קרב חדשה

קרב חדשה ("אדסה") הקרב השביעי במרד החשמונאים, התנהל ב-161 לפנה"ס בין הממלכה הסלאוקית לצבא יהודה בפיקודו של יהודה המכבי מצפון לירושלים, והסתיים בניצחון המכבים ובנפילת המצביא הסלווקי.

קרב חדשה
מלחמה: מרד החשמונאים
145.Judas Maccabeus before the Army of Nicanor

ציור של דורה. יהודה לפני צבא ניקנור. הפילים במערכה הזו הם פרי הדמיון של הצייר.
תאריך: 161 לפנה"ס
מקום: חורבת עדסה, בהרי יהודה
תוצאה: ניצחון המורדים
הצדדים הלוחמים

מורדים

מפקדים
כוחות

כ-9,000 חיילים ויסודות מקומיים[1]

3,000 ע"פ מקבים א'[2]

אבידות

אלפי חיילים[3]

?

BattleOfAdasa he

רקע פוליטי

ליסיאס, שליט הממלכה הסורית-סלאוקית בפועל ואפוטרופוס המלך הינוקא אנטיוכוס החמישי, הצליח לדחוק את רגליו של פיליפוס (שותפו להנהגה בממלכה) ולהביסו. דמטריוס הראשון, בנו של סלאוקוס הרביעי, ברח מרומא והגיע לטריפולי, שם הכתיר את עצמו למלך, ובעזרת הצבא שגייס והתמיכה שזכה לה בתחומי הממלכה הסלאוקית, תפס והוציא להורג את אנטיוכוס החמישי ואת ליסיאס (162 לפנה"ס)[4].

דמטריוס, שנודע כמלך תקיף השואף לחולל סדר בממלכתו, נעתר לטענותיה של משלחת אלקימוס, הכהן הגדול המתיוון, והמתיוונים, שטענה כי יהודה המכבי מטריד ומסכן את המתיוונים ואת תומכי המלך. כתגובה, מינה דמטריוס את ניקנור למושל יהודה ושיגר לאזור את המצביא בקכידס, כשהמטרה הייתה לחזק את הנהגתו של אלקימוס בקרב היהודים. בואם של ניקנור ובקכידס ליהודה ועימם אלקימוס וכניסתם לירושלים חוללו מפנה דרמטי באירועים. בפעם הראשונה התפלג המחנה של מתתיהו לשתי קבוצות: הסופרים והחסידים תמכו באלקימוס, הן משום שהשתייך, בשונה ממנלאוס קודמו, לבית כהונה מקובל ורשמי, והן משום שהיהודים זכו לאוטונומיה גם דתית וגם מדינית והגיעו להישגים נאים, ועל כן סברו שאין טעם להמשיך במרד. לעומתם תמכו המכבים בכהונה ממשפחת צדוק בלבד ופקפקו בכוונותיהם של בקכידס, ניקנור ובעיקר אלקימוס. יהודה ואנשיו עזבו את ירושלים והתכוננו לבאות. אלקימוס, שבטח בסיוע הסלאוקי, החל לפגוע במתנגדיו, ובעיקר בתומכי יהודה המכבי. צעד זה גרם להתלקחות דמים בין שני המחנות. אלקימוס פנה לדמטריוס בבקשת עזרה וזה האחרון הורה לניקנור להתערב ולהפעיל נגד המורדים את צבאו.

ניקנור הגיע עם צבאו לירושלים, אך במקום ישר לצאת למלחמה, ניסה בתחילה להערים על יהודה המכבי וקבע איתו פגישה. יהודה ואחיו קיבלו את ההזמנה והגיעו לפגישה. ברגע האחרון זיהה יהודה המכבי את המארב וברח. ניקנור נערך לקרב עם צבאו של יהודה, שפרץ בכפר שלמה. בקרב זה נוצח הצבא הסלאוקי, ונסוג למצודת החקרא שבירושלים[5].

ניצחונו של יהודה הבהיר לניקנור כי המרחב שמצפון לירושלים נתון לשליטתו של יהודה וכי הוא נתון בסכנת מצור. ניקנור איים על הכהנים בהחרבת המקדש, אך יהודה לא סר למרותם. על פי בצלאל בר כוכבא, ניקנור התכוון לקחת את בית המקדש כבן ערובה, האיום נועד למנוע מהחשמונאים מלהסתער על ירושלים ולנסות לכבוש אותה. והסכנה אכן מנעה מיהודה להטיל מצור על מצודת החקרא, והעדיף להמתין לו לרגע שיצא מהעיר.

פיקוד

ניקנור, בכיר בצבא הסלאוקי מונה למושל צבאי ואזרחי (סטרטגוס). מקום מושבו היה עם כוחות הסלאוקיים ששהו במצודת החקרא. בקרבות הקודמים היו לו הישגים מעורבים, בכפר דסאו הוא ניצח כוחות חשמונאים אך נחל מפלה בקרב כפר שלמא.

צבאות

על פי ספר מקבים א' הכוח החשמונאי מנה 3,000 חיילים[6]. ספר מקבים א' הפעם אינו מונה את מספר חיילי הסלאוקים. על פי יוספוס הצבא הסלאוקי מנה 9,000 לוחמים (י"ב 411)[7], והצבא החשמונאי מנה 2,000 חיילים (י"ב 408)[8].

היערכות הכוחות

במרץ 161 לפנה"ס נשלחה תגבורת מאנטיוכיה לכוחות הסלאוקים בירושלים. ניקנור שחשש מהתקפה של יהודה על תגבורת זו שעלתה במעלה בית חורון המפותל והתלול, יצא מירושלים וקידם את התגבורת ללוותה ולהנחותה לירושלים. יהודה נמנע מלתקוף את הצבא הסלאוקי במעלה בית חורון, אלא המתין להם כאשר הם חזרו לחדשה באזור גבעון. דבר זה העיד על ביטחונו ביכולותיו ובכוחו המספרי, ואולי מפני שהיה מצויד כראוי ולא חשש לתקוף את הסלאוקים בגזרה מישורית. תחת פיקודו היו ע"פ בעל מקבים א' 3,000 חיילים, ואף 2,000 חיילים לפי יוסף בן מתתיהו[9].

על פי ספר מקבים א' יהודה התפלל יחד עם כוחותיו ויחד בקשו את עזרת האל, תוך כדי שימוש במודל מיתולוגי של נסי האל במקרא, ובמקרה זה הוזכרה פרשת מצור סנחריב על ירושלים בתקופה האשורית, כשמלאך ה' הכה באשורים הצרים. איזכור אירוע זה נועד להפיח אומץ לב בקרב הלוחמים המקבים, כפי שהתחולל בקרבות קודמים כמו באמאוס, ועל כן פנה יהודה לאלוהיו ובקש ממנו כי כמו שנפגעו הכוחות האשוריים "כן תיגוף את המחנה הזה לפנינו היום" (מקבים א' ז' 42). שני הצבאות נערכו זה מול זה בשלושה עשר בחודש אדר[10].

מהלך הקרב

עם חזרתו של ניקנור לירושלים, התקיף אותו יהודה המכבי ליד חדשה מכיוון דרום, והפתיע אותו כיוון שניקנור ציפה להתקפה מצפון[11]. אבי יונה מעיר כי מדובר במעשה נועז, כי במקרה של כישלון, החשמונאים היו מנותקים מבסיסם ולחוצים בין צבא האויב ובסיסו שבירושלים. ניקנור, שפרץ בראש צבאו, נהרג בקרב[12] . לאחר מותו של ניקנור נפל המורל בקרב הצבא הסלאוקי, והוא החל לסגת בבהלה תוך שהוא משליך את ציודו.

הכוחות הסלאוקים הנמלטים עשו דרכם לכיוון גזר שהיה מבצר סלאוקי, כשלושים ק"מ ממורד בית חורון. צבא יהודה שדלק אחריהם הסב להם אבדות קשות, "ויצאו מכל כפרי יהודה מסביב ויכתרו אותם (את הסלאוקים הנסים) ויפנו אלה נוכח אלה ויפלו כולם בחרב ולא נשאר בהם עד אחד" (מקבים א' ז' 46). יוסף בן מתתיהו בעקבות ספר מקבים א' מתאר את השמדתו של כל צבא ניקנור, שכלל 9,000 לוחמים[13], אך בר כוכבא מציין כי בקביעה זו של השמדה כוללת יש הפלגה מסוימת.

תוצאות הקרב

בפקודתו של יהודה נכרת ראשו של ניקנור ועימו יד ימינו, בשיטת הענישה הפרסית. דבר שנעשה בתגובה על התגרותו של ניקנור במקדש. הללו הוצגו לראווה מול ירושלים, כדי לעודד את הלוחמים ואת רוח תושבי ירושלים. גם שלל רב וביזה הציג יהודה מול חומות העיר. יום מפלתו של צבא ניקנור הונצח כחג לדורות בשם "יום ניקנור" (מסכת תענית). הדבר נבע מעצם מעמדו הרם של ניקנור ומהעובדה שירושלים, כתוצאה מן הקרב, שוחררה סופית משיעבוד לסורים.

ארץ יהודה, כדברי המקורות המקביים, שקטה רק לזמן קצר, וזאת מכיוון שמיד מתארגן מסע צבאי סורי חדש, הוא המסע השני של בכחידס.

זיהוי מקום הקרב

באזור ההר שמצפון לירושלים מצויות שלוש חורבות בשם עדסה, הנמצאות במרחק של מספר קילומטרים אחת מהשנייה, בין שכונת פסגת זאב לגבעון. איבל הציע לזהות את חדשה עם חורבה ביזנטית ליד הצטלבות כביש גבעון-א-ראם עם כביש ירושלים-שכם (31°50′45″N 35°12′53″E / 31.845702°N 35.214801°E בגובה 773 מטר), בסמוך לאזור תעשייה עטרות. וויבינג הגרמני הציע לזהות את חדשה עם החורבה שבדרך לחיזמה, מדרום-מערב לפסגת זאב ומצפון-מזרח לתל אל פול (31°49′33″N 35°14′12″E / 31.825721°N 35.236802°E בגובה: 736 מטר). ואילו בצלאל בר כוכבא סבור שיש לזהות את חדשה עם ח' עדסה בהצטלבות ביתוניא-בידו עם הדרך מגבעון לכיוון א-ראם, בסמוך מאוד לגבעון, (31°50′57″N 35°09′49″E / 31.849087°N 35.163495°E בגובה: 759 מטר). כיוון שהוא סובר כי חורבה זו מתאימה להקשר הגאוגרפי ואומדן המרחק ב"קדמוניות היהודים"[14].

מקורות

הקרב נזכר בספר מקבים א', ספר מקבים ב' ו"בקדמוניות היהודים" של יוספוס. התיאור בספר מקבים ב' ארוך, ועל פי בצלאל בר כוכבא, "תיאור הקרב מסורבל, תלוש מהרקע הגאוגרפי, ואינו מכיל מהלכים טקטיים". ספר מקבים ב' מספר אפילו על פילי מלחמה, בשעה שכבר לא היו לסלאוקים פילים. גם מספר החללים שמונה ספר מקבים ב' במחנה ניקנור מופרז ומגיע ל-35 אלף איש.

לקריאה נוספת

מקורות עתיקים

  • מקבים א', ז' 39–50
  • יוספוס, "קדמוניות היהודים", י"ב 408–411
  • מקבים ב', ט"ו

מקורות מודרניים

  • מיכאל אבי יונה, הקרבות שבספרי החשמונאים, מסות ומחקרים בידיעת הארץ, תשכ"ד, עמ' 57–68, מובא בספר מדינת החשמונאים, עמ' 189
  • בצלאל בר כוכבא, מלחמות החשמונאים, משרד הביטחון, ירושלים תשמ"ח, עמ' 273–284

הערות שוליים

  1. ^ בצלאל בר כוכבא, מלחמות החשמונאים, יד יצחק בן צבי ומשרד הביטחון - ההוצאה לאור, 1980 עמ' 276 בעקבות יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר י"ב, פרק ה
  2. ^ 2,000 על פי יוספוס. על פי המחקר המודרני נראה שמספר הלוחמים היהודיים היה גבוה יותר
  3. ^ על פי ספר מקבים ב' מספר החללים היה 35 אלף. מספר שנראה על פי החוקרים מופרז לחלוטין
  4. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים: יב: 390-389, תרגם: אברהם שליט, מוסד ביאליק, ירושלים, 2003.
  5. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים: יב: 405-402, תרגם: אברהם שליט, מוסד ביאליק, ירושלים, 2003.
  6. ^ ז' 40. מספר הנמוך לסדר הגודל של מספר חיילי יהודה באותה עת. על פי בצלאל בר כוכבא, אין לקבל את ההנחה מחנה המורדים היה שרוי במשבר באותה עת. (מלחמת החשמונאים עמ' 277)
  7. ^ לפי בצלאל בר כוכבא, מספר מתקבל על הדעת
  8. ^ על פי בצלאל בר כוכבא, נראה כי מספר זה הוא שיבוש טקסטואלי של ספר מקבים א'
  9. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים: יב: 408, תרגם: אברהם שליט, מוסד ביאליק, ירושלים, 2003.
  10. ^ בעל מקבים ב' מתאר את היערכות הצבא הסלאוקי במלים אלו: "ובהיערך הצבא, והחיות (הפילים) הוצבו בצד הנכון, והפרשים נערכו באגפים ..." (טו, 20). המחקר המודרני, מטיל ספק בעצם נוכחות הפילים בהתמודדות הנדונה, כיוון שכוח הפילים הסלווקי הושמד ערב עלייתו של דמטריוס לשלטון על ידי גניוס אוקטביוס, ולכן נראה שהתיאור היה פרי הדמיון, ומציע כי "מדובר בתיאור סכמאטי של המערך ההלניסטי ההתקפי הקלאסי ולא במידע ממשי על מהלך הקרב"
  11. ^ בעל מקבים ב' מנדב פרטים רבים יותר מאשר בעל מקבים א' בהתייחס למערכה הנדונה, וכך הוא מוסר: "ולוחמי ניקנור צעדו לקול חצוצרות ותרועת מלחמה, ואנשי יהודה לקול קריאות ותפילות אסרו את המלחמה עם האויבים, ונלחמים בידיהם ומתפללים אל האלוהים בלבותיהם" (טו, 27-25)
  12. ^ על פי בצלאל בר כוכבא, יהודה ניסה כבר בתחילת הקרב לפגוע בניקנור וכך לגרום למנוסה חפוזה של הכוח הסלווקי
  13. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים: יב: 412-409, תרגם: אברהם שליט, מוסד ביאליק, ירושלים, 2003.
  14. ^ בצלאל בר כוכבא, מלחמות החשמונאים, משרד הביטחון, ירושלים תשמ"ח, עמ' 277
Menora Titus.jpg קרבות המכבים (מרד החשמונאים)
שליט אנטיוכוס הרביעי
(175 - 164)
אנטיוכוס החמישי
(164 - 162)
דמטריוס הראשון
(162 - 150)
שנה לפנה"ס 166 166 165 164 162 162 161 160
אתר הקרב אפולוניוס בית חורון אמאוס בית צור בית זכריה כפר שלמא חדשה אלעשה
160-169 לפנה"ס

שימו לב: ערך זה מכיל אירועים מן השנים 169 - 160 לפנה"ס

אוסקר קומץ

אוסקר קומץ (בגרמנית: Oskar Kummetz;‏ 21 ביולי 1891 - 17 בדצמבר 1980) היה אדמירל גרמני במלחמת העולם השנייה.

אריה רגב

אריה (אריק) רגב (16 בפברואר 1933 - 26 ביולי 1968, ליד פצאל, בקעת הירדן), היה אלוף-משנה בצה"ל, מפקד חטיבת הבקעה, אשר נהרג בקרב בעת מרדף אחר חוליית מחבלים, ביחד עם סרן גד מנלה מקיבוץ תל יצחק. בהתקלות נהרגו 8 מחבלים ואחד נפצע ונלכד.

ארץ המרדפים

ארץ המרדפים הוא כינויו של אזור במזרח ארץ ישראל, הכולל את בקעת הירדן, מדבר שומרון וחלקו הצפוני של מדבר יהודה, לאורך המורדות המזרחיים של שדרת ההר המרכזית מצפון לים המלח. הכינוי ניתן לאזור במהלך מלחמת ההתשה בבקעת הירדן, שהתנהלה בשנים שלאחר מלחמת ששת הימים, בשל המרדפים שנערכו בו אחר מחבלים שחדרו מירדן לישראל דרך אזורים אלו.

בית איג'זא

בית איג'זא (ערבית: بيت إجزا); הוא כפר בנפת אל-קודס שבמרכז הגדה המערבית, המשתרע על שטח של 2,526 דונם. ממוקם כ -6 קילומטרים צפונית לירושלים, והאוכלוסייה שלו הייתה 816 נפש בשנת 2016.

בית איג'זא, גובלת באל-ג'יב ממזרח, קרקעות אל-ג'יב מצפון, בית דוקו ממערב, ובידו מדרום. ב-1980 הוקמה, בצמוד לכפר ממערב, ההתנחלות גבעון החדשה.

המערכה בצפון אפריקה

במשך מלחמת העולם השנייה, הייתה המערכה בצפון אפריקה החזית היבשתית העיקרית שבה התמודדה בריטניה עם גרמניה הנאצית ואיטליה הפאשיסטית, בין נפילת צרפת ביוני 1940 עד הפלישה לסיציליה ולאחריה לאיטליה עצמה בשנת 1943. המערכה החלה עם תחילת המערכה במדבר המערבי בפלישת איטליה למצרים בסוף 1940, כשהגרמנים מצטרפים למערכה בפברואר 1941, והסתיימה בכניעת שרידי כוחות הציר בתוניסיה עם סיום המערכה בתוניסיה במאי 1943. הגרמנים ראו בזירה זו חזית משנית בלבד ושלחו כתגבורת לאיטלקים רק 4 דיוויזיות (לשם השוואה לברית המועצות פלשו 190 דיוויזיות). לאחר נחיתת כוחות בעלות הברית במרוקו ובאלג'יריה בנובמבר 1942 (מבצע לפיד) תיגברו הגרמנים את כוחותיהם בצפון אפריקה בעוד מספר דיוויזיות, אך היה זה מעט מדי ומאוחר מדי. התגבורות הגרמניות הצליחו רק לעכב את נפילת תוניסיה לידי בעלות הברית במספר חודשים, וכוחות הציר שילמו על כך במחיר יקר מאוד בכוח אדם ובציוד שאבד.

הצבא הסלאוקי

הצבא של הממלכה הסלווקית היה המכשיר העיקרי שבאמצעותו הפעיל השלטון המרכזי את סמכותו. בשיאו היה זה אחד הצבאות הגדולים והחזקים ביותר במזרח התיכון. היו בו עשרות אלפי פרשים, עשרות אלפי רגלים ומאות פילים. צבא זה ידע עליות ומורדות בהתאם למצבה של הממלכה הסלאוקית.

מקורות כוח האדם הלכו והתדלדלו במהלך המאה ה-2 לפנה"ס. האוטונומיה ביהודה ולאחר מכן ניתוקה הסופי מהשלטון המרכזי, בגידת מושלים במזרח ומרידתם במלכות, הלחץ הפרתי ובעיקר הסכסוכים מבית, רצח המלכים על ידי אחיהם וקרובי משפחתם, מלחמות אזרחים עקובות מדם כל אלה החלישו את הממלכה הסלאוקית וגדעו את יכולתה הכלכלית. האויבים הרבים קמו עליה וקרעו לחתיכות את הממלכה. בסופו של דבר כבש פומפיוס את השאריות שנותרו מהממלכה בשנת 63 לפנה"ס והן הפכו לפרובינקיה רומית בשם סוריה.

הקרב השני על האן

הקרב השני על האן (צרפתית: La bataille du Chemin des Dames או Seconde bataille de l'Aisne) היה מתקפה גדולה של צבא צרפת במהלך מלחמת העולם הראשונה.

רובר ניבל, המפקד בפועל על צבא צרפת, הגה את תוכנית ההתקפה בדצמבר 1916 לאחר שהחליף את ז'וזף ז'ופר בתפקידו עקב התבוסות של זה האחרון. מטרת המתקפה הייתה בראש ובראשונה להבטיח שליטה צרפתית ברכס קטן של הרים בשם שמן דה דאם (צרפתית: Chemin des Dames, "דרך הגברות" בתרגום חופשי) באורך של 80 ק"מ שבו היו מערות מסתור לחיילים הגרמנים מפני הארטילריה הצרפתית.

הקרב נפסק כעבור מספר שבועות מועט היות שהמתקפה הצרפתית נחלה כישלון חרוץ. רכס ההרים נשאר בשליטה גרמנית. חמישה חודשים לאחר תום הקרבות פתחו הצרפתים במתקפה קטנה במהלכה הצליחו לכבוש מידי הגרמנים עיירה קטנה (ראו ההשתלטות הצרפתית על לה מלמזון) .

יוון הארכאית

יוון הארכאית היא השם שניתן לתקופה בת כ-300 שנה בתולדות יוון העתיקה, שראשיתה במאה ה-8 לפנה"ס וסופה במאה ה-5 לפנה"ס. התקופה הארכאית התאפיינה בהיעדר שלטון מרכזי, ובקיום מספר רב של קהילות פוליטיות אוטונומיות או אוטונומיות למחצה ביוון, שניהלו ביניהן מלחמות פנימיות באופן תדיר. הבריתות הגדולות המאפיינות את התקופה הקלאסית (כגון הליגה האטית דלית) נוסדו רק לקראת סוף התקופה הארכאית, ולפיכך בפוליטיקה היוונית בתקופה זו כל פוליס וכל שבט היו נתונים לגורלם. הייתה אומנם השפעה הדדית גדולה והיה אף שיתוף פעולה בחגיגות דתיות ובתחרויות ספורטיביות, אך ככלל, היוונים נהנו מעצמאות מקומית רבה לכל אורך התקופה הארכאית.

בתקופה הארכאית התעצב העולם היווני כפי שמוכר בעולם המודרני. התהוו הפולייס (רבים של פוליס) - ערי המדינה המפורסמות של יוון העתיקה. היוונים העתיקים, שקראו לעצמם "הלנים", פרצו בתהליך קולוניזציה ארוך את גבולות הבלקן והתנחלו לאורך חופיו של הים התיכון.

הקולוניזציה הייתה אחד הגורמים לשינוי פוליטי גדול ביוון. האריסטוקרטיה (שלטון המיוחסים), שעלתה לגדולה בראשית התקופה, ירדה מחלק ניכר מנכסיה הפוליטיים בסופה והוחלפה בטיראניה, באוליגרכיה, ובדמוקרטיה. שיטות ממשל אלה המשיכו לשמש לכל אורך התקופה הקלאסית וגם ההלניסטית.

תקופה זו היא הקרקע הפורייה שעליה צמחה התרבות היוונית. בתקופה זו אימצו היוונים המצאות מזרחיות רבות כגון האלפבית והמטבע, ונטעו את שורשי הפילוסופיה, האמנות והמדע היווניים. הציור הגאומטרי על הכדים פינה את מקומו לדמויות מורכבות בצבע שחור ובהמשך בצבע האדום. הפיסול צעד כברת דרך ארוכה. דמויות הקורוס היו הבסיס שעליו התפתח הפיסול היווני הקלאסי. האפוסים הגדולים של הסיודוס והומרוס הועלו על הכתב, וכן פעלו בתקופה זו המשוררים הליריים.

המושג "ארכאי" מתאר דברים השייכים לתקופות עתיקות ומקורו במילה היוונית "ארכאיכּוֹס", שמשמעותה "פרימיטיבי". מושג זה הגיע מתחום לימודי אמנות יוון, שם הוא מתייחס בעיקר לסגנונות עיטור משטחים ופיסול, וממוקם כרונולוגית בין האמנות הגאומטרית והאמנות היוונית הקלאסית. לדעת היסטוריונים מודרניים המושג "ארכאי" מטעה ואינו הולם את התקופה, מאחר שהתקופה הארכאית נחשבת לאחת הפוריות ביותר בהיסטוריה של יוון.

מעטים מול רבים (חנוכה)

מעטים מול רבים הוא ביטוי המגלם תפיסה מושרשת בתרבות הישראלית ובסיסו תאולוגי לאור אזכורים מספר בתנ"ך של מלחמות עם ישראל בהן נטו יחסי הכוחות לטובת האויב, בהקשר של סיפור חג החנוכה, מלחמת העצמאות ובהקשרים נוספים. תפיסה זו מתייחסת ליחסי הכוחות בקרבות המכבים בראשות יהודה המכבי במרד החשמונאים, אשר התחולל בין השנים 160-167 לפנה"ס. הביטוי "מעטים מול רבים", החקוק בתודעה הציבורית הישראלית, מתייחס לסיפור החג, לפיו יהודה המכבי וצבא המורדים עליו פיקד, אשר סבל מנחיתות מספרית וממחסור בנשק ובחימוש, ניצחו בקרבות את הצבא הסלאוקי (המכונה על פי רוב "יווני") מרובה החיילים ואמצעי הלחימה, במסגרת מאבקם נגד השעבוד של הממלכה הסלאוקית ותומכיה בארץ ישראל.

לתפיסת "מעטים מול רבים" בהקשר של חג החנוכה ומרד החשמונאים, יש בסיס היסטורי. מהמחקר ההיסטורי העוסק במרד החשמונאים עולה כי ברוב הקרבות שנערכו במהלך המרד, יחסי הכוחות אכן נטו לטובתו של הצבא הסלאוקי. עם זאת, היו קרבות בהם יחסי הכוחות בין הצדדים היריבים היו שווים, ועל פי הערכות חלק מהחוקרים, במספר קרבות (קרב אמאוס וקרב חדשה) צבא המורדים היהודים אף נהנה מעדיפות מספרית על הצבא הסלאוקי.

צ'ארלס רוידס

סגן אדמירל צ'ארלס רוֹיְדְס (באנגלית: Sir Charles William Rawson Royds;‏ 1 בפברואר 1876 - 5 בינואר 1931) היה קצין מקצועי בצי המלכותי של בריטניה, חבר בחברה הגאואגרפית המלכותית, ובהמשך עוזר למפקח הראשי של משטרת לונדון, בשנים 1926]] עד 1931.

קרב איי סנטה קרוז

קרב איי סנטה קרוז (בהיסטוריוגרפיה היפנית: קרב דרום האוקיינוס השקט (南太平洋海戦))) היה קרב ימי במערכה באסיה ובאוקיינוס השקט במלחמת העולם השנייה, שהתרחש ב-25-27 באוקטובר 1942. קרב זה היה קרב נושאות המטוסים הרביעי במלחמת העולם השנייה, והקרב הימי הרביעי בין הצי הקיסרי היפני וצי ארצות הברית במהלך קרב גוודלקנל. בדומה לקרב ים האלמוגים, קרב מידוויי וקרב איי שלמה המזרחיים, לא היה קשר עין בין הצדדים לאורך כל הקרב, וכל הלחימה נעשתה על ידי מטוסים שהמריאו מנושאות מטוסים או מבסיסים יבשתיים.

לאחר חודשים של קיפאון במצב האסטרטגי בגוודלקנל, תכנן הצבא היפני הקיסרי לערוך התקפה יבשתית גדולה על שדה התעופה שדה הנדרסון בסוף אוקטובר 1942. הצי הקיסרי סייע למתקפה הקרקעית, אך גם קיווה שתנתן לו ההזדמנות להשמיד את כוחות הצי של בעלות הברית בקרב ימי, ולפיכך הפליג כוח נושאות מטוסים ואוניות מלחמה אחרות לאיי שלמה הדרומיים. משם, קיוו היפנים, יוכלו לפגוש ולהשמיד כל כוח ימי של בעלות הברית (ובעיקר של ארצות הברית) שעשה דרכו לגוודלקנל בעקבות ההתקפה הקרקעית. נושאות המטוסים של בעלות הברית באזור קיוו אף הן לפגוש ביפנים, ובכך לנטול את השליטה האסטרטגית במימי איי שלמה.

במקביל למתקפה הקרקעית של היפנים בקרב על שדה הנדרסון, התעמתו שני הכוחות הימיים זה עם זה בבוקר ה-26 באוקטובר, צפונית לאיי סנטה קרוז. לאחר חילופי המהלומות, נסוגו אוניות בעלות הברית לאחר שאיבדו נושאת מטוסים אחת, אך גם היפנים נסוגו לאחר שאיבדו מטוסים רבים ולאוניותיהם נגרם נזק רב. אף על פי שבמונחים של נזק שנגרם השיגו היפנים ניצחון טקטי, אובדן המטוסים וצוותיהם היה בלתי הפיך עבור היפנים, בעוד שמספר המטוסים וצוותי האוויר שאבדו לבעלות הברית היה נמוך בקרב, ונתן להם יתרון אסטרטגי ארוך-טווח.

קרב אלעשה

קרב אלעשה היה הקרב השמיני במרד החשמונאים והתרחש באפריל 160 לפנה"ס בין כוחות החשמונאים לכוחות סלאוקיים באזור רמאללה. בקרב נחלו החשמונאים תבוסה קשה ומצביאם יהודה המכבי נהרג. אף על פי כן, המשיכו אחיו של יהודה, יונתן ושמעון, להנהיג את המורדים, לשמור על בניין הכוח הצבאי ולשנות אופי המרד ללוחמת גרילה ממדבר יהודה. על אף רדיפותיו העיקשות של מפקד הצבא הסלאוקי בקכידס, מעמדם של החשמונאים רק הלך והתעצם, ותוך עשר שנים מונה יונתן למושל, עד שבשנת 142 לפנה"ס הצליחו החשמונאים להשיג עצמאות ליהודה.

קרב כפר שלמא

קרב כפר שלמא הקרב השישי בסדרת הקרבות של מרד החשמונאים, התרחש בשנת 162 לפנה"ס בין יהודה המכבי ואנשיו לכוח צבא סלאוקי בפיקודו של ניקנור, מצפון ירושלים, בגבעה מול גבעון בין קלנדיה לגבעת זאב, והסתיים בניצחון המורדים ונסיגה של ניקנור לירושלים.

קרב סטלינגרד

המערכה באזור סטָלינגרָד הייתה מערכה מכרעת, שהתחוללה במסגרת החזית המזרחית במלחמת העולם השנייה, בין ברית המועצות למדינות הציר בראשות גרמניה הנאצית, באזור העיר סטלינגרד (כיום וולגוגרד) שבדרום ברית המועצות האירופית, מאמצע יולי 1942 עד ראשית פברואר 1943.

המערכה התרכזה סביב סטלינגרד, ובמהלכה נכשלו המאמצים של הצבא הגרמני להשלים את כיבוש העיר מידי הצבא הסובייטי. היא הסתיימה בניצחון מכריע של הצבא האדום, אשר נחשב לנקודת מפנה מרכזית במלחמת העולם השנייה בכלל, ובחזית המזרחית בפרט. המערכה באזור סטלינגרד ובתוך העיר עצמה הייתה אחת הקשות, העקובות מדם והממושכות ביותר במלחמת העולם השנייה. היא ארכה למעלה משישה חודשים, ובמהלכה ספגו שני הצדדים כשני מיליון אבדות – הרוגים, פצועים, נעדרים ושבויים.

מרבית החוקרים נוהגים לחלק את המערכה לשלושה שלבים עיקריים: המערכה על דרכי הגישה לסטלינגרד (יולי–אוגוסט 1942), המערכה בתוך העיר ובסביבתה הקרובה (ספטמבר–נובמבר 1942), ומתקפת הנגד הסובייטית שהביאה לכיתור כוחות הציר באזור סטלינגרד ולאחר מכן להשמדתם (נובמבר 1942 – ראשית פברואר 1943).

האבידות הכבדות שספגו כוחות הציר במהלך המערכה באזור סטלינגרד, היטו את מאזן הכוחות האסטרטגי בחזית המזרחית לטובת ברית המועצות. הצבא הסובייטי, שגם הוא ספג אבדות כבדות מאוד במהלך הקרב, זכה בניצחון שהיה בעל משמעות מורלית ואסטרטגית רבה, ניצחון שסימן את תחילת נסיגת הצבא הגרמני מהשטחים שנכבשו על ידו בברית המועצות ואת ראשית התפנית לטובת בעלות הברית במלחמת העולם השנייה, וסייע להביא, בסופו של דבר, לתבוסה הסופית של גרמניה הנאצית במלחמה.

קרבות המכבים

קרבות המכבים היו סדרה של שמונה קרבות במהלך מרד החשמונאים, בין יהודה המכבי ואנשיו לבין כוחות של הממלכה הסלאוקית, שהתרחשו בין 166 לפנה"ס לבין 160 לפנה"ס שהתלקחו בעקבות גזירות אנטיוכוס הרביעי וחילול בית המקדש. הקרבות התבצעו בשטח יהודה או בסמיכות קרובה אליה (שניים בצפון יהודה, אחד במערבה, שלשה במרכז מצפון לירושלים, ושניים בדרום יהודה, כאשר החדירה של הכוחות הסלאוקים ליהודה החלה בצפון והסתיימה במזרח, בכיוון הפוך לתנועת שעון). רובם של הקרבות הסתיימו בניצחון החשמונאים, ומיעוטם (2 קרבות), שהיו קרבות חזיתיים בשטח פתוח, בניצחון הסלאוקים. בקרב האחרון נהרג יהודה, והמרד ירד למחתרת וללוחמת גרילה. אף שהמרד כשל, יונתן, האח של יהודה, הצליח למנף אותו להקמת אוטונומיה מנהלתית ברשות המעצמה, והוא היה בסופו של דבר הגרעין להקמת ממלכת החשמונאים.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.