נשתלו 4,206 עצים גדולים, 5,983 עצי מחט ו-42,215 שיחים.

פטרה פ. קארפ

פטרה פ. קארפ (ברומנית: Petre P. Carp; ‏29 ביוני 1837 - 19 ביוני 1919) - מדינאי רומני, אשר שירת פעמיים כראש ממשלת רומניה.

פרדיננד הראשון, מלך רומניה

פרדיננד הראשון, מלך רומניה (24 באוגוסט 1865–20 ביולי 1927), היה מלך רומניה מ-10 באוקטובר 1914 ועד ליום מותו.

קרול

קַרוֹל (CAROL0) הוא שם פרטי הנפוץ, בגרסאות ובצורות שונות, במספר רב של ארצות. השם ניתן לאצילים ומלכים ברבות מארצות אירופה. מקור השם בגרמנית עתיקה, ומשמעו "אדם חופשי". גם שם משפחה יהודי קְרוּל (CROLL) שמקורו במילה סלאווית שמשמעה "מלך"תבנית:הערת שוליים.

האם התכוונתם ל...

רומניה במלחמת העולם הראשונה

עם פתיחת מלחמת העולם הראשונה שמרה רומניה על נייטרליות כלפי הצדדים הלוחמים, מכרה את יבוליה במחירים טובים, ציידה את צבאה וניהלה משא ומתן עם הצדדים תוך בחינת הסיכויים והסיכונים. ב-1916 הצטרפה רומניה לצד ההסכמה הלבבית ובהמשך היה שטחה זירה למלחמה, חלק גדול ממנה, כולל בירתה, נכבש והממשלה עברה ליאשי. בסיום המלחמה הייתה רומניה בצד המנצח וקיבלה תמורה טריטוריאלית גדולה, אך היה מחיר לכך.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.