קרב קדש

קרב קדש היה קרב גדול בין צבאות מצרים והאימפריה החיתית, שהתחולל בסוף מאי או סוף יוני סביב 1274 לפנה"ס לפי הכרונולוגיה הנמוכה של המזרח הקרוב הקדום (תאריכים אפשריים נוספים הם שנת 1300 או 1286 לפנה"ס), בסמוך לעיר קדש.[3] הקרב היה שיאו של מסע מלחמה מצרי, שנועד להכריע מחלוקת ארוכת שנים בין מצרים לבין האימפריה החתית סביב השליטה בלבנון ובסוריה הדרומית ובדרכי המסחר שעברו בהן. הקרב הסתיים, אמנם, ללא הכרעה טקטית, אך הניצחון האסטרטגי במלחמה היה של החתים, ורעמסס נאלץ לחזור למצרים. בסופו של דבר, הצדדים חתמו על הסכם שלום כ-16 שנה אחרי פרוץ מעשי האיבה.

הקרב, שהתרחש באזור שנמצא כיום בדרום-מערב סוריה, הוא הקרב הראשון בהיסטוריה האנושית, שנותר בידינו תיעוד מפורט למדי שלו במקורות העתיקים, כולל תנועות הצבאות היריבים והיערכותם לפני הקרב, והשתלשלות המאורעות במהלכו. הקרב גם נחשב אחד מקרבות המרכבות הגדולים בהיסטוריה, אם לא הגדול מכולם, משום שהשתתפו בו אלפי מרכבות משני הצדדים.

קרב קדש
מלחמה: מלחמה בין החתים למצרים
Ramses II at Kadesh

רעמסס השני מסתער על החתים במרכבתו. תחריט ממקדש אבו סימבל המתאר את קרב קדש
מקום: קדש (מזוהה כיום עם תל נבי מנד שבסוריה, 24 ק"מ דרומית מערבית לחומס בסוריה)
34°33′20″N 36°29′53″E / 34.555487°N 36.498028°E 
תוצאה: תיקו טקטי, ניצחון אסטרטגי לחתים
הצדדים הלוחמים
מפקדים
כוחות

כ-2,000 מרכבות (כ-4,000 לוחמי מרכבות), כ-20,000 חי"ר

לפי מקורות מצריים: 3,700 מרכבות (כ-11,000 לוחמי מרכבות), כ-40,000 חי"ר[1]
ייתכן שמספרם היה נמוך בהרבה ולא עלה על 15,000 חיילים (חי"ר ולוחמי מרכבות ביחד)[2]

אבידות

לא ידוע

לא ידוע

רקע

מצרים

אחרי גירוש החיקסוס הקימו המצרים אימפריה שהשתרעה ממצרים עד סוריה, פניקיה וארץ ישראל. אזור זה היה בעל חשיבות כלכלית רבה בעולם העתיק כי דרכו עברו דרכי המסחר בין מצרים למסופוטמיה ובין מצרים לאסיה הקטנה. אזורים אלו מתאפיינים בפוריות רבה, עניין בעל חשיבות ממדרגה ראשונה בעולם העתיק. העיר קדש (קינזה בהגייה החתית) שכנה בעמק בעל חשיבות אסטרטגית, דרכו עברו דרכי המסחר. הטראומה שגרם הכיבוש החיקסוסי גרמה לכך שהמצרים שאפו לקיים שליטה ישירה בכנען ואף מעבר לו כדי למנוע פלישה דומה בעתיד.[4]

האימפריה המצרית חלקה את גבולה הצפוני והצפון-מזרחי עם ממלכת מיתני. מיתני הייתה ממלכה חזקה ששטחה כלל את רובה של סוריה, חלקים מטורקיה וחלקים גדולים מצפון עיראק של היום. מיתני הוכרעה על ידי החתים כמה עשרות שנים לפני קרב קדש. נפילתה של מיתני ומדינות קטנות נוספות חשפה את מצרים לחיכוך עם האימפריה החתית הגדולה. משנפלה מיתני, נפלו גם המדינות הקטנות בסוריה תחת העול החתי. גם מצרים איבדה את הטריטוריות שלה (כולל קדש) בסוריה הדרומית בתקופת שלטונו של אחנתון, שהעדיף להתרכז בבעיות פנים והזניח את ענייני החוץ. לאחר מותו של אחנתון שקעה מצרים במערבולת פנימית, ולא התפנתה להשבת השטחים שאבדו לה בסוריה.

בתקופת שלטונו של סתי הראשון התאוששה מצרים מהמערבולת הפנימית שבה הייתה נתונה, ייצבה את שלטונה בנחלותיה הצפוניות, שלטון שהתרופף בדור הקודם, והחזירה לשליטתה את אזור סוריה הדרומית. נראה שגם קדש הייתה נתונה תחת מרות מצרית.[5] שליטה מצרית על העיר הציבה איום ממשי על גבולה הדרומי של האימפריה החתית. לא ברור מן המקורות מדוע שליט קדש ניתק עצמו מן המצרים והעביר את תמיכתו לחתים, אך כנראה שיד החתים הייתה בדבר והם תמכו בשליט קדש או הבטיחו לו את תמיכתם.[5]

שנים אחדות לאחר מותו של סתי החליטו החתים להחזיר לעצמם את השליטה בדרכי המסחר של סוריה הדרומית. הם הצליחו לספח את העיר קדש, ששכנה במיקום אסטרטגי באזור, וממלכת אמורו, שישבה באזור, קיבלה את השליטה החתית בברכה. מלכי האמורו קיוו שהמלחמה שלבטח תפרוץ בין שתי האימפריות הגדולות על השליטה בדרכי המסחר תיטיב עמם, בכך שתחליש את שתיהן. רעמסס השני, הפרעה החדש, לא הסכים, כצפוי, לחידוש ההשפעה החתית בסוריה הדרומית, ובשנה החמישית למלכותו גייס את צבאו ויצא צפונה במטרה להשיב את קדש לשלטון מצרים. בעיר זו, החולשת על דרכי המסחר באזור, רצה רעמסס לבסס את שלטונו.

החתים

Hittite Empire he
מצרים והחתים

ממלכת החתים הייתה אימפריה חזקה ששכנה בטורקיה ובצפון סוריה של היום. הקרב התרחש כשהאימפריה החתית הייתה בשיא כוחה. היא הצליחה לגייס אלפי מרכבות ועשרות אלפי חיילים רגלים למערכה. האימפריה החתית הייתה נתונה במשבר פנימי חריף בדורות הקודמים, אך בימי סבו של מוותליש השני - שוּפִּילוּלְיוּמַש - התאוששו החתים מהשפל שבו היו נתונים וייצבו את שלטונם באנטוליה. תחת הנהגתו הנבונה של שופילוליומש הצליחו החתים להדביר את ממלכת מיתני. מפלת מיתני הביאה לכניעת הממלכות האחרות בצפון סוריה בפני החתים. הוא הקים על חלק משטחה של מיתני את הממלכה הואסלית חניגלבת.

שופילוליומש מת, ככל הנראה, ממגפה שהובאה לאנטוליה. ארנוואנדש השני, בנו, מת כנראה אף הוא ממגפה זו, ותקופת מלכותו הייתה קצרה מאוד. עם מות אחיו ירש את הכתר מורשיליש השני והוא צעיר בימים. הכנעת מיתני בידי שופילוליומש הביאה לשחרורה של ממלכת אשור מידי הממלכה החורית. אשור־אוּבַּלַיט הראשון כבש מידי מורישיליש חלקים מהאזור שבו שלטה מיתני. פעולות מרד החלו בארזוה שבמערב אנטוליה, ומורישיליש נאלץ להיאבק בשליטי האזור עד להרגעתו. סכנה נשקפה גם מצד שבט הכשכש בו נאבק מורשיליש שנים ארוכות, ללא הצלחה ראויה לציון. מותו של אחיו פּיַשילי הידוע גם בשם שר־כושוח, הביא למרידה כללית בסוריה, אך המרד דוכא במהרה.

הצבאות

החתים

Ramesseum siege of Dapur
קרב קדש. תחריט על קיר של מקדש רעמסאום בנקרופוליס של תבאי

הצבא החתי, בדומה לצבאות אחרים במזרח התיכון העתיק, היה מורכב מחיל רגלים וחיל מרכבות. בניגוד למצרים, הזרוע ההתקפית העיקרית של צבאם הייתה המרכבות. המרכבות החתיות היו כבדות יחסית ומאוישות על ידי צוות של שלושה אנשים: לוחם מוגן בשריון קשקשים, נהג שלא היה מוגן בשריון, ונושא מגן שאחז במגן עץ גדול, ותפקידו היה להגן על שני אנשי הצוות האחרים מחצים וכלי ירי אחרים. הסוסים היו מוגנים לרוב בשריון עור עבה, ולעיתים אפילו בשריון קשקשים. הנשק העיקרי של המרכבה היה רומח ארוך, והטקטיקה העיקרית הייתה הסתערות לעבר מערך האויב במטרה לשבור את שורותיו ולפנות את הדרך לחיל הרגלים החתי. חיל הרגלים היה אמור לסיים את המלאכה ולחסל את האויב לאחר שנשברו שורותיו בהסתערות המרכבות.

החי"ר החתי היה מורכב בעיקר מחיל רגלים קל ובינוני. חימושם היה דומה לחימוש שאר הצבאות של התקופה – חניתות, חרבות, קשתות וכיוצא באלה. בניגוד למרכבות, השירות בחיל רגלים לא נחשב יוקרתי ורוב חיילי החי"ר לא היו חיילים מקצועיים, אלא איכרים שגויסו למערכה מוגבלת. כתוצאה מכך איכותו של חיל הרגלים החתי הייתה דלה לעומת חיל הרגלים המצרי. אמנם, רגלים רבים גויסו גם מקרב שכירי חרב מקצועיים, אך עדיין נפל החי"ר החתי באיכותו מחיל הרגלים המצרי.

ההכנות החתיות לקרב היו נרחבות ביותר. מלבד צבא הממלכה שגויס בהיקף גדול, נשלחו למסע המלחמה גם צבאותיהם של בעלות ברית ושליטים וסאלים, הכפופים לשלטון החתי כמו מיתני, אוגרית ואחרים.

המצרים

הצבא המצרי היה מורכב מארבעה גייסות, כל אחד בן 5,000 לוחמים. מתוכם 4,000 היו לוחמי חי"ר, ו-1,000 היו חיילים שאיישו 500 מרכבות שסופקו לכל גיס. שמות הגייסות היו קבועים והתבססו על האלים המצריים. הגייסות שלקחו חלק במערכה בקדש הם: אמון, רע, סת ופתח'.

בניגוד לחתים, הזרוע העיקרית של הצבא המצרי הייתה החי"ר. חיילי החי"ר המצרי היו מקצועיים ולרוב באו ממשפחות חיילים משוחררים ("וטרנים"), כי נהוג היה לחלק קרקע חקלאית לחיילים שסיימו את שירותם, בתנאי שצאצאיהם ישרתו בצבא. כתוצאה מכך היה החי"ר המצרי מיומן ואיכותי עד מאוד. הוא התחלק לחי"ר קל וחי"ר כבד, כאשר הכבד היה חמוש בדרך כלל בחנית ארוכה ובגרזן קרב או חרב מעוקלת, וסודר במבנה צפוף שהזכיר את הפלנקס היווני. הקל היה חמוש בקשת מורכבת ובכלי הטלה שונים. לצד החי"ר שגויס מבני מצרים, שירתו בצבא המצרי גם שכירי חרב רבים, וכן גייסות מעמים כבושים.

המרכבות המצריות היו קלות תנועה ואוישו על ידי שני אנשי צוות בלבד – נהג וקשת. המצרים לא השתמשו ברומחים ולא הסתערו על האויב במטרה לשבור את שורותיו, אלא העדיפו לחוג סביבו ולפגוע באנשיו באמצעות מטחי חצים מטווח קצר. בדומה למרכבות החתיות, רק הקשת היה מוגן בשריון קשקשים ואילו הנהג נאלץ להסתפק במיגון עשוי מבד עבה או שלא היה מצויד כלל במיגון. על מנת לספק לו הגנה כלשהי, הוא צויד במגן עץ גדול. מלבד נהיגה במרכבה, הוא אמור היה להגן במגינו גם על הקשת שלצידו.

בנוסף לגייסות הרגילים, הצבא המצרי שנטל חלק בקרב קדש כלל כוח נוסף שנקרא בפיהם "נערין" או "נערן". מקורו, הרכבו וגודלו של כוח זה אינם ידועים, אך בגלל אופיו השמי של השם, סוברים חלק ניכר מהחוקרים שמדובר ביחידה של שכירי חרב מכנען או יחידה של אחת מהממלכות הואסליות של מצרים בכנען, שסופחה לצבא המצרי. פירוש המילה "נערין" הוא "בחורים צעירים". שם זה לא היה מקובל בצבא מצרים והגייסות העיקריים נקראו על שם האלים השונים. עקב שתיקת המקורות המצריים הוצעו שלל תאוריות למקורו של הכוח הזה. אחדים טוענים שהוא היווה חלק מגיס סת, אחרים טוענים שמדובר בבעלי ברית כנענים. סברות אחרות הן שמדובר ביחידה עילית מצרית, או חלק מגיס אמון. כל אלה הן השערות בלבד, ניתן לומר בוודאות רק שהייתה זו יחידה שלחמה היטב בקרב קדש, וקבעה במידה רבה את גורל הקרב.[6][7]

המצרים גייסו את כל צבא השדה למערכה: כל ארבעת הגייסות המצריים לקחו חלק במסע המלחמה של רעמסס שיצא מעיר הבירה פר-רעמסס. עליהם הוסיפו שכירי חרב רבים (השרדנה מוזכרים במפורש בסטלה מטאניס) וחייבו את השליטים הווסאלים של כנען לשלוח להם כוחות צבא.[8]

הקרב

המארב החתי

Qadesh1
המארב החתי

הצבא המצרי יצא ממצרים בסוף אפריל או בסוף מאי, הוא צעד ב"דרך הים", שעברה דרך מדבר סיני ועזה והגיע אחרי מסע של 30 יום לאזור קדש.

מן התיעוד המצרי עולה שכוח החלוץ של הצבא המצרי, שכלל את משמר הראש של פרעה ואת גיס אמון תחת פיקודו האישי של רעמסס, חנה ביום התשיעי לחודש השלישי של הקיץ (סוף מאי) במקום שזוהה בשנת 1925 על ידי האגיפטולוג האמריקאי ג'יימס הנרי ברסטד כ"קמואט אל-הרמל", בגדה המערבית של נהר האורונטס (נהר עאסי, נהר היוצא מבקעת הלבנון, חוצה את סוריה מדרום לצפון ונשפך לים התיכון בטורקיה). שלושת הגייסות האחרים של הצבא המצרי היו במרחק של חצי יום עד יום צעידה ממקום החניה של רעמסס. המקורות המצריים פחות ברורים ביחס לאירועים שהתרחשו לאחר מכן. חלק מן החוקרים טוענים שהקרב התחולל בתשעה בחודש, אך סביר יותר להניח שהוא התרחש למחרת, בעשרה בחודש, כי יש לקחת בחשבון את הקשיים הלוגיסטיים הכרוכים בחציית נהרות שעמדו בפני הצבאות באותה התקופה.

בשעות הבוקר החל כוח החלוץ המצרי לחצות את האורונטס בקרבת מקום שהמצרים קראו לו שבטונה. חפירות ארכאולוגיות מזהות את המקום עם תל מעיין. כוח החלוץ המצרי המשיך להתקדם צפונה ממערב לעיר קדש. לאחר החצייה תפסו המצרים שני רועי צאן מבני שאסו ותשאלו אותם לגבי מיקומו של הצבא החתי. הרועים מסרו להם שהחתים, שנבהלו מהתקדמות הצבא המצרי, נסוגו לאזור אלפו (בימינו העיר חלב בסוריה), כ-200 ק"מ צפונית לקדש. רעמסס שהיה בטוח עתה ביכולתו לכבוש את קדש, ולא חשש מהצבא החתי בעקבות המידע שנימסר לו, החליט לעצור את התקדמותו, להקים מחנה במרחק קצר מצפון-מערב לקדש, ולהמתין שם להצטרפות הגייסות האחרים של צבאו לכוח החלוץ.

לפי המקורות המצריים, שני רועי הצאן נשלחו בכוונה על ידי המלך החיתי כדי להטעות את המצרים. למעשה הצבא החתי נמצא במרחק קצר מכוח החלוץ המצרי וחנה בגדה המזרחית של האורונטס ממזרח לתל קדש. למחרת בבוקר תפסו המצרים שני סיירים חתים, ולאחר שעינו אותם, הם סיפקו להם מידע מדויק בדבר המיקום והכוונות של האויב. בדרך זו גילו המצרים כי הצבא החתי חונה במלוא עוצמתו קילומטרים אחדים מזרחית אליהם. בכל אותה העת, החתים היו מודעים לנוכחות הצבא המצרי בקרבתם ועקבו אחרי תנועותיו. משנודע הדבר לרעמסס, הוא כינס התייעצות בה נזף קשות במפקדיו הבכירים על המחדל המודיעיני, והחליט לשגר מיד שליחים לגייסות העורפיים שלו, כדי להורות להם לנוע במהירות צפונה ולחבור לכוח החלוץ. למרות הסכנה, נשאר רעמסס במחנהו ולא ניסה לסגת דרומה אל מעבר לאורונטוס.

הגיס של רע היה הקרוב ביותר לכוח החלוץ של רעמסס. עם שחר הוא החל בתנועה לכיוון מחנהו של פרעה, שנמצא כ-10 קילומטרים צפונית לו. הגיס חצה את האורונטס והתנהל בשדרת מסע שאורכה כארבעה ק"מ. נהר האורנטס רחב מכדי לאפשר לכוח גדול לחצות אותו במהירות. לכן החתים העבירו מבעוד מועד כוח, שכלל אלפי מרכבות, לגדה המערבית של הנהר, והציבו מארב לכוח המצרי בחורשה ליד אחד מהיובלים של האורונטס, הידוע בשם "אל מוקדיה".[9] נראה כי המארב הוצב כקילומטר מזרחית לנתיב ההתקדמות של גייס רע וכלל את מרבית המרכבות החתיות (2,500 מרכבות מתוך 3,500) (חלק מהמקורות חולקים על מספר זה, ששאוב מתוך תעודות מצריות, ומעריכים שהכוח החתי היה קטן יותר). שדרת המסע המצרית הופתעה לחלוטין מהמתקפה החתית, והמרכבות המצריות לא הספיקו לצבור תאוצה לפני שנשטפו על ידי הכוח התוקף. המרכבות החתיות התנגשו במלוא המהירות במרכז השדרה המצרית, רמסו את הרגלים המצריים המופתעים, וערכו בהם טבח. החיילים שלא נהרגו בהתקפה הראשונה נתקפו בהלה והתחילו לנוס על נפשם.

הקרב בתוך המחנה המצרי

Qadesh2
נסיגת גיסת רע, פריצת החתים למחנה אמון והערכות רעמסס למתקפת הנגד
Qadesh3
התגבורת החתית ונסיגתם

חלק משרידי גיס רע נמלטו צפונה לכיוון המחנה של גיס אמון, כשהחתים דולקים בעקבותיהם. המרכבות החתיות ניצלו את האנדרלמוסיה שיצרו המוני הנמלטים ופרצו לתוך המחנה דרך חומת המגינים שהקיפה אותו. הם תקפו את המחנה מכיוון מערב, וכיתרו אותו. סביר להניח, שענן האבק שהעלו המרכבות החתיות הקרבות, סיפק למצרים במחנה התראה קצרה, אך לפי תחריטי הקיר המצריים המתארים את הקרב, הם לא הספיקו אפילו לרתום את הסוסים למרכבות לפני שהחתים פרצו לתוך המחנה. רוב החיילים המצריים שנמצאו במחנה נתפסו לפאניקה ונמלטו ממנו, ואילו רעמסס ומשמר הראש שלו מצאו עצמם מוקפים בהמוני מרכבות חתיות בתוך המחנה. אולם עצם הפריצה אל תוך התחום המוגבל של המחנה המצרי, והמכשולים שהערימו האוהלים והכבודה המצרית בפני המרכבות החתיות, אילצו אותן להצטופף והאטו או עצרו את תנופת ההסתערות שלהן. בנוסף לכך, חלק מצוותי המרכבות החתיות, שחשבו שניצחונם בקרב מובטח, לא עמדו בפיתוי, ירדו ממרכבותיהם והחלו לבזוז את המחנה המצרי ואת שיירת המטען העשירה של פרעה שנמצאה בתוכו, במקום להמשיך בהתקפה.

המצב שנוצר בתוך המחנה המצרי, וחוסר המשמעת של צוותי המרכבות החתיות, סיפקו מרווח נשימה חיוני לשרידי הכוח המצרי, ואיפשרו להם להתארגן מחדש מחוץ לתחומי המחנה. הקשתים המצריים החלו להמטיר חיצים על המוני המרכבות החתיות, שהצטופפו במחנה, והרגלים ששרדו את המתקפה החתית תקפו את צוותי המרכבות, שהתקשו לנוע ולתמרן בשטח הצר. רעמסס אסף את משמר הראש שלו ואת המרכבות שנותרו מגייסות אמון ורע, והוביל אותם להתקפת נגד על עורפו של הכוח החתי. המרכבות החתיות הכבדות ניסו לסוב לאחור על מנת להתעמת עם האויב, אך המרכבות המצריות הקלות יותר תימרנו סביבן בזריזות, תוך ניצול יתרון הניידות שלהן, והקשתים שפעלו מתוכן המטירו חיצים ממרחק בטוח על החתים, שלא יכלו להתגונן כנגדם ביעילות. בשלב זה הגיע לשדה הקרב גם כוח "נערין". כוח זה, שהתקדם צפונה לאורך החוף, ממערב לכוח העיקרי של הצבא המצרי, חש לעזרתו של רעמסס מכיוון מערב או צפון והצטרף להתקפת הנגד על המרכבות החתיות. כוח המרכבות החתי, שספג אבידות כבדות, נטש את המחנה המצרי והחל לסגת לכיוון נהר אורונטס. נסיגת המרכבות הפכה עד מהרה למנוסת בהלה, כשהמצרים דולקים בעקבותיהם ומזנבים בהם.

מוותליש, שצפה במתרחש מהגדה הנגדית של האורונטס, הורה לשאר המרכבות שלו, שנשמרו בעתודה, לחצות את האורונטס, כדי לסייע לכוחותיו הלחוצים בגדה המערבית של הנהר. כוח זה כלל אצילים רבים ומפקדים בכירים של הצבא החיתי ושל צבאות בעלי בריתו. המרכבות החתיות חצו את הנהר והסתערו על המצרים, אולם רעמסס, שקיבל בינתיים תגבורת (ייתכן שאלו הם שרידי גיס רע, שנמלטו דרומה, התארגנו שם מחדש, והספיקו לחזור לשדה הקרב, וכן שחלק מגיס פטאה הספיק להגיע למקום), הצליח להדוף את גל התקיפה השני. שרידי הכוח החתי התוקף נסוגו באי סדר חזרה אל הנהר, תוך שהמצרים מזנבים בהם. בשלב זה, הלוחמים החתים נטשו את מרכבותיהם וניסו להימלט בשחיה אל הגדה הנגדית, בעוד רבים מהם טובעים בנהר. מוותליש הבין שמאוחר מדי לשלוח את חיל הרגלים שלו אל מעבר לנהר, כדי להצטרף למערכה, ובכך הסתיים הקרב.

תוצאות הקרב וניתוח הטקטיקה

המודיעין המצרי כשל לחלוטין באיתור מיקומו של האויב, ולכן הצבא המצרי לא הספיק להיערך ולרכז את כוחותיו לקראת הקרב, וחלקו הותקף במפתיע בעודו בשדירת מסע. רק אומץ לבם של רעמסס ושל משמר הראש שלו, יחידת העילית של הצבא המצרי, והגעתה של יחידת "נערין" לשדה הקרב, הצילו את הצבא המצרי מתבוסה מוחלטת. למזלו של פרעה, הגייסות האחרים של צבאו לא היו רחוקים משדה הקרב, והצליחו להשתתף בשלביו המאוחרים, למעט גיס סת. ככלל, הצבא המצרי הפגין במהלך הקרב יכולת התאוששות מהירה מהלם מתקפת הפתע החתית, הצליח להתגבר על המשבר הראשוני, להדוף את הכוח התוקף החתי ולהביס אותו.

הצבא החתי החל את הקרב ברגל ימין. הכוח החתי שהמתין במארב, שמנה כ-2,500 מרכבות (לפי המקורות המצריים), הצליח להפתיע ולהביס את שני הגייסות המצריים הקדמיים, ולולא התערבות יחידת "נערין" בקרב וכושר המנהיגות של רעמסס, שהוביל את התקפת הנגד המצרית - היה משמיד אותם לחלוטין. הטעות הטקטית העיקרית של החתים הייתה העובדה, שהם כלל לא השתמשו במהלך הקרב בכוח הרגלים שלהם, שנהנה מיתרון מספרי ניכר על הכוח המצרי שעמד מולו. אילו היו מפעילים אפילו חלק מכוח החי"ר שעמד לרשותם, בשיתוף פעולה עם כוח המרכבות, קיים סיכוי גדול שהיו מצליחים להביס את הצבא המצרי.

האבדות הכבדות שספגו המרכבות החתיות במהלך הקרב, לא איפשרו להם לחדש את הקרב לאחר תבוסת כוח התקיפה הראשון. הם חששו שהמשך הקרב עלול להביא להשמדת מה שנותר מכוח המרכבות שלהם, שהיה המרכיב העיקרי של הצבא החיתי, אשר בלעדיו לא היו מסוגלים לשלוט באימפריה. העובדה שכוח המארב החיתי כלל רק מרכבות, ללא סיוע של חיל רגלים, הביאה לכך שהם יכלו רק לפזר את גיס רע, אך לא לחסלו. מרגע שתשה תנופת המתקפה של המרכבות החתיות, הן הפכו פגיעות מאוד להתקפת נגד של המרכבות והחי"ר המצרי. בנוסף לכך, העובדה שצוותי המרכבות החתיות ירדו ממרכבותיהם כדי לבזוז את המחנה המצרי, לפני שהקרב הסתיים, מצביעה על חוסר משמעת בקרבם, והייתה אחת הסיבות העיקריות להצלחת מתקפת הנגד המצרית.

גם הצבא המצרי ספג אבידות כבדות במהלך הקרב, בעיקר מקרב הרגלים של גייסות רע ואמון, שספגו את עיקר המהלומה של כוח התקיפה החתי. עקב כך, לא יכול היה רעמסס לחדש את הקרב אף אחרי מתקפת הנגד המוצלחת של צבאו ותבוסת כוח התקיפה החיתי. כתוצאה מכך נאלץ רעמסס להסכים להפסקת אש ולחדול ממסעו צפונה. הצבא המצרי שב לארצו מבלי שהצליח לעמוד במטרתו: כיבוש העיר קדש והחזרת דרום סוריה לשלטון מצרים.

המצרים גילו שאננות, פיזרו את כוחותיהם על פני שטח גדול, ולא עשו מאמץ רציני לגלות את מיקומו של האויב. הפיקוד של גיס רע גילה אף הוא שאננות במהלך התקדמותו צפונה, ולא שלח יחידות סיור כדי לסרוק את השטח לפניו, במיוחד ליד היובל המיוער של האורונטס, שיכול היה להסתיר מארב של האויב, כפי שאכן קרה בפועל. לא ברור אם השליחים של פרעה הספיקו להגיע אל גיס רע לפני שחידש את התקדמותו בבוקר הקרב, ולמסור לו את המידע שהושג מחקירת הסיירים החתים שנפלו בשבי.

טקטיקת המרכבות המצריות הייתה יעילה יותר בהדיפת מרכבות האויב. הם יכולים היו להכתיב לאויביהם את קצב הקרב – ברצותם תקפו, וברצותם נסוגו ותקפו שנית. דבר זה הושג הודות למרכבות הקלות יותר, והסתמכות על הקשת ולא על הרומח כנשק העיקרי של המרכבה. המרכבות החתיות התאימו יותר להתנגשות בחי"ר, וכשנפלה לידיהם ההזדמנות לכך הם כמעט והשמידו את אחד הגייסות של הצבא המצרי.

על אף הניצחון האסטרטגי במלחמה, ולמרות עוצמתה, התפרקה האימפריה החתית כמאה שנה לאחר מכן בשל בעיות פנים, ופלישות גויי הים מוטטוה סופית.

כישלונו של רעמסס השני להחזיר לחזקת מצרים את העיר קדש, ואובדן הפרובינציה אופ לחתים, גרמו לגל מרידות בכנען, ורעמסס נאלץ לבזבז שנים רבות על דיכוי המרידות.

הסכם השלום

בעקבות לחצים שהופעלו על שני הצדדים מצד אויבים שונים, נחתם הסכם שלום[10] בין המצרים והחתים, כ-16 שנה אחרי הקרב. ההסכם נחתם בין רעמסס השני לבין חתושיליש השלישי, מלך החתים באותו זמן. ההסכם קרא לשלום במצוות האלים וכלל גם ברית הגנה הדדית והסכם הסגרה. להסכם היה נספח שקבע את הגבול בין הצדדים. המסמך מעניק לחתים שליטה על קדש ושטחי ממלכת אמורו, אבל מאפשר מעבר חופשי למצרים עד לאוגרית. כדי לחזק את ההסכם נשא רעמסס לאישה את אחת מבנותיו של חתושיליש.

להסכם היו שתי גרסאות, גרסה מצרית בכתב חרטומים וגרסה חתית דומה למדי הכתובה בשפה האכדית בכתב יתדות. ההסכם נכתב על לוחות כסף, מפאת חשיבותו. העותקים המקורים של ההסכם לא שרדו, אולם קיימים העתקי חרס של שתי הגרסאות.

זה ההסכם הראשון שתיעודו נמצא בידנו. העתק שלו מוצג במטה האומות המאוחדות, והעתק נוסף במוזיאון הארכאולוגי של איסטנבול.

המקורות

קרב קדש הוא הקרב הראשון שיש לו תיעוד נרחב במקורות. המקורות החשובים הם מצריים ויש מעט מאוד מידע מפוזר במקורות החתיים. התיעוד המצרי כולל שלושה מקורות עיקריים: תחריטים וציורי קיר על מקדשים מצריים, ושני מקורות כתובים. המקורות הכתובים הם 'הפואמה' וגרסה מקוצרת יותר 'הבולטין'. המקורות המצריים מתארים בפירוט רב את השתלשלות האירועים. הפואמה היא שיר הלל לפרעה ולגבורתו ולא דיווח היסטורי כדוגמת ספרו של הרודוטוס, ויש להתייחס לתוכנה בערבון מוגבל. מעבר לסגנון, רעמסס רצה להאדיר את שמו וניסה לתאר את הקרב כניצחון מוחץ על האויב החתי וכתוצאה מכך, הבולטין והפואמה נראים יותר כמו תעמולה ממוסדת מאשר תיעוד מהימן.

המקור החתי היחיד ששרד מימי הקרב הוא מכתב מרעמסס השני לחתים שנכתב בכתב יתדות בשפה האכדית שנמצא בחפירות בחתושש, בירת האימפריה החתית. מכתב זה אינו מספק מידע ישיר על הקרב, והמלך החתי לא השאיר אחריו רישום היסטורי אחר שיתאר את הקרב. חוץ ממכתב זה, נשמרו שני מקורות חתיים נוספים: נוסח חתי של הסכם השלום, וטקסט קצר שנכתב בזמן מלכותו של מלך אחר שתיאור הקרב בו הוא חלקי בלבד. מקור חתי נוסף הוא עקיף ונכתב על ידי וסאל של אוגרית למלך לא ידוע.

ראו גם

לקריאה נוספת

  • Hans Goedicke, Considerations on the Battle of Ḳadesh, The Journal of Egyptian Archaeology, Vol. 52 (Dec., 1966), pp. 71-80
  • Mark Healy, Qadesh 1300 B.C, Clash of the Warrior Kings, Osprey Publishing, 1993.
  • Antonio Santosuosso, Kadesh Revisited: Reconstructing the Battle Between the Egyptians and the Hittites, The Journal of Military History, Vol. 60, No. 3 (Jul., 1996), pp. 423-444
  • Ian Shaw, The Oxford History of Ancient Egypt (Oxford Illustrated Histories), Oxford: Oxford University Press, 2003.
  • Alan R. Schulman, The Nʿrn at the Battle of Kadesh, Journal of the American Research Center in Egypt, Vol. 1 (1962), pp. 47-52

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ Mark Healy p. 22
  2. ^ Antonio Santosuosso, p. 437
  3. ^ ראו לפי Antonio Santosuosso, p. 429.
  4. ^ Antonio Santosuosso, p. 426
  5. ^ 5.0 5.1 Hans Goedicke, p. 71
  6. ^ לפירוט אודות הדעות השונות ראו: Alan R. Schulman, The Nʿrn at the Battle of Kadesh שגם מציג את עמדתו בסוגיה זו
  7. ^ Hans Goedicke, p. 80 טוען למשל שמדובר במתיישבים צבאים מבני חבירו שגויסו לצבא המצרי
  8. ^ Hans Goedicke, p. 72
  9. ^ Hans Goedicke, p. 76
  10. ^ ההסכם נקרא "חוזה הכסף" כיוון שנכתב על גבי לוח כסף
ערך מומלץ
1270-1279 לפנה"ס

שימו לב: ערך זה מכיל אירועים מן השנים 1279 - 1270 לפני הספירה

אורונטס

אורונטס או ארנת (בלטינית Orontes), בערבית: עאסי (نهر العاصي, תעתיק מדויק: נהר אלעאצי) הוא נהר הזורם בלבנון, בסוריה ובטורקיה. את שמו הערבי, "עאצי" ("מוֹרֵד", בערבית) מייחסים הערבים למספר גורמים שונים: הזרימה השוצפת של הנהר, הערוץ הבלתי פורה שלו, או כיוון זרימתו - צפונה - בניגוד ליתר נהרות הסהר הפורה, שזרימתם דרומה.

הנהר מתחיל במזרח הבקאע (בקעת הלבנון), קרוב מאוד למקורותיו של נהר הליטני, ומתקדם צפונה, במקביל לקו החוף של לבנון. הוא מתרחב לתוך אגם חומס, ששם הוקם עליו סכר בתקופה העתיקה. עתה מתרחב העמק אל תוך המחוז העשיר של חמאת, לאחר מכן פונה הנהר מערבה ואחר כך צפונה לעמק הע'ב (בו היו ביצות עד אמצע המאה העשרים), משם פונה הנהר דרום-מערבה וזורם דרך עמק אמוק, שבו מצטרף אליו יובלו הגדול עפרין, ונשפך לים התיכון ליד עיר הנמל הקטנה אנטקיה (היא אנטיוכיה העתיקה, שהייתה בירת הממלכה הסלאוקית) בטורקיה. אורכו של הנהר כ־620 קילומטרים (35 ק"מ בלבנון, 495 ק"מ בסוריה, 50 ק"מ בטורקיה ו־40 ק"מ כגבול סוריה-טורקיה), ושטח אגן הנהר כ־23,000 קילומטרים רבועים. מימיו של הנהר מתקבלים מהר הלבנון/הרי מול הלבנון בלבנון (כ־380 מיליון מטרים מעוקבים בשנה), באזור חמאת (כ־80 מיליון מ"ק בשנה), מהרי אנסריה/הרי זיווה באזור הע'ב (כ־700 מיליון מ"ק בשנה), ובטורקיה הוא מקבל מים מהעפרין ומקרה סור והאופור הזורמים בקצה השבר הסורי אפריקאי (עוד כ־260 מיליון מ"ק בשנה).

נהר האורונטס הוא ברובו בלתי עביר ובעבר כמעט שלא השתמשו במימיו להשקיה (למעט אזור חומס־חמאת). חשיבותו ההיסטורית היא בעמק שבו הוא זורם, ששימש באופן נוח לתנועה מצפון לדרום. דרכים מן הצפון לצפון־מזרח, אשר נפגשות באנטיוכיה, מתנהלות לאורך הנהר עד חומס, שם הן מתפצלות לדמשק ולסוריה, ולדרום.

כיום משתמשת סוריה ברוב המוחלט של מימי הנהר, כשהיא מסתייעת במערכת סכרים ענפה (סכר קטינה, סכר כרמיש, סכר מחרדה, סכר עשרנה וסכרים קטנים נוספים) תוך שהיא משאירה רק מעט מים מזוהמים לטורקיה. טורקיה לעומת זאת משתמשת ביובלי הנהר (ובעיקר בעפרין) למטרות השקיה. לבנון כמעט ואיננה משתמשת במימיו שרובם אינם מגיעים ממנה, בין השאר בשל השליטה הסורית בה עד לאחרונה. בעוד שטורקיה ולבנון אינן מייחסות חשיבות רבה למי הנהר מכיוון שהן מדינות עשירות במים, הרי סוריה מייחסת לו חשיבות רבה - הנהר היווה את אחד הנימוקים לשליטתה בצפון בקעת הלבנון ועד 2004 דרשה סוריה את נפת האטיי סביב אנטיוכיה.

בכל התקופות נעו צבאות בעמק הנהר בדרכם אל מצרים וממנה. על האורונטס התנהל קרב קדש בתקופת שלטונו של רעמסס השני (1279 - 1213 לפנה"ס). האורונטס שימש גם כזירת קרב קרקר בשנת 853 לפנה"ס, קרב שבו צבא אשור, בפיקודו של המלך שלמנאסר השלישי, פגש בצבאם של 12 מלכים, שאותם הוביל הדדעזר מדמשק. הקרב התקיים ליד העיר קרקר, ועיכב בכמאה שנים את התקדמות האימפריה האשורית לכיוון סוריה וארץ ישראל.

נהר האורונטס שימש מאז ומתמיד כסמן גבול. עבור המצרים הקדמונים הוא סימן את הקצה הצפוני של ממלכת אמורו, מזרחית לפניקיה. עבור הצלבנים במאה ה-12 הפך האורונטס לגבול הקבע שבין נסיכות אנטיוכיה לנסיכות חלב.

הסופר הצרפתי מוריס בארס (Maurice Barrès) כתב על הנהר בספרו Un jardin sur l'Oronte ("גינה על האורונטס").

גרגשי

גִּרְגָּשִׁי הוא שמו המקראי של עם המוזכר כאחד משבעת עמי כנען אשר שכנו בארץ ישראל טרם כיבושהּ, ואשר במקרא מובטח לעם ישראל שאלוהים יגרשם מהארץ לשם כיבושהּ על ידי ישראל. עם זאת, גם נצטוו בני ישראל להכרית כל צאצא הגרגשי, בהתאם למצוות מחיית שבעה עממין.

האימפריה החתית

בפי חוקרים בני ימינו, האימפריה החתית או הממלכה החתית החדשה הוא מונח התוחם חלק בהיסטוריה החתית. שלב זה החל בשלטון תודחליאש הראשון שמלך בין השנים 1430 - 1400 לפנה"ס, וסיים את תקופת הממלכה התיכונה, ותם בימי שופילוליומש השני שחרבה ככל הנראה בעת פלישת גויי הים בסביבות שנת 1178 לפנה"ס. בשיאה נמתחו גבולות האימפריה על פני רובה של טורקיה בצפון־מערב, להוציא שני כיסים חופשיים לחופי הים האגאי, עד קפריסין במערב, חלקים ניכרים בסוריה שעד דמשק בדרום ועד לנהר הפרת במזרח.

האלף ה-2 לפנה"ס

האלף ה-2 לפנה"ס הוא פרק הזמן שבין שנת 2,000 לפנה"ס עד סוף שנת 1,001 לפנה"ס (תחילת המאה ה-20 לפנה"ס עד סוף המאה ה-11 לפנה"ס).

המאה ה-13 לפנה"ס

המאה ה-13 לפנה"ס היא התקופה שהחלה בשנת 1300 לפני הספירה והסתיימה בשנת 1201 לפני הספירה. זוהי המאה ה-13 לפני תחילת הספירה הנוצרית.

הסכם השלום החתי-מצרי

הסכם השלום החתי-מצרי נחתם על פי ההשערה בשנת 1259 לפנה"ס, בין פרעה מצרים רעמסס השני, לבין מלך החיתים חתושיליש השלישי. הוא למעשה הסכם השלום הכתוב העתיק ביותר ששרד עד ימינו. העתק מההסכם נמצא באוסף המוזיאונים לארכאולוגיה של איסטנבול.

הסכם שלום

הסכם שלום הוא הסכם בין שתי מדינות עוינות המסיים באופן רשמי מצב של מלחמה בין הצדדים ומשכין ביניהם שלום. הסכם שלום מיועד להוות הסכם קבע, ובכך הוא שונה ממצבים אחרים של הפסקה זמנית בלחימה, כמו שביתת נשק או הפסקת אש.

חבירו

חַ'בִּרוּ או עפירו הוא כנראה כינוי לאנשים מסטטוס חברתי מסוים, שהיה קיים במזרח הקרוב הקדום בתקופת הברונזה התיכונה והמאוחרת, המאה ה-18 עד המאה ה-12 לפני הספירה. אזכורים רבים של אנשים וקבוצות המשתייכים לסטטוס זה נמצאו במכתבי אל עמארנה ממצרים, וכן בארכיון שנמצא בעיר מארי שבצפון סוריה.

האותיות ח' וע' וכן גם האותיות ב' ופ' מתחלפות בשפה האכדית, על כן אפשרויות נוספות להגיית שמם הם "'חַ'פִּרוּ", "ח'פירו" או "עבירו".

חומס

חומס (ערבית: حمص, תעתיק מדויק: חמץ) היא עיר ובירת מחוז חומס בסוריה. העיר נמצאת על גדות הנהר אורונטס (בערבית: עאסי), והוקמה בסביבות שנת 2300 לפנה"ס. בתקופת התנ"ך היה המקום ידוע בשם קדש, ובתקופת האימפריה הרומית נקרא המקום אמסה.

חומס היא מרכז תעשייתי מרכזי והעיר השלישית בגודלה בסוריה אחרי דמשק וחלב. בשנת 2009 מנתה אוכלוסייתה כ-720 אלף נפש והאזור המטרופוליני שלה מנה מעל 1.25 מיליון איש. אוכלוסייתה משקפת את הגיוון הדתי הכללי של סוריה, ומורכבת ברובה ממוסלמים סונים וממיעוטים גדולים של עלווים ונוצרים.

חומס היא אחת הערים המרכזיות שבהן התחוללה ההתקוממות נגד משטרו של אסד ב-2011 וב-2012, ואף כונתה "בירת המהפכה". על פי ההערכות, נהרגו בחומס יותר מ-7,000 איש עד אמצע שנת 2012[דרוש מקור]. במאי 2014 חזרה העיר לשליטתו של צבא סוריה.

מארב

מארב צבאי הוא צורת קרב צבאית בה הצד התוקף מסתתר וממתין לבואו של הצד המתגונן, ואז תוקף אותו בהפתעה. צורת קרב זו מעניקה יתרון לכוח שמיישמה כיוון שהוא בוחר את זמן ההתקפה ואת תנאי השטח הנוחים לו. מארב יכול להתקיים במהלך מתקפה (על ידי משיכת כוח מתגונן לתוך שטח בו ממתין לו מארב) או במהלך מגננה.

המארב היה בשימוש לאורך כל ההיסטוריה, החל בציד בתקופה הפרה-היסטורית, עבור בלוחמה העתיקה וכלה בלוחמה המודרנית. המארב איננו משמש רק למלחמה, גם כוחות משטרה מבצעים מארבים (כגון מארב לעברייני תנועה). ישנם בעלי חיים טורפים רבים התופסים את מזונם באמצעות מארב.

מוותליש השני

מוּוַתַלִיש השני היה מלך האימפריה החתית בין השנים 1295 - 1272. הוא היה בנו הבכור של מורשיליש השני וזכור בעיקר הודות לקרב המפורסם שאותו ניהל יחד עם אחיו חתושיליש השלישי נגד פרעה מצרים רעמסס השני על השליטה בסוריה בסמוך לעיר קדש אשר נודע בשם קרב קדש, בסביבות 1274 לפנה"ס.

כשהתמנה למלך העביר את בירתו לתַרְחוּנְתַשַש (העיר טרם נחשפה) עקב פלישת שבטי הכַּשכַּש . במקביל מינה את אחיו למושל העיר חתושש.

חוקרי מצרים מאמינים שמוותליש השני הגיע בסופו של הדבר להסכם הבנה עם רעמסס השני על אזור המחלוקת מסביב לקדש כדי להימנע מעימות אפשרי נוסף. הסכם זה גרם להדלדלות ההשפעה המצרית באזור למשך השנים הקרובות עקב מרידות פנים-מצריות ובעיות מבית, דבר שאפשר לחתים להשתלט על אזור קדש וסוריה ללא מאמץ רב.

למוותליש השני היו לפחות שני בנים, ושניהם נקראו על שם אל הסערה החוּרִי תֶשוּב. אחד מבניו, אורחי-תשוב, ירש את אביו, ושינה את שמו למורשיליש השלישי.

מצבת ישראל

מצבת ישראל או אסטלת ישראל (גם: מצבת מרנפתח או אסטלת מרנפתח) הוא כינוי שנתנו ארכאולוגים לאסטלת ניצחון מצרית של פרעה מרנפתח, בנו של רעמסס השני, בשובו מאחד ממסעות הכיבוש שלו בשנת 1208–1209 לפנה"ס. המצבה מתארת בעיקר את מערכות מרנפתח בלוב, אך את שמה "מצבת ישראל" קיבלה המצבה בשל הממצא החשוב שבה, אזכור השם אִי-סִי-רִי-אַר, שזוהה על ידי החוקרים כ"ישראל", שכן בכתב המצרי אין הבחנה בין ר ל-ל. זהו האזכור הארכאולוגי הקדום ביותר לשם זה; האזכורים הבאים הם במונולית מכורח ובמצבת מישע, המתוארכים 300 שנים מאוחר יותר, תקופתו של אחאב ובית עמרי, מהמאה ה-9 לפנה"ס.

המצבה התגלתה בשנת 1896 על ידי משלחת ארכאולוגית בראשותו של הארכאולוג האנגלי פלינדרס פיטרי, בקבר פרעה מרנפתח שבמקדש תבאי. גובהה עומד על כ-318 ס"מ ורוחבה 163 ס"מ. היא מוצגת כיום במוזיאון המצרי הלאומי שבקהיר, והעתק ממנה מוצב בכּרנךּ.

מרכבה (רכב)

מרכבה היא כלי רכב דו-גלגלי קל ומהיר, בעל גלגלי חישור, הנמשך באמצעות סוסים נהוגים ברֶסֶן. בעבר שימשה המרכבה להתניידות מהירה בעיתות שלום ומלחמה, בעיקר בתקופת הברונזה ותקופת הברזל. גם לאחר שמקומה בשדה הקרב נתפס על ידי פרשים, המשיכה המרכבה לשמש בתחבורה, טקסים, תהלוכות ותחרויות.

צבא מצרים העתיקה

הצבא המצרי בתקופה העתיקה הורכב משני חילות עיקריים - החי"ר שהתחלק לקל ולכבד ומרכבות. את שריון הקשקשים והמרכבות קיבלו המצרים מיריביהם החיקסוס.

צבאות העמים בסהר הפורה

צבאות עמים עתיקים בסהר הפורה הורכבו ככלל משני חילות עיקריים - רגלים ומרכבות. לעיתים רחוקות חרג גודלו של צבא כזה מכמה עשרות אלפי לוחמים. מספר המרכבות עמד על כמה אלפים לאימפריות גדולות. הפרשים היו מועטים יחסית והופיעו רק לקראת ירידתן של התרבויות העתיקות בסהר הפורה.

קדש

האם התכוונתם ל...

קדש (ארנת)

קֶדֶש ("כּינסַה" בהגייה החתית), הייתה עיר חורית עתיקה ששכנה על גדות נהר האורונטס בשטח מערב סוריה של היום. חורבותיה נמצאות בתל נבי מִנד, 24 ק"מ דרומית מערבית לחומס. החורבות זוהו על ידי קנת קיצ'ן (Kenneth Kitchen).

האתר של קדש יושב לראשונה בתקופה הכלקוליתית. בתקופת הברונזה המאוחרת, העיר הייתה עיר חשובה, והייתה יעד למסעי קרבות של חלק ממלכי השושלת ה-18 והשושלת ה-19 של מצרים. העיר שכנה בשטח ממלכת אמורו, בעמק בעל חשיבות אסטרטגית, דרכו עברו דרכי המסחר.

תחותמס הראשון שמלך בתחילת המאה ה-16 לפנה"ס יצא בשנת מלכותו השנייה למסע מלחמה כנגד ברית ממלכות בראשה עמדה מיתני, וכללה גם את החתים, ארם וקדש.

בשנת 1482 לפנה"ס יצא תחותמס השלישי למסע המלחמה הראשון, לאחר שהתייצבה מולו ברית נרחבת של מלכי כנען בראשות מלך העיר קדש. המרד נתמך על ידי ממלכת מיתני. תחותמס עצמו כתב שהמרד התפשט על פני כנען כולה "מן העיר ירזה ועד קצות תבל" (יֻרְזָה שכנה כנראה בתל גמה של היום). מרד זה הוכרע בקרב מגידו. רק במסעו השישי הצליח לכבוש אותה. במאה ה-14 לפנה"ס עברה העיר להיות תחת השפעה חתית.

העיר קדש מופיעה בתשעה מכתבים במכתבי אל-עמארנה. במכתב 189 מופיעה התכתבות בין מלך קדש "אִיתַגַמַה", שמלך באמצע המאה ה-14 לפנה"ס, למלך מצרים. במכתב הוא מתלונן על ביריאווזה מלך דמשק שמשמיץ אותו. איתגמה מופיע ב-11 מתוך 382 מכתבי אל עמרנה, מתוכם 4 מכתבים העוסקים בארץ "עמקו" ששכנה בדרום עמק הבקאע שבלבנון. במכתבים מופיעים שמות של שני מלכים נוספים של קדש "סוטרנה" ו"ארי-טשוב".

בתחילת המאה ה-13 לפנה"ס יצא סתי הראשון למסעו השלישי שמטרתו הייתה להילחם בחתים, הוא הצליח להכותם בקדש, לזכר ניצחונו הציב מצבת ניצחון שנמצאה במקום בחפירות ארכאולוגיות.

בימי רעמסס השני נערך בקרבת העיר קרב קדש כנגד האימפריה החתית שבראשה עמדו מוותליש השני וחתושיליש השלישי. הקרב נערך על השליטה באזורי כנען, סוריה ולבנון. בתחילת הקרב הייתה יד החתים על העליונה אולם המצרים, בהנהגתו של רעמסס, התעשתו וגרמו לחתים אבידות כבדות. הקרב הסתיים בתיקו טקטי, אולם הניצחון האסטרטגי במלחמה היה בידי החתים, כש-16 שנים מאוחר יותר, הגיע המאבק לסיומו עם חתימת הסכם שלום בין שתי המעצמות. על פי הסכם זה קדש נשארה בידי החתים והגבול בין הממלכות עבר באזור בקעת הלבנון.

קדש נהרסה ונעלמה מעל דפי ההיסטוריה בסוף המאה ה-13 לפנה"ס, בעקבות פלישת גויי הים. בשכבה העליונה שבתל נמצאו שרידים מהתקופה ההלניסטית. שרידים אלה מעידים שהעיר הייתה מיושבת בתקופה זו. למרגלות התל נמצאו שרידים מהתקופה הביזנטית.

תקופת הברונזה המאוחרת בארץ ישראל

תקופת הברונזה המאוחרת היא אחת התקופות החשובות בהיסטוריה של ארץ ישראל. הייתה זו תקופת השלטון המצרי בכנען, תקופה הנקראת בהיסטוריה של מצרים: "תקופת האימפריה". ראשיתה של תקופה זו במצרים היא בשנת 1550 לפנה"ס, אז הודח שלטון החיקסוס במצרים על ידי יעחמס הראשון ומצרים אוחדה מחדש תחת שלטון נא אמון. בתקופת האימפריה שלטו שושלות 18, 19 ו-20. סופה של התקופה מתוארך לשנת 1200 לפנה"ס/1150 לפנה"ס בתקופתו של רעמסס השלישי; בתקופתו נחלשה מצרים ונסוגה הדרגתית מהאזור, ובמקביל אירעה פלישת שבטי ישראל וגויי הים לכנען.

בעקבות איחוד השלטון במצרים חודשה האחיזה המצרית בכנען. במשך כל התקופה, כארבע מאות שנים, הייתה כנען חלק מהאימפריה המצרית. שלטונה של מצרים היה ישיר, ובכנען השלטון היה באמצעות ערי מדינה ששילמו מס למצרים. בתקופה זו חל כרסום במעמד העיר הכנענית. זו גם תקופה של מאבקים בין מצרים וממלכות צפוניות, ממלכת מיתני בסוריה וממלכת החתים באנטוליה. במקביל הייתה זו תקופה של קשרי מסחר בינלאומיים והתפתחות הסחר בכל האגן המזרחי של הים התיכון שכנען נטלה בו חלק פעיל. מבחינה תרבותית הושפעה כנען ממצרים במיוחד במנהגי הקבורה, וקשרי הסחר הבינלאומיים הביאו להשפעות על התרבות המקומית. בין שני הקצוות הללו פיתחה כנען תרבות מיוחדת שהגיעה לשיאה בתקופה זו.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.